לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא
מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִרְצוּ לֶאֱכֹל מִמִּינֵי הַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת שֶׁיֹּאכְלוּ רַק מִן הַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶן אֶת שְׁנֵי סִימָנֵי הַטָּהֳרָה שֶׁלִּמְּדָה הַתּוֹרָה, וְהֵם שֶׁתְּהֵא מַעֲלַת גֵּרָה, וּפַרְסוֹתֶיהָ יִהְיוּ שְׁסוּעוֹתכפי שמפורש בתורה, והובא בשלחן ערוך יורה דעה (ריש סימן ע"ט). .
וּלְדַעַת הָרַמְבַּ"ם זָ"ל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל לִלְמֹד וְלֵידַע אֶת הַסִּימָנִים הַמַּבְדִּילִים בֵּין הַטְּהוֹרוֹת לַטְּמֵאוֹת, וְעַל יְדֵי כֵּן יֵדְעוּ מָהֶן הַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת הַמֻּתָּרוֹת בָּאֲכִילָה, וּמָהֵן הָאֲסוּרוֹתכן כתב בריש הלכות מאכלות אסורות (פרק א' הלכה א') ללמוד ממה שכתוב (ויקרא כ', כ"ה) "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור", וממה שכתוב (ויקרא י"א, מ"ז) "להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל". ולשיטתו שלוש מצוות עשה בפני עצמן הן: בהבדלת הבהמה והחיה הטהורה, ובהבדלת העוף הטהור, ובהבדלת הדגים והחגבים הטהורים. . אוּלָם לְדַעַת הָרַמְבַּ"ן זָ"ל אֵין יְדִיעַת הַסִּימָנִים מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, אֶלָּא רַק אֶמְצָעִי לְקִיּוּם מִצְוַת אֲכִילַת הַטְּהוֹרוֹת וְלִזְהִירוּת מֵאִסּוּר אֲכִילַת הַטְּמֵאוֹתכן כתב בהקדמתו לבהמ"צ (שורש ו'). וגם בעל ספר החינוך לבו נאחז בסברת הרמב"ן ז"ל, אולם מכל מקום הביאה כמצוות עשה כדעת הרמב"ם. .
וּכְלָל גָּדוֹל לִמְּדוּנוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁכָּל בְּהֵמָה מַעֲלַת גֵּרָה אֵין לָהּ שִׁנַּיִים בְּלֶחְיָהּ הָעֶלְיוֹן, וְלָכֵן אִם אֵינוֹ מַכִּירָהּ אִם הִיא מַעֲלַת גֵּרָה אוֹ לֹא יָכוֹל לְוַדֵּא שֶׁפַּרְסוֹתֶיהָ שְׁסוּעוֹת וְאֵין לָהּ שִׁנַּיִים בְּלֶחְיָהּ הָעֶלְיוֹן וַהֲרֵי הִיא טְהוֹרָהכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות מאכלות (פרק א' הלכה ב'). וראה בהשגות הראב"ד שם מה שהקשה שהרי השפן והארנבת מעלי גרה ויש להם שיניים בלחים העליון? וראה ב"מגיד משנה" שביאר דברי הרמב"ם בטוטו"ד. . כְּמוֹ כֵן לִמְּדוּנוּ שֶׁכָּל בְּהֵמָה שֶׁהִיא מָעַלְתָּ גֵּרָה בְּיָדוּעַ שֶׁפַּרְסוֹתֶיהָ שְׁסוּעוֹת חוּץ מִן הַגָּמָל, וְכָל בְּהֵמָה שֶׁפַּרְסוֹתֶיהָ שְׁסוּעוֹת בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא מַעֲלַת גֵּרָה חוּץ מִן הַחֲזִיר, וְלָכֵן אִם מַכִּיר בְּאוֹתָהּ חַיָּה שֶׁאֵינָהּ אַחַת מִשְּׁנֵי חַיּוֹת אֵלּוּ דַּי לוֹ בְּאוֹתוֹ סִימָן אֶחָד כְּדֵי לֵידַע שֶׁהִיא טְהוֹרָה.
עוֹד אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זָ"ל שֶׁמִּכָּל הַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם יֶשְׁנָן רַק עֶשֶׂר שֶׁהֵן טְהוֹרוֹת, וְהֵן: הַשּׁוֹר וְהַשֶּׂה וְהָעֵז מִן הַבְּהֵמוֹת, וְהָאַיִל וְהַצְּבִי וְהַיַּחְמוּר וְהָאַקּוֹ וְהַדִּישׁוֹן וְהַתְּאוֹ וְהַזָּמֶר מִן הַחַיּוֹת. וּמִי שֶׁהוּא מַכִּירָן אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק סִימָנֵיהֶןרמב"ם (שם הלכה ח'). .
בְּנוֹסָף עַל זֹאת, גַּם בֵּין הַטְּהוֹרוֹת יֵשׁ צֹרֶךְ לֵידַע וּלְהַבְדִּיל אִם הִיא מִין בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה. שֶׁכֵּן הַחַיָּה חֶלְבָּהּ מֻתָּר וְאִלּוּ הַבְּהֵמָה חֶלְבָּהּ אָסוּר, וְעוֹד שֶׁבַּחַיָּה יֵשׁ מִצְוַת כִּסּוּי הַדָּם בְּעָפָר מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּבְהֵמָה. וְסִימַן הַחַיָּה הוּא שֶׁקַּרְנֶיהָ הֵן מְפֻצָּלוֹת, אוֹ לְחִלּוּפִין שֶׁקַּרְנֶיהָ כְּרוּכוֹת חֲרוּקוֹת וַהֲדוּרוֹתכן מבואר בחולין (נ"ט ע"ב) וברמב"ם (שם הלכה ט' – י') ובשלחן ערוך יורה דעה (סימן פ' סעיף א'), ועיין במפרשים על הרמב"ם שם שדנו האם צריך גם כן שתהא חריקתן מובלעת או לא, ובשלחן ערוך הנ"ל הכריע שכן. .
וּמִי שֶׁעָבַר וְאָכַל בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה מִבְּלִי לְוַדֵּא שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אֶת סִימָנֵי הַטָּהֳרָה הַלָּלוּ הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה, מִלְּבַד הַלָּאו שֶׁיִּתְבָּאֵר אי"ה בַּמִּצְוָה הַבָּאָהלדעת הרמב"ם הנזכר לעיל אפילו אם נתברר אחר כך שהיתה טהורה עם כל זאת ביטל מצות עשה של בדיקת סימניה, ואילו לדעת הרמב"ן רק אם באמת לא היתה טהורה הרי זה עבר על מצות עשה. .