לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא
מִצְוַת הַתּוֹרָה הִיא שֶׁכָּל אִישׁ אוֹ אִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁנָּגְעוּ בְּאֶחָד מִשְּׁמוֹנַת הַשְּׁרָצִים הַנִּזְכָּרִים בַּפָּסוּק הֲרֵי הֵם נֶחְשָׁבִים לִטְמֵאִים בְּאַב הַטֻּמְאָה, וְכָל אָדָם אוֹ כְּלִי שֶׁיִּגְּעוּ בּוֹ הֲרֵי הוּא נַעֲשֶׂה טָמֵא. וּכְלִי חֶרֶס דִּינוֹ לְהִטָּמֵא מֵהֶם כְּבָר בְּהַכְנִיסָם יָד אוֹ רֶגֶל בְּתוֹךְ חֲלַל הַכְּלִי אַף מִבְּלִי לָגַעַת בּוֹ כְּלָלכלים (פרק א' משנה א'), ורמב"ם הלכות שאר אבות הטומאות (פרק ד'). .
מִדִּינֵי הַמִּצְוָה, שֶׁלֹּא מְטַמְּאִים אֶלָּא אוֹתָם שְׁמוֹנָה שֶׁרָצִים בִּלְבַד וְלֹא וַאֲחֵרִים. וְאַף אֵלּוּ אֵינָם מְטַמְּאִים אֶלָּא בְּמִיתָתָם, אֲבָל בְּחַיּוּתָם אֵינָם מְטַמְּאִיםכן למדו חז"ל מלשון הכתוב (ויקרא י"א, ל"א) "הנוגע בהם במותם יטמא". . וּמְטַמְּאִים רַק בִּנְגִיעָה בָּהֶם מַמָּשׁ, אֲבָל אִם הֱזִיזָם אָדָם מִבְּלִי לָגַעַת בָּהֶם לֹא נִטְמָא בְּכָךְ כְּלָל. וְגֹדֶל שֶׁרֶץ הַמְטַמֵּא הוּא בְּכַעֲדָשָׁה וָמַעְלָה, אֲבָל אִם הָיָה הַשֶּׁרֶץ פָּחוֹת מִכָּךְ אֵינוֹ מְטַמֵּאכן נאמר בתורת כהנים, והובא בחגיגה (י"א) וברמב"ם (שם הלכה ב'). ועיין מעילה (ט"ו ע"ב) שאף כמה מיני שרצים מצטרפים לשיעור כעדשה לטמא. . וְיֶתֶר הַדִּינִים מְבֹאָרִים בָּרַמְבָּ"ם זָ"ל בְּהִלְכוֹתָיו, עַיֵּן שָׁם.
וְאָמְנָם לֹא אָסְרָה עָלֵינוּ הַתּוֹרָה לִטָּמֵא לְאֶחָד מִן הַשְּׁרָצִים הַלָּלוּ, אוּלָם נִצְטַוֵּינוּ לְהִזָּהֵר בְּכָל דִּינֵי הַטֻּמְאָה כְּגוֹן שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מִן הַקֳּדָשִׁים בְּטֻמְאָה וְכַיוב"זראה לרבינו הרמב"ם ז"ל בספר המצוות שלו (מצוה צ"ו) שכתב כן. . וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לְכָל מֵבִין לְהִתְרַחֵק מִן הַטֻּמְאָה, שֶׁכֵּן הַנֶּפֶשׁ מִתְקָרֶבֶת לֶאֱלֹקֶיהָ וּמִתְעַלָּה בְּכֹחַ הַטָּהֳרָהכן כתב הרא"ה ז"ל בספר החינוך (סוף ביאור מצוה זו). .