לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא
מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִרְצוּ לֶאֱכֹל מִמִּינֵי הַדָּגִים, שֶׁיֹּאכְלוּ רַק מִן הַמִּינִים הַטְּהוֹרִים אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם אֶת שְׁנֵי סִימָנֵי הַטָּהֳרָה שֶׁלִּמְּדָה הַתּוֹרָה, וְהֵם שֶׁיְּהֵא לַדָּג סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂתכפי שמפורש בכתובים, והובא ברמב"ם ז"ל בהלכות מאכלות אסורות (פרק א' הלכה כ"ד) ובשלחן ערוך יורה דעה (סימן פ"ג). .
וּכְבָר נִתְבָּאֵר לְעֵיל שֶׁלְּדַעַת הָרַמְבַּ"ם זָ"ל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל לִלְמֹד וְלֵידַע אֶת הַסִּימָנִים הַמַּבְדִּילִים בֵּין הַטְּהוֹרִים לִטְמֵאִים, אוּלָם לְדַעַת הָרַמְבַּ"ן זָ"ל אֵין יְדִיעַת הַסִּימָנִים מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ אֶלָּא אֶמְצָעִי לְקִיּוּם מִצְוַת אֲכִילַת הַמִּינִים הַטְּהוֹרִים וְלִזְהִירוּת מֵאִסּוּר אֲכִילַת הַטְּמֵאִיםראה מקור הדברים בהרחבה לעיל בבאור הפשט של מצוה קנ"ג. וע"ש בשו"ת שבט הלוי (ואזנר) שדן במי שהלך על פי רוב בסימני הטהרה של הדג אם נחשב לו שעבר על מצות "והבדלתם" או לא. .
מְדִינִי הַמִּצְוָה, שֶׁאֲפִלּוּ לֹא נִמְצָא הַקַּשְׂקֶשֶׂת כִּי אִם בְּמִקְצָת גּוּפוֹ, וַאֲפִלּוּ קַשְׂקֶשֶׂת אַחַת בִּלְבַד, דַּיּוֹ וְכָשֵׁרמחלוקת רבי יהודה וחכמים בחולין (נ"ט ע"א), ונפסק כחכמים שדי בקשקשת אחת. . וּבְכָל מָקוֹם שֶׁתִּמָּצֵא הַקַּשְׂקֶשֶׂת נֶחְשֶׁבֶת לְסִימָן, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁנָּשְׁרָה מִדָּג אַחֵר וְנִדְבְּקָה בְּדָג זֶהשכן בתוספתא (חולין פרק ג' הלכה ט') נאמר "והוא שתהא תחת לחיו או תחת זנבו או תחת סנפירו", ופירשו הרמב"ן והרשב"א ז"ל שמוכרח שתהא הקשקשת תחת אחד מהמקומות הללו, ובגאונים הובא שצריך שתהא בשלושת המקומות הללו יחד, אולם הרמב"ם והשלחן ערוך לא הזכירו זאת כלל בהיות שלא נפסק כהתוספתא הנ"ל, וכן עיקר (והרמ"א בהגהה כתב שטוב להחמיר). ורק כשישנו חשש של ממש שאינה מהדג עצמו אזי יש לחוש לספק תורה ולאסור הדג, כמבואר בדברי המגיד משנה על הרמב"ם (שם). .
עוֹד נִתְבָּאֵר בַּחֲזַ"ל שֶׁכָּל דָּג שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת - בְּיָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְאֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק אַחֲרָיו, כְּגוֹן שֶׁהָיָה חָתוּךְ וְלֹא יָדוּעַ לָנוּ אִם הָיוּ לוֹ סְנַפִּירִים – אִם רוֹאִים אָנוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת הֲרֵי זֶה מֻתָּרמשנה במסכת נדה (נ"א ע"ב). וראה שם בגמרא ששאלו אם כן למה כתבה התורה גם סנפיר? היתה מצוה על הקשקשת ודיו? והשיבו על כך ש"יגדיל תורה ויאדיר". .
עוֹד לִמְּדוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁיֵּשׁ מִמִּינֵי הַדָּגִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם קַשְׂקֶשֶׂת בִּהְיוֹתָם בְּתוֹךְ הַמַּיִם, אוּלָם בְּעֵת שֶׁעוֹלִים מִן הַיָּם מִיָּד הִיא נוֹשֶׁרֶת מֵהֶם לְגַמְרֵי, וְעִם כָּל זֹאת מִינִים אֵלּוּ כְּשֵׁרִים. כְּמוֹ כֵן יֶשְׁנָם שֶׁאֵינָם מוֹצִיאִים הַקַּשְׂקֶשֶׂת עַד שֶׁיַּגְדִּילוּ, אֲבָל בְּקַטְנוּתָם אֵין לָהֶם קַשְׂקֶשֶׂת כְּלָל, וְגַם אֵלּוּ כְּשֵׁרִים וּמֻתָּרִים בָּאֲכִילָה אַף בְּקַטְנוּתָם, בִּהְיוֹתָם מֵהַמִּינִים בַּעֲלֵי הַקַּשְׂקֶשֶׂתראה כל זה בחולין (ס"ו ע"א) וברמב"ם (שם) ובשלחן ערוך (שם). .
וּמִי שֶׁעָבַר וְאָכַל מִמִּינֵי הַדָּגִים מִבְּלִי לְוַדֵּא שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם אֶת סִימָנֵי הַטָּהֳרָה הַלָּלוּ הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה, מִלְּבַד חִיּוּב הַלָּאו שֶׁיִּתְבָּאֵר אי"ה בַּמִּצְוָה הַבָּאָהלדעת הרמב"ם הנזכר לעיל אפילו אם נתברר אחר כך שהיה הדג טהור עם כל זאת ביטל מצות עשה של בדיקת סימניו, ואילו לדעת הרמב"ן רק אם באמת לא היה טהור הרי זה עבר על מצות עשה, וכפי שבארנו לעיל במצוה קנ"ג. .