לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא
מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא יְגַלֶּה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עֶרְוַת בַּת בִּתּוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִשְׁכַּב אוֹתָהּ מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה.
וְאַזְהָרָה זוֹ הִיא בֵּין שֶׁהָיְתָה אִמָּהּ בִּתּוֹ שֶׁל הַבּוֹעֵל מֵאִשְׁתּוֹ, וּבֵין שֶׁהָיְתָה בִּתּוֹ מֵאֲנוּסָתוֹ – בְּכָל מִקְרֶה בַּת הַבַּת אֲסוּרָה עָלָיו מִשּׁוּם גִּלּוּי עֲרָיוֹת. וְכֵן אִם נוֹלְדָה הַבַּת מִבִּתּוֹ הַמַּמְזֶרֶת גַּם כֵּן הִיא אֲסוּרָה עָלָיו מִשּׁוּם כָּךְכפי שנתבאר לעיל במצוה הקודמת גבי בת הבן, עיין שם. .
וְהָעוֹבֵר וּבָא עַל בַּת בִּתּוֹ הֲרֵי הֵם חַיָּבִים כָּרֵת, וְאִם הָיָה בְּמֵזִיד וּבְהַתְרָאַת שְׁנֵי עֵדִים הֲרֵי הֵם חַיָּבִים מִיתָה בִּשְׂרֵפָה, וְאִם הָיָה בְּשׁוֹגֵג הֲרֵי הֵם חַיָּבִים קָרְבַּן חַטָּאתכן מבואר בתלמוד ריש מסכת כריתות, ובסנהדרין (ע"ה ע"א), והובא ברמב"ם הלכות איסורי ביאה (פרק א') ובשלחן ערוך אבן העזר (סימן ט"ו הלכה י"ב). .
חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הוֹסִיפוּ גָּדֵר לַדָּבָר וְאָסְרוּ עַל הָאָדָם אֶת בַּת בַּת בִּתּוֹ, וְאֶת בַּת בֵּן בִּתּוֹ, וְאִם עָבַר וּבָא עַל אַחַת מֵאֵלּוּ הֲרֵי הֵם חַיָּבִים מַכַּת מַרְדּוּת מִדְּרַבָּנָןיבמות (כ"ב) ורמב"ם הלכות אישות (פרק א' הלכה ו') ושלחן ערוך (שם), וראה שם שנחלקו הראשונים אם גזרו גם על בנותיהן הלאה או לא. .