לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא
מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל לְבַל יִמְסְרוּ מִזַּרְעָםבין זכר ובין נקבה, מילדיו או מנכדיו או משאר יוצאי יוצאי חלציו, ואפילו מזרע פסול. אבל המעביר את אחיו או את עצמו וכיוב"ז הרי זה פטור. רמב"ם הלכות עכו"ם (פרק ו' הלכה ה'). לַעֲבוֹדָה זָרָה הַנִּקְרֵאת "מֹלֶךְ", שֶׁבָּהּ הָיָה הָאָב מוֹסֵר אֶת אֶחָד מִילָדָיו לַכֹּמֶר, וְהַלָּה הָיָה מְבִיאוֹ לִפְנֵי הַמֹּלֶךְ לְשֵׁם קָרְבָּן, וְשׁוּב הָיָה מַחְזִירוֹ לִידֵי אָבִיו שֶׁנִּדְרָשׁ לְהַעֲבִיר בְּעַצְמוֹ אֶת בְּנוֹ בְּתוֹךְ אֵשׁ גְּדוֹלָה שֶׁהֻדְלְקָה בִּפְנֵי הַמֹּלֶךְ. יֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ הַסּוֹבְרִים שֶׁרַק הָיָה מַעֲבִירוֹ בָּאֵשׁ מִבְּלִי לְהָרְגוֹכן פירש רש"י ז"ל בסנהדרין (ס"ד ע"ב בד"ה "שרגא") וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם הלכה ג'). , וְיֵשׁ הַסּוֹבְרִים שֶׁהָיָה מַעֲבִירוֹ בְּלַהַב עַד שֶׁהָיְתָה יוֹצֵאת נִשְׁמָתוֹכן כתב הרמב"ן ז"ל בפירושו על התורה (ויקרא י"ח, כ"א), עיין שם בראיותיו לכך. .
מֵחֹק עֲבוֹדָתָם שֶׁל הַלָּלוּ הוּא שֶׁלֹּא הָיוּ מַעֲבִירִים אֶלָּא מִקְצָת מִיַּלְדֵיהֶם וְלֹא אֶת כֻּלָּם, וְלָכֵן אִם הֶעֱבִיר אָדָם אֶת כָּל זַרְעוֹ לַמֹּלֶךְ הֲרֵי זֶה פָּטוּר מֵאַזְהָרָה זוֹ, בִּהְיוֹת שֶׁלֹּא עָשָׂה כְּדֶרֶךְ עֲבוֹדָתָם. כְּמוֹ כֵּן אֵינוֹ מִתְחַיֵּב אֶלָּא בְּשֶׁקִּיֵּם אֶת כָּל הַטֶּקֶס בִּמְלוֹאוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁמְּסָרוֹ לַמֹּלֶךְ וְלְאַחַר מִכֵּן הֶעֱבִירוֹ בָּאֵשׁ בְּעַצְמוֹכן דעת הרמב"ם ז"ל בהלכותיו (שם) שהאב הוא זה שהיה מעביר את בנו באש, אולם לדעת רש"י ז"ל בפירושו על התורה (שם) הכמרים היו עושים זאת. , אֲבָל אִם עָשָׂה רַק חֵלֶק מֵהַדָּבָר אוֹ שֶׁשִּׁנָּה מֵאֹפֶן עֲשִׂיָּתוֹ הֲרֵי זֶה פָּטוּר מֵאַזְהָרָה זוֹמשנה בסנהדרין (ס"ד ע"א) והרמב"ם בהלכותיו (שם הלכה ד'). .
וְהָעוֹבֵר וְנוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ כְּדֶרֶךְ עֲבוֹדָתָם הֲרֵי זֶה עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה וְחַיָּ?ב כָּרֵת, וְאִם הָיָה הַדָּבָר בְּמֵזִיד בְּהַתְרָאָה וְעֵדִים הֲרֵי זֶה חַיָּב סְקִילָהכן למדו ממה שכתוב לקמן (ויקרא כ', ב') "אשר יתן מזרעו למלך מות יומת". , וְאִם הָיָה בְּשׁוֹגֵג הֲרֵי זֶה חַיָּב קָרְבַּן חַטָּאתכריתות (ב' ע"א) ורמב"ם (שם הלכה ג'). .