לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא
מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל לְבַל יֹאכְלוּ מִמִּינֵי הַשְּׁרָצִים הַמִּתְהַוִּים בְּפֵרוֹת וּבִירָקוֹת בְּעוֹדָם מְחֻבָּרִים לָאָרֶץ, כְּגוֹן הַתּוֹלָעִים וְהָרִמּוֹת הַנִּמְצָאִים בָּהֶם, וְעַל אַף שֶׁלֹּא פֵּרְשׁוּ מֵהַפְּרִי לְעוֹלָם בְּכָל זֹאת קְרוּיִים "הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ" בִּהְיוֹתָם רוֹחֲשִׁים בְּתוֹךְ פְּרִי הַמְחֻבָּר לָאָרֶץחולין (ס"ז ע"א) וכשמואל. וכן הובא ברמב"ם הלכות מאכלות אסורות (פרק ב' הלכה ט"ו). .
וְאִם נִתְהַוּוּ בַּפְּרִי רַק לְאַחַר שֶׁנִּתְלַשׁ מִן הָאָרֶץ אֲזַי לֹא אֲסַרְתָּן הַתּוֹרָה בָּאֲכִילָה אֶלָּא אִם כֵּן פֵּרְשׁוּ מִן הַפְּרִי וְרִחֲשׁוּ עַל הָאָרֶץ, וְאָז אֲפִלּוּ אִם חָזְרוּ לְאַחַר מִכֵּן בַּחֲזָרָה אֶל תּוֹךְ הַפְּרִי קְרוּיִים "הַשֶּׁרֶץ עַל הָאָרֶץ" וַאֲסוּרִים. וְהָאוֹכֵל כַּזַּיִת מֵהֶם אוֹ בְּרִיָּה שְׁלֵמָה מֵהֶם הֲרֵי זֶה חַיָּב מַלְקוֹתבגמרא שם. ומה שכתבנו פירשו על הארץ כן מוכח בתלמוד שדווקא כשפירשו על הארץ ממש נאסרים ודאי, אבל אם רק יצאו על הפרי ספק הוא אם נקראים בכך "השרץ על הארץ" להיאסר או לא, ולכן למעשה אסורים אך אינו לוקה על כך. וכן כתבו הרמב"ן, והחינוך, והרמב"ם בהלכותיו (ולמרות שבספר המצוות שלו כתב הרמב"ם שלוקה, העיקר כמו שכתב בהלכותיו) והשלחן ערוך (יורה דעה סימן פ"ד סעיף ד'). .
וּבְאֹפֶן שֶׁמְּסֻפָּק אָדָם אֵימָתַי נִתְהַוָּה אוֹתוֹ הַשֶּׁרֶץ שֶׁבַּפְּרִי אִם בְּטֶרֶם שֶׁנִּתְלַשׁ הַפְּרִי מִן הָאָרֶץ אוֹ אַחֲרֵי כֵּן – הֲרֵי זֶה אָסוּר בָּאֲכִילָה מְסַפֵּק, וְכֵן כְּשֶׁמְּסֻפָּק אִם רִחֵשׁ הַשֶּׁרֶץ מִחוּץ לָאָרֶץ אוֹ לֹא – הֲרֵי זֶה אָסוּר בָּאֲכִילָה מִסָּפֵק. וְלָכֵן כָּל מִינֵי פֵּרוֹת שֶׁדַּרְכָּם לְהַתְלִיעַ בִּהְיוֹתָם מְחֻבָּרִים אֵין לְאָכְלָם עַד שֶׁיִּבְדֹּק בְּתוֹכָם שֶׁמָּא יֵשׁ בָּהֶם תּוֹלַעַת אוֹ שֶׁרֶץ אַחֵרכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכותיו (שם הלכה ט"ו), והובא בשלחן ערוך (שם). ונחלקו האחרונים מהו שיעור "מצוי" לחייבו בדיקה: לדעת הגרי"ש אליישיב זצ"ל אפילו פחות מעשר אחוז נחשב מצוי, וכן העלה בשו"ת שבט הלוי (ואזנר ח"ד סימן פ"א). אולם בילקוט יוסף (או"ה ח"ב עמוד רי"ב בהערות) הביא להקל כדעת הריב"ש בתשובה שכל שאינו קרוב לחמישים אחוז אינו מחוייב בדיקה. והמחמיר תע"ב. .
וּפְרִי שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַתְלִיעַ בִּמְחֻבָּר וּמָצָא אָדָם בְּתוֹכוֹ שֶׁרֶץ וּלְיָדוֹ חֹר הַנָּקוּב לְבַחוּץ, וּמְסֻפָּק אִם רִחֵשׁ לְבַחוּץ אוֹ לֹא, לְדַעַת הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ לֹא חוֹשְׁשִׁים שֶׁמָּא פֵּרֵשׁ וּמֻתָּר בָּאֲכִילָהכן פסק ביורה דעה (סימן פ"ד) להתיר כדעת הרשב"א, וכן העלו להלכה הגינת ורדים (כלל א' סימן י"ח) והפרי תואר (שם ס"ק י"א). , וּלְדַעַת הָרַמָ"א יֵשׁ לָחוּשׁ וְלֶאֱסֹרכדעת המרדכי והראבי"ה. וכן פסקו להלכה הפרי חדש (שם) והבן איש חי (פרשת נשא). .