רָמַז הַכָּתוּב – וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ
הָרַמְבַּ"ן זָ"ל בְּפֵרוּשׁוֹ לְאַזְהָרַת אֲכִילַת הַדָּם מְבָאֵר כִּי הַדָּם הוּא מְקוֹם מִשְׁכַּן הַנֶּפֶשׁ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב "כִּי הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ"דברים י"ב, כ"ג. ועיקר מושבה הוא בכבד שהוא שורש ומקור הדם. וראה עוד בספה"ק "אגרא דכלה" (פרשת תצוה) מה שכתב בענין זה. , וְהִנֵּה בְּנֵי הָאָדָם וּבַעֲלֵי הַחַיִּים כֻּלָּם הֵם מַעֲשֶׂה יְדֵי ה', וּכְמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּלקהלת ג', י"ט. , וְגַם לִבְהֵמוֹת וּלְחַיּוֹת יֵשׁ נֶפֶשׁ שֶׁהִיא נִיצוֹץ צַח וְזוֹהֵר מֵאֵת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, וּמִמֶּנָּה יֵשׁ בָּהֶם אֶת הַדַּעַת לִבְרֹחַ מִן הַהֵזֶּק וְלָלֶכֶת אַחַר הֲנָאוֹת לָהֶם וְלֶאֱהֹב אֶת קְרוֹבֵיהֶם וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה.
וּבִהְיוֹת שֶׁכָּךְ, אֵין זֶה מִן הָרָאוּי שֶׁנֶּפֶשׁ אַחַת תֹּאכַל נֶפֶשׁ חֲבֶרְתָּהּ. וְעַל אַף שֶׁאֲכִילַת בְּשַׂר הַבְּהֵמוֹת וְהָעוֹפוֹת הֻתְּרָה לָנוּ מִימוֹת נֹחַ, עִם כָּל זֹאת אֲכִילַת הַנֶּפֶשׁ שֶׁלָּהֶן לֹא הֻתְּרָה, וְזֶה מִפְּנֵי שֶׁאֵין רָאוּי לְבַעַל הַנֶּפֶשׁ שֶׁיֹּאכַל נֶפֶשׁ אַחֶרֶת, שֶׁהַנְּפָשׁוֹת כֻּלָּן לָאֵל הֵנָּהשכן כל היתר אכילת הבשר לאדם היתה מכך שנח הקריב קרבן לה', ואם כן עיקר ההיתר שבאכילה הוא בכך שהבשר נאכל והנפש עולה לכפרה ולרצון לפני האלקים. וזה מה שכתוב "כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח" – על המזבח דווקא, ודו"ק. . עכת"ד.
וּמִדְּבָרִים מֻפְלָאִים אֵלּוּ יֵשׁ לָנוּ לִלְמֹד יְסוֹד גָּדוֹל וְחָשׁוּב: שֶׁלְּעוֹלָם אֵין לוֹ לָאָדָם לְזַלְזֵל אוֹ לְהַמְעִיט בְּעֶרְכּוֹ שֶׁל מִישֶׁהוּ אוֹ מַשֶּׁהוּ הַשָׁוֶה לוֹ בְּאוֹתוֹ עִנְיָן. וּכְמוֹ שֶׁבַּעַל הַנֶּפֶשׁ אֵין לוֹ לְזַלְזֵל בְּבַעַל נֶפֶשׁ אַחֶרֶת, כָּךְ אָדָם מְכֻבָּד עָלָיו לְהִזָּהֵר בִּכְבוֹד הַזּוּלָת, וְהֶעָשִׁיר צָרִיךְ לְהִתְיַחֵס לְחֶסְרוֹן זוּלָתוֹ, וְכֵן עַל זוֹ הַדֶּרֶךְ. שֶׁהֲרֵי גַּם בְּךָ יֵשׁ נֶפֶשׁ הַיְקָרָה לְךָ בְּיוֹתֵר, וְאֵינְךָ חָפֵץ שֶׁיִּפְגְּעוּ בָּהּ וְיֹאכְלוּהָ, לָכֵן הֻזְהַרְתָּ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל אֶת נֶפֶשׁ הַזּוּלָת. כָּךְ גַּם רְאֵה כִּי כְּבוֹדְךָ חָשׁוּב לְךָ עַד מְאֹד, וְאִם כֵּן אֵיךְ תִּרְמֹס וְתַמְעִיט בִּכְבוֹד הָאַחֵר? וְכֻלָּנוּ יוֹדְעִים עַד כַּמָּה חָשׁוּב לָנוּ לִשְׁמֹר עַל מָמוֹנֵנוּ וּרְכוּשֵׁנוּ, וְאִם כֵּן לָמָּה נִפְגַּע אוֹ נְזַלְזֵל בְּמָמוֹן חֲבֵרֵינוּ? וּכְשֵׁם שֶׁתִּסְלֹד נַפְשֵׁנוּ מִיָּדִיד שֶׁיּוֹלִיכֵנוּ שׁוֹלָל בְּמִרְמָה כָּךְ חוֹבָתֵנוּ לְהִשָּׁמֵר פֶּן נְרַמֶּה וּנְשַׁקֵּר אֶת יְדִידֵינוּ.
תּוֹרָתֵנוּ מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ לִרְאוֹת אֶת הַשֵּׁנִי כְּמוֹ שֶׁרוֹאִים אָנוּ אֶת עַצְמֵנוּ, וְלָדוּן וְלִנְהֹג עִמּוֹ כְּפִי שֶׁהָיִינוּ חֲפֵצִים שֶׁיִּנְהֲגוּ אֲחֵרִים עִמָּנוּ. וְעַל כָּךְ נִצְטַוֵּינוּ בְּכַמָּה וְכַמָּה אֳפָנִים: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ – כָּמוֹךָ"ויקרא י"ט, י"ח. ויתפרש שעליך לאהוב את זולתך כיוון שגם הוא כמוך, וכמו שאתה רצונך שיאהבוך אחרים כך אהוב אחרים כי זהו גם כן רצונם. , "אַל תָּדוּן אֶת חֲבֵרְךָ – עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ"אימרת הלל הזקן באבות (ב', ד'). ויתפרש שבטרם תבוא לדון ולפסוק על חברך דבר, שים את עצמך במקומו ותבדוק אם היה נכון להחיל ולפסוק את אותו הדין גם עליך, כי כמוהו כמוך. , "אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד – הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת"אימרת בן זומא באבות (ד', א'). ויתפרש שאם אינך מכבד את הבריות – זאת אומרת שגם אתה אינך ראוי לכבוד זה, והראיה – שהרי אינך מכבד אחרים שכמותך... , וְכֵן עוֹד צַוָּאוֹת רַבּוֹת שֶׁהִנְחִילָה לָנוּ הַתּוֹרָה וַחֲכָמֶיהָ. אֶלָּא שֶׁטִּבְעוֹ הָרַע שֶׁל הָאָדָם מוֹשְׁכוֹ דַּוְקָא לִנְהֹג לְהֵפֶךְ, וּכְפִי שֶׁהִתְבַּטֵּא הָרה"ק רַבִּי יִשְׂרָאֵל סַלַּנְטֶר זִיעָ"א וְאָמַר: "תָּמֵהַּ אֲנִי מַדּוּעַ בְּנֵי הָאָדָם כָּל כָּךְ יְרֵאִים מִלֶּאֱכֹל תּוֹלַעַת קְטַנָּה, וְאִלּוּ אֵינָם יְרֵאִים כְּלָל מִלֶּאֱכֹל וְלִבְלֹעַ אָדָם שָׁלֵם בְּפִיהֶם..."כן הובא משמו בספר "המאורות הגדולים". . כָּל כָּךְ חָשׁוּב לָנוּ שֶׁיִּרְאוּ אוֹתָנוּ חֲבֵרֵינוּ בְּעַיִן טוֹבָה, וִידַבְּרוּ עָלֵינוּ רַק דְּבָרִים טוֹבִים (גַּם אִם יֵשׁ בְּנוֹ דְּבָרִים רָעִים), אִם כֵּן אֵיךְ מֵעִזִּים אָנוּ לְהִסְתַּכֵּל עַל חֲבֵרֵינוּ בְּעַיִן צָרָה וּלְדַבֵּר בִּגְנוּתָם? הֲרֵי מַכִּירִים אָנוּ אֶת הַהַרְגָּשָׁה שֶׁל "צָחֲקוּ עָלַי", "רִכְלוּ עָלַי", "בִּזּוּ אוֹתִי", אָז אֵיךְ נַעֲשֶׂה כֵּן לַאֲחֵרִים שֶׁנּוֹצְרוּ בְּצַלְמֵנוּ וְכִדְמוּתֵנוּ?
אָז אוּלַי אֲנַחְנוּ יוֹתֵר טוֹבִים מֵהֶם, וְיוֹתֵר צַדִּיקִים מֵהֶם, וַאֲנַחְנוּ טוֹבִים וְהֵם לֹא, וְלָהֶם מַגִּיעַ וְלָנוּ לֹא, וְעוֹד סִסְמָאוֹת בְּדוּיוֹת שֶׁמַּרְבִּים בְּנֵי הָאָדָם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם כְּדֵי לְהַצְדִּיק אֶת צְבִיעוּתָם, אֲבָל גַּם אִם נַנִּיחַ וְכָל זֶה נָכוֹן, עֲדַיִן הוּא בְּצַלְמֵנוּ וְכִדְמוּתֵנוּ, אֶת זֶה אִי אֶפְשָׁר לִשְׁלֹל כִּי הַתּוֹרָה מְעִידָה עַל כָּךְ, וְאִם כֵּן מִי הִתִּיר לָנוּ לְהַמְעִיט מֵעֶרְכּוֹ?! וַאֲפִלּוּ אִם פְּלוֹנִי חוֹטֵא וּמַחְטִיא – הַאִם הֻתַּר לָנוּ לִלְעֹג לוֹ וְלִשְׁפֹּךְ אֶת דָּמוֹ לְחִנָּם?! וְגַם אִם רַב אוֹ אִישׁ צִבּוּר פְּלוֹנִי מָעַד וְנִכְשַׁל בְּדָבָר מְסֻיָּם – וְכִי לָנוּ יֵשׁ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁ"לִּי זֶה לֹא יִקְרֶה"? אָז לָמָּה לְדוּנוֹ וְלִשְׁפֹּךְ אֶת דָּמוֹ? הֲרֵי כָּךְ הָיוּ אוֹמְרִים בְּיָוָן שֶׁהַגַּנָּב שֶׁנִּתְלָה לֹא נִתְלָה עַל שֶׁגָּנַב, אֶלָּא עַל שֶׁנִּתְפַּס, וְהָרְאָיָה: שֶׁזֶּה שֶׁגָּנַב וְלֹא נִתְפַּס לֹא נִתְלָה, אִם כֵּן בַּמֶּה אָנוּ יוֹתֵר טוֹבִים מֵאֵלּוּ שֶׁמָּעֲדוּ? הֲרֵי גַּם לָנוּ זֶה עָלוּל חָלִילָה לִקְרוֹת?
דּוֹרֵנוּ עָסוּק כָּל כָּךְ בִּלְהַמְעִיט מֵעֵרֶךְ הַשֵּׁנִי: כָּל מִפְלָגָה עֲסוּקָה בִּלְגַנּוֹת אֶת זוּלָתָהּ, וְכָל מִתְמוֹדֵד מַסְבִּיר עַד כַּמָּה הַמַּצָּע שֶׁל הַמִּתְמוֹדֵד הַשֵּׁנִי לֹא יָעִיל, וְכָל זֶרֶם עָסוּק בִּלְהַזְהִיר מִזְּרָמִים וּמִדְּרָכִים אֲחֵרוֹת. זֶה פּוֹסֵל אֶת כֻּלָּם, וְזֶה פּוֹסֵל אֶת זֶה שֶׁכָּל הַזְּמַן פּוֹסֵל. אוּלַי לְחִלּוּפִין נְנַסֶּה לְפַתֵּחַ וּלְטַפֵּחַ אֶת הַטּוֹב שֶׁבָּנוּ?! לְהַצִּיג וּלְהַצִּיעַ אֶת הַדֶּרֶךְ שֶׁלָּנוּ?! כֻּלָּם אֲהוּבִים, כֻּלָּם בְּרוּרִים, כֻּלָּם גִּבּוֹרִים, כֻּלָּם קְדוֹשִׁים, וּכְשֵׁם שֶׁאֵין פַּרְצוּפֵיהֶם שָׁוִים וְאַף אֶחָד לֹא יוֹצֵא בָּרַבִּים עַל פְּלוֹנִי שֶׁפַּרְצוּפוֹ אֵינוֹ דּוֹמֶה לְשֶׁלָּנוּ, כָּךְ אֵין דֵּעוֹתֵיהֶם שָׁווֹת וְאַל לָנוּ לְהַבִּיעַ דֵּעָה עַל דֵּעוֹת שֶׁאֵינָן תּוֹאֲמוֹת לָנוּ.
אִם עַל הַדָּם נִצְטַוֵּינוּ שֶׁלֹּא לְאָכְלוֹ, בִּהְיוֹת שֶׁהַנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית הִיא גַּם כֵּן בַּעֲלַת זְכוּת וַחֲשִׁיבוּת וָמַעְלָה, וְאִם עַל בַּל תַּשְׁחִית הֻזְהַרְנוּ, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ יְקָר וַחֲשִׁיבוּת מִצַּד עַצְמוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁאָנוּ מֻזְהָרִים שֶׁלֹּא לִהְיוֹת בִּבְחִינַת "אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ", וּבַל תַּשְׁחִית שֶׁל גּוּף וְנִשְׁמַת הַזּוּלָת וַדַּאי עָדִיף וְחָמוּר יוֹתֵר מִבַּל תַּשְׁחִית שֶׁל הַצּוֹמֵחַ וְהַדּוֹמֵם, אָז מַדּוּעַ אֵינֶנּוּ נִזְהָרִים בַּדְּבָרִים אֵלּוּ כָּרָאוּי? חֹמֶר לְמַחְשָׁבָה...