לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא
מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא יְגַלֶּה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עֶרְוַת אָבִיו, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִשְׁכַּב אוֹתוֹ מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה. וְזֹאת מִלְּבַד אַזְהָרַת מִשְׁכַּב זָכוּר הַכּוֹלֶלֶת אֶת כָּל הַזְּכָרִים, שֶׁחַיָּב זֶה גַּם עָלֶיהָסנהדרין (נ"ד ע"א) וספר המצוות להרמב"ם (מצוה שנ"א). וביבמות (נ"ג ע"ב) נתבאר שבכל העריות החיוב הוא בהכנסת העטרה, מלבד בבא על השפחה שהחיוב בה הוא בגמר הביאה. .
וְהַחִיּוּב עַל הָעוֹבֵר כֵּן אֶחָד הַשּׁוֹכֵב וְאֶחָד הַנִּשְׁכָּב בְּמֵזִיד וּבְהַתְרָאַת שְׁנֵי עֵדִים הוּא מָוֶת בִּסְקִילָה, וְהָעוֹבֵר כֵּן בְּשׁוֹגֵג הֲרֵי זֶה חַיָּב שְׁתֵּי חַטָּאוֹת: אַחַת מִשּׁוּם הַזָּכוּר, וְאַחַת מִשּׁוּם אָבִיוסנהדרין (שם) ורמב"ם הלכות שגגות (פרק ד' הלכה א'). .