רָמַז הַכָּתוּב – סוֹחֵר מְמֻלָּח
מִצְוַת הַתּוֹרָה שֶׁכָּל קָרְבָּן שֶׁנַּקְרִיב לַגָּבוֹהַּ יִהְיֶה מְמֻלָּח. אַךְ מַה יַּעֲשֶׂה אָדָם שֶׁאֵינוֹ כֹּהֵן וְאֵינוֹ מַקְרִיב קָרְבָּנוֹת? יִמְלַח אֶת עַצְמוֹ! וּכְפִישֶׁ הוֹרוּנוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל: "כָּךְ דַּרְכָּם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים... זָרִיז וּמְמֻלָּח"מסכת כלה רבתי (פרק ג'). .
פֵּרוּשׁ הַמִּלָּה "מְמֻלָּח" הוּא עַל פִּי מַה שֶּׁמָּצְאוּ חוֹקְרֵי הַטֶּבַע כִּי גּוּף הָאָדָם מֻרְכָּב מִמַּיִם וְשֶׁמֶן וְסִיד וּמֶלַח. וְעַל פִּי מֶחְקָרִים שֶׁעָרְכוּ מָצְאוּ שֶׁאָדָם חָרִיף וּבַעַל שֵׂכֶל נִמְצְאוּ בּוֹ יוֹתֵר מְלָחִים בְּגוּפוֹ, מַה שֶּׁמְּשַׁיֵּךְ אֶת הַכִּנּוּי "מְמֻלָּח" לְאָדָם חָרִיף וְשָׁנוּן הַמַּפְעִיל אֶת שִׂכְלוֹכך ביאר הגר"ש סגל זצ"ל, בנו של ה"נודע ביהודה", בהקדמה לספר אביו (שו"ת נו"ב מהדו"ק). . וְזֶהוּ מַה שֶּׁאָמְרוּ חַכְמֵי הַתַּלְמוּדקידושין (כ"ט ע"ב). שֶׁהָאָב קוֹדֵם לִבְנוֹ לִלְמֹד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה הַבֵּן "זָרִיז וּמְמֻלָּח" שֶׁאֲזַי בְּנוֹ קוֹדֵם לוֹ. וְהָיִינוּ גַּם כֵּן שֶׁאִם הַבֵּן בַּעַל שֵׂכֶל וּבִינָה יְתֵרָה, אֲזַי מִן הָרָאוּי לְהַקְדִּימוֹ וּלְהַעֲדִיפוֹ לִלְמֹד.
אַךְ לֹא רַק תַּלְמִידֵי הַחֲכָמִים נִדְרָשִׁים לִהְיוֹת כָּאֵלּוּ. כָּל אֶחָד וְאַחַת מֵאִתָּנוּ זָקוּק בְּמֶשֶׁךְ חַיָּיו לַמִּדָּה הַזּוֹ שֶׁל "מְמֻלָּח". הַסַּבָּא מִנּוֹבָהרְדוֹק זַצַ"ל הָיָה רָגִיל לוֹמַר כִּי הָעֲבֵרָה הֲכִי גְּדוֹלָה זוֹ לִהְיוֹת טִפֵּשׁ. הָאָדָם נֵחַן בְּשֵׂכֶל נִפְלָא, כְּלִי עָצוּם הַמְּשַׁמְּשׁוֹ בְּכָל רֶגַע בַּחַיִּים, וּמִי שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּשׁ בַּכְּלִי הַיָּקָר הַזֶּה – שֶׁלֹּא יִתְפַּלֵּא אִם הַהַצְלָחָה מִמֶּנּוּ וָהָלְאָה. מַכִּירִים כֻּלָּנוּ אֶת הַמַּכְשִׁיר הַחַדְשָׁנִי הַמְנַוֵּט אֶת נָהַג הָרֶכֶב לַיַּעַד הַמְבֻקָּשׁ. רַק תֵּעָזֵר בּוֹ וְתַגִּיעַ בְּדִיּוּק לַמָּקוֹם. אַךְ מָה רַבָּה הִיא רָעָתוֹ שֶׁל אֶחָד שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶת הַמַּכְשִׁיר הַנַּ"ל תַּחַת יָדוֹ, וְהַלָּה נוֹסֵעַ הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ אֶל הָאָרֶץ הֲלֹא נוֹדַעַת מִבְּלִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כְּלָל?! הֲרֵי זוֹ שְׁטוּת שֶׁאֵין כְּדֻגְמָתָהּ?! כָּךְ הוּא אָדָם שֶׁאֵינוֹ מְקַיֵּם אֶת עֲצַת חֲזַ"ל "סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחְשָׁבָה תְּחִלָּה".
הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי הִיא שֶׁבִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת הַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת: מִקַּל וָחֹמֶר, מִגְּזֵרָה שָׁוָה, דָּבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָנוֹ וְכוּ'כן הובא מרבי ישמעאל בריש תורת כהנים. ומפאת חביבותה וחשיבותה של אימרה זו תקנוה רבותינו להקרא מידי יום בקריאת הקרבנות של הבוקר, ראה שלחן ערוך אורח חיים (סימן נ') ובנושאי כליו שם. . מַהוּ הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶם? שֶׁיֵּשׁ לְהַפְעִיל אֶת הַשֵּׂכֶל!אמנם כל אותן דרשות הנדרשות אינן באות אלא כשיש מסורת עליהן וקבלה איש מפי איש, אבל הלקח היוצא מהן הוא שלא הכל יכתבו לך, לא הכל יגידו לך, יש דברים שעליך להפעיל את השכל ולהבין לבד מבין השיטין. ובינו נא זאת. אַל תִּסְתַּכֵּל רַק בְּמַה שֶׁכָּתוּב, אֶלָּא גַּם בְּמַה שֶּׁלֹּא כָּתוּב. אַל תִּקְרָא רַק אֶת הַשָּׁחֹר, אֶלָּא גַּם אֶת הַלָּבָן. חֲכָמֵינוּ זָ"ל אָמְרוּ: "שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עָשָׂה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ מִדַּעְתּוֹ וְהִסְכִּים הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ"שבת (פ"ז ע"א) . וְכִי לָמָּה הָיָה צָרִיךְ מֹשֶׁה לַעֲשׂוֹתָם מֵעַצְמוֹ וּמִדַּעְתּוֹ? וְאִם הַקָּבָּ"ה אָכֵן הִסְכִּים עֲלֵיהֶם, אָז מַדּוּעַ לֹא צִוָּהוּ עֲלֵיהֶם בִּמְפֹרָשׁ? אֶלָּא לָמַדְתָּ שֶׁיֶּשְׁנָם דְּבָרִים שֶׁאַתָּה אָמוּר לְהָבִין וְלַעֲשׂוֹת מֵעַצְמְךָ, מִבְּלִי שֶׁיֹּאמְרוּ לְךָולכן דייקו חז"ל לומר שעשה "מדעתו" ולא "מעצמו", לרמוז שהפעיל את דעתו ושכלו הזך והשיג את הרצון האלוקי האמיתי שבדבר. וכמובן שלאו כל אדם זוכה, ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול לחדש חידושים מעצמו בדברים העומדים ברומו של עולם, ואדרבה פעמים שיהיה הדבר בגדר "כל המוסיף גורע", אלא רק העיקרון הוא הנלמד מהדברים, וכל לבבות דורש ה'. וראה בחולין (ז' ע"א) שפעמים שבכוונה משאירים לאדם את האפשרות והזכות לחדש ולתקן דבר בבחינת "מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו". עיין שם. וזהו גם כן ענין "קדש עצמך במותר לך" שלכאורה אם רצתה התורה שנקדש עצמנו ונפרוש מאותו דבר אז למה לא ציוותה אותנו על כך וזהו? אלא רצתה תורתנו הקדושה ללמדנו ולהרגילנו להפעיל את שכלנו ולבנו ולהבין דבר מתוך דבר ולעשות יותר ממה שכתוב. ולא כמו הטועים וטוענים "אם מותר אז למה להחמיר?!", ה' הטוב יכפר בעדם. . וְזֶהוּ הַנִּקְרָא "מְמֻלָּח".
לִמְּדוּנוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל "חָכָם עָדִיף מִנָּבִיא"בבא בתרא (י"ב ע"א). ולמדו זאת ממה שכתוב בתהלים (צ', י"ב) "ונביא לבב חכמה" – הקטן (נביא) נתלה בגדול (חכמה). . וְשָׁאַלְנוּ פַּעַם מַדּוּעַ הֶחָכָם עָדִיף מִמֶּנּוּ? וְאִם כְּבָר תֹּאמַר "גָּדוֹל" מִנָּבִיא וְלֹא "עָדִיף"?! וְחָשַׁבְנוּ לוֹמַר בס"ד שֶׁכְּדֵי לְהִקָּרֵא חָכָם נָתְנוּ רַבּוֹתֵינוּ שְׁנֵי קְרִיטֶרְיוֹנִים: הָאֶחָד הוּא "אֵין חָכָם כְּבַעַל הַנִּסָּיוֹן"ספר העקדה שער י"ד. , וְהַשֵּׁנִי הוּא "אֵיזֶהוּ חָכָם הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד"תמיד (ל"ב ע"א). . וּמִי שֶׁיִּתְבּוֹנֵן בִּשְׁנֵי כְּלָלִים אֵלּוּ יִמְצָא שֶׁהֵם שְׁנֵי כְּלָלִים הֲפוּכִים: בַּעַל הַנִּסָּיוֹן – הוּא אָדָם הַמִּסְתַּכֵּל לְאָחוֹר עַל מַה שֶּׁעָבַר עָלָיו, וּמֵפִיק לְקָחִים מִן הֶעָבָר. לְעֻמַּת זֹאת הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד – הוּא אָדָם הַמִּסְתַּכֵּל קָדִימָה עַל הֶעָתִיד מַה שֶּׁעָלוּל לָבוֹא וְלָצֵאת בְּסוֹפָם שֶׁל הַדְּבָרִים. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכְּדֵי לְהִקָּרֵא "חָכָם" חַיָּב אַתָּה לְהִסְתַּכֵּל עַל כָּל דָּבָר מִשְּׁנֵי הֶבֵּטִים: עַל הֶעָבָר – מַה קָּרָה לְמִי שֶׁעָשָׂה זֹאת, וְעַל הֶעָתִיד – מָה הַתּוֹצָאוֹת שֶׁיָּצְאוּ מִכָּךְ. וְזֶהוּ הַנִּקְרָא "חָכָם". מִמֵּילָא נָבִין מַדּוּעַ הֶחָכָם עָדִיף מֵהַנָּבִיא: שֶׁהֲרֵי הַנָּבִיא יָכוֹל בִּנְבוּאָתוֹ לִרְאוֹת רַק אֶת הָעֲתִידוֹת, זוֹהִי מַעֲלָתוֹ הַיְחִידָה בִּהְיוֹתוֹ "נָבִיא". וְאִלּוּ הֶחָכָם הוּא עָדִיף מִמֶּנּוּ, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּם כֵּן אֶת הַמַּעֲלָה שֶׁל רוֹאֶה אֶת הֶעָבָר. וְלָכֵן מְעֻלֶּה הוּא מִמֶּנּוּ פִּי עֲשֶׂרֶת מוֹנִים.
הַקָּבָּ"ה בָּרָא אֶת הָאָדָם "בְּצַלְמוֹ וְכִדְמוּתוֹ", וּפֵרְשׁוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל "לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל"ראה פירוש רש"י ז"ל עה"ת (בראשית א', כ"ו). , שֶׁזֶּהוּ הַכֹּחַ הָאֱלֹקִי שֶׁהֻטְבַּע בְּתוֹךְ כָּל אֶחָד וְאַחַת מֵאִתָּנוּ לִשְׁקֹל אֶת מַעֲשֵׂינוּ, וּלְהִתְבּוֹנֵן בִּדְרָכֵינוּ, וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַטּוֹב לְרַע וְלִבְחֹר בַּדָּבָר הַנָּכוֹןוראה עוד לקמן בבאור מצוה קנ"ג בחלק הרמז. . וְאָדָם שֶׁאֵינוֹ מַפְעִיל אֶת הַכֹּחוֹת הַנִּפְלָאִים הַלָּלוּ הַטְּמוּנִים בְּתוֹכוֹ, וְאֵינוֹ מֵבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָרוכן כתב בזהר הקדוש במדבר (קכ"א ע"ב): "איזו חכם? המבין דבר מתוך דבר". וראה חגיגה (י"ד ע"א) כעין זה. , וְאֵינוֹ מֵפִיק לְקָחִים מִטָּעֻיּוֹת שֶׁלּוֹ אוֹ שֶׁל אֲחֵרִים – הֲרֵי זֶה אִבַּד אֶת צֶלֶם הָאֱלֹקִים שֶׁבּוֹ, וּבַמֶּה יִתְאַפְשֵׁר לְקָרְאוֹ "אָדָם"?!
הַדְּבָרִים נְכוֹנִים בִּתְחוּמִים רַבִּים וְשׁוֹנִים בְּמַהֲלַךְ חַיֵּינוּ, כְּגוֹן בְּדִבּוּרֵנוּ עִם הַזּוּלָת – מַה לּוֹמַר וְאֵיךְ לוֹמַר, וּבְיַחֲסֵנוּ כְּלַפֵּי אֲחֵרִים – בְּכָבוֹד וּבַחֲשָׁד וּבִרְגִישׁוּת, וּבְהַחְלָטוֹת שֶׁמַּחְלִיטִים אָנוּ לְעַצְמֵנוּ – בִּזְהִירוּת וּמִתּוֹךְ שִׁקּוּל דַּעַת וַחֲשִׁיבָה נְכוֹנָה, וְעוֹד עִנְיָנִים רַבִּים שֶׁבְּעֵזֶר ה' נְיַחֵד לְכָל אֶחָד מֵהֶם אֶת הַמָּקוֹם וְהַזְּמַן הַמַּתְאִים לוֹ.