לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא
מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא יְגַלֶּה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עֶרְוַת בַּת בְּנוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִשְׁכַּב אוֹתָהּ מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה.
וְאַזְהָרָה זוֹ הִיא בֵּין שֶׁהָיָה אָבִיהָ בְּנוֹ שֶׁל הַבּוֹעֵל מֵאִשְׁתּוֹ, וּבֵין שֶׁהָיָה בְּנוֹ מֵאֲנוּסָתוֹ – בְּכָל מִקְרֶה בַּת הַבֵּן אֲסוּרָה עָלָיו מִשּׁוּם גִּלּוּי עֲרָיוֹתראה בסנהדרין (ע"ו ע"א) שפירשו שבבת הבן מאנוסתו הכתוב מדבר, ואת חיוב בת בנו מאשתו למדו מאזהרת ערות אשה ובתה. .
וְהָעוֹבֵר וּבָא עַל בַּת בְּנוֹ הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִים כָּרֵת, וְאִם הָיָה בְּמֵזִיד וּבְהַתְרָאַת שְׁנֵי עֵדִים הֲרֵי הֵם חַיָּבִים מִיתָה בִּשְׂרֵפָה, וְאִם הָיָה בְּשׁוֹגֵג הֲרֵי הֵם חַיָּבִים קָרְבַּן חַטָּאתכן מבואר בתלמוד ריש מסכת כריתות, ובסנהדרין (ע"ה ע"א), והובא ברמב"ם הלכות איסורי ביאה (פרק א') ובשלחן ערוך אבן העזר (סימן ט"ו הלכה י"ב). .
חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הוֹסִיפוּ גָּדֵר לַדָּבָר וְאָסְרוּ עַל הָאָדָם אֶת בַּת בַּת בְּנוֹ, וְאֶת בַּת בֵּן בְּנוֹ, וְאִם עָבַר וּבָא אֶל אַחַת מֵאֵלּוּ הֲרֵי הֵם חַיָּבִים מַכַּת מַרְדּוּת מִדְּרַבָּנָןיבמות (כ"ב) ורמב"ם הלכות אישות (פרק א' הלכה ו') ושלחן ערוך (שם), וראה שם שנחלקו הראשונים אם גזרו גם על בנותיהן הלאה או לא. .