אור ברסלב
פרדס יוסף ספר שמות › פרק כה

פרדס יוסף· רבי יוסף פצנובסקי

ספר שמות · פרק כה

פרק כד

פסוק ב

ויקחו לי תרומה ערש"י ומגילה כ"ט:, וירו' שקלים פ"א ה"א - מקודם פ' משפטים שצריך שיהי' ממונו בצדק ובמשפט, ואח"כ יוכל ליתן תרומה וצדקה ולא ליתן ממעות שאינו שלו, כ"כ בזה"ק ויקהל דקצ"ח., ועמ"ש בזה מהרש"א כתובות ס"ז. וסיים דהוי מצהב"ע ע"ש, והמצוה צורחת לא איהו בעינא ולא אגרא בעינא (יומא ס"ט:) וז"פ בתהלים (קי"ט ק"ח) "נדבות פי רצה נא ה' ", כלו' ירצו לקרבן אם "משפטיך למדו", וערש"י ורד"ק מ"א (ז' נא) דחשש שלמה פן יאמרו אוה"ע מפני שהי' בנין הבית מגזלות שגזל דוד לפיכך נחרב, לפיכך לא נתן ממה שהקדיש דוד לבנין הבית, וז"פ בקדושים (י"ט י') לעני ולגר תעזוב אותו וגו' לא תגנבו, תנו צדקה אבל לא תגנבו, ורק ממונך ביושר ולא ממון של גנבה, ומי שגוזל וחומס בנקל לו לעשות חסד וצדקה, ובאבות פ"ה מ"י "שלך שלי" מי שאומר כן לא יכבד עליו לומר "שלי שלך", ובמשלי (כ"ב ט') טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל, מלחם שלו נתן, והה"צ מגאסטאנין ז"ל פ"א נתן לו א' פדיון ואותו איש פשט רגל לנושיו, וא"ל כ' בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם (שופטים ה' ב'), מקודם לפרוע החובות ואח"כ בהתנדב עם, ובישעי' (נ"ח ז') פרוס לרעב לחמך לחם שלך, וע' מקו"ב ח"א דף שע"א., ובנח"ק כ' דבת"י ויקהל (ל"ה כ"ז) והנשיאים הביאו עננים הביאו אבני שוהם מג"ע, וז"פ ויקחו לי תרומה שיקחו גם ממני, ובס' פני אריה כ' דלהכי ל"ה הכל מה' ע"י נס, שאין הברכה חל על דבר ריקן וצ"ל התחלה ע"י אדם במעט ואח"כ שולח ה' ברכתו, ועט"ז או"ח תק"ע ע"פ זהר ועמ"ש בזה הרבה בפרד"י פ' לך (י"ד כ"ג), ולקמן (כ"ה כ"ג):
ור"ר העשיל ז"ל אמר הסמיכות למשפטים, עפמ"ש בסוטה י"ג: דמשה לא מת דכ' וימת שם משה, וכ' ויהי שם עם ה', נלמד גז"ש דלא מת, ובסנהד' ל"ט. שאל מין א' אלקיכם כהן דכ' ויקחו לי תרומה כי קבר למשה במה קטבל וכו', וא"ש ויהי שם עם ה' ונלמד דלא מת ול"ש קו' המין, ושפיר הי' כהן ויכול ליקח תרומה: והגר"א ז"ל אמר ויקחו לשון נסתר ממי יקחו, מאת כל איש אשר ידבנו לבו ויאמר "קחו את תרומתי", ובס' שמע שלמה פי' "מאת כל איש" לרמז הדין בר"מ פ"ז הי"ב ממת"ע, גבאי צדקה לוקח מאשה דבר מיעוט ולא מרובה, כל איש למעט אשה, "אשר ידבנו לבו" למ"ש הר"מ שם הי"ב אדם שהוא שוע שנותן צדקה יותר מהראוי לו אסור לתובעו, זה בצדקה דעלמא, אבל תרומה אף מכל אשר ידבנו לבו ואינו כ"כ אמוד "תקחנו", "אשר תקח מאתם" ולא כ' מידם לרמז דב"ד יורדין לנכסים, - ושמעתי שהה"צ מקאצק ז"ל הי' לו דרך בהתבודדות, והה"צ מווארקי ז"ל הי' בהתחברות עם החסידים ושתה עמהם, ופ"א פגשו יחדיו, ואמר הרבי מקאצק דרך שלי מרומז בתורה "ויקחו לי", אם רוצה דרך אמת כמ"ש רש"י לי לשמי העצה "תרומה" להיות תורם מן אנשים, אפי' מטובים מאת כל איש אשר ידבנו לבו, והרבי מווארקי א"ל דרך שלי ג"כ מכאן ויקחו לי "תרומה" ליקח תרומה מכל אחד ולהתחבר עמהם וללמוד מהם, ועמש"ל בתצוה (כ"ח א), ובפ' ויחי ד' שנ"ג:, בשם שפ"א:

רש"י לי לשמי, בבעה"ט לי גימ' מ' ועי' יפה א' ממ', מאת כל איש אשר ידבנו לבו זה עין יפה, - ובכת"א כ' דבפסחים נ'. השם נכתב בי"ה ונקרא באלף דלת, ובסוטה ל"ח., ובסוף תמיד ל"ג: במקדש הי' קורין השם ככתיבתו, ותרומה זו בא לעשות מקדש, וז"פ לי לשמי שע"י תרומה זו תוכלו לקרות שמי ככתיבתו ע"ש: וגם יש לרמז דתורה ניתנה למ' יום, וגם תיבת תרומה אותיות תורה מ': ובס' יוסף תהלות וארץ החיים, (תהלים ט' י"א) לפמ"ש בירו' יומא דהיודע שם המפורש אין להנות מאחרים, שאם פ"א לא יתנו לו יש לחוב שיקללם, וז"ש ויבטחו בך יודעי שמך, יודעי שם המפורש אסור להם להנות ורק בטחונם בך, וקשה מכהנים שיקחו תרומות ומעשרות, וי"ל הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו, וז"ש ויקחו לי תרומה ק' לשון לי, ע"ז פרש"י לי לשמי כדי שיוכלו ללמוד שה"מ:
ובצל"ח ברכות ס"ג: בשם ר"ר העשיל ז"ל ע"פ גמ' שם למה נסמכה פ' סוטה לפ' תרומות ומעשרות, שכל מי שיש לו תו"מ ואינו נותנו לכהן סופו שנצרך לכהן ע"י אשתו שתהי' סוטה, וזה לי לשמי, דבסוטה השם נמחק, אבל אם יתן תרומה לא יבא לזה והשם לא ימחק, ועמ"ש דבר נכון בפרד"י וירא דק"י.: ובזית רענן ח"ב כ' ע"פ ר"ן נדרים ט'. דנדבה הוא ברצון הטוב וכוונה רצוי', וזה שהזהיר ה' שיקחו תרומה לשמו, ובמה תדע אם הוא לשם ה', הבחינה כל איש אשר ידבנו לבו שיאמר הרי זה ויתן מיד מוכח דכוונתו רצוי': וברמתים צופים ח"א אות מ"ח בשם ר"ר בונם ז"ל בשעת תורה ותפלה צ"ל מובדל ומופרש לה', ולא יהי' מעורב עם שום דבר גשמי, וז"ש תרומה לי לשמי לשון הפרשה והוא קדש ומובדל מחולין כפסחים י"א. מיבדל בדילי מיני' ע"ש, עי"ל דקאי על הגבאים שגם הם צריך שיקחו לשמה, ולא לשם גיאות, או לבזות מי שאינו רוצה ליתן כל כך ממה שקצבו לו, רק דברי חכמים בנחת נשמעין:
וראיתי עוד להירו' פ"ג ה"ד משקלים דהתורם אינו נכנס לא בסנדל וכו' משום והייתם נקיים מה' וישראל, ופריך וימלא פימי מיא שלא יחשדו שלקח בפיו כסף מהשקלים, ומשני מפני הברכה, ופי' במה"פ דצריך לברך שהכל, ובתשו' חכ"צ הק' דהלא שותה מים לצמאו דוקא מברך, (ברכות מ"ד.) ופי' דצריך לברך להפריש תרומה, ועשו"ת פני מבין או"ח ה', ובודאי גם בתרומת המשכן הי' מברכין, ובנובי"ק יו"ד צ"ג דעיקר ברכה שיעשה לשמו ית', ובברכות ל"ה: כ' השמים שמים לה' והארץ נתן לב"א, וכ' לה' הארץ ומלואה כאן קודם ברכה כו', וז"ש ויקחו לי תרומה לי לשמי היינו הברכה, אשר תקחו מאתם שיהי' משלהם דקונה התרומה ע"י ברכה:
ומד"ר כאן הה"ד נבחר שם מעושר רב, דצדקה התירו גם שלא לשמה דעשר בשביל שתתעשר (תענית ט'.), ואומר סלע זו לצדקה ע"מ שיחי' בני ה"ז צ"ג (ר"ה ד'. ופסחים ח'.), אך בב"ב י': דז"ד בישראל אבל בעכו"ם לא הורצה ע"ש ברש"י הטעם, וז"פ לי לשמי, וק' הרי גם שלא לשמה יכשר ע"ז מביא הפ' נבחר שם דאף דגם שלא לשמה טוב, עכ"ז "נבחר שם" יש מעלה יתירה הנותן לשמה "מעושר רב" מנותן רק ע"מ שיעשיר, ומה המעלה מסיים הפ' מאת כל איש וגו', דאי' בזה"ק ויקהל קצ"ה. דמרבה בזה ערב רב שיקחו גם מהם חלק למשכן, ומזהיר לי לשמי שיש מעלה בלשמה שיוכלו ליקח מאת כל איש אף מע"ר, ובעכו"ם בעי לשמה: ובשו"ת בית היוצר אה"ע סי' ב' ע"פ זה"ק דבנ"י רק ישראל שיש להם נשמה, והיכי דכ' כל איש קאי על ע"ר, ולזה תחלה כ' דבר אל בנ"י, ישראלים מהם תקחו אפי' בע"כ, כר"מ פ"ב ה"כ מגירושין דכופין עד שיאמר רוצה אני דהנשמה מרוצה ע"ש, ואח"כ אמר מאת כל איש מע"ר דאין להם נשמה, ואין לכופם רק מאשר ידבנו לבו תקחו, ובה"ס רק על בנ"י כפה הר כגיגית ולא על אוה"ע, דישראל יש להם נשמה יוכל לכופם ולא אוה"ע ע"ש, ומצאתי כן במגיד מישרים, וי"ל דרצה ה' דבנדבה יהיו הבנ"י האזרחים גבאים ולא מע"ר, וממי יגבו מאת כל איש אפי' מע"ר, אשר ידבנו לבו, כלו' לא יכפו אפי' בדברים יותר ממה שנדב לבו:
ובשו"ת חשק שלמה בח"ת, דהדין בקרבן צריך להקדיש בפה קודם ויאמר שתהי' חטאת לה', ולא יאמר לה' חטאת דשמא ימות אחר שיאמר לה', ומוצא ש"ש לבטלה בנדרים ד"י., וז"ש רש"י לי פי' שיקדיש אותה לשם קרבן ואח"כ לשמי שיאמר לה' ע"ש: עי"ל למ"ש באלשך ותולדות יצחק הא דכ' ויקחו ולא ויתנו, עפמ"ש בקידושין ז'. דבאדם חשוב נתינה ה"ה כלקיחה, וכש"כ אצל ה', וז"ש ויקחו, והוקשה לרש"י דהול"ל ויתנו, לז"א לי לשמי דמי שנותן לשמה תחשב הנתינה לקיחה, וע"ס אמרי רש"ד וירחון כתר תורה סי' ב' הרבה - ובהקדמה לשב שמעתתא כ' ע"פ ר"ן קידושין שם, הא דבאדם חשוב נתינה הוי כקבלה דוקא במתנה גמורה, אבל הנותן ע"מ להחזיר אין הנותן מתחשב בכך, ובצדקה בנותן ע"מ שיחי' בני ה"ז צ"ג אף שהיא ע"מ להחזיר, והדק"ל דהול"ל ויתנו, ואי"ל כנ"ל דנתינה חשוב כלקיחה, ז"א דהוי ע"מ להחזיר, ולכך פרש"י לי לשמי שלא עמלק"פ ואז שייך ויקחו, וע"ס שיח השדה הקדמה לס' תבואות השדה ח"ו ד"ה ורגיל, ס' קהלת ישורין, קובץ וילקט יוסף ח"ב סי' פ"ג, ובית נפתלי פ' תשא, - ובב"ש אחרון בהעלותך כ' אף דאי' בנזיר כ"ג: גדולה עבירה לשמה ממצוה של"ש, מ"מ צריך ליזהר שלא לעשות עבירה לשמה דחבירו יראה וילמד ממנו, וכן מצוה של"ש אף דלשמים אינו טוב, מ"מ קנאת סופרים תרבה חכמה, וז"פ באבות פ"ד מ"ה הוי רץ למצוה קלה דהיינו אף של"ש, דמצוה גוררת מצוה שחבירו יראה וג"כ יעשה, ובורח מעבירה אף לשמה שעבירה גוררת עבירה, אף שטוב לשמים מ"מ חבירו ילמד ממך, וז"פ בפ"ב מ"א איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כ"ש תפארת לעושיה ותפ"ל מן האדם, וע"ס באר שלמה מער' ע' אות ד':
ובהקדמה לשו"ת מחזה אברהם או"ח הביא, דבמנחות ק"י. ורש"י ויקרא (א' י"ז) א' המרבה וא' הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים, וק' אם המרבה ג"כ מכוון ה"ה גדול מהממעיט, ועמ"ש בט"ז או"ח א' סק"ג, וי"ל דבברכות ו'. ולחושבי שמו, אם חושב לעשות מצוה ונאנס ה"ה כעשאה, ואם לומד לשמה יש שכר על המחשבה ומעשה, ושל"ש רק על המעשה, ובמחשבה ללמוד לשמה אפי' נאנס ולא למד כעשאה דאונס רחמנה פטרה, ואם כוונתו ללמוד של"ש, ל"ה מחשבה כלל, דאם עשה יש שכר על המעשה אבל בנאנס לא פעל כלום, וז"פ אם חושב לעשות מצוה יהי' לשמה אפי' נאנס כעושה משא"כ של"ש, וכן במצות א' המרבה כו' ושניהם שווין, דגם העני רוצה להביא קרבן בהמה ויש מחשבה, וז"ש ובלבד שיכוון אבל אם של"ש ואין לו שכר מחשבה רק שכר מעשה ובמעשה אינם שווין ע"ש, ורש"י כ' ג' תרומות כו', וה' רצה שכל ישראל יהי' שווין בנדבת משכן, והעני הוא כחושב ונאנס כנ"ל וצריך לשם ה', וכמו בעולת מנחה ובלבד שיכוון כו' וז"ש לי לשמי - והר"ר בונם ז"ל אמר דמלבד שמכוון כו' לא קאי על הממעיט רק על המרבה, דהממעיט העני בודאי בנדבתו מכוון לבו לשמים, וכ"ה בנועם מגדים פ' ויקרא: ובס' מגדנות אליעזר דף ז' כ' ע"פ תוס' כתו' מ"ט: ד"ה אכפי', דכשעדיין לא פסקו אין כופין על צדקה, אבל בפסקו אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ומוציאין מידו, וגם על התמורה א"י לכוף, וז"ש ויקחו לי תרומה שיתנו בעצמם ברצונם, אבל מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו (אתם הגבאים) את תרומת בע"כ, וזאת התרומה אשר תקחו, דגם הגבאים ל"י ליקח בע"כ רק תרומה ולא התמורה ע"ש - ומ"ש לי הכסף ולי הזהב (חגי ב' ח') שכסף וזהב רק להשתמש בהם בתורה ומצות, וכ"כ בס' צמח דוד הספרדי עה"ת, וע' בדעת יהונתן על ע"ז בסופו דט"ו דבר נכון מר"כ יהונתן ז"ל, ובירחון אהל מועד ש"א סי' קמ"ו:
והדין אם אדם מבטיח לחבירו מתנה אם לא הי' קנין יכול לחזור, ורק הוא בכלל מחוסר אמנה, ובמתנה מרובה אף מחוסר אמנה ליכא, כחו"מ ר"ד ס"ח ורמ"א ס"א, אבל באמירה לגבוה נגמר הקנין וא"י לחזור בקידושין כ"ח:, ואם לא רצה ליתן ב"ד כופין כר"ה ו'., וירו' פ"א ה"ו מקידושין שנ' לה' הארץ ומלואה, להקדש ל"ב מסירה, דבכל מקום שהוא הרי ברשותו של ה', ועשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב פ"ה שכ' בכוונתו, כמו מי שנתן מתנה והדבר הי' בפקדון אצל מקבל מתנה זכה באמירתו לבד, בחו"מ רמ"א ס"ב, ונותן להקדש כל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא (ועתו"ס בכורות י"ג: ד"ה ד"ת, דל"ש משיכה בהקדש דכל היכי כו') וחשוב כאלו המתנה אצל מקבל מתנה, ועתו"ס יבמות צ"ג. ד"ה קנוי' דגם בתרומה אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, וע' בהדוה"ע, ס' דבר בעתו צד נ"ו, ועי' בשלח (ט"ז ה'), וכל"ח חיי שרה אות ד' בירו' הנ"ל:
ובשבועות כ"ו: פלוג' רש"י ותוס' בתרומה וקדשים אי מהני מחשבה, וע' קידושין מ"א:, ומאירי שבת דקכ"ז דבמעשר ל"מ מחשבה, ועשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב קל"ח שעשה ט"ס במאירי, וברור בעיני' שגם במעשר מהני מחשבה, וע' מהרי"ט סי' כ"ה, ושו"ת נפש חיה אה"ע י"ח, וכל"ח כאן בזה, וג"כ נסתפק בבכורים אי מהני מחשבה, וע"ע ביד מלאכי כללי הדינים סי' פ"ט דאפי' בכתב בלי הזכרה בפה ל"ה כמסירה להדיוט, וער"מ פט"ו ה"א ממעה"ק דבהקדש ל"מ תוכ"ד לחזור ע"ש במל"מ וקרית ספר, ובתנחומא כאן בתרומה פסול חרש שאינו שומע ואינו מדבר כו', וע' ריש תרומות, ושד"ח חלק הכללים אות א' או"ק שנ"ב, ובפתיחה כוללת לפמ"ג ח"ב אות ד' כ' דגם לדידן פקח ואח"כ נתחרש הוי ספק פקח, ועכל"ח, בס' יד יהודה על שחיטה סי' א' אות ז', בס' מי באר על פמ"ג שם, ובהמדרש והמעשה ומהאריכות לא העתקתי:
ודרך כל רב ומנהיג להוכיח העם, וכשרואה שיתרשלו בצדקה דורש גודל שכרה, ויש דרך ישר מזה, לא בדיבור רק בפועל כפיו שעושה בעצמו פעולות טובות, וגם הם יעשו כמוהו, וגם אם רק בדברים לבד יוכיח לא ישמעו, אבל תוכחה הבאה ע"י מעשה לא יסבב מחלוקת וכעס על דרשתו, וכ"פ בבל"ע דרוש ע' הא דב"ב ט'. גדול המעשה יותר מן העושה, ולכאו' למה גדול דזה לא יחסר מכיסו כלום, ורק הפי' "גדול המעשה" גדול ונכבד האיש המוכיח, אולם גדול יותר המעשה אשר לא בדיבור לבד, רק שעושה ג"כ שהוא בעצמו נותן מקודם צדקה, זה גדול מן "המעשה" לבד, וז"פ בפסחים נ'. אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, שלא רק בפה לומד רק ותלמודו בידו שלומד לדורו לעשות צדקה כמו שהוא עושה, וז"פ באיוב (כ"ט ט') שרים עצרו במילים וכף ישימו בפיהם, שרי התורה לא לבד במילים רק עצרו, אך גם כף ישימו בפיהם, וז"ש ויקחו לי תרומה, שיעשו גבאים לא רק בפיהם ורק גם ע"י נדבתם, וזה מכ"א אשר ידבנו לבו, ובעצמו יתן, הוא ראה להיות קובץ נדבות:
ובמד"ר הה"ד תורה צוה כו', דלכאו"ק שצוה להביא זהב לכפר על עגל, הא איכא טענת מודעה כשבת פ"ח., וי"ל דהק' המפו' הא תלוה וזבין זבינא זבינא וקבלו תורה ומצות והוי כזוזי, ותי' דדוקא בנותן מעות מיד אבל שכר מצות בה"ע ליכא רק בעוה"ב ולא גמר ומקנה, וג"כ הק' המפו' למה ליכא שכר בה"ע ועובר ה' בבל תלין, ותי' דשוכר פועלים ע"י שליח א"ע בב"ת ותורה ניתנה ע"י שליח משה, וכ"ז בתרי"א מצות, אבל ב' ראשונות שהיו מפי הגבורה ל"ש זה ויש שכר בה"ע, ול"ש מודעא דתלוה וזבין מהני היכי שנותן תיכף, וא"ש דצוה להביא זהב לכפר על עגל דהוי בע"ז, וז"ש "תורה" צוה לנו תרי"א מצות ע"י שליח, אבל אנכי ול"י לך מפי הגבורה ויש שכר וליכא מודעא וצריך תרומה לכפר, וע' בילקוט הדרוש, ומ"ש בפ' וארא (ו' ב'), ויתרו (כ' ט"ז):
ובעניני צדקה ראיתי בס' דבש השדה הא דשבת קנ"א. נתן תתן כי בגלל כו' גלגל החוזר בעולם, וק' מה התירוץ וכי זה שכר מצוה שבנו יצטרך לצדקה, ורק ממצוה נברא מלאך, ומי שעושה ברצון נברא מלאך בגוף ונשמה, ובלא רצון נברא רק גוף, ויש עשירים שנותנים רק משום כבוד או בושה, ועניים רוצים לעשות טוב (וכמ"ש בדרך צחות פזר נתן לאביונים דיש להם לב טוב תמיד), ומהמחשבות נבראו גם כן מלאכים ורק נשמות בלא גופים, ואם כן עשיר גם כן צריך שממנו יצא עני שיהי' גם במחשבה טובה, וכן עני צריך שיצא ממנו עשיר שיהי' גם מעשה, שיזדמנו יחד הנשמות עם הגופים של מלאכים, וז"ש גלגל כו' ומוטב שיתן מיד ברצון ויבראו מלאכים שלמים ועשירות יהי' לו ולזרעו: ובויק"ר פל"ד אשרי נותן אל דל אין כתיב רק אשרי משכיל אל דל (תהלי' מ"א ב'), הוי מסתכל בו היאך לזכות עמו, והר"מ מפרעמישלאן ז"ל אמר עפמ"ש אינשי, שוטה נותן וחכם לוקח, וז"ש משכיל אל דל ר"ל שמחכים העני שנותן לו ועי"ז שהעני מקבל הוא משכיל, ועי' הגהות יעב"ץ ב"ב קכ"ו: שפי' מה שבכור לאם ולא לאב נקרא בוכרא שטיא שם בגמ' מפני שהוא בכור לנתינת הסלעים לכהן ולא ללקיחת פי שנים. ובמד"ר רות פ"ה ע"פ ותאמר לה חמותה, ויק"ר פל"ד, יותר ממה שבעה"ב עושה עם עני העני עושה עם בעה"ב, וע"ז מרמזה המשנה ריש שבת, פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעה"ב, דע"י זכות העני יחי' העשיר, ועמ"ש בזה זקיני ז"ל באור דוד של אסתר (ט' י"ט). והה"צ ר' יחזקאל מקאזמיר ז"ל אמר בתהלים (י"א ז') כי צדיק ה' צדקות אהב ישר יחזו פנימו, דבעת שעני מקבל הוא בוש ופני' למטה אבל ה' אוהב צדקה בעת "שישר יחזו פנימו" שהמקבל אינו בוש ויביט בפני הנותן שנותן בטוב עין:
ומ"ש הריני מוכן ומזומן לקיים מצות, למה כפול מוכן ומזומן רק יש אנשים שרוצים לעשות מצות ורק בחנם, באתרוג של אחרים ובסוכה של חבירו, ולא לבנות בעצמו וכדומה, ועז"א הריני מוכן ומזומן כלו' לא בחנם רק גם ליתן מזומן, וביומא ס"ב. ב' שעירים צ"ל שווים במראה בקומה ובדמי המקח, והענין, דלכל הדברים של עוה"ז אינו כילי וקמצן ורק בהוצאות מצוה, ורמזה התורה שב' שעירים צ"ל שווים בדמים שעכ"פ הקודש לא יהי' פחות מן עזאזל, וזה י"ל בתהלים (קכ"ו ה') הזורעים בדמעה ברנה יקצורו בין הנותנים צדקה בדמעה בין הנותנים בשמחה טוב, שניהם יקצורו ובשניהם יש שכר, אבל ההפרש ביניהם "הלך ילך ובכה" רק נשא משך הזרע רק מה שיזרע ולא יותר, אבל בא יבא ברנה מי שנותן בשמחה נושא אלומותי', אז יקצר הרבה יותר מאלומותי': ושמעתי שהגר"ז מווילנא ז"ל הלך לגביר אחד אודות דבר צדקה א"ל אשאל מכ"ת אם ע"פ דין אוכל ליתן מעות אחרים שהנני בע"ח גדול יותר מרכושי, ולא השיב לו, ובתוך כך בא חייט והביא מלבוש יקר מאד, ושאל הג' ז"ל אם אמת כדברך למה לך מלבוש יקר כזה במעות אחרים, והשיב שגם זה לוקח בהקפה - אמר עתה אני מבין הפשט בירמיה (ט' ה') שבתך בתוך מרמה במרמה מאנו דעת אותי, הכל מרמה, אבל לצורך צדקה אתה איש אמת, ואינך רוצה לעשות עכ"פ מכסה קטנה עבור צדקה ופח"ח, וזה י"ל בבחקתי (כ"ז ב') והיה ערכך בשקל הקדש בדבר שבקדושה תערך שאין בערכך ליתן כל כך, ובפ' עקב (י' י"ב) ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך מה הוא רחום וחנון אף אתה רחום וחנון:
ובפ"ה מי"ג דאבות לא יתן ול"י אחרים רשע והקשו אם לא יתן איך חשב בין ד' מדות של נותני צדקה, וי"ל שרמזה לנו אופן נתינת צדקה לא כמו שצותה תורה (ויקרא כ"ה, כ"ה ול"ט), וכי ימוך אחיך והחזקת בו, ודחז"ל דאל תניחהו שירד ויפול, אבל הוא נותן ע"י הפרינציפ הסדומי, ע"י ז' דרישות וחקירות באופן שידע שהנתינה היא הנתינה האחרונה, שבטוח שלא יקבל עוד שעתה במצב אשר לא יכול לחיות, וזה הרעיון ל"י ול"י אחרים נותנים רק באופן שבטוחים שלא יהי' נצרכים לתת לו עוד, עוי"ל ע"פ צחות, תוס' חגיגה ה'. שהק' על שמואל שדרש על פ' (וילך ל"א כ"א), והי' כי תמצאנה אותו רעות רבות וצרות, זה הממציא לעני בשעת דוחקו, וק' מיבמות ס"ג. אז תקרא ואני אענה (ישעי' נ"ח ט') זה המלוה לעני בשעת דחקו, וי"ל שפי' של הממציא לעני מעות שנותן לו ע"י הפרינציפ של "ונדעם" כאשר יעבירו את העני תחת שבט הבקורת, והרבה פעמים המבקרים ימציאו לעני בשעת דוחקו, כלו' יאמרו עלי' שיש לו מעות, ובאמת הוא בשעת דוחקו, וז"ש שמואל רעות רבות וצרות, צרה נוספה לעני שאומרים עלי' שיש לו ממון, וא"ש הממציא, וביבמות אי' המלוה ועי' במשפטים (כ"ב כ"ד) מ"ש דודי ז"ל ולקמן בפסוק ח':
ובב"ב ד"י. כל המעלים עיני' מצדקה כעובד ע"ז לשון המעלים פי' אם משולח בא ומציע כתבים והנותן אינו רוצה להביט בהם ואומר לו הילך מעות וצא, או שהמשולח מציע לפני' רשימה מה שאחרים נתנו, והוא אינו רוצה להביט כלל והוא רק "מעלים עיני'" אף שנותן הוא כעע"ז - ולמה אין מברכין על מצות צדקה עמ"ש במשפטים (כ"ג ז'), ור"ר בונם ז"ל אמר דאם יוצרך לברך יתחיל להכין עצמו בהכנות כמו בכל מצוה ובין כך ימות העני: והה"צ ר"ש מבעלז ז"ל אמר בצדקה לא הכל שווין, דכ' לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון פתוח תפתח ידך (ראה ט"ו ז'), שבעת שאדם קופץ ידיו לתוך הכף אז כל אצבעות בשוה, וכשפותח ידו אז אצבעותי' אינם שווים, וז"ש לא תקפוץ שיהי' שווים רק פתוח תפתח שלא יהי' כולם שווים, והחשוב צריך להשיג יותר מעני פשוט הפושט יד, והה"צ מריזין ז"ל אמר עה"פ שם ע"כ אנכי מצוך לאמור פתוח תפתח כו', שם בב"ב הנותן צדקה מתברך בו' ברכות והמפייסו בי"א, וז"פ אנכי מצוך כשתתן צדקה לאמור לו ולפייסו, שלא ייאש א"ע ורק עוד יבא עת שפתוח תפתח א"י שגם אתה תתן צדקה. - ושאלו להבעש"ט ז"ל הא דילתא בחולין קט:, כל מה דאסר שרי כנגדו דם כבד כו' באיזה אופן מותר כפירה, והשיב בצדקה לא תאמר לעני שיהי' לו בטחון ובודאי יעזור לו ה', רק תהי' כופר באותו שעה, ותעשה לו כל מה שבידך, וסימני טהרה מעלה גרה ומפריס פרסה, מעלה גרה מעות (עשרים גרה השקל) שמעלה מעות לצדקה, ומפריס פרסה מלשון פרוס לרעב לחמיך (ישעי' נ"ח ז') דמקרבי' הנייתא, ואם חסר אחד טמא, ועמ"ש בפ' בשלח (י"ז ט"ז). - ובאבות פ"ה מ"י האומר שלי שלי ושלך שלך מדה בינונית וי"א מדת סדום, והרה"צ ר"י מווארקי ז"ל אמר, אם אחד אינו רוצה ליתן צדקה ועונה שלי שלי יש לי קרובים שלי ליתן, זה מדה בינונית, זה נוכל עוד לסבול דקרובים קודמים, אבל "ויש אומרים" דאומרים לבד, וגם לקרוביהם אין נותנים זה מדת סדום, עי"ל אם יחיד אומר כן ואינו רוצה ליתן, זה עוד אין כ"כ רע לעני, דאם הוא לא יתן יש אחרים שנותנים, אבל ויש אומרים, אם רבים יאמרו כן, זה מדת סדום שימות ברעב, וכ"ה בס' דברי אמת מהדעת קדושים ז"ל:
והגה"ק מאסטראווצי ז"ל אמר דבר חריף, דבמד' על ויקחו לי תרומה שנתן ה' את א"י תרומה לישראל מכל העולם וצ"ב, ובפסחים צ"ד. שתא אלפי פרסא עלמא, שהם ל"ו מיליאן מרובע כמ"ש לעיל בבשלח (ט"ז כ"ט), ותוס' שם ד"ה כל כ' דעולם הוי שליש ימים שליש מדבר ושליש ישוב, נמצא דחלק ישוב שליש מל"ו, י"ב מיליאן, ותרומה בעין בינונית א' מנ' יעלה ר"מ אלפים פרסאות, וא"י הוי ת' על ת' פרסה (ערש"י שלח י"ג כ"ה), ומרובעות של ת' על ת' עולה ק"ס אלף פרסאות, וידוע שאין בידינו כל א"י שהבטיח ה' לאברהם, דהבטיח ארץ י' עממין ולא כבשנו רק ז' עממין וקני קניזי וקדמוני לא ירשנו, והטעם כי באמת הי' גם אלו בכלל הבטחה, רק יעקב הי' הבכור שלקח בכורה מעשו, ונטל פי שנים כמשפט אבל קני קניזי וקדמוני לא כבש כי זה מגיע לחלקו של עשו, ולעתיד כשיעלו מושיעים בהר עשו, יהי' לישראל ארץ כל י' עממין, ואם ב' חלקים שעתה ביד ישראל ק"ס אלף פרסה עולה לעשו פ' אלף פרסה, וס"ה כל י' עממין ר"מ אלף פרסאות, מכוון א' מנ' מי"ב מיליאן ישוב כל העולם, וא"ש דא"י תרומה מכל העולם. - ובפרד"י ח"א בקונ' פרי עץ הפרדס ח'. הבאתי שטמ"ק דלת"ת מותר לבזבז אף יותר מחומש, וא"ש בשבת קכ"ז: הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה וכ"מ בסוטה כ"א: אין ד"ת מתקיימים אלא במי שמעמיד עצמו ערום עלי', וכ' רש"י שנעשה עני וכמו שיכול לבזבז ללמוד בעצמו כן בנו דאם בנו זריז וממולח בנו קודם בקידושין כ"ט:, ועשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב ע"א, שהק' מעירובין ל"א. מגו דמפקיר נכסי' והוי עני, הא אין רשאי להפקיר כל נכסיו, ותי' דיכול להשאיר פחות מר' זוז, ועחת"ס או"ח קכ"ד והדוה"ע ויצא, ואמ"כ ח"א במלואים דף ר'. וח"ב ש"א. ומה שכתבתי בזה הרבה בפ' תשא (ל"ד כ"ד), - ובס' גשמי ברכה קהלת (ב' י"ט) נסתפק אי הא דאל יבזבז יותר מחומש יסוב על כל צדקה, או אם רואה לעני הרעב ללחם ל"ש זה, והחיוב הוא אף יותר מחומש והביא ראי' מקידושין ח': כי היכי דמחויב אנא מחויבת את, ולפ"ז אם כבר בזבז חומש ל"ש טענתה, והי' להגמ' לפרש, א"ו דבאופן זה ל"ש חומש וע' אה"ע ל' ס"י, ומהר"ם שיק או"ח של"א, מהר"י אסאד ר"ב כנף רננה או"ח פ"ד ופס"ת סי' קי"ח. - וע"ע בשנות אליהו ריש פאה דאסור לבזבז הוא מה"ת, והא דאי' באושא התקינו, פי' שהי' מקודם הלמ"מ ושכחו וחזר ויסדו וכ"ה בירושלמי עיי"ש, וענובי"ת יו"ד קצ"ח בזבוז חומש מחשבון הריוח מכל השנה ביחד, ואם הי' לו הפסד באיזה מסחר ימולא החסרון בתחלה ע"ש, ומן רע"ב ריש פאה לא משמע כן, שכ' מבעי' לי' לאפרושי חמישית הריוח בכל עת, וע"ע בס' מצח אהרן ח"א דריש כ"ט דבר נכון:
זהב כסף ונחשת, ע' בעה"ת ג' צדקות כשהוא בריא כשהוא חולה, ולאחר מיתה, שאומר ליורשי' תנו צדקה ממעותי, והר"מ מפרעמישלאן ז"ל אמר ר"ת, זה"ב זה הנותן בריא, כס"ף כשיש סכנת פחד, ונחש"ת ונתינת חולה שאמר תנו, וע"ס אמרות ה' - וברש"י כולם באים בנדבה חוץ מכסף, הטעם י"ל כמ"ש במד"ר ויקהל סופמ"ט, זהב זה אברהם, כסף יצחק, ונחשת יעקב, וידוע אברהם גמ"ח, יצחק עבודה ויעקב תורה, ותורה וגמ"ח אין להם שיעור, אבל עבודה קרבנות אין באין בנדבה, וצריך רק קרבנות חובה, ועמ"ש בפ' לך דע"ד: - ובע"ז י"ט. אשרי איש ירא את ה' בעת שהוא איש כלו' בעת שהוא בגבורה, כמ"ש הלא איש אתה (ש"א כ"ו ט"ו)' וחזקת והיית לאיש (מ"א ב' כ'), ועי' מקו"ב ח"ב דתקס"ט, ולקמן בפ"ח, ובתו"מ הביא רמז קריאת ס"ת זה"ב ז' ה' ב', כס"ף כפור סוכות פורים פסח, נחש"ת נרות (חנוכה) חודש (ר"ח ור"ה) שבועות שמיני עצרת שמחת תורה, תענית, - ובד"ש בשם רב"ח הק' מדוע כאן הקדים זהב לכסף, ובחגי (ב' ח') הקדים כסף, לי הכסף ולי הזהב, ובהדוה"ע כ' דדרך לעלות מקל לחמור ולא להיפך, ובחגי אמר שלא בלבד זהב בקחו רק גם כסף שאינו חשוב כ"כ לקחי, וע"ע במ"א (י' כ"ב) נושאות זהב וכסף, דהי"א (י"ח י') כלי זהב וכסף, דה"ב (ט, י"ד) מביאים זו"כ לשלמה, יחזקאל (י"ז י"ג) ותעדי זו"כ, תהלים (קי"ט ע"ב) מאלפי זו"כ, וכמו שדרך הכתובים לדבר בלא זו אף זו, ולא בלשון זו ורצ"ל זו, כן הוא בסגנון חז"ל, כתוס' מעילה ט"ו. ד"ה השתא, וע' תוס' יומא כ"ג. ד"ה שתים, אמנם תוס' קידושין מ"א. ד"ה האיש כ' דלא זו אף זו רק בב' בבות ולא בב' תיבות, וע' באר שבע ריש הוריות ד"ה על פיהם, וע"ע תוס' סנהד' ב': ד"ה מה שצריך להקדים הפשוט כחולין ל"ה: מה לי קטלא כולה או פלגא, וכן מה לי הן ומה לי דמיהן ב"מ ס"ג, וג"כ מטעם הנ"ל שדרך לדבר בל' זו אף זו לכן הפשוט תחלה, ועתוס פסחים פ"ה. ד"ה אחד ובציונים שם, שד"ח מער' ל' כלל ב', דברי חנוך פ' אמור, ובכללי המשנה ד"ב: ובר"ן נדרים ס"ז. כלל חדש:

פסוק ד

ותכלת רש"י צמר צבוע בדם חלזון וצבעו ירק, וכ"כ במל"מ פ"ח הי"ג מכלי מקדש שתכלת הנזכר בכ"מ הוא נצבע מחלזון, וכ' רש"י מנחות מ"ב. שעולה מארץ, ובשבת ע"ד. כ' רש"י שהוא דג קטן וא"כ הוא בים, ובסנהד' צ"א. כ' רש"י שהיא תולעת שעולה מים, וכ"כ במגילה ו'. וכ"מ מירושלמי שבת פ"א ה"ג שכ' שאין בו גידים ועצמות, ור"מ פ"ו ה"ב מבכורות, וע' תפארת ישראל בכללי בגדי כהונה, שהביא ג"כ ר"מ פ"ב ה"ב מציצית שהוא דג שמראיתו תכלת ודמו שחור כדיו ומצוי בים המלח, ועי' גם כן בתוס' יבמות קי"ד. ד"ה וקסבר, וענבי"ת או"ח ג' מזה (אם כן יש בריות בים המלח, לא כמו שיחשבו העולם שלכך נקרא ים המת שאין בו בע"ח) והק' הרי ים המלח היה בחלקו של יהודה כיהושע (ט"ו ב'), וחלזון הי' בחלק זבולון כמגילה שם, ועו"ק דבשבת כ"ו. ציידי חלזון הי' מסולמא דצור ועד חיפה, ומקומות הללו הם עוד עד היום על שפת ים הגדול, והם כנגד חלקו של זבולן, ובערוך חלזון הביא מד' בשלח שחלזון הוא בריה שיש לו נרתק על גבו וצובעין מדמו פורפור בלויא ע"ש, וכן מצאתי במד"ר תבא החלזון הזה כשגדל מלבושו גדל עמו ע"ש, ובזה"ק ווילנא בנצוצי אורות מאזולאי בפ' תרומה קמ"ט: תכלת נונא דימא דגונוסר דאיהו בעדבי' דזבולן, והק' דים גינוסר בחלק נפתלי, וחלזון בים הגדול שבחלק זבולן, והרמ"ק תי' דלאו בים הגשמי מיירי אלא בשל מעלה, ולע"ד לא דייקו דחלזון ל"ה גדל בים הגדול רק בים כנרת והוא ים גנוסר כמ"ש המתרגם ביהושע (י"ב ג'), ואע"פ דבקעת גינוסר ל"ה של זבולן ים גינוסר הוי שלו וכו', וע"ע זהר בשלח מ"ח: זבולן לחוף ימים ישכון וים כנרת הוה בעדבי' ומהכא אשתכח חלזון ותכלתא וכו', וע"ע בהעלותך ק"נ. בחלקי דזבולן ימים וכנסת ישראל אקרי ים כנרת ותכלת נפק מתמן, הרי להדי' דחלזון בים, ובס' מאמר שפוני טמוני חול מהג' מראדזין ז"ל תי' קו' הנ"ל דים כנרת ל"ה בחלק זבולן, והביא ירושלמי מגילה פ"א ה"א דב' מקומות היו שנקראו כנרת על שם שהי' מגדלין כינרים, והוא מין אילנות טובים כמ"ש בב"ב מ"ח., ופסחים קי"א:, וכ"'כ בב"ר פצ"ח כל חוף ים של טבריה נקרא כנרת ע"ש, ונראה דגם בחוף ים מערבי בחלק זבולן ג"כ הי' מגדלין כינורים, ונקרא גם כן כנרת, ומ"ש הר"מ דהוא בים המלח דרכו לקרוא ים המלח לכל הימים שאין מתוקים כמ"ש בתשובותי' סי' קנ"ד, - ובהקדמה לס' עין התכלת, ובתפא"י שם הביא ר"מ פ"ח מכל"מ דבתכלת שבבגדי כהונה ל"צ חלזון, וכ"מ בירושלמי פ"ז ה"ב משבת, ופלא שלא הביא ש"ס דילן בשבת ע"ד: ציידי חלזון קושרין ומתירין הרי להדי' שהי' חלזון במשכן, ומצאתי שהעיר בזה באב"נ או"ח ט"ו, ובהקו' שהבאתי בסמוך דלא הוכשר רק בשל טהורה, הוכיח דלא בעי' של חלזון דוקא וכשר אף בשאר צבעים, ושוב כשר אף בחלזון כסברות הב"י או"ח ל"ב, כיון דתולין במטלית שלא שייך בו כשר ופסול גם כל קלף חזי לכרוך בו, ובציצית אף דבעי חלזון דוקא, מ"מ הויין רק תשמישי מצוה וכשר של טמאה, ודוקא בשופר נסתפק הר"ן משום דזכרון קאתי, ולא כמג"א תקפ"ו סק"ג דבכל מצות בעי טהורה עש"ה, ובתשו' רמ"ע מפאנו ז"ל, ועבתשו' בשמים ראש סי' רמ"ג, ובס' דרישות ציון בתשובות רע"א, אבל בתוספתא פ"ט מנחות אי' תכלת בג"כ שעשאו שלא מן החלזון פסולה וצ"ע:
וראיתי עוד בס' פתילי תכלת פ"א שהקשה על מ"ש לעיל דאע"ג דבקעת גינוסר ל"ה של זבולן, ים גינוסר היה שלו, ובב"ק פ"א: ים טבריה בחלק נפתלי, וכ"ה בתוספתא שם פ"ו, הרי דים כנרת בחלק נפתלי ולא בזבולן, והאריך מאד בזה והדברים עתיקין ולא רציתי לכתוב בזה, ועשו"ת ישועות מלכו מהג' מקוטנא ז"ל או"ח סי' א' ב' ג', ויו"ד ע"ב, מענין תכלת בזה"ז, וגם אי לקבור בתכלת וע"ע בשו"ת אמרי דוד סי' קצ"ז דהוי לועג לרש ואסור לקבור בתכלת עש"ה:

וארגמן רש"י צמר צבוע מעין צבע ששמו ארגמן, והר"מ בפ"ח הי"ג מכל"מ כ' שמראה אדום, משמע שכל מין אדום כשר, עי' מל"מ, וראב"ד כ' צמר שארוג מב' ג' מיני גוונין ונוטריקן ארוג ג' מינים, וע' תפא"י שם בזה, וצ"ע משבת צ'. שארגמן מין צבע מיוחד הוא, וכ"פ רש"י שם ארגמן צבע שצובעין בו משמע דדוקא בצבע ששמו ארגמן ולא סתם צבע אדום:

ותולעת שני בר"מ פ"ח הי"ג כ' שהוא צמר צבוע בתולעת, ובפ"ג ה"ב מפרה ביאר יותר שהתולעת הוא גרעון שהוא אדום ביותר ונקרא תולעת מפני שיש כמין יתוש בכל גרגיר, והר"מ בפה"מ פ"ג מ"י מפרה כ' שהוא הצבע אדום שקורין קארמאזין, וערש"י ישעי' (מ'י "ח) כ' ג"כ שהוא צבע שנעשה מגרגרים שיש בהם תולעת, וע' תפא"י, ובנבי"ת או"ח סוס"ג דכ' ראי' מכאן דתולעת לאו דבר טמא הוא וע"ל בפסוק ה' ובירו' כלאים פ"ט ה"א מה תולעת שיש בו רוח חיים אף כל שי"ב ר"ח וצבעו אדום ומזה סתירה לר"מ, וצ"ל שנטה מירו' דלא הוכשרו רק דבר טהור:

ושש רש"י פשתן, והוא פשתן לבן הבא ממצרים עא"ע, וע' ישעי' (י"ט ט') ובתפא"י, ומה שמסיים בא"ע שש ורקמה במצרים עהדו"ע שט"ס וצ"ל שש ברקמה במצרים והוא ביחזקאל (כ"ז ז') וע"ע בט"ז י"ג, וברש"י בראשית (ב' י"א) נילוס נקרא פישון שמגדל פשתים, ובראשית מקץ (מ"א מ"ב) דבגדי שש חשוב במצרים, וע' יומא ל"ד: לובש כה"ג פילוסין, פרש"י בגדים שנעשו מפשתן של מדינת פילוסין, ופילוסין רעמסס כתרגום ירו' רעמסס פילוסא, וערע"ב יומא פ"ג מ"ז:

תחשים רש"י מין חיה ול"ה אלא לשעה בשבת כ"ח. וע"ש במהרש"א, וירו' שבת פ"ב ה"ג, ופ"ז ה"ב, וק' מנין שססגונא פי' על תחש דלמא שמו כן בארמי. ועו"ק למה עשה רש"י פי' על התרגום כאן דוקא, ואי' בשם ר"ר העשיל ז"ל דלכל בהמות וחיות קרא אדה"ר שמות ובדור הפלגה נתחדשו לשונות, ול' ארמי ג"כ נתחדש אז, ורש"י כ' דתחש ל"ה רק לשעה. נמצא דבדור הפלגה ל"ה תחש וגם עתה ליכא, וק' למה קרא התרגום ססגונא מנין לו לחדש שם זה, רק הול"ל כלשון המקרא. לכן כ' לפי שמתפאר, ובאמת אין זה השם של תחש, ובשו"ת מים חיים בקונ' אוצ"ח כ' דרש"י שכ' ולכך מת' ססגונא לא קאי רק על הרבה גוונים שיש לו, רק קאי גם על מ"ש ול"ה אלא לשעה, דבחולין ס'. כל מעשה בראשית לצביונים נבראו כרש"י בדמות שבחרו להם, וק' למה מתפאר תחש בגווני', הא כ"א בחר דפוס שלו ויפה לו גוונן שלו לכך פרש"י תחלה של"ה רק לשעה ולא מ"ב, ובזה יתרון לתחש, דאם הי' במ"ב הי' כאו"א בוחר בגוונן זה, וא"ש שמת' ששש כו', וע"ע במרגניתא דרב דבר נכון, ובירו' שם וקה"ר א' סכ"ח מין חיה טהורה הי', וע' מהרש"א דהי' בריה בפ"ע ל"ה ממש כמו מקומות אחרים אלא ספק, וכה"ג כ' תוס' יבמות פ"ג, באדרוגנוס ברי' בפ"ע, וע' קובץ בית מאיר תרצ"א סי' ג' תשובה בזה מדודי הג' מלאסק ז"ל, וע' גו"א, וס' זכרון יעקב, ושו"ת בית יעקב סי' מ"א:
ובקו' הנ"ל דרש"י כ' חיה ובשבת לא הכריעו, י"ל דבתנחומא מפורש דעת ר' יהודה שמין חיה הוא וכן בירו', ובחולין פ', כוי זה איל הבר לא הכריעו, והק' תוס' ולבדוק בקרנות, וי"ל דלא יכולים לברר חדודות וכריכות יפה, ומסתמא לא פליגו בזה אך ת"ק סובר כיון דעכ"פ חדודות וכריכות אע"פ דאינן יפה חי' היא, ולרבנן מספקא להו ורשב"ג סובר בהמה, ובתחש ג"כ ק' לבדוק בקרני', וצ"ל דל"ה חו"כ להכי לר"מ ספק אבל לת"ק חיה, וכיון דר"נ ס"ל כת"ק כ' רש"י בחומש כן, ור"מ דמספק"ל ס"ל כר"י, וע' הגהות הגר"י בכרך בשבת ובר"ן פ"ג דר"ה כ' דשופר של טמאה פסול דלא הוכשר רק מטהורה, וכ"פ רמ"א או"ח תקפ"ו ס"א, וע' מג"א סק"ג דאיתקש כה"ת לתפילין בקידושין ל"ה, ועפמ"ג, וברכ"י, ובשו"ת בית יצחק יו"ד קמ"ד הוציא מירו' הובא בתוס' סוטה י"ז: דבדבר העומד למחוק לא חיישינן אף בעור בהמה טמאה, וכן בנרות של שבת וחנוכה דלשרפה עש"ה, וע' תוס' שבת ד"ה למאי, דל"ב למימר דאשמעי' דתחש טהור הי', דמשמע דלא הוכשרו כו' אתא לאשמעי' הוראה, ובתוס' יבמות ק"ב: ד"ה ואנעלך כ' ר"ת בחליצה צריך מנעל מטהורה דתחש כ', וענכי"ת אה"ע קנ"ב שהק' א"כ יאמר בשבת נ"מ דלא הוכשרה כו' לחליצה וע"ש בסי' קנ"ג, ובאמת בר' בחיי כ' לא מצינו משי במשכן לפי שיוצא מגוף השרץ התולעת ולא הוכשר רק טהור וכמ"ש בתחש, וצבע תכלת אינו מגופו רק מהגרגרים שהתולעת בתוכו, ועחת"ס או"ח ל"ט דאילה"ק א"כ מה שקי"ט מה הוה בתחש, תפשוט דטהור דאי ל"ב טהור מ"ט ל"ה משי, וי"ל דע"כ לא כ' רכ"ח רק אחר מסקנת ש"ס דלא הוכשר רק טהור, בזה מובן מ"ט ל"ה משי, אבל אי הי' תחש מעור טמאה, ע"כ היינו אומרים שלא לקחו משי, מאותו טעם שלא נדע מ"ט לא נטלו עורות שורים ורק אילים, ומ"ט נוצה של עזים ולא שער מזנב פרה, וע"ש מה שנוטלים בכל צרכי בהכ"נ משי לפרכת וכדומה והוא מטמא, ומה שלוקחין משי לציצית ל"ק דדוקא לקדושה כתפילין ס"ת ומזוזה ובנין משכן מקפידין ולא לתשמישי מצוה, וכר"ן בפ"ג ר"ה, וי"ל משום דנארג אשתני ופנים חדשות בא לכאן, ועחו"י קס"א, ורא"ש כיצד מברכין סי' ל"ה במור דאסור מחשש דם, ור' יונה א' דפירשא בעלמא הוא ועמג"א רט"ז סק"ג (ובפרד"י וירא דקכ"ד, הארכתי בזה והבאתי קו' בנדה ע': באשת לוט דמת מטמא ואין מלח מטמא לרש"י ע"ז מ"ו: דבאה"נ ל"מ שינוי והא מת אסור בהנאה, ועמ"ש בפ' בשלח י"ד י"ג בזה) וע"ע בנובי"ת או"ח ג', שו"ת מים חיים אה"ע נ"ח, פמ"ג או"ח ל"ב מ"ז סקכ"ח, חקר הלכה ערך מותר בפיך אות א', ובנח"ק הביא הרב"ח, ושו"ת ג"וו או"ח כלל ב' ט"ז, דראשונים חלקו ושרי לתפור יריעות ס"ת במשי מריר התולעת דעפרא בעלמא ומותר באכילה, ובתשו' הר"ן ע', כ' במנעלים המשוחין בחומץ יי"נ שרי, דאף דיש צד חזותא הו"ל זוז"ג, וע"ע בחת"ס יו"ד רע"ו בזה, ובבי"צ יו"ד קמ"ד אות ב' תי' קו' גו"ו ונ"ב דל"ה מותר בפיך, ע"פ תוס' חולין ק"מ. ד"ה למעוטי דאם הי' לו שעת הכושר אינו אסור משום משקה לישראל ממותר לישראל, ה"ה דמותר לצבוע כיון דתולעת אינו אסור עד שפירש הו"ל שעת הכושר, וע"ש אי מותר לסחור בו, וע"ע בסדרי טהרות על כלים דף רמ"ב בענין זה, גם י"ל בדבר דבעי דוקא מבע"ח צ"ל ממותר בפיך כמו תפילין ושופר אבל דפנות לסוכה שכשר גם מדומם וצומח, אז אף אם עושין ממין בע"ח שרי אף ממין טמא דלא גרע מדומם וצומח, ומשו"ה ארון ופרוכת ועוד, מותרין אף ממין טמא, וממשכן אין ראי' שנעשה הכל ע"פ הדבור וע' תו"ת:
ופלא שכולם לא הביאו ראב"ע שכ' להיפך מרב"ח, שלקחו משי דתולעת השני הוא משי, ואברבנאל כ' שתכלת וארגמן ותולעת שני כולם משי, ולא כרלב"ג שפי' שכולם הי' צמר, וע' בארץ חמדה למלב"ם, ובתפא"י בבגדי קדש שש, כ' דאף דמין טמא אסור למשכן דוקא בעור שי"ב ממש, ולא בחזותא, ול"ד לערלה דאה"נ, אבל באיסור אכילה אא"ל שיהי' אסור כמו שהי' קודם, דכשנתהוה צבע נפסל מאכילת כלב ופרח איסור אכילה, ואף דמחמירין ביו"ד ק"ב ס"א רק במיני מאכל, ואף למנח"י כלל ע"ד דאף דחזותא אינו אוסר במאכל בבגד אוסר, היינו באיסורי הנאה ע"ש:
ובס' עין התכלת דף ל"ב בחלזון שטומאתו משום שרץ שמטמא לח ולא יבש בנדה נ"ד:, ושפיר אע"ג שנטמא בשעת צבועה כשהי' לח, מ"מ אח"כ כשנתייבש פסק ממנו טומאה, אך ז"א לתוס' רי"ד נדה ס"א: דאינה מטמאה לאחרים לאחר שיבשו, אבל בגד עצמו אינו טהור עד שיסתלק הטפה, וע' בסדרי טהרות כלים דף ט'. וק"ז:, ובתפארת יעקב במשניות ווילנא כ' דצבעו הצמר קודם שארגו דאינו מקבל טומאה בשבת כ"ז. וס"ד: וכשנתייבש שוב אינו מטמא ע' רפ"ז דנדה, ור"מ פ"ד מאה"ט, וגם י"ל בדם טמא שבישלו אינו מטמא כיון דיצא מתורת דם, וי"ל ג"כ במשכן בישלו הדם, וע"ע בנבי"ק או"ח, א' דרק במידי דאכילה כעינן מן המותר בפיך, ואח"כ העלה דבכל מידי בעי' מותר בפיך, ועשו"ת מנחת שמואל או"ח א' אריכות, ובס' פתיל תכלת פ"א האריך וכ' לתרץ דחלזון מין דג נהי דטמא אין דמו אסור מה"ת, דכל דם דגים טמאים נר' שאין בו איסור דאו', דאיסור דם ליכא רק בבהמה חיה ועוף בכריתות כ'., אבל דם שרצים דגים וחגבים אין בהם איסור דם ושרצים דמן כבשרן, ואפי' בשרצים שאינם מח' שרצים אם התרו בהם משום שרץ לוקה בכריתות ד': אבל דם דגים וחגבים לא מצינו איסור דאו' זולת מ"ש הר"מ בפ"ו ה"א ממ"א, ודם דגים וחגבים טמאים אסור משום שהוא מתמצית גופן כחלב בהמה טמאה וגם בחלב ב"ט כ' בר"מ שם בפ"ג ה"ו שאין לוקין, אלא דשם איסור דאו' כמו ח"ש, אבל דם דגים וחגבים נר' דאין אסור רק מדרבנן, דלא עדיף מצירן דרק מדרבנן כתוס' חולין צ"ט: ד"ה שאני, ובכורות ו': ד"ה לאסור, ורא"ש ע"ז פ"ב סי' ל"ה. ונפסק ביו"ד פ"ג ס"ה, וא"כ כיון דמה"ת מותר דם דגים טמאים שפיר הוכשר דם חלזון למשכן וציצית, ובעין התכלת דף מ"ח האריך בזה, ועלח"מ פ"ו ה"א ממ"א, פר"ח יו"ד ס"ו סקי"ד, פרמ"ג במ"ז סוס"י פ"ה, ורדב"ז מ"ו, ומבואר להדי' דאיסור דם דגים וחגבים טמאים איסור דאו', וע"ע בשאילת יעב"ץ ח"ב קפ"ח, ולא תקשי מתוס' ע"ז מ'. ד"ה מחלוקת, וכ' שם לחלק דרק בצמר היוצא מעצמו ל"ה גופן ממש אלא כזיעה כעלמא ומותר מדאו', אבל היוצא ע"י כתישה וסחיטה הוי גופן ממש כמו רוטבן, וכ"כ לחלק בכנה"ג ופמ"ג:
ובענין ממשקה לישראל עמ"ש בנח (ח' כ') בהקו' בקרבנות נח דל"ה ממותר בפיך, דלא הותר עדיין בשר וכה"ק ביפ"ת, וע' הגדה זכרון נפלאות דף ו', שו"ת עין יצחק או"ח דמ"ג., ושד"ח חנוכה צ"א:, ובעין התכלת דף מ"א האריך ולא הניח פנה, והביא דרק בגוף הדבר מצוה בעי מותר בפיך ולא בדבר שעושין לנוי וחיזק הדבר עש"ה וכ"כ בס' בני יונה סי' ע"ח לענין תפירות העמודים בס"ת במשי, ובס' חקרי לב יו"ד ח"ג סי' קכ"ג, ולפ"ז תפילין גופיי' אי לאו ההלכה דבעי תפירה, וכן ס"ת הגם שהי' נצרך התפירה לנוי וחיזוק, ל"ה פוסל שלא ממותר בפיך, ועשד"ח מער' ל' כלל פ"א, ואסיפת דינים חוה"מ אות י"ד וחנוכה אות י"ד שו"ת חס"ל מ"ת או"ח י"ב, ס' אורחת חיים החדש תקפ"ו, וקול תורה שנה ב' סי' ב':
ושם הבאתי קו' למ"ל בסנהד' נ"ט: לאוקמי בבשר היורד משמים, בפשיטות י"ל דמלאכים המיתו בהמה ונתנו לאדה"ר ע"ש, ובאמת הק' כן במהרש"א סנהד' נ"ו: בתד"ה אכל, ותי' ג"כ דזה הוי נבלה ומסתמא מלאכים לא הביאו ממה שנאסר אחר מ"ת, אך עוד ק' לפמ"ש בדף נ"ט בשם ראשי בשמים דהוי ממשק"י ואף דאסור לו בשר, משום דאחר הקרבתו הותר לו בשר והי' מותר להקריב ולאכול בשר ע"ש, ולפ"ז ק' למה לא מתרץ בגמ' שהמלאכים הביאו מבשר ששחט אדה"ר לשם קרבן דהי' מותר לו, ואפ"ל דלמ"ד שלמים הי' והי' צריך לאכול בשר שלא יבא לידי פסול, אפ"ל דכוונת הגמ' ג"כ לזה שבשר היורד משמים היינו משלמים שמשלחן גבוה זכה ולמ"ד עולות הי', הי' אסור בבשר קדש, צ"ל מבשר היורד משמים, ובסברות הראשי בשמים כ' שם בדנ"ט ע"פ גמ' מנחות ה'. דאין מחוסר זמן לבו ביום. והאברך החו"ב מ' צבי עדעלמאן שיחי' מלאדז כתב לי להעיר הלא גמ' חזר שם מזה ומסיק דל"ה ממשק"י, וי"ל כוונתו לרשב"א בחי' על מנחות שהק' מכל עומר, ותי' דהוי כמו גיטו וחצרו באין כאחד, וכאן נמי הוי ההיתר בשעת הקרבה וע' אב"נ או"ח ח"א כ"ב, והנה ק' על הרשב"א ממנחות שם ה': מנחת העומר תוכיח ומה מקשה דהרי מנחת עומר מותר להדיוט דההיתר והקרבה באין כא', וי"ל דבאמת צ"ע תי' הרשב"א דבמנחות כ"ו: פלוג' עומר מאימתי מתיר שיריים רח"א משמשלה האור, וניחא לר"ח דהוי כאחת, אבל לר"י ל"ה כאחת דאסור עד שיצית ברובו וא"ש הרשב"א דלא יכול להקשות מכל עומר, דהוי ממשק"י שהותר בהקרבה, ואף דלר"י ל"ה ממשק"י מ"מ אין להקשות על רשב"א דדלמא ס"ל כר"ח, אבל לקמן דאמר מנחת עומר תוכיח, י"ל משום דס"ל דלא הותר עד שתצית ברובו, והוצ"ל משום מצותו בכך. וא"ש נמי אמאי לא תי' רשב"א דעל כל עומר אין קו' דמצותו בכך, כמו דמשני בחולין צ'. בחלב ודם ולקמן אמר דמצותו בכך, ולהנ"ל א"ש דרק צ"ל מצותו בכך למ"ד עד שתצית. אבל למ"ד משמשלה ל"צ מצותו בכך רק משום דבאין כא' (ועשפ"א מנחות ו': בגדר משק"י בקרבן עכו"ם, ולכאו' שם משמע דבעי ממשק"י):
ובקו' ראשי בשמים הערני הנ"ל לרש"י (ח' כ') דנח אמר לא צוה לי ה' להכניס ז' ז' אלא להקריב, א"כ הוי מצותו בכך, ומובן רש"י כאן דמה הי' ק"ל דלמא נח הקריב מעצמו ועשפ"ח, ולהנ"ל א"ש די"ל דהי' ק' לרש"י דהא ל"ה ממשק"י, ע"ז פי' מכל בהמה טהורה היינו משם למד שצוהו ה' להקריב, אולם צ"ע אמאי לא הק' רש"י זאת בהבל שהקריב קרבנות דל"ה ממשק"י, וי"ל דבזבחים קט"ז. פליגו אי הבל הקריב שלמים או עולות, וי"ל דרש"י ס"ל דהקריב שלמים וידעו דלעתיד יקריבו ישראל ג"כ קרבנות, אך אז יותר להם ויהי' ממשק"י, ולדידי' אסור בשר, אך י"ל לפ"מ שחידש השפ"א מנחות ס"ו: דכל דבר שבל"ז אסור לגבוה, רק מותר להקריבו משום מצותו בכך, אף שיהי' בו איסור אחר יהי' מותר להקריבו ולית בי' משום משק"י, ולפמ"ש בחמד"י לאווין אות ט' דבהנאכל א"צ ממשק"י רק במה שקרב למזבח וע"ש שכ' ג"כ כשפ"א הנ"ל, לפ"ז בשלמים דל"ה להקרבה רק דם וחלב, ובזה גם לישראל ל"ה ממשק"י ורק מצותו בכך, א"כ גם אם יש בו איסור אחר מותר להקריבו ול"ב ממשק"י ושפיר הקריב הבל, אבל על נח שהקריב עולות ק' דל"ה ממשק"י, ע"ז כ' רש"י שצוה לו ה' והוי מצותו בכך:
ובפרד"י בהערות מחו' הגאבד"ק זגיערש שליט"א דף ט' תי' קו' הנ"ל דדוקא באיסור חפצא ל"ה ממשק"י ולא באיסור גברא, וכ"כ בשו"ת עונג יו"ט בהקדמה אות י"ד, וכתבתי לו תשובה ארוכה על כל דברי' שם, ואבוא כאן בקיצור: דבפסחים מ"ח. אי מוקצה אסור מדאו' ל"ה ממשק"י דמה לי איסור גברא או גופא, ומוקצה איסור גברא, הרי מבואר דאם הי' מוקצה איסור דאו', הי' אסור להקריב ביו"ט קרבן ממנו אע"ג דאיסור משום יו"ט ואינו אסור בעצם, וכ"כ בכל"ח אחרי דס"א, ע"ש שהק' בזה ביה"כ שאסור מה"ת לאכול איך מותר להקריב קרבנות הא אינן ממשק"י, אבל באמת ל"ק דמצוותן בכך, ובחלב ודם שקריבן לגבוה אע"ג דאיסורי להדיוט, וא"ש הא דשבת קי"ד. חלבי שבת קרבין ביה"כ לפ"ז, דביה"כ הוי ממשק"י דהכשירו בכך, אבל איך מותר להקריב חלבי שבת ביה"כ דל"ש הכשירו בכך דהא לא תמיד חל יה"כ אחר שבת, אך להשפ"א הנ"ל דבחלב דאסור בלא"ה לאכילת הדיוט ואפ"ה התירה התורה, א"כ ל"ש בחלב דין ממשק"י, וע"ס אמבוהא דספרי פ' פנחס אות ל"ג: ובאב"נ או"ח ח"ב שע"ח כ' דבקרבנות חשיב ממשק"י דחזי להאכיל לקטן ע"ש (ועי' בזה בקו"א לס' שעשועי רעיונים כלל י"א אריכות). והראי' שהביא מחו' שם מערל וטמא ונדר עד"ר א"י להלום, איסור בשר לערל וטמא בא לאחר שהקדישו ובשעת ההקדש הוי ממותר לישראל, ועולה יוכיח שאסור אח"כ לכל חוץ מזה, אטו ממשקה שלך כ', ואטו יאמר על דבר שאוסר ע"ע שאינו מותר לישראל, יהי' האוסר ע"ע אפי' המקדיש עצמו, אנן בעינן שיהי' מותר לכל ישראל בלעדו, וקרבנות יה"כ יוכיח כנ"ל דחזי לקטן:
ומ"ש מנזה"ק דב"נ מותר להקריב גם בהמה טמאה, באמת נמצא שם זה בב"ר פל"ד סי' ח' בד"ה על מזבח, וז"ל ואדרבה יתכן שגם זה יצא מהתבוננות הקודם משום דלב"נ לא נאסר טמאים לקרבן כדמשמע פ' פרת חטאת, וכיון דהקפיד ה' על טהורים, ע"כ חפצו ורצונו בקרבנות העתידים להצטוות לישראל לכך הקריב ג"כ על מזבח הגדול שבירושלים המיוחד לישראל ולא בבמת ב"נ עכ"ל, אבל בזבחים קט"ז. אי' אבל לא טמאין, ועתוס' ע"ז ה'. ד"ה מנין, וחולין כ"ב: ד"ה והביא, דמפורש הא דמותר לב"נ להקריב בבמה דוקא טהורים ולא טמאים, וג"כ מפורש במל"מ פי"ט הי"ז ממעשי הקרבנות, ואפי' אי יהיבנא כנזה"ק דב"נ מותר בטמאים תקשה אדרבה כיון שמותר ואעפ"כ צוה ה' ליקח מטהורים ז', והבין מזה שהוא כדי להקריב מהם קרבנות, ומזה הוכיחו שלמד נח תורה וא"כ הי' נח מבין ג"כ שרצון ה' שיקריב קרבנות הכשרים לישראל אחר מ"ת, ואז בעי ממותר לישראל מדאו' כמ"ש השאג"א צ"ו, ובודאי שלמד כדי לעשות, וע"ע ירו' פ"ד ה"ז מסוכה, שמים ויין מגולים פסולים למזבח מ"ט ממשק"י כו', ומקשי' יין מנ"ל ותי' המשמח אלקים ואנשים, ופי' הפני משה דביין ל"ש ממשק"י שאינו ראוי רק למפונקים, והאריכו בזה באתוון דאו' כלל כ"ד, וכל"ח אמור, הרי כיון שיין רק לעשירים, ולולי שהתורה התירה למזבח הי' פסול ומשו"ה אין ראי' מכאן לפסול יין מגולה כיון דאפי' מכוסה ל"ה ממשק"י, והתורה אכשרי' כחלב ודם דמצותן בכך, הרי דאפי' איסור גברא נתמעט ממשק"י, דמה לי אם אינו ראוי מצד איסור או מצד עניות, וכמו דעניות גברא ל"ה ממשק"י כן איסור גברא:
וע"ע בזבחים פ"ח. דאין מביאין מנחות ונסכים מתרומה אף דלכהנים מותר ל"ה ממשק"י דבעי מותר לכל, וע"ש בתוס' ובהגהות מצפה איתן ותרומה הוי רק איסור גברא ולא איסור חפצא וכמ"ש בב"ט שער הכולל, ואתוון דאו' כלל י', הרי מפורש דגם באיסור גברא ל"ה ממשק"י, ונזיר ג"כ הוי איסור גברא, ע' מהרי"ט ח"א נ"ג, ומ"מ חלוק משבועה וגופו נתפס בקדושה, ועשו"ת מהר"ם אלשך ק"ג, ישיעות יעקב או"ח תפ"ה, בית יצחק יו"ד פ"ט, עמק יהושע כ"ד, שו"מ תנינא ח"א ע"ו, רביעאה ח"ג י"ב, ובית שלמה או"ח ק"ט - ובתומים ע"ג סק"ו תי' קו' מהרש"א גיטין ל"ג. דלמה הק' תוס' מאל תשתה א"ת ב' פעמים דהא התר"ס, ותי' די"ל בשתה בסוף נזירות דהוי אכלה כולה דאין נשאלין, ולכן הק' מא"ת א"ת ב"פ דהי' שהות לשאול על הראשונה והוי הת"ס, ולפמ"ש בשערי שמחה שער ז' סי' י"ז דדוקא בנדר דהוי חפצא ל"מ באכלה כולה, אבל בשבועה אפי' אכלה כולה מ"מ הוא קיים ע"ש, ולהנ"ל בנזירות הוי איסור גברא מהני שאלה אף באכלה כולה, ועדיין אינו מיושב וכמובן, וע"ע בירחון קול תורה שנה ג' סי' ל', ובס' נוה שלום למחו' הנ"ל בסוף הספר תשובה אלי במה שכתבתי לו:

ועצי שטים, ערש"י מתנחומא דיעקב נטע ארזים במצרים, וכ"ה בב"ר פצ"ד, ורק שם אי' שהי' מוצנעים במצרים ומשמע שלא נטע אותם, ועא"ע ובעה"ת דבמדבר הי' יערים ונטלו משם עצים, ותמוה דבמדבר ל"ה מקום זרע כמ"ש בחקת (כ' ה'), ועתוס' חולין פ"ח: ד"ה אלא, דשמא כשבאו ישראל למדבר הי' מצמיח, וע"ש ברש"ש שתמה מפסוק הנ"ל, וע' הדוה"ע וברכת אהרן בשם מאמר ר"ט מד' שהש"ר ד' בפסוק שלחיך פרדס רמונים, שבאר הי' מעלה לישראל כל מיני דשאים מיני זרעונים ומיני אילנות, וכשמתה מרים ופסק הבאר כ' לא מקום זרע, וא"כ א"ש דפסוק נאמר לאחר שפסק הבאר, אבל קודם שפיר כ' תוס' דהי' מצמיח, ובאמת כ' כן באוה"ח שלח (ט"ו ל"ב), במקושש תולש עצים הי' והרי מדבר הי' ארץ מלוחה, ותי' דבארה של מרים הי' מעלה ומגדל צמחים, וע"ע בבעה"ת דלכן לקחו עצים שטים שהוא עץ קל ע"ש, וסמוכין לזה דהתיבה הי' ג"כ מעצי גפר שהוא עץ ארז כדי שתהי' קלה לשוט כסנהד' ק"ח:, וע"ע בגרש כרמל מ"ש דבר נכון, ובעיקר הדבר קשה למה הוצרך יעקב לנטוע עצי שטים יותר משאר דברים שלא הכין מקודם, וכ' בס' כרם צבי דבע"ז מ"ו. פליגו באילן שנטעו ואח"כ עבדו אי אסור, אך אי נטעו ע"מ לעבדו כ"ע ס"ל דאסור (ואולי לגבוה י"ל דאסור גם בנטעו ולבסוף עבדו וכתוס' מ"ה, ד"ה כ"מ בשם ירו' דלגבוה יכול לאסור אף שאינו שלו ועמ"ש בפ' וירא דקל"ג:) נמצא דאילנות שנטעו אוה"ע אסורים למשכן דיש בהם ודאי או ספק איסור ע"ז, ולכן נטע יעקב לשם ה' והי' שמורים ביד בניו:

פסוק ו

שמן למאור בשמים לשמן המשחה, יתבאר ע"פ מדה י"ט מל"ב מדות דר"א בנו של ריה"ג אחר מבוא התלמוד, בדבר שנ' בזה וה"ה בחבירו, וקאי תיבת שמן גם אשמן המשחה, והוי כאלו כ' שמן למאור ושמן ובשמים לשמן המשחה כ"כ ברש"ש שבת קנ"ה. ובבעה"ת כאן עשו"ת חדות יעקב מ"ת סי' נ"ט:

פסוק ז

ואבני מלואים ע' ע"ז כ"ג: אי מותר לקנות אבנים טובים מעכו"ם, וכן פרה אדומה, ובתוס' ומהרש"א, ובס' נפש יהונתן וארץ חמדה ומהאריכות לא העתקתי:

פסוק ח

ועשו לי מקדש רש"י לי לשמי ע"ס זרע יצחק פ"ז מ"ב דתמיד, במקדש הי' קורין השם ככתבה, והטעם דכל העולם מלא קליפות, ואין כדאי להוציא שם הוי' ככתבה, משא"כ בהמ"ק שהוא נגד שער השמים, ושום קליפה א"י לשלוט, הי' מזכיר השם, וזה נ"ל פי' לי לשמי ר"ל שיהי' רשאי להזכיר השם, - ובס' גחלי אש סי' ג' הק' הא כבר כ' ויקחו לי לשמי, ועוד כ' בר"פ קדושים את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה', ורש"י בכל מקום מבאר למה מסיים אני ה', ונ"ל ע"פ ר"מ פ"א ה"א מבהב"ח, דמ"ע לעשות בהמ"ק למדנו מפ' ועשו לי מקדש דהמשכן הי' לשעה וזה הוא לדורות, ועוד שם בפ"ו הי"ד קדשה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעת"ל, אבל שאר א"י לענין קדושת הארץ ל"ק לעת"ל, ומפרש עוד ומה אני אומר במקדש וירושלים ק"ר קדשה לעת"ל ושאר א"י ל"ק לע"ל, לפי שקדושת מקדש וירושלים הוא מפני השכינה ושכינה אינה בטילה, וה"א והשימותי את מקדשכם אע"פ ששוממין בקדושתן עומדין, ואי' עוד בפ"ז ה"ז את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם, שאע"פ שתרד בקדושתו עומד עכ"ל, ומעתה ה"פ ועשו לי מקדש כלו' כשם שאני קיים לעולם כן בהמ"ק שתעשו יהי' קדושת עולם, וכן א"ש תשמרו ומקדשי תיראו אני ה' כשם שאני קיים לעולם כך קדושת המקדש לעולם. - וע' מה שכתבתי בפ' שמות דף כ"א: בכלים המשמיעים קול מרחוק אי מותר לדבר בשבת וע' גליוני הש"ס ברכות כ"ה: בזה - ועשו"ת אמרי דוד מהג' מסטאניסלוב ז"ל סי' י' אי' מותר לעמוד עמודים על גג בהכ"נ עבור ראדיא, ובמגילה כ"ח: בהכ"נ שחרב אין שוטחין על גבו פירות וכו', שנ' והשימותי את מקדשיכם קדושה אע"פ שהם שוממין, ובאו"ח קנ"א סי"א ואפי' בחורבנה לתשמיש מגונה ל"מ תנאי - ושם בסי' פ"ה כ' דראדיא יש איסור מושב לצים בשמיעת דברי עגבים, גם יש בו משום קול באשה ערוה, וע' או"ח שט"ז ומג"א סק"ה, ותוס' מגילה ו', ד"ה טראטריות, ומג"א קנ"ד סקי"ד ודגמ"ר. - ואי' מד' תמוה בשעה שאמר ועשו לי מקדש אמרו מלה"ש, א"י נתת להם, תורה נתת להם, א"ל ה' הרי נתתי להם דינים, וכ' בס' שתי ידות דאי' במד' דישראל לקחו ארץ כנען מדינא דבר מצרא שגושן קרובה לא"י, ועוד אי' במד' דמלה"ש רצו לקבל התורה מכח מצרנות, וא"כ באו המלאכים מכח ממ"נ, וטענו א"י נתת להם וע"כ מדינא דבר מצרא, וע"כ למה תורה נתת להם, אך אי' בחו"מ קע"ה סי"ב דשותף עדיף ממצרן ומסלקו, ואי' בשבת ד"י. כל דיין שדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה במ"ב, וזה שהשיב ה' נתתי להם דינים, ובזה הם שותפים עמי ועדיף ממצרנות שלכם:
ובמשכן כולל ביהמ"ק בירושלים, וקודם ירושלים כגון שילה ונוב וגדעון, ויש הרבה שינוים בין משכן לביהמ"ק בשילה, ובין מקדש שבירושלים, וגם בין בית ראשון שבנה שלמה ובין בית שני שבנו עולי גולה, ערמב"ן בפסוק ט' ואוה"ח ומנ"ח ס' צ"ה - ובחינוך כ' דמצות בנין מקדש רק בזמן שרוב ישראל יושבין על אדמתם, וע"ס ישועות מלכו דלכאו' בימי שבי הגולה דכל הקהל הי' רק ד' רבוא האיך בנו בהמ"ק, וי"ל כמ"ש בחגיגה ה'. זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע, וה"נ כאן שהי' בידי כולם לעלות ולא רצו נטלו העולם כח וזכות הנשארים, ולהם הי' כח כל ישראל ומקרי רוב ישראל על אדמתם (וע' תענית כ"ד. במשמורות דאותם שעלו זכו בחלק שלא רצו לעלות), וכ"ה הר"מ בפ"ד הי"א מסנהד', דהסכמת רוב חכמי ישראל בא"י מועלת לענין סמיכה ולא משגיחין בחכמי חו"ל, ומה שהניח הדבר בספק שכ' והדבר צריך הכרע, מטעם דאולי בזה"ז שאין ביד חכמי חו"ל לעלות אין כל הכח בידי חכמי א"י:
בענין בהמ"ק כתבתי קונטרס מיוחד בשם "בונה ירושלים" ובפ' וישלח דרמ"ז, הבאתי הרבה חדשות ואעלה עוד איזה קטעים: בתענית ה', אמר ה' לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא בירו' של מטה, ועמהרש"א, ובתדב"א ח"ב פכ"א אמר ה' מיום שהחרבתי ביתי לא עליתי וישבתי בביתי של מעלה, אלא הייתי יושב ובטל, ואם אין אתם מאמינים לי תנו ידכם על ראשי כו', ובזה"ק ברא' ל"ה, כד אתתקן הא דלתתא ואיתהדרי אופן באופן כדין אשתכח לעילא, מנא לן מן המשכן דכ' הוקם המשכן בגין דמשכן אחרא אתקם עמי, ועד דלא אתקן לתתא לא אתקנא לעילא וכו' - בב"ר פס"ד בימי ריב"ח גזרו לבנות בהמ"ק הושבו פפוס ולוליאנוס שולחנות מעכו, ואמרו השונאים שיבנו במקום אחר, או לחסור המדה או להוסיף ויחזרו מבנין בהמ"ק ע"ש, אף דבנין בהמ"ק לא כ' בתורה המדה אפ"ה לא רצו לבנות אם לא יהי' ע"פ המסורה, ואף בנין העתיד לא יהי' במדת יחזקאל ורק בקבלה, וערש"י דה"א (כ"ח י"ט) ותי"ט פ"ה מ"ב ממע"ש, ובמדבר קדמות הביא ע"מ, שאליהו מקריב תמידין בביהמ"ק אע"פ שחרב, ואבות עומדים עלי' למעמד, אביאסף והימן ואזרחי משוררים, ומעורות הקרבנות עשה מגילות וכותב זכותן של ישראל, ובס' הדורות ח"א בהשמטות והובא בשערי ירושלים שער א' מביא מסמ"ע מה ששכיחים גזרות בק' וורמיזא יותר משאר קהלות, כי בחורבן בית ראשון נתיישבו שם, ואחר כלות גלות בבל בע' שנים חזרו לירושלים ולא"י, ומן וורמיזא לא רצו לחזור כי היו חשובים בעיני השרים ו י עשירים גדולים, ובעון זה נתחדש עליהם גזירות - ובשפ"א להר"מ חגיז כתב ששמע שמקצת שוטים אומרים שהדרים כעת בא"י עוברים ציווי ה' שגזר שיהי' ארץ שוממה כמ"ש ושממו עלי' וגו', והשיב אין ספק שהאומר כן או שנזרקה בו מינות או שהוא שוטה, וראוי לדקדק בתורה ונביאים העניים במקום זה ועשירים במק"א, והביא ירושלמי ברכות ותנחומא דבהמ"ק בין בנוי בין חרוב לא זזה שכינה ממקומה שנ' והי' עיני ולבי שם כל הימים, ובמגילה כ"ח. והשימותי את מקדשכם אע"פ ששוממן הן בקדושתן, ושם כ"ט. עתידין בהכ"נ ובהמ"ד שבבבל שיקבעו בא"י ועחס"ל מעין ג', וכל"י עקב (י"א כ"א) בברכות ח'. איכא סבא בבבל והכ' למען ירבו ימיכם על האדמה א"ל מקדימין לבהכ"נ וצ"ב מה התי', ורק שעתידין בהכ"נ שיקבעו בא"י, א"כ אדמת בהכ"נ שבחו"ל אדמה של א"י וכ"כ במהרש"א שם וקול אלי', וע' מה שכתבתי בפ' יתרו (כ' י"ב), ובברכת שמואל בלק, כ' ע"פ זהר דה' נטל מעפר בהמ"ק וזרע בחו"ל, וכל בהכ"נ ובהמ"ד יש בהם ד' אמות מעפר בהמ"ק, וא"ש דבהכ"נ הם ממש על האדמה שיש בהם עפר א"י, וע"פ בתהלים (קכ"ב א') שמחתי באומרים לי בית ה' נלך כי אז הוא כאלו רגלינו עומדת בשערך ירושלים: ובפתח עינים כ' לפמ"ש חכמי הטבע, דארץ חמה אין יושביה מאריכין ימים, וקרה מאריך ימים, ובבל חם, וזה שתמה איכא סבי בבבל דבא"י אף שחם מאריך ימים מהברכה למען ירבו, - א"נ דבנדרים כ"ב. ונתן לך שם לב רגז בבבל, וארז"ל רגזן ימי' מתקצרים ותקנת' ליפוש ברחמים שנ' ברוגז רחום תזכור, וז"ש איכא סבי בבבל דשכיח רוגז וא"ל מקדמי ומחשכי. ועשו"ת מקום שמואל בשער התירוצים, ובס' יסוד האמונה כ' דחיות מצד הקדושה שנקרא עץ החיים, כי ס"א נקרא סטרא דמותא, ובא"י האויר קדש ומאריך ימים, ובפרט העוסק בדברי קדושה ובהכ"נ מקדש מעט ואויר קדוש וז"פ מקדמי ומחשכי, ומכאן המדבר דברים בטלים בבהכ"נ פוגם ומזיק עצמו ואחרים השואבים אוירו לגופו, וכל א' וכול להוכיחו דלאו כל כמינך להזיק לאחרים, ועמ"ש בזה בפר"ד וירא ק"כ: - ובחת"ס או"ח סר"ג ע"ד שד"ר שנסע לקבץ מעות לבנין בהכ"נ בירושלים, ועי"ז רפו ידי המנדבים לצורך חיי עניי אה"ק אם יש בזה משום מונע רבים מלעשות מצוה כריב"ש של"א, דאפי' יש בהכ"נ בעירו ומעכב מלבנות עוד בהכ"נ מנדין ביו"ד של"ד, והשיב שהיושבים באה"ק הם במצוק וחיי צער ועוסקים בתורה, ועלינו מוטל להחזיק אותם, לא לסייעם למצות ישיבת א"י אלא לעצמינו כי לולא ישיבת ישראל תפיק תורה ח"ו, ומוחין בהשד"ר, וחיי עמך קודם לבנין בהכ"נ, וע' בס' שמע יעקב תרומה דרוש ארוך מאד בענין בהכ"נ ובהמ"ד ולקמן (כ"ו ל'):

ושכנתי בתוכם בזה"ק ואוה"ח בתוכו הול"ל ועמ"ש בפ' וירא דק"כ, ובכל עניני בהכ"נ דברים נכונים, והה"ק מריזין ז"ל אמר בעמוס (ד' י"ג) כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו, שלא יאמר אדם מה אעשה בדיבורי שא"ב ממש, לז"א יוצר הרים כו' ה' ברא הרים וברא רוח, ובכחו לפרק הרים גדולים, וזה מגיד לאדם מה שיחו, מזה יוכל להבין מה שיוכל להיות משיחו לבטלה - ובס' ארץ צבי עיר המקלט בית ה' כ' עפמ"ש חז"ל על פ' בקרבך קדוש לא אבוא בעיר (הושע י"א ט') שנשבע ה' שלא יבא בירושלים שלמעלה עד שיבא בירו' שלמטה, וז"ש ועשו לי מקדש למטה אז ושכנתי בתוכם דייקי בב' מקדשות של מעלה ושל מטה, אבל כל זמן שלא יעשו של מטה אף בשל מעלה לא ישכון, ובאדר"נ פי"א גדולה מלאכה שלא השרה שכינתו עד שעשו מלאכה, שנ' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. - עונ"ל דעיקר מטרת בהכ"נ מקום להתאסף ולהודות לה' כרמב"ן סו"פ בא (י"ג ט"ז), אבל הבונים היכלות מפוארים ולא יבואו להתפלל רק לעתים רחוקות לא יעלה בידם רק חרס, וע' ברכות ו': דאם לא בא לבהכ"נ נקרא שכן רע, ובפסחים פ"ח. לכו ונלכה אל בית אלקי יעקב, לא כאברהם שקראו הר ולא כיצחק שדה אלא כיעקב שקראו בית, וע' בעקדה ויצא, וחילוק בין הר שדה ובית, דלהר גבוה עולים להתענג בזכות האויר רק לעתים רחוקות, אבל שדה אדם בא שמה בכל עת לחרוש ולזרוע, אבל בית תשמיש קבוע לדור בתדירות, ובזמן אברהם עדיין הי' חזון יקר ענין בהכ"נ, ואחד הי' אברהם שעלה על ההר להקריב בנו, ובימי יצחק שהי' מעט גרים והי' כשדה, אבל ביעקב שהעמיד י"ב שבטים והי' בבהמ"ד תדיר קראו בית, וז"ש ושכנתי בתוכם, שגם הבונים יהי' משכימים ומעריבים בתוכו, ואז גם אני ושכנתי. - וגם י"ל פשט אם ינדבו ברוח נדיבה, זה לי לאות וסימן כי אני ה' שוכן בקרבם פנימה, וע"ד שאמר דהע"ה בש"ב (ז' ב') אני יושב בתוך הארזים, וארון אלקים בתוך הירועה, וראיה לדבר באם יעשו לי מקדש ושכנתי (בל' עבר) שכבר אני שוכן בתוכם:
ובחו"י כ' מ"ש בתהלים (י"ב ב') הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבנ"א, עפמ"ש אין צדיק בארץ כו' וכמ"ש זבחים ז'. אין לך אדם שאין חייב עשה, ובמנחות מ"א. דעל עשה עונשין רק בעידן רותחא, ובברכות ו': כשהקב"ה בא לבהכ"נ ולא מצא עשרה מיד כועס שנ' מדוע באתי ואין איש, ופי' מהרש"א אי"ש ר"ת אמן יהא שמי' רבא, דאין י' לומר קדושה, וז"ש הושיעה ה' כי גמר חסיד, וכ"ת כיון דאין מיתה בלא חטא מ"ט מת חסיד, וכ"ת שנחסר לו א' ממ"ע, הרי אין מענישין רק בעידן רותחא, לז"א כי פסו אמונים שלא יענו אמן וכועס והוי עידן רותחא ונענש על עשה. עי"ל דחיוב על החרד שלא בלבד שבעצמו ימלא תפקידו, ורק צריך שישתדל ג"כ לקרב לב חבירי' לשמים וכמ"ש בבל"ע דרוש נ"ח, ברצות ה' דרכי איש גם אויבי' ישלים אתו (משלי ט"ז ז') שצריך שישלים גם אויבי' של ה', הם רשעים שיחזרו בתשובה, ותואר איש על חשוב כמו איש כהן גדול, וז"פ כשבא ולא מצא י' כועס שנ' מדוע באתי ואין "איש", כלו' שאין האיש החשוב בו, שאם הי' בא היו למדו ממנו והי' שם מנין, וז"פ ויקחו לי תרומה מאת כל "איש" אם החשוב יתן יעשו כולם כמוהו. ובברכות כ"ח. כ"ע שאין תוכו כברו אל יכנס לבהמ"ד, אם אין מבטל המתפללים בשיחות, ולומדים בבהמ"ד, כמו אם הי' "בבר" בחוץ, דלא הי' מבטל אותם, כמו כן צריך להיות בתוך בהמ"ד, ובאיכה (ה' י"ח) על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו, בהכ"נ ובהמ"ד נקראו שערי ציון בברכות ח'. אוהב ה' שערי ציון כו'. ובמשלי שועלים כ', לויתן אמר ששמע ששועל פקח שבחיות, וצוה לדג גדול שיצוד שועל ויאכל לבו ויהי' ג"כ פקח, ויבא הדג וצד שועל, ובדרך א"ל אשריך שזכית שהמלך יאכל לבך, וא"ל השועל אני שמח מאד ע"ז, אבל שכחתי לבי בביתי, אם תרצה לעשות שליחותך באמונה, תחזיר אותי לשפת הים, ואריץ לביתי ואקח לבי, והדג חשב כי אם יבא למלך עם שועל בלא לב יהרגנו המלך, ונתן להשועל חופש, ומובן שהשועל לא חזר עוד, וז"ש על הר ציון ששמם היינו בהכ"נ ובהמ"ד, שועלים הולכים בו, שהמה כשועלים ששכחו לבם בביתם ומתפללים בלא לב, ועשו"ת חכ"צ סי' ע"ז שא"א לחיות בלי לב:

פסוק ט

וכן תעשו רש"י לדורות וערמב"ן, ע' שבועות ט"ז. ותוס' ופנ"י, חת"ס יו"ד רל"ו, מנ"ח מצוה צ"ה, ארצות השלום דרוש ג', ס' עבודת הלוים על שבועות ומהאריכות לא העתקתי, ועשו"ת בית שלמה או"ח כ"ח, וחבלים בנעימים ח"ד פ"ב מכל ענין גובה ורוחב ואורך בהמ"ק ובדברי אוה"ח כאן - ובאבני נזר יו"ד סי' תמ"ט נשאל בענין שמירת בהמ"ק, דריש תמיד ומדות, ופ"ח מ"ט, וערכין י"א:, ור"מ פ"ח מבהב"ח, אם גם בזה"ז חיוב להושיב שומרים למקום המקדש, דעיקר מצות שמירתו משום כבוד וקיי"ל קידשה לעת"ל וקדושת המקדש לא בטלה (וע"ש שכ' דעיקר מצות שמירה שלא יבא לשם מי שאסור לבוא וז"ש גם בזה"ז ע"ש, וע' דהי"ב כ"ג, י"ט, ולא יבא טמא דמשמע דעיקר שמירה שלא יבא טמא לשם, וכ"כ במו"נ ח"ג פמ"ד) והשיב דשימור הוי עבודה וצריך בגדי כהונה ואסור בטמאי מתים ובזה"ז כולנו טמאי מתים אזדא שמירת המקדש וע' בס' אמבוהא דספרי קרח דקפ"ה: אריכות בזה:

אוה"ח דמזבח הזהב עשה שלמה אחר וגנז לשל משה ע"ש, וכן מפורש במ"א (ז' מ"ח) ויעל שלמה כו' את המזבח הזהב, וע' זבחים כ"ז: בהגהות חשק שלמה שכ' דשלמה לא עשה מזבח הקטרת אחר ורק הקריב על של משה וצ"ע, וע"ע שו"ת מחזה אברהם או"ח כ"ח אריכות בזה, ובבית יצחק או"ח ג', ברכת אהרן מאמר ג', וקול תורה שנה ד' סי' י"ג מזה, ולא ראה שקודמו בזה:

פסוק י

ועשו ע' יומא ע"ב: ומהרש"א מ"ש ברא"ם וא"ע למה נצרך לארון של עץ וע"ש בגמ' ג' זירים, של מזבח זכה אהרן ונטלו, של שלחן זכה דוד, של ארון מונח, וכל הרוצה יבא ויטול ערש"י, וכ"ה במד"ר פל"ד, וברש"י אבות פ"ד מי"ז כ' להיפך וצע"ג. ובס' תורת העולה מהרמ"א ז"ל ח"א סי' כ"ה האריך מאד מענין ארון ולוחות ע"פ נסתר. ובר"מ פ"ד ה"א מבהב"ח אבן הי' בק"ק במערבו שעלי' הי' הארון מונח כו', ובמנ"ח מצ"ה כ' דאפשר דאותו אבן הי' אבן שתיה כמשנה יומא נ"ג: משניטל הארון אבן הי' שם כו', ומסתמא על אבן זה מונח הארון ע"ש, ועכ"פ דעת הר"מ שארון מונח בצד מערב של ק"ק, ובתוס' ב"ב כ"ה. ד"ה וצבא כ' שארון מונח בצד מזרח של ק"ק' והתי"ט בב"ב פ"ב מ"ט, ויומא פ"ה מ"ב תמה דמפורש במגילה י': וב"ב צ"ח. דארון הי' לו י' אמות לכל רוח בקה"ק, וא"כ הי' עומד באמצעות ק"ק, וע' רשב"ם ב"ב צ"ט. ד"ה ארון כרמב"ם ועמנ"ח, וביומא ע"ב: ג' ארונות - ובא"ע תמה על הכבדות, וק' הרי הארון הי' נושא את נושאיו כסוטה ל"ה. ומבעה"ת בפי"א שתי' דלפי שעה הי' ע"ש, וגם י"ל דאין סומכין על נס ותחלת עשיה הי' צ"ל ע"פ טבע, וערע"ב פ"ו מ"ד דשקלים דמה"ט הי' שלחנות של שיש במקדש שלא יסריח הבשר, ואף שהי' נס שלא נסרח הבשר מ"מ לכתחלה ל"ה סומכין ע"ז, וע' פסחים ס"ד: ובהגהות מהרש"ם הנדפס מחדש וע"ע במהרי"ט ח"ב קל"ז בענין ארון וירושלים ושילה, וכנה"ג או"ח דקי"ח אריכות גדול - (ושמעתי דלמה ל"ה ארון בבית שני, והגרח"ע מווילנא השיב לאדמו"ר מגור שליט"א דכל הכלים עבודתן מחנכתן ובבית שני ל"ה לוחות משו"ה ל"ה ארון דליכא לחנך, ויל"ע בזה וע' בזה בהגהות רש"ש יומא נ"ג):
ורמב"ן כ' עיקר החפץ במשכן מקום מנוחת השכינה וכו', וע' בקנאת סופרים על סה"מ מ"ע ל"ג בענין עשיית ארון אי הוי מצוה בפ"ע, או דארון מכלי מקדש יחשב, ומרמב"ן נראה דארון בכלל כל המשכן כמו שלחן ומנורה, ואי תאמר שלדורות נצטוה ג"כ לעשותו במדה הראשונה מחדש, אם יעלה על דעתינו שיאבד או ישבר כרמב"ן, לא נ"מ שתהי' נמנית למצוה עשייתה אלא ה"ה כשאר כלים כמנורה ומזבחות ושלחן ע"ש, ועסה"מ מ"ע כ' שכ' שבנין בהב"ח מצוה בפ"ע וכולל מנורה שלחן ומזבח כולם מחלקי מקדש והכל יקרא מקדש עכ"ל, וע"ש בשורש י"ב, ולא כן דעת רמב"ן במ"ע ל'ג, וע' לב שמח שורש י"ב, ובחמד"י מ"ע ל"ג וכל"ח ובפ' פקודי האריך בזה. וביומא ג': פריך כ' ועשית לך ארון עץ וכ' ועשו ארון עצי שטים, ומשני כאן בזמן שעושין רש"מ, וע' בעה"ת, וכ' באור יקרות דהקו' אמאי כ' ארון עץ דמשמע דצ"צ שטים, ומשני בעושין רש"מ צ"ל שטים, אך ק' הלא התורה חסה על ממונם של ישראל, וארון הי' מבית ומבחוץ מחופה זהב, (ר"ה כ"ז. יומא ל"ט.) ומ"ד: וש"ד), וי"ל עפחז"ל דארון אין מקבל טומאה דהוי של עץ העשוי לנחת, (ע' חגיגה כ"ו: יומא כ"א. ומנחות צ"ו.) ופריך הניחא בשעת חנייתן אבל בשעת נסיעתן מא"ל, ומשני כיון דכ' ע"פ ה' יסעו כמאן דקביעין דמי, ופריך ה"ה כלי מתכות דמצופין זהב, ומשני עצי שטים חשיבי ובטל הזהב לעץ, וא"כ הוצרך להיות שטים, דבעץ סתמא ל"ה בטל הזהב והי' מקבל טומאה, וז"ש כשעושין רש"מ אז הי' שטים ובטל הזהב, כאן באין ערש"מ, בעגל הנני שולח מלאך (תשא ל"ג ל"ד), פרש"י בשביל שחטאו ל"ה רוצה ה' ליסע עמהם בעצמו, נמצא של"ה ע"פ ה' יסעו, ושוב אינו נחשב כלי העשוי לנחת ומקבל טומאה אפי' עצי שטים, לכך פי' עץ פשוט שתורה חסה על ממון:
וכ' מפו' הא דבכל כלים כ' ועשית ובארון ועשו, דבעירובין נ"ה. לא מעבר לים הוא, לא תמצא תורה בתגרנום, וגם אמרו באבות פ"ב מ"ו לא כל המרבה בסחורה מחכים, ומרבה ישיבה מרבה חכמה, ורק שותפות של יששכר וזבולן ומשניהם תצא תורה, וזה שמברכין בורא נפשות רבות וחסרונם, שברא לכל אחד חסרון, לזה חסר פרנסה, ולזה חסר תורה, ותכלית מזה, להחיות בהם נפש כל חי, ע"י שותפות שניהם חיים, לכן אמר בארון "ועשו" בל"ר לרמז על התורה המונחת בארון, שצריך להיות שותפות בה, ועכל"י מזה, - ובמד' תלפיות אות ארון האריך בטעם כל דבר מדתו וערכו, וטעם שאמות ארון ה' וחצי, כי ה' רומז לה' חומשי תורה, והחצי כי תורה שבכתב רק חצי, ובע"פ משלמת אותה, "ומבית ובחוץ תצפנו", רמז להחזקת ת"ח בין כשהוא בביתו פנימה סגור, ובין בחוץ שעוסק ג"כ בפרגמטיא כי אז חוב לתת לסחורה שלו דין קדימה, כב"ב כ"ב. ויו"ד רמ"ג ס"ד, "ועשית לו זר זהב סביב" לעטרו ולכבדו הת"ח, "ויצקת לו ד' טבעות" הם פרד"ס, "ועשית כפרת" התורה מכפרת, "ועשית שנים כרובים" שיהי' שנים לומדים בחבורה, וכברכות ס"ג: חוב על שיושבים בד בבד ולומדים, מקשה "תעשה אותם" כל דבר הקשה יתקנו "כרוב א' מקצה מזה" כי ע"י שרחוקים זמ"ז כי זה מקשה וזה סותר עי"ז יברר הלכה, עב"מ פ"ד. ממילא רוחא שמעתתא, וע"ע ביומא ע"ב: מכאן לת"ח שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו, ובשבת קי"ד. זה שמניח חפצי' ועוסק בחפצי שמים:
וגם הקשו המפו' למה בכל הכלים היו אמות שלמות ובארון היה ארכו רחבו וקומתו עם חצאין, והתי' מ"ש בתהלים (קי"ט צ"ו) לכל תכלה ראיתי קץ, תכלה פי' תאוה כמו נכספה וגם כלתה נפשי ולכל תאוה יש קץ, אבל רחבה מצותך מאד, לתורה אין קץ, ומי לנו גדול ממשה ובסוף ימיו אמר ואתחנן וגו' אתה החילות להראות עבדך, והי' בעיני' כאלו התחיל להשיג השגת אלקות, ולכן מדינא צ"ל בס"ת דרש דרש משה (שמיני י' ט"ז), דרש קמא בסוף שיטה ודרש בתרא בתחלת שיטה, במס' סופרים פ"ט ה"ב, להודיע שאם דרשת דרוש תדע שאתה עומד עדיין בתחלתה, וטעם הדבר והנה "שרף" ששים רבוא פרצופים בעולם כנגד ששים רבוא אותיות התורה, וע"ז רומז ישרא"ל, יש ששים רבוא אותיות לתורה, ומספר ישראל בשעת מ"ת ס' רבוא כנגד אותיות, כ"ה במד"ר במדבר פ"ד סי"ג, וזהר חדש סוף שה"ש, וכל אחד מישראל יש לנשמה שלו אחוזה באות א' - והמפו' תמהו שרק יש בחירה ל"א רבוא אותיות (ש"ד אלפים ותתי"ב) ובחס"ל מעין י"ב נהר י"א כ' דהפשט כ"ז אותיות של א"ב עם מנצפ"ך במילוי הן ומילוי דמילוי, ובפנ"י קידושין ל'. כ' דעם התרגום שנמסר ג"כ בסיני כמ"ש במד' ושל"ה בענין ב' מקרא וא' תרגום, וגם יש אם למקרא ואם למסורת ע"ש, וע' בשו"ת חות יאיר רל"ה, מד' תלפיות אותיות, עוללת אפרים עמוד ט"ו משבועות, שמע שלמה בהקדמה אור הצבי דרוש לבראשית אות ט"ז, ומשנת אברהם על ה' סת"ם בהקדמה, וכן יש לכל אות ס' רבוא פנים ופשטים כמ"ש זה ספר תולדות אדם, ספ"ר ר"ת ס' רבוא פנים, ובעשרת הדברות מרומזות כל תרי"ג מצות, כרש"י משפטים (כ"ד י"ב), ובעה"ט יתרו, דבעשה"ד יש תר"כ אותיות כנגד תרי"ג מצות, וז' מרצות דב"נ וסימן כתר תורה, וגם יש ז' מצות דרבנן, ונדפס ס' כתר תורה, וס' מאמר השכל לראב"ן המרמזים תרי"ג, וז' דרבנן בעשה"ד כל אות רומז למצוה, וע' אדרת אליהו האזינו דיש תרי"ג אותיות בס' האזינו, וע' בשער בת רבים מזה הרבה, ובס' זכרון להרב מטורונטא שליט"א צד ר"ו. וברש"י משפטים הנ"ל, כ"כ בזה"ק יתרו צ"ג:, מד"ר במדבר פי"ג וי"ח, ערוך ערך תפל, ואוה"ח יתרו (כ' א') וע' בס' מנחם משיב נפש על מס' מגילה ט"ו. שמא עברו ישראל על ה' חומשי תורה שנ' מזה ומזה הם כתובים, וראי' דבעשה"ד נרמזות כל תרי"ג מצות וע"ש בראש יוסף, והא דל"א שמא עברו על התורה, יהא ראי' למד, תנחומא נח ורשב"א שבת פ"ח. דכפיית ההר הי' רק על תורה שבע"פ, אבל תורה שבכתב קבלו ברצון ול"ש טענת מודעה:

אמתים וחצי קומתו ע' סנהד' כ"ט. מנין שכל המוסיף גורע שנ' או"ח קומתו, ופרש"י דל א' קרינן מאתים והוי שתי מאות אמה, והק' במהרש"א אם יהי' חסר א' אכתי לא ידעינן איזה מדה, או טפחים או אצבעות ע"ש היטב, והגר"א אמר פי' אחר דכ' אמתים וחצי ארכו, ואם נגרע הוא"ו של וחצי וקורין מאתים חצי ארכו, יהיה משמע דכל האורך יהי' ד' אמות, ובאמת לא הוצרך רק ב' וחצי אמה א"כ ו' של וחצי גורעת, וע' בהגהות רש"ש בזה, ומ"ש בתו"ת, דמהדרשה שם עשתי עשר, שתי עשר משמע כרש"י ע"ש, וע' ירוש' שקלים פ"ו ה"א:

פסוק יא

תצפנו רש"י ג' ארונות ע"ס מירא דכיא דבר נכון, ובלוית חן, ובשו"ת תשב"ץ ח"ה סי' ע' בירור כל הפרשה ומהאריכות הגדול לא העתקתי עש"ה הרבה חדשות, ובאמ"כ מילואים דף רס"ח. ובאו"ח ל"ב סעי' מ"ח ציפה הבתים בזהב פסולים ע"ש, ואפי' הזהב אינו מחובר יהי' אסור, וראי' מכאן דכ' מבית ומחוץ תצפנו, אף שלא הי' מחובר נקרא ציפוי, ונר' מטעם זה אין להשאיר התיק של תפילין בשעת התפלה:

פסוק יב

ושתי טבעות ערש"י ו' יתירה, ובפשוט י"ל דבא לייחד ב' טבעות על צלע א' וב"ט ע"צ ב' ולא יחליפו, ובירושלמי פי"ב ה"ג משבת קרש שזכה להיות בצפון אין לשנות, וכן כאן לא ישנו, ונכתב ושתי בו' כי הוא ציווי אחרת וחדשה, - והנה דעת רש"י של"ה בארון יותר מד' טבעות, והיו בזוית סמוך לכפרת והיו הבדים בהם, ובהם נושאים הארון, א"כ היו הבדים על כתפות וארון למטה מכתפות כי בצד העליון נשאו, ורמב"ן השיג עלי' וכ' שאין זה דרך כבוד שארון יהי' למטה, ומביא מא"ע שלא מצינו פעמי לשון זוית, וכ' דהיינו זוית אחרונות, ופעמי ל' רגל כמו מה יפו פעמיך כו', והיו על זוית תחתונות, והי' כל ארון למעלה, ותמהו משבת צ"ב. המוציא משא למעלה מי"ט חייב שכן משא בני קהת ויליף מארון ט' וכפרת טפח, וגמירי דכל טונא דמידלו במטות תלתא מלעיל וב' תלתא מתחת אשתכח דלמעלה מי' קאי, מבואר דרוב ארון תלוי מלמטה מכתפות, ובפי' הטור עה"ת מביא הקו' מהרא"ש, וע' בחי' בית מאיר על שבת שם, והנה גם דעת רש"י צריכין תיקון דפי' בזוית עליונים סמוך לכפרת, ואין הפשט שהי' סמוך ממש דלש"ס היו מרוחקים טבעות מכפרת ב"ט ושליש טפח, ועם כפרת הי' ג"ט ושליש וכצ"ל ברש"י, ומ"מ נקרא זוית בצד עליון בארון דהי' קרוב לצד עליון, ולצד תחתון הי' מרוחקים הרבה:
ובחת"ס על שבת כ' דהסוגי' קאי על ארון ששברי לוחות, דבארון שעשה בצלאל ל"ש כלל גמירי כו' דארון נושא נושאיו ול"ה משא כלל וא"ש רמב"ן, וע"ע בשפתי צדיק אות ט"ז, אך זה צ"ע דגמ' מייתי ארון ט' וכפרת טפח הרי י', ובארון דשברי לוחות אולי ל"ה כפרת, ואף אם הי' מנ"ל דגבהו טפח וע' פני"פ, וכל"ח ואמ"כ בזה, ומצאתי עוד בחת"ס או"ח סי' ע' שהביא קו' הנ"ל, וגם לרש"י צ"ע שהרי היו הכרובים למעלה, והו"ל משא כבידה למעלה מכתפיהם, ועוד מה צריך גמירי כו', שהרי עכ"פ הכי הוי דגובה ארון י"ט והיו הטבעות סמוך לכפרת, והלוי קומתו כשאר בנ"א הרי מוכח שהי' למעלה מי"ט, וצ"ל אי לאו דגמירי הו"א שלא נשאו הבד על הכתף, אלא הכניסו הבד בחבל ארוך והחבל נשאו על כתפיהם כדרך הכתפים שבזמנינו עש"ה, וע"ע במסגרת זהב בכלכלת שבת שתי' הקו' בפשיטות, דעיקר סברות גמ' דכל טונא כו' כלו' לכה"פ צריך שיהי' תלתא מלעיל דאל"כ מעכב הנסיעה, ושפיר מוכח דנושא משא למעלה מיו"ד חייב, אמנם אי נאמר כרמב"ן ניחא יותר להיות המשא נושא וגם ההוכחה מגמ' עולה כהוגן ע"ש, ובתוס' יומא ע"ב. ד"ה כתיב כ' דהי' ח' טבעות, בד' טבעות הי', ב' בדים קבועים דעליהם כ' לא יסירו כו' ובד' טבעות אחרות הי' נותנים ב' בדים, בשעה שהי' נושאים הארון והי' מסירין בשעת חניי' ובא"ע הביא ג"כ שהי' ח' טבעות ורמב"ן דחה, ובאוה"ח דחה ג"כ דעת תוס' וכ' דרך אחר שהי' בתוך הטבעות הקבועים עוד טבעות נעים ונדים ע"ש, וע' בשיח יצחק יומא שם בזה:

תוכן העניינים

פרדס יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה