פרדס יוסף· רבי יוסף פצנובסקי
ספר ויקרא · פרק יט
פסוק ב
דבר אל כל עדת בנ"י. רש"י מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, הקדושה נוכל לזכות אם מבטל עצמו לכלל ישראל והוא אחד עמהם, כשיש "הקהל" יוכל להיות קדושים תהי', אם הוא "כל עדת" כשהעדה כולה כאיש אחד יוכל להיות קדושים אני. ועי' תורת משה, ושפת אמת ש' תרל"א, תרמ"ג ותרמ"ט – וגם התורה תובע מאדם לא לברוח מאנשים ולהיות בדד, רק להיות בין אנשים ולהיות "בהקהל" ואעפ"כ להתנהג בקדושה, ועי' במאור ושמש כאן, ופרד"י ח"ב (דף מ"ב. ורנ"ט.) - ובשבת (י"ד:) בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצתה ב"ק ואמרה, בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני (משלי כ"ג ט"ו), והרבי מקאצק ז"ל פי' להיות מעורב עם העולם "עירובין", ואעפ"כ יהי' הידים לקוחין מהעולם "נט"י" – וגם לא לבד בביתו יהי' קדוש, ובחוץ יתבייש עם יהדות, כמו שהמשכילים יאמרו "היה יהודי באהלך ואדם בצאתך", לא! רק "בהקהל" גם בחוצות, בין אנשים מכיריו ושלא מכיריו, לא תתבייש עם יהודית - ואף שבין ישראל יש יחידים ממדרגה נמוכה, אבל כל עם ישראל בכללות נראה גדולתם ומדרגתם הגדולה, שהוא מוסגר בין העמים, ובהשקפה לכלל ישראל, יאבדו בהם היחידים הגרועים עם מעלותיהם הפחותים, קדושים תהי', ישראל עם קדוש, אם תביט עליהם בכללות, בהקהל, ועמ"ש בתזריע (י"ג ב'), וקדושים (י"ט ט"ו), וע"ע מהרש"א עה"ת: ובאור יקרות כ' דבריש אמור. אמור ואמרת להזהיר גדולים על קטנים, וכ' ברא"ם מדכ' לשון אמירה, דבפעם הראשון קשה להבין, והי' לכתוב דבר ל' קשה, ואמירה היא רכה. אלא מוכח להזהיר כו', ובעירובין (נ"ד:) כיצד סדר לימוד, משה למד מפי הגבורה כו' נמצא אהרן למד ד' פעמים, בניו ג'. זקנים ב', וישראל א', א"כ בישראל לא הי' אמירה, דשמעו רק פעם א' וקשה להבין ושייך דיבור, ולמה כ' כאן ואמרת לכך פי' בהקהל, פי' שהיו כולם בכינופיא אחת אהרן ובניו וזקנים וישראל, ועתו"ס מגילה (ל"א:) דמשו"ה הי' צ"ל פרשה ד' פעמים, והכא היו כולם כאחד והי' צ"ל ד' פעמים בפני כולם, ושייך ל' אמירה ואמרת אליהם, וע"ע בכתנות אור ועולת חודש דרוש י' סיון:
שם) קדושים תהיו כי קדוש אני ה"א, הרה"צ רח"ה מאלכסנדר ז"ל אמר, בן שיש לו אב עשיר חומרים שאין לו לדאוג על פרנסה, אביו יתן לו וז"ש קדושים תהיו. תוכלו להיות קדושים וגו', יש לי רב קדושה לכם לחלוק ובס' מאירות עינים, כ' עפמ"ש האר"י ז"ל דכל איש מישראל בהכרח צ"ל קדוש ולקיים כל תרי"ג מצות, וע"י גלגולים נתקן הכל. אמנם מצות כיבוד אב ואם צריך לקיים מיד בכל יכולתו. דזה א"א לתקן ע"י גלגול דשמא אבותיו צדיקים ולא יבואו בגלגול, וזש"ה קדושים תהיו, ר"ל קדושים בע"כ תהיו. שאם לא תקיימו כל המצות בגלגול ראשון תבואו עוד הפעם בגלגול כל זמן שלא תתקנו הכל, אך זאת אומר לכם שאיש אמו ואביו תיראו מיד, כי מי יודע אם יתגלגלו עוד הפעם, ועי' פרד"י ויחי (שמ"ה., וח"ב במלואים תנ"ז:), וקובץ דרושים חוברת ד' סי' כ', והבאר ש"ז סי' ב': ובס' לשון הזהב שבת (פ"ו.) תד"ה ישראל קדושים, באו לפרש שמשמע שהוא קדושת גדר איזה מצוה או גדר עריות כרש"י קדושים. וא"כ ק' הא קודם מ"ת עדיין לא נצטוו על גוף מצוה מכש"כ על קדושת מצוה, לכך כ' שאין הטעם אלא משום בוזה דרכיו, ובזה אין חילוק בין קודם מ"ת או אח"כ, ועוד ראי' שהרי קראן קדושים אף קודם מ"ת, וא"כ שמרו כבר מילי דקדושה עכ"ל: הר"מ מפרעמישלאן ז"ל אמר, באדם יש ג' שותפים וז"ש קדושים תהיו, שאתם בעצמכם קדושים לקדש עצמכם, כי קדוש אני, פי' אף שחלקי קדוש, אך איש אביו ואמו תיראו, מחלק אב ואם צריך כל אחד לפחוד: ובס' חכמת שלמה מהרש"ק יו"ד סי' ר"מ, המשך קדושים לכיבוד או"א, דביו"ד שם סי"ח דגם ממזר חייב בכבוד אביו, וברש"י קדושים תהיו פרושים מעריות, ושמא תאמר דא"כ שאני מזהירכם על העריות, אם בא אחד על העריות והוליד בן אינו מחויב לכבדו כיון שנולד בעבירה. לז"א דמ"מ איש או"א תיראו, יהי' איזו אב שיהי' חייב לכבדו, ומזה הסמיכות יצא להם, שגם ממזר חייב בכבוד אביו: והובא מעשה שהתפארת שלמה ז"ל בא לחו"ל, והי' באכסני' ואמרו לו איזה חופשים שיאמר להם תורה, והי' אז בסדרה קדושים, והבין שירצו להתלוצץ ממנו, וא"ל כי קדושים תהיו אני ה' וגו', למה כ' ג' פעמים אני ה', רק דמדבר נגד ג' מפלגות, "צדיקים בינונים ורשעים" ומי שאומר ד"ת ודרשה בצבור, ר"ת צדיקים בינונים ורשעים, צ"ל נגד רוחו של כאו"א, תחלת נגד צדיקים, קדושים תהיו שיקדשו עצמם במותר להם, וגמר הדרוש אני ה', ואח"כ אמר נגד בינונים, כיבוד או"א ושמירת שבת, וסיים אני ה', ונגד רשעיםאמר אל תפנו אל אלילים, עכ"פ אל תסכדו צכספם, וסיים הדרוש אני ה', ובס' אור ישרים דף ל"ד הביא זה מהה"ק רא"י ז"ל מסאדיגורי: ובמדרש יכול כמוני ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם. ושמעתי דקדשים כ' בלי וא"ו, כי קדוש אני כ' מלא עם וא"ו, ומרומז קדושתי למעלה מקדושתכם – אם אומרים על אחד "שיוכל ללמוד", אין להוכיח שאחרים אין יכולים, אבל כשאומרים "ללמוד הוא יכול" משמעות שרק הוא ולא אחרים, כן אם הי' כ' "כי אני קדוש" לא הי' ממעט קדושה מאחרים, אבל אם כ' "כי קדוש אני" הפשט שקדושה שלו גדולה מכל קדושות הגרי"ש נאטאנזאהן ז"ל: עי"ל אדם יכול להיות קדוש כשפירש מאיסורים וטומאות אז יעשה קרוב להשי"ת, אבל קדושת השי"ת גדול כל כך שיוכל להיות שוכן אתם בתוך טומאתם והקדושה לא נפגם מאומה, וז"פ קדושתי למעלה מקדושתכם – והאר"י ז"ל פי' בהגדה ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך, טומאת מצרים הי' כל כך גדולה שאפי' מלאך הי' יוכל לירד מקדושתו, ורק השי"ת "אש אכלה" וקדושתו גבוה, ונצרך לירד בעצמו למצרים ולענשם - ובס' ישועות מלכו עה"ת כ'. דהשי"ת מחיה אף הדברים היותר שפלים. וכ"ז אינו מגרע ח"ו מקדושתו, ובשיר היחוד יום ג' כל טנופת לא תטנפך, והפי' שה' מחיה אף דברים גרועים, ושמא יחשוב האדם שג"כ ישפיל עצמו למקומות היותר נמוכים. על זה בא אזהרה כי רק לקדושת ה' אפשר להחיות דברים שפלים אבל לא לאיש כמוך ע"ש, ועמ"ש בפ' אחרי (ט"ז ט"ז) ושמות (דף כ"ד:):
שם) רמב"ן דהי' יכול האדם להיות נבל ברשות התורה, ועז"א קדושים וכו', ועי' ברכי יוסף או"ח סי' רל"א בשם הרא"ש מו"ק (י"ז) בצורבא דסני שמעני' כו' ילך למקום שאין מכירין, דהמבקש לשמות במיני זמר ובשמחות המרגילים לידי עבירה, בזה הוא שאמרו ילך למקום שאין מכירין אותו ויעשה מה שלבו חפץ, היינו אכילה ושתי' ומיני זמר וכדומה, אבל עבירות ח"ו שהתיר אפי' בסתר, ואפי' זה לא התיר רק כמשיא עצה להבטיח יצרו להשלים תאותו, וכיון שיראה עצמו לבוש שחורים ישתבר יצרו וכו': ועי' באוסף מכתבים מאדמו"ר מגור שליט"א אות מ"ד. בענין ביבליטק בלתי ספרי השכלה. וספרי השכלה המתכשרין רק עבור ההולכי בטל, ומאד נצרך זהירות בענין זה שהוא בכלל לפני עור כו', כי יתמשכו גם הלומדי תורה, ולא עוד אלא ירגלום לקרות בם כל היום, ולהיות נבל ברשות התורה כלשון הרמב"ן ריש קדושים וכו' ע"ש - ושאלו לגהר"מ שפירא ז"ל מלובלין מה החילוק בין התלמידים בישיבת חכמי לובלין. ובין הלומדים בישיבות ליטאות. וענה כמו חילוק בין חסיד למתנגד, והסביר שהי' פ"א שני בחורים הסיד ומתנגד, ולמדו גמ' סוכה (דף כח.) אמרו עלי' על ר' יונתן בן עוזיאל בשעה שהי' לומד עוף הפורח באויר מיד נשרף. והבחורים התעמקו בזה. ושאלו להחסיד מה תחקור עתה. וענה. הנני חוקר הקדושה הנפלאה שהי' לו בלתי אנושית רק כמלאך. והבחור המתנגד ענה הנני חושב מה הדין אם מחויב לשלם עבור העוף הנשרף: ובס' אביר הרועים אות רכ"ג הביא רמב"ם סו"ה טומאת צרעת. דרך ישיבת לצים בתחילה מרבים בדברי הבאי ומתוך כך באין לספר בגנות צדיקים ונביאים ולכפור בעיקר. והאב"נ ז"ל צעק צל הספרים וציטונג המטמאים לגוף. וגם המוכרים מסייעים לעוברי עבירה. ועמ"ש בזה בפ' צו דף צ"ו: ועשו"ת כתב סופר או"ח בהקדמה, ובס' דעת קדושים להג"ר רפאל ז"ל דמ"ז:, וביפ"ת פכ"ד סי' ד', ובשו"ת ברכת יוסף או"ח סי' י"א במ"ש בשבת (ק"ה:) על יצה"ר היום אומר לו עשה כך ומחר עשה כך כו', כי לא יסיתנו תיכף בעבירות גדולות כי לא ישמע לו, אך תחבולות היצר להסיתו תחלה על קל, כן בעבודת ה' שדרשו בברכות (נ"ד.) בכל לבבך בשני יצריך, דהיינו ללמוד מיצה"ר בהדרגה, ומאויבי תחכמני (תהלים קי"ט צ"ח). תחלה במצות קלות עד שיעלה מעלה מעלה. ואם יגביה כנשר קנו לעלות לשמים בפעם א'. אז יפול מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, וכחו"ה סוף שער אהבת ה', והמשיל לריבוי שמן שגורם כביית האור, וז"פ מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו (תהלים כ"ד ג'): ומצינו הפלגה בצדיקים שבכחם לבטל גזירת ה', כמ"ש ה' גוזר וצדיק מבטל (שבת ס"ג. ומו"ק ט"ז:), ובפסחים (ס"ח.) שבכחם להחיות מתים. ואליהו ואלישע החיו מתים (במ"א י"ז כ"ב, ומ"ב ד' ל"ו) ובב"מ (ק"ו.) אילו זרעת חיטי הוי מתקיים בי ותגזר אומר ויקם לך (איוב כ"ב כ"ח), ובמ"ר שה"ש עה"פ נגילה ונשמחה בך (א' ד') מה ה' פוקד עקרות אף צדיקים כן, ובסנהד' (ס"ה:) שבכחם לברוא עולם ומעלתם גדולה ממלה"ש, חולין (צ"א: וברכות ז'.) כביכול רוצה בברכות בו"ד, וב"מ (קי"ד.) הקדש צריכה ברכה, ומ"ר לך פל"ט החמיר ה' בכבוד צדיקים יותר מכבודו, ובשבת (פ"ט.) הי' לך לעזרני, ופרש"י הי' לך לומר תצלח במלאכתך, ומכל הנ"ל הפי' יכול שקדושתכם תגיע לערך קדושתי ת"ל כי קדוש אני ולא זולתי. וא"ש הא דמו"ק (ט':) בב' תלמידי רשב"י שהלכו מאתו אמר לבנו שילך אצלם ויבקשו שיברכו אותו, וא"ל יהא רעווא דתזרע ולא תחצב וכו', והי' כדמות קללה, וא"ל אביו רשב"י שהוא ברכה, ופלא למה לא אמרו בלשון ברכה ממש, אך בכוונה אמרו כן כי ידעו כי יספרו לאביהם והוא יפתר לטובהותתקיים ויגזר אומר ויקם לך. ומעלת רשב"י גדולה כשבת (ל"ג:), ורבי הי' משמשו ולמד ממנו, מנחות ע"ב.) – עי"ל עפמ"ש בשבועות (מ"ו:) קרב לגבי דהינא ואידהן. ובברכות (י':) באיש קדוש כל משרתיו קדושים, וכחולין (ד':) מושל מקשיב ע"ד אמת כל משרתיו צדיקים. וז"ש קדושים תהיו יען כי קדוש אני וראוי לכם לרכוש רגשי קדושה מפני קרבתי אליכם, ועי' בזה באריכות בס' תוספת ברכה:
שם) ברמב"ן קדושים תהיו, שלא לרדוף אחר מותרות, עי' ביע"ד ח"ב דרוש ג' מ"ש בזה, ובס' חסידים סי' ל"ד רב לא שח שיחה בטילה כל ימיו, וכ"כ הר"מ פ"ב ה"ד מדעות, וכ' בכ"מ בסוכה (כ"ח.) מצאתי כן על ריב"ז אבל על רב אינו יודע מקומו, ובפי' אזולאי הראה מקומו ברמב"ן כאן שכ' על ר' חייא ע"ש, ובשו"ת מקום שמואל סו"ס ס"ה תמה על כ"מ ששם אמרו על ר' אליעזר, ופשוט דהא דרב הוא מחגיגה (ה':) ומגיד לאדם מה שיחו אמר רב אפי' שיחה קלה כו' ואין זה תימה דר' אליעזר נהג אחר ריב"ז כמ"ש בסוכה שם וכיון שהזכיר לריב"ז סגי: ובס' אהבת אברהם סי' ט' כ' שמרמב"ן נר' דבר חדש אף להר"מ דספד"א מה"ת לקולא, אעפ"כ מצוה מה"ת לפרוש מספק איסור, דמה בכל הני דחשב רמב"ן שהם מותר גמור מה"ת אעפ"כ מצוה מה"ת בעשה דקדושים תהיו לפרוש, מדברים אסורים ומגונים מכל שכן, וק"ו בן ק"ו בדבר שיש ספק איסור תורה, ואף שהקילה התורה שלא לחשוש מספק איסור, מ"מ הוא בכלל קדושים תהיו ע"ש. ובהגדת ריח דודאים לזקיני הגאון מלאסק ז"ל (בדף ל"ט.), וע"ע מהרש"א כתובות (ז':). ושואל ומשיב תנינא ח"ג סי' קכ"ב – והא דבכל המצות לא נכתבו הטעמים כמו כאן "כי קדוש אני", וגם שייכות כיבוד אב ואם ושמירת שבת ואזהרת ע"ז, דכ' ואבדיל אתכם מן העמים, ובפסוק כ' והייתם לי' קדושים, וי"ל. מצות קדושים תהיו לאות שאנחנו עבדים לה', ועי"ז שאנחנו מקדשים א"ע ונושאים האות של קדושה, ניכר מי האדון שלנו, כמו אנשי הצבא הנושאים אות של הגדוד שלהם, ובזה ניכרים לאיזה מחנה שייכים, ואחז"ל כל המחלל שבת ככופר וכו'. וכבוד אב ואם השוה לכבוד המקום, לכן מי שאינו נושא עליו האותיות הללו ככופר, כאיש צבא הזורק אות שלו, ועי' קובץ דרושים חו"ד סי' כ': ובירושלמי יבמות פ"ב ה"ד ללמדך שכל הפורש מעריות נקרא קדוש, ובסוטה (ג':) בתחלה קודם שחטאו בעריות הי' שכינה שורה עם כל אחד, וכשחטאו נסתלקה שכינתו שנ' ולא יראה ערות דבר ושב מאחריך. וז"ש דוד כשבא על בת שבע, אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני (תהלים נ"א י"ג):
פסוק ג
איש או"א תיראו ואת שבתותי תשמרו, וכן בעשרת הדברות סמך שבת לכיבוד או"א, דכיבוד ומורא או"א שהם מולידיו, ואחר דנוח שלא נברא משנברא עירובין (י"ג:), א"כ אין מקום לכיבוד ומורא, אך כ' שם בתוס' היינו לכללות העולם אבל צדיקים אשריהם ואשרי דורם, ואם שומר שבת ששקולה ככל התורה, וגם דאפי' עובד ע"ז מוחלין לו (שבת קי"ח:), ואם אין לו חטאים נוח לו שנברא, וצריך לכבד אבותיו, ומשו"ה שמירת שבת טעם על איש או"א תיראו – ובכתב סופר כ' לא לבד כשצריך לאבותיו כשנותנים לו לאכול צריך לכבדם אך "איש" כשהוא איש לעצמו, ולא צריך להם ולממונם, אעפ"כ או"א תיראו: וראיתי בס' שו"ת עטרת ישועה בפתיחה שכ"כ, ובענין טוב שלא נברא הוא ממאמר בראשית א' כ"ו) נעשה אדם שאמר ה', ובמד"ר ר"פ קדושים בפכ"ד. דעל הטוב השי"ת אינו מתייעץ עם בית דינו ולרעה מתייעץ עם ב"ד, וז"פ "ה' נתן" בעצמו "וה'" הוא וב"ד "לקח" לרעה, (ועי' ישמח משה פ' יתרו, ואור חדש קידושין (מ'.) בשם נזה"ק, והבאתי בפרד"י ח"ב (דף פ"ח. ושפ"ז: עש"ה) דמלאכים אינם יודעים מחשבות בני אדם ואין נידונים על מחשבות הרעות, א"כ אם הי' לטובה לא הי' מתייעץ עם מלאכים, ולכן ראי' אשר טוב שלא נברא, מדאמר ה' נעשה אדם בלשון רבים, והתייעץ, ובסנהד' (ל"ח:) מכאן פקרו המינים ואמרו שיש ב' רשויות, ועי' מגילה (ט'.), והטעם באמת שאמר בל' רבים להורות ענוה שגדול נמלך בקטן, עי' רש"י בחומש, וזה הסמיכות קדושים תהיו ואז או"א תיראו, יען שהם שותפים ביצירה, וראוי להחזיק להם טובה, שאם הם צדיקים טוב שנבראו כתוס' הנ"ל, אולם אם נאמר טוב שנברא וק' ל' רבים הא לטובה אינו מתייעץ, ויש מקום לטעות שיש ב' רשויות ועל זה אמר אל תפנו אל אלילים. והטעם להורות ענוה כנ"ל וקרבן ג"כ ענין ענוה ע"ד זבחי אלקים רוח נשברה, (תהלים נ"א י"ט), ואמר וכי תזבחו זבחי שלמים לרצונכם תזבחו, כי צ"ל לו לב נשבר בהקרבת הקרבן כרמב"ן ויקרא, שזה טעם הקרבן. ומרמז כאן ענין ענוה, להורות דמפני זה אמרבל"ר להורות ענוה, ולכן אל תפנו אל אלילים כדעת המינים, כ' בל"ר להורות ענוה שגדול נמלך בקטן: [והמגיד מדובנא ז"ר אמר משל לג' חברים שנסעו למרחקים ללמוד חכמות, ובאו לביתם ואמר א' למדתי לעשות מראה שיהי' יכולים לראות למרחוק. והב' אמר שלמד לעשות כדור פורח [אערפלאן]. והג' למד חכמת רפואה = והוציא הא' המראה וראה כי בת המלך מרחוק מסוכנת מאד. ואמר הב' ע"י מכונה שלי נסעו שמה. ועשו כן. והג' נתן לה רפואות ונרפאת. ואמר המלך את בתי אתן לא' מכם. והתווכחו הא' אמר אני זכיתי בה. כי אם לא ראיתי כמראה שלי לא ידענו מאומה ממחלתה. והב' אמר אם לא נסענו תיכף היתה מתה. והג' אמר שהוא העיקר שרפא אותה. ושאלו אותה את מי חפצה. וענתה אף שזכות לכל אחד בשוה. אך זה מזמן שעבר אבל על העתיד איננו צריכה להם. אבל לרופא אני צריכה להראה כי רכה וענוגה הנני - כן הגם שיש ג' שותפים באדם, אך זה בעבר. אבל כשבא לעולם אינו צריך עוד לאב ואם. אבל להשותף הג' הכי נכבד צריך בכל רגע. ולזה כיבוד או"א אינו דוחה שבת ושאר עבירות]:
שם) רש"י אשה מנין כו' איש סיפק בידי לעשות כו', והוא מקידושין (ל':), ואם נתאלמנה או נתגרשה חוזרת לאבותיה והיא כמו האיש וכן פנויה, וגם בחיי בעלה אם אינו מקפיד חייבת, ולזה סמך ואת שבתותי תשמרו לומר כשם שפטרתה של אשה לפי שרשות אחרים עליה. כן אתה פטור מלכבד אביך אם יאמר חלל שבת לפי שרשות אחרים עליך – ובנח"ק הביא מהאר"י ז"ל שהמחדש בתורה בשבת גורם כבוד גדול לאביו בעוה"ב כמ"ש בזה"ק שלח (קע"ג.), וז"ש איש או"א תיראו לכבדם ע"י ואת שבתותי תשמרו: וי"ל עוד כמו שהמורא היא פחותות לאיש כי הוא מורה על רכות לב ורפיון רוח. בכל זה אם יירא את אבותיו לכבוד תחשב לו ויקרא "איש", איש או"א תיראו, ככה אם תשמרו שבת לא תאמרו, שעי"כ אתם אסורים וכלאים כעבדים מה שלא יאות לאיש חפשי, אלא אדרבה זה לאישות גדולה תחשב: ובשו"ת בשמים ראש סי' שכ"ו כ' שמצות כיבוד חייבים גם קטנים, אף דאי ממנעי ליכא למקרי עבריינים אבל חיובא הוי. ובכסא דהרסנא סי' ע"ג כ' שמצות כיבוד ומורא רמי על הקטן, ועי' בראב"ע כאן שכ' כן – ובס' מנחת סולת על החינוך מצוה ל"ג העיר דלא מצא מקור לזה, ואולי י"ל דבסנהד' (נ"ו.) עשר מצות נצטוו ישראל במרה וחשב כיבוד. והרי אז לא נותנו עוד שיעורין, ועי"ז כ' בחת"ס יו"ד סי' שי"ז דקטן בר דעת מחויב במצות ב"נ, וי"ל שגם בזה שנצטוו במרה חייבים קטנים: ולפמ"ש בשפתי חכמים שלח (ט"ו ל"ב) שלא נצטוו במרה רק ללמוד שידעו שיצטוו אח"כ, ומקורו מרמב"ן שם א"כ קטנים יפטרו, אולם משבת (פ"ז:) משמע דמשו"ה לא יכלו ליסע בשבת, וצ"ל לרמב"ן כיון שידעו שיצטוו אח"כ שמרו תיכף ולא נסעו להרגיל עצמן, ועי' רמ"א או"ח סי' שמ"ג שקטן שהכה לאביו צריך אח"כ לעשות קצת תשובה וכן הוא בשאר עבירות, ועפרד"י וישב (דף רע"ז:) מ"ש בזה הרבה: (ועל ס' בשמים ראש הי' ערער שהוא מזויף ואינו מהרא"ש ז"ל, ואף שאין לי רשות להתערב בדבר שגדולי הפוסקים אשר קטנם הי' עבה ממתני התוכחו בזה, אעפ"כ אציין המקומות שדברו מזה נמי שיש לו דעת רחבה יבחין: בשדי חמד בכללי הפוסקים סי' י"א אות ז' הביא להקת מפו' שהוא מרא"ש, ובשיורי ברכה או"ח סי' נ"ג ותע"ג ושה"ג מער' ספרים כ' דיצאו עליו עוררין, ובשו"ת חתם הופר יו"ד סי' שכ"ו אות ג', והובא בפתחי תשובה יו"ד סי' שמ"ה אוק"ב, ובח"ס או"ח סי' קנ"ד ד"ה הארכתי, כ' כזבי הרא"ש, ועשו"ת רמ"ץ או"ח סי' ט"ו אות י', ושו"מ תנינא ח"ב סי' נ"ה, ובס' פרי צדיק בשביתת שבת שכ' ידוע שאותו ספר מזויף הוא, וגם בשו"ת פרשת מרדכי הרעיש על ס' זה, וראיתי עוד בקונ' פס"ת ח"ב דף מ"ג שהביא תשובה מהג' האבני נזר ז"ל, וז"ל וכל איש שיש בו ריח יראת שמים לא יחזיק ס' בשמים ראש ולענה בתוך ביתו, ולדעתי ראוי לשרפו וכו' ע"ש ולא רציתי להעתיק כל דבריו ז"ל): וראיתי בהקדמת ס' פתח האוהל. האבני נזר ז"ל חלה אביו נסע לקאצק שיתפלל עבור בנו וחתנו. והזכיר לפניו מהפלאת תורתו. והשיב לו "הגם זה תורה"? והי' התשובה פליאה, וכשקם מחליו הי' לפלא גם בעיניו שבעת צרה יאמר כזה. ואמנם אח"ז שלמד ירושלמי קידושין דבק כוונתו, שבפ"א ה"ז בר' טרפון שאמו בקשה שיתפללו על בנה, נהג בכיבוד יותר מדאי. אמרו לו אפילו ואף והאשם רכה עדיין לא הגיע להחיוב שבתורה, והכוונה שכ' בספרים קדושים שכל אדם נברא למצוה מיוחדת לתקנה בתכלית השלימות. והבחינה לידע לאיזה מצוה נברא, ע"י שמרגיש באיזה מצוה נפשו חפצה ומשתוקק לעשותה יותר משאר מצות, ואחר שיגמר המצוה בתכליתה שוב אין לו מה לעשות בעוה"ז ויסתלק מהעולם. ועי' בתורת משה תבא [כ"ה י"א] והותירך [רמ"ז:] וזה כאשר אמו של ר"ט הפליגה במצות כיבוד של בנה ר"ט. נכנס פחד בלב החברים אולי לכך נולד ר"ט. וכבר קיים המצוה וא"צ עוד לחיות. ואמרו שלא הגיע עדיין לחצי כיבוד וזאת הי' כוונת הרבי מקאצק ז"ל, וע"ע בזה בס' דברי תורה מהגה"צ ממונקאטש ז"ל אות נ"ו. ועי' מהרש"ל קידושין ל"א: הביא הירושלמי. ובס' אביר הרועים אות ל"ח: ובכתב סופר הביא על הקו' בב"מ (ל"ב.) פשיטא דאין עדל"ת ועשה, ושבת עשה ול"ת, וי"ל דיש לעיין אם ב' עשין דוחין עול"ת ועי' באחרונים, ונר' לריב"א חולין (קמ"א.) בתד"ה לא, אף דאין עדל"ת ועשה, מ"מ לא לקי דל"ת נדחה, ונשאר רק עשה. ואמרי' מה אולמא האיעשה מהאי עשה, ולכן אין דוחה, ופשוט דהיכי דאיכא ב' עשין ביחד שפיר אולמי' ודוחה להעשה שכנגדה, ומשו"ה אחז"ל אם יאמרו לך חלל שבת אל תשמע, היינו באופן ששניהם מצוון על דבר אחד, ואיכא ב' עשה לעשות מעשה זו מצד אב ומצד אם, קמ"ל דמ"מ לא יעשה דשניהם מחויבים בכיבוד: והנה פסח שבועות וסוכות הם נגד ג' תקופות אדם, פסח נגד בחרות, ימי האביב ימי עליה, שבועות נגד ימי עמידה וחיוב בכורים, סוכות ימי ירידה ימי האסיף, התקופה של האדם לעשות חשבון במה שאסף בימי חייו, ומאושרים הימים שיוכל לשמוח, ושמחת לפני ה' אתה ובנך ובתך במקום אשר יבחר ה"א לשכן שמו שם, אבל לא בזמן שהבנים יבואו אז האבות אינם שם, שכבר מתו, והבנים באו אז לבהכ"נ לומר קדיש או יזכור, ובזמן שהאבות יבואו אז הבנים לא יבואו שמה, שמחת האסיף כזה היא דלה ורזה, וז"ש איש או"א תיראו ואת השבת תשמרו דצריך לכבדו בחייו ובמותו, כיבוד גופו ורוחו, ושמירת שבת ג"כ בגופו במאכל ומשקה, ורוחני בתורה, ומה יכאב האב בראותו שמהפכין הסדר, בכיבוד יזלזלו בחייו ורק במותו בקדיש ויזכור, ובשבת להיפך מכבדים רק בגופו בבשר ודגים ולא ברוחני, וזה סמיכות, כבדו אבותיכם באותו זמן שתכבדו את השבת, ובשבת כמו אבותיכם בגוף ובנשמה: ובס' נפש יהונתן הביא הר"מ פ"ו הי"א מממרים, אם אביו רשע אף שאינו מצווה על הכאתו וקללתו אעפ"כ חייב לכבדו, והק' מב"ק (צ"ד:) הניח פרה וטלית חייבים להחזיר משום כבוד אביהם, ופריך הא אינו עושה מעשה עמך, ולהר"מ הא חייב לכבדו, וי"ל דטעם הר"מ משום מראית עין שיאמרו שמזלזל בכבוד אביו, ופריך שפיר, ומשום כבוד אביהם למה יחזירו ממראית עין, הא ממילא ידוע להרואה שאביו גזל ורשע ואינו חייב בכיבוד ול"ש מראית עין, ואי לא ידע הרואה שגזל, פשיטא דלא יחזיר דיסברו שהוא שלו ואינו של אביו כלל, וממנ"פ ליכא מראית עין וליכא חיוב כיבוד, ועפרד"י נח (דף ע"א.): ובס' הדוה"ע הביא מפו' שהק' למה גילתה תורה דוקא בשבת שלא ישמע לאביו, ולא גילתה בעבירה אחרת, וי"ל דבשבת לא אסרה רק מלאכת מחשבת, ומלאכה שאינה צריכה לגופה אין חייבין, וכדאי' בחגיגה (י'.), ובמהרי"ק שורש קל"ז במלאכה שנעשה בשבת מפחד עונש ליכא איסור תורה ורק מדרבנן דהוי שאצל"ג, כיבמות (קכ"א:) בנכרי שאמר לישראל חלל שבת ואי לא קטלינא לך והי' ההו"א שאם אביו צוה לו לחלל שבת לא עביד איסור דאו' דהוי משאצל"ג וכמ"ש המהרש"א בשבת (קי"ט:) בצלפחד דלש"ש מתכוון והוי משאצל"ג, קמ"ל קרא שלא ישמע לו, דבמקום איסור ליכא למצות כיבוד אב, ואם ליכא מצוה שוב עביד איסור, ונלמד מזה מכל שכן בשאר עבירות דל"ש משאצל"ג: ועשו"ת בית יצחק אה"ע ח"א סי' כ"ב, ואו"ח סי' ל"ד דלא כ' מהרי"ק רק בעשה מחמת פחד, אבל מלאכה שנעשה מחמת אהבה אף שאין לו צורך בגוף המלאכה הוי מלאכה הצריכה לגופה, דמחמת יראה אין לו חפץ בגוף המלאכה, רק מוכרח לזה, אבל מאהבה הי' יכול לפטור עצמו, ועושה מחמת אהבה הוי מלאכה צריכה לגופה: ובדברי שאול מ"ת הביא תוס' שבת (קי"ג:) ד"ה שלא, מויק"ר פל"ד רשב"י הו"ל אימא סבתא דהוי משתאי סגי אמר לה שבתא היום ושתקה, וז"ש איש או"א תיראו, ומ"מ את שבתותי תשמרו, וה' ברא העולם בדיבור ושבת רק מדיבור, ואף דברים בטלים הם בכלל שביתה, וזה את שבתותי תשמרו דהיינו שביתה שלי, ועפרד"י יתרו (קע"ב.): ובחזקוני כאן הק' דלמ"ל קרא דלא ישמע לאביו, תיפק לי' דרק מצוה לשמעו בעושה מעשה עמך (יבמות כ"ב:), ואם אביו רשע אינו מחויב לכבדו, ואם אמר לו שיחלל שבת אינו עושה מעשה עמך, ותי' דאמר לו לעשות שבות דרבנן דסד"א דאתי כיבוד אב דאו' ודחי שבות דרבנן, וקמ"ל קרא דא"צ לשמוע לו, ועי' הגהות מיימוני פ"ו מממרים, וק' דביבמות (ה':) יכול כיבוד דוחה שבת במחמר והוא איסור דאו' ואפ"ה הו"א דכיבוד דוחה (ורק בשחוט לי שיש בו חיוב מיתת ב"ד אין דוחה דאין עדל"ת שיש בו מיתות ב"ד) ועוד תמוה דאיזה איסור עושה האב מה שמצוה לבנו שיחלל שבת, ורק בהא י"ל דעובר על לפ"ע, וכמ"ש במנ"ח מ' רל"ב אפי' המכשיל באיסור דרבנן עובר בלפ"ע דאו', דלא גרע מהמשיא עצה רעה דעובר בלפ"ע דאו', וכסוטה (כ"ב:) רשע ערום המשיא עצה רעה, ועפרד"י ח"א (דף קט"ו: וח"ב במלואים תכ"ה:) - ובישועות יעקב או"ח סי' ש"א הביא קו' חזקוני בסגנון אחר, לפ"מ דקיי"ל היכי דשליח לאו בר חיוב חייב שולחו(ב"מ י':), ואם נימא דהבן מוכרח לשמוע לאביו לא הוי בר חיובא וחייב אביו, ואיך הו"א דישמע לאביו, דאם האב חייב, הוי אינו עושה מעשה עמך ושוב אין הבן מחויב לשומעו, וי"ל דבעבירה אחת לא נעשה עוד אינו עושה מעשה עמך, וראי' מתוס' חולין (י"ד.) ד"ה השוחט, דבפעם א' לא נעשה מומר, ויש להוסיף למ"ש הש"ך יו"ד סי' א' סק"ג דמומר לחלל שבת נעשה רק מאותה שחיטה ואילך אבל השחיטה עצמה עוד כשרה ע"ש, ה"נ מה שנעשה האב אינו עושה מעשה עמך מחמת הציווי לבנו, אבל באותו הציווי ל"ה עוד אינו עושה מעשה עמך, (וברש"י יבמות (ה':) שחוט לי דהוי אב מלאכה שחייבין עלי' כרת, ופלא דעל שבת יש חיוב מיתת ב"ד ולא כרת וצע"ג): ועוד יש תירוץ דמיירי כשמצוהו לעשות דבר אחד סתמא, ורק בקיום אותו דבר תלוי חלול שבת, והאב אינו יודע זאת, והו"א דהוי ככל דבר שאינו מתכוון וצריך לשמוע לו קמ"ל, וי"ל דזה כוונת הה"מ פי"א הי"ט מאבידה, דמיירי שאמר לו שיבא לו איזה דבר, ונראה כוונתו שלא אמר לו בפירוש לבטל מצוה אלא שיתעסק למענו באיזה דבר ובזה יתבטל ממצות השבת אבידה וע"ש במל"מ - ועי' בפרדס דוד דאיצטריך קרא היכי דאביו צוה לאמו שתאמר לבנו ובנה שיחלל שבת, דסברה האם דמחויבים לשמוע לבעלה כדאמרי' שאת ואמך כו' וצותה לבנה, וא"כ האם בודאי ל"ה בכלל מרשעת באשר שמחויבת לשמוע לבעלה, והו"א דמשום כיבוד אם צריך לשמוע עכ"פ לאמו, ואצטריך קרא דלא יחלל ע"ש פלפול עצום, ובכל"ח בראשית בקו"א אות ו' - ובתוספת ברכה כ' די"ל לירושלמי פאה פ"א ה"ה גדול כיבוד או"א, שבכבוד הקב"ה נאמר כבד א"ה מהונך (משלי ג' ט') אם אין לך אתה פטור, אבל בכיבוד או"א מחויב לחזור על הפתחים ולפרנסם, והי' הו"א דיכול גם לצוות לעבור על המצות, ואמר כולכם חייבים בכבודי, הא דיתר הכבוד להם מכיבוד המקום רק לנוגע לפרנסה ובירושלמי א"ש הא דלא נקט שא"ל רבו לחלל שבת דזה רבותא יותר כמ"ש באבות פ"ד מי"ב מורא רבך כמורא שמים, אך לירו' רבותא בכיבוד או"א שהעדיף הקב"ה יותר מכבודו: ובס' טוב עין (דף י"ט:) ראיתי, דהדין בקורע על המת אף שמקלקל חייב משום דיצא ידי קריעה והוי תיקון מצוה, עתו"ס שבת (ק"ה:) ד"ה הא ולפ"ז כשא"ל אביו שיקרע בגד בשבת א"כ לא עביד איסורא שמקלקל, וכיון דאינו מצוהו לעשות איסור ג"כ עושה מעשה עמך הוא סד"א שישמע לאביו, קמ"ל קרא דלא, כיון שמקיים ציווי אביו ויקרע ויקיים בזה כיבוד אב, אף שמקלקל הבגד מ"מ תיקון המצוה ששומע בקול אביו חשוב תקון, אפ"ה לא ישמע לאביו: ובס' פני מבין תי' דאם האב ס"ל כר"א דמכשירי מצוה, דוחה שבת, ובנו פסק כחכמים דאין דוחה וא"כ ל"ה אביו רשע, ועשו"ת פני מבין או"ח סי' פ"א וקס"ד, אבל ז"א אפי' את"ל דבכה"ג ליכא לאב ביטול שבת כמו באומר מותר עי' שבת (ע"ב:) ותוס', מ"מ כיון דלהבן יש חילול שבת א"כ לשיטתו נקרא האב רשע וא"צ לשמוע לו ועשו"ת בית נאמן סי' כ"ז עפמ"ש בשבת (ל"ה:) עושה מלאכה בב' בין השמשות חייב חטאת משום דממנ"פ חילל שבת, ולר"מ דספד"א מה"ת לקולא שרי לעשות מלאכה ביה"ש מה"ת, ער"ן פ"ד דביצה, ותוספות שבת רק דרבנן כמ"ש הה"מ פ"א ה"ו משביתות עשור בדעת הרמב"ם, וא"כ אם עשה הבן מלאכה ערב שבת ביה"ש, ואב מצוה לו לעשות לו מלאכה בביה"ש מוצ"ש דלהאב ליכא חילול כר"ן הנ"ל, והי' ס"ד שמחיוב לשמוע לו, קמ"ל קרא דלדידי' הוי חילול שבת ממנ"פ אסור לחלל שבת עש"ה, ועפרד"י יתרו (קע"ב:, ותשא שי"ט: ושד"מ:), ובמלואים שם (דף תט"ז. ותל"ח.): והרה"ג ר' יחיאל אברהם בלנקמאן נ"י אבד"ק שברשין כתב לי בקו' החזקוני, לפ"ד תוס' רי"ד דבטרפה ליכא נטילת נשמה, וא"כ נפק"מ במצוה לו אביו לשחוט בהמה וא"כ אי נימא דלא אזלי' בת"ר, ג"כ ספק דילמא הוי טרפה וליכא נט"ש ודוחה ספק עשה דכיבוד אב לס' איסור דשבת, ועפרד"י בראשית (דף ט"ו.) - ולתוס' רי"ד י"ל בישוב הקו' דלמ"ד טרפה אינה חי', דלמאי נפק"מ כ' רחמנא דטא"ח וכ' הרשב"א דנ"מ לספק טרפה דיוכל להשהות י"ב חודש, ולשי' רמב"ם דספד"א לקולא עדיין למה נ"מ, ולהנ"ל י"ל דנ"מ דיוכל לשחוט טרפה בשבת דליכא משום נט"ש, ועוד כתב לי בדרך פלפול אך אין מטרת ספרי על זה - והרה"ח ר' ישראל דוד שארפהארץ נ"י שו"ב משברשין כתב לי, במ"ש לתרץ קו' חזקוני בפ' יתרו שס דמיירי באביו ואמו שניהם מצווין לחלל שבת ע"ש, לפ"ז י"ל מה דק' לפי"מ שהעלה בס' עיר דוד דהא דעשה דוחה ל"ת רקבאם העשה מקיים בודאי. אבל אם העשה בא מכח רוב לא דחי, לפ"ז למ"ל הסמוכות דלא ישמע לאביו לחלל שבת, הא אביו רק מכח ספק דרוב, ולפמ"ש כ"ת דאיצטריך היכי דשניהם מצווין לחלל שבת דאמו ודאי א"ש, ועוד כתב לי בענין זה. והרה"ח ר' ישעי' ביעזונסקי נ"י מראדום כתב לי, בעיקר קו' חזקוני שאינו דומה לחצר שאין בו רוח חיים וממש בע"כ מותיב בי'. אבל מה דמוכרח הבן ע"י מצות כיבוד אב מקרי אי בעי לא עביד, דהא כפי הקושיא אינו מחויב לשמוע לו וכשישמע לו אמרי' אשלד"ע, והוי אביו עושה מעשה עמך וממילא מחויב לשמוע לו, וחזר הדין דכיון דמחויב לשמוע לו יש שלד"ע ואינו עושה מעשה עמך ופטור מלשמוע וחוזר חלילה, והוי כענין ספק תורה ומה"ת לקולא, והיאך שירצה יעשה, ואיצטריך קרא, וגם י"ל דניחא לי' לברא למיעבד איסורא זוטא, לעבור על כיבוד אב בשוא"ת, ועי"ז לא יחלל שבת ויהי' בזה כיבוד אב ע"ד האמת, כסברות הרמב"ם בגט מעושה דניחא לי' ברצונו הפנימי דלא ליעבד איסורא, עי' בהל' גירושין פ"ו ה"כ, ושפיר צריך קרא, ועי' אוה"ח מצורע (י"ד ז') כיון דיש חלוקי דעות, צריך ב' כתובים להוציא מדעת כל חכם, כ"ש הכא דבעינן רק כתוב אחד:
שם) ירושלמי תענית פ"ד ה"ח, טור שמעון כו' למה חרב שהיו משחקין בכדור בשבת, ועב"י או"ח סי' ש"ח שהביא הירו', וע"ש בסעי' מ"ה, וכן אי' במד"ר איכה פ"ב בדפוס ווילנא דף כ"א ע"ג, טור שמעון נחרב שהיו משתקין בכדור בשבת:
שם) אוה"ח מעשה בראב"ע כו': בפרד"י ברכה, ה' יזכני להוציא לאורה, כתבתי בזה הרבה מא"ע ז"ל וממה שחלקו הראשונים עליו:
פסוק ד
אל תפנו אל אלילים, בשבת (קמ"ט.) אין מסתכלין בדיוקנא ויליף מכאן, וכ' בתוס' דרק אם עושים לשם ע"ז אבל לנוי מותר, ועפרד"י יתרו (קנ"ז. וקפ"ג.) קחהו משם, וע"ע במשנת חכמים ה' ע"ז סי' ט"ז ושו"ת בית אפרים או"ח סי' י"ח, והבאתי בפרד"י חקת (כ"א ח'), ובמנ"ח מ' ל"ט כ' דאף ב' שעשאו צורות חייבים מדכ' לא תעשון בל' רבים ע"ש, ודבריו צ"ע ממה שקיימינן קרא על לנוי, דאי לעבדם כבר מוכח מקרא לא תעשה לך פסל, ולדבריו הול"ל דכאן מוסיף לאסור אף בב', דשם כ' לשון יחיד, ואין לנו לדרוש דרשות מעצמינו ושוב י"ל בב' מותרין, ועי' ס' מנחת סולת על החינוך מצוה ל"ט, ופרד"י בא (ס"ג:) בענין ראי' והסתכלה – ובענין פאטאגראפית במצבות בפרד"י יתרו (קפ"ד:), ובכל עניני פאטאגראפית אי יש בזה צד איסור, וכעת ראיתי בשו"ת צפנת פענח סי' נ"ז שנשאל ג"כ אי מותר לאדם להצטלב (פאטאגראפירען), וגם יש בזה תשובה בס' אבות עטרה לבנים, והאריך בזה בצ"פ בבקיאות נפלא וסיים בזה"ל עכ"פ לדינא אדם שמכירין אותו אין בזה חשש:
פסוק ה
לרצונכם תזבחהו, ובאמור (כ"ב כ"ט) כ' תזבחו, ובשהש"ר א' ישקני מנשיקות פיהו כנשיקות חתן וכלה, וביאר הגר"א בס' אדרת אלי', דכינוי בנסתר לזכר אות ו' ולנקבה ה', כמו ביתו ביתה, ואם חברו ב' האותיות יחד כמו מנשיקות "פיהו" שהוא חיבר מן פיו ופיה, מורה על ב' המינים יחד, ומשו"ה נאמר גם בבהמה למינהו להורות על ב' המינים, ושלמים ג"כ הי' מב' המינים כמ"ש בויקרא (ג' א') ואם זבח שלמים אם זכר ואם נקבה כו', לכן כ' כאן תזבחהו, ואחר שכבר נכלל הרמז כאן אינו מהצורך עוד לכפלו שנית, ועי' דברי שאול פ' שמות, והדרוש והעיון:
פסוק ט
ובקצרכם וגו' לא תכלה פאת שדך לקצור, וכ"ה באמור (כ"ג כ"ב), ובאוה"ח שלא יאמר אדם אם הזיד ונתחייב כרת, מעתה אין לשמור עצמו ויוכל לעשות רע, כי כבר נתחייב כרת, וז"א ובקצרכם פי' כשחטא עד שנקצר קציר ארצי שחייב כרת, ואמר לא תכלה פאת שדך לקצור, ועמ"ש המגיד מדובנא ז"ל בסוף קהלת עה"פ שמח בחור בילדותיך והבאתי לעיל בפ' שמיני (ט' ח'):
שם) יש הבדל בין השמות "עבר צד צלע קצה סוף פאה שפה" שם צלע הונח על גשם, שי"ל אורך ורוחב וגובה, ועיקר שם צלע על צלעות הצדדים, שם קצה בא על דבר שטחיי, ובמרובע יהי' הקצוות בארבע הזוית. שם פאה בא לציין הרוח של איזה דבר. שם צד בא על דבר שהוא בצד דבר אחר, ושם עבר בא על דבר הנמשך באורך ועוברים אותו מקצה לקצה, ושם סוף מגביל לשם ראשית והונח לשני צדדי האורך, ושם שפה על חוט המקיף הדבר סביב סביב, התוה"מ:
שם) בנדרים (ו'.) עשה כל שדה פאה מהני, ובתוס' דכל שדהו לאו דוקא, דלא נתחייב בפאה עד שיתחיל לקצור כ"ש, ומשקצר כ"ש יכול לעשות המותר פאה, ועמנ"ח מ' רט"זאות ט' (ואם מניח כשיעור פאה ואח"כ מוסיף עוד אי דינו כפאה, עמל"מ פ"א הט"ו ממתנות עניים), ובירושלמי פאה פ"ג ה"ז קרקע כ"ש חייבת בפאה, והק' הא קודם. שקצר אין חיוב פאה, ומשקצר אין כאן שיור, ותי' שהי' קלח א' ובו ה' שיבולין, ובפני משה כ' דל"ש כ"ש דוקא רק עכ"פ בעינן קלח אחד, ומצינו לשון כ"ש אף שיש שיעור. ב"ב (קמ"ט:) שייר קרקע כ"ש, וכמה כ"ש כדי פרנסתו, וחולין (קכ"ד.) כמה כ"ש טפח. וביצה (ט"ז:) שייר כ"ש והוא כזית, ועי' לעיל אחרי (ט"ז י"ג) - וספק לקט לקט, במרדכי סוף חולין סי' תשל"ז, ועמל"מ פ"ד ה"ט ממת"ע, ותפארת ישראל פ"ד אות נ"א, וחת"ס חו"מ סי' ר"ה: ובפאה פ"ו מ"ה ב' שבלים לקט וג' אינו לקט דכ' לעני ולגר, ובש"א ג' לקט דכ' לגר ליתום ולאלמנה, ובשבת (קי"ג:) למי הנערה הזאת וכי דרכו של בועז לשאול בנערה, אלא דבר חכמה ראה בה ב' לקטה ג' לא לקטה, והק' במהרש"א הא שאר עניים ג"כ ידעו בזה, ומה החכמה, ותי' דטעמא דב"ש כירושלמי דכ' לגר ליתום ולאלמנה, ורות שהי' גיורת ועניה ואלמנה, והיתה ראוי' ליטול גם שלש דגם ב"ה מודו, והי' חכמה שלא לקטה ג', שלא רצתה להיות נחשבת לשלשה מדוכים כאלה, ונטלה רק ב' כשאר עניים ע"ש, אבל עדיין ק' דמה הי' החכמה בזה שלא לקטה ג', והא רק שלא רצתה להיות עניה מדוכאת, ואמר החידושי הרי"מ ז"ל דבאמת לקטה ג' כדינה, והי' החכמה דידעה שרק היא מותרת ליקח ג' ולא לשאר עניים, ומשו"ה זרזה עצמה ללקט רק ב' דכל עניים היו קופצים על זה, והג' הנשארים השאירה על אח"כ שידעה שלא יקח שום עני, ולא הי' צריכה להקדים בזה דידעה שישאר עבורה ודפח"ח, ועמ"ש עוד בזה בבנין אריאל בקונ' בית מועד:
פסוק י
וכרמךָ לא תעולל, צריך לדקדק, מכרם בית ישראל לא יוקחו הצעירים ולהתנכר מעם ישראל, ובאיכה (א' י"ב) אשר עולל לי, ובמד"ר שם שקטף עוללת בנים הקטנים, ועמ"ש בפרד"י ר"פ תרומה (דף רנ"ט.):
פסוק יא
לא תגנבו, החי' הרי"מ ז"ל אמר דלכן כ' וכל העם רואים את הקולות (יתרו כ' ט"ו). דבלשון הקודש בהברה יש איזה משמעות למשל "לא תגנבו" נוכל לטעות "לו תגנבו" והפשט עבור השי"ת לשם שמים מותר לגנוב וכדומה, לכן הי' צריך שיראו את הקולות היאך כתובים "לא" ולא נכתב "לו", ועי' זה"ק יתרו (דף צ"ג:) - והא שלא כ' נמי ולא תכזבו, דכזב הוא דבר שמבטיחים ואין מקיימים וכמ"ש בבלק (כ"ג י"ט) לא איש ויכזב, אל תכזב בשפחתך (מ"ב ד' ט"ז), ונאמר במי שמבטיח ולא עשה, תוחלת נכזבה (איוב מ"א א'), וזה כלולה בתורה בלשון מוצא שפתיך תשמור (תצא כ"ג כ"ד) ואינו מענין כחש ושקר שתיכף הוא שקר כמו ותכחש שרה (וירא י"ח י"ב), או כי מצא אבידה וכחש בה (ויקרא ה' כ"ב), וכן עדי שקר (תהלים כ"ז י"ב), שקר אתה מדבר (ירמי' מ"ג ב'), ועי' בתוספת ברכה, ובפנים יפות כ' דהדין אם ב' גנבו ומכרו נפש פטורים ממיתה, אבל אם גנבו מעות בשותפות חייבן בכפל, והמקור ליה דבעשרת הדברות כ' ל"ת בלשון יחיד. ובסנהד' (פ"ו.) אזהרה לגונב נפשות וצריך יחיד ולא רבים. אבל כאן כ' לא תגנבו ל' רבים אזהרה לגונב ממון. והסמיכות לא תגנבו עפרד"י ר"פ תרומה (רנ"ט.):
שם) אוה"ח להזהיר גם למשביע אם ידע שחבירו נשבע לשקר שלא להשביע כו', אבל ברדב"ז אלף רכ"ג כ' דאין לחוש, ואין מחויב להפסיד ממונו כדי שלא ישבע זה לשקר והלטיעהו לרשע וימות, ובשו"ת מוצל מאש סי' מ"ה הק' אמאי לא יהי' אסור להשביעהו משום ולפני עור כו', דבל"ת מחויב לבזבז כל ממונו, אבל בפמ"ג או"ח סי' תרנ"ו כ' דבל"ת שאין בו מעשה אין חייב להפסיד כל ממונו, ובחינוך מ' רל"ב כ' דאין לוקין אלפ"ע שאין בו מעשה, אכן מריב"ש סי' שפ"ז מבואר לא כפמ"ג, ועפרד"י יתרו (קנ"ט: ומשפטים קצ"ב.), ועי' בשד"ח מער' ו' סי' כ"ו ושו"ת באר מים מרדכי סי' ס"ו, ודברי גאונים כלל ק"ג אות א' ובשד"ח מער' ה' סי' י"ט הביא דרדב"ז סותר עצמו, ובבית יצחק או"ח סי' כ"ט הביא שיך יו"ד סי' קנ"א סק"ו דמומר אין אנחנו מצוון להפרישו, וע"ש בדגול מרבבה, ובבי"צ יו"ד ח"ב סי' ס"ה, ודברי חיים ח"ב חו"מ סי' ח':
שם) ברביד הזהב הביא משאלתות פ' נח דאפי' ע"מ למיקט מב"מ (ס"א:), ובתו"ח כ' דדייק מדכ' ל' רבים. דגונב ע"מ למיקט דרכו להודיע לאחר, שאם לא יודיע יחשדהו שגנב באמת, אבל בסמ"ג וריטב"א כ' דל"ר לרבות גניבת הדעת אפי' לעכו"ם, ועסה"מ ל"ת רמ"ד ע"מ למיקט, וכ"ה ביראים סי' רנ"ה, ועמל"מ פ"א ה"ב מגניבה דלר"מ מדרבנן, ובחינוך מ' רכ"ד דמה"ת, ועי' חוט המשולש להגר"ח מוולאזנע ז"ל סי' י"ז, ובבאר יעקב סי' קס"א הק' מב"מ (ט"ז.) שאיוב הי' גוזלשדה יתומים ומשביחם ומחזירם, וראי' שרק מדרבנן וביתומים לא גזרו, ועי' מהר"ם שיף שהק' כן, וע"ש ברמ"ה ב"ב שהק' ג"כ כן. ותי' דרבא לשיטתי' דאיוב מאוה"ע אבל בישראל אה"נ דאסור, ועי' תענית (כ"ב.) דידך נינהו ושקלינהו מינך, ובהגהות יעב"ץ שם, ובחו"מ סי' שנ"ט ס"ב אסור לגזול אפי' ע"מ לשלם דבר יפה ממנו כו', והב"ח הק' דאסור לגנוב ע"מ לשלם כפל ועש"ך, ועי' תנח מא נח אגנוב מיני' ואשלם לו כפל, וע"ש בהגהות הגר"ח העללער נ"י, ובס' סביב ליראיו על יראים סי' רנ"ה כ' שק' בגונב ע"מ למיקט ילקה, בשלמא בגנבה ממש הוי ניתן לתשלומין אבל למיקט ק', אך עי' שטמ"ק ב"מ (ס"א.) דגונב ע"מ למיקט ודעתו להשיב אינו עובר. ורק מיירי שגנבו ליקח לעצמו רק שעשה כדי לצערו, ויש חסרון ממון, ובקצה"ח ר"ה גניבה סי' שמ"ח סק"א בשם רמב"ן אפי' אם דעתו להשיבו עובר, ור"מ לשיטתי' דע"מ למיקט אין בו איסור תורה ובתוספתא פ"ז דב"ק המתגנב מאחד חבר והולך ושונה פרקו, ואע"פ שנקרא גנב זוכה לעצמו, שנ' לא יבוזו לגנב כי יגנוב (משלי ו' ל'), וזוכה לעצמו ומשלם כו', ועש"ך חו"מ סי' רצ"ב סקל"ה ועי' גור ארי' שהביא קו' תוס' ב"ק (ק"ה:) ד"ה מאי, וכ' דכפל וחומש ואונסין מקרי עונשין מדהצריכה אזהרה, ועמ"ש בזה בבית האוצר ח"א (דף ס"ז.) ופרד"י משפטים (ר"כ:) הרבה:
פסוק יב
ולא תשבע בשמי לשקר, משמע שאמת מותר לישבע, ובס' המצות מ"ע ז' כ' ששבועה בעת הצורך מצוה, אבל העולם נזהרים שלא לישבע אפי' באמת, ועמ"ש בזה הרבה בפרד"י ויצא (רל"א:) ויתרו (קנ"ט:) חדשות וציונים בראשונים ואחרונים. ובס' הדרוש ועיון חקר הגבול מי שרוצה להתנהג בחסידות שלא לישבע, ורצה לצדד שראוי לותר עד שליש. דהרבה מפו' הביאו הטעם שמונעים עצמם משבועות אמת דאפשר שיחשדוהו שנשבע לשקר, וש"ש יתחלל, ולהוציא עצמו מחשד מהראוי לותר עד שליש בכלאים פ"ז מ"ו עי' רע"ב, ואם יפשר הרב פשר הסמוך לד"ת נכון שנשבע ונפטר ישלם שליש, ונשבע ונוטל יקח שני שלישים מתביעתו ולא ישבע. אבל קשה להגביל דרך כלל כי לפעמים שליש תביעה מעט ולפעמים הלהון רב, ועשו"ת אבני חפץ סי' י"א אות ז', ובענין תקנות הארצות שיוכל לגרוע שליש ממכסת הנדן, ועשו"ת דברי חיים ח"א יו"ד סי' מ"ב, בית יצחק אה"ע ח"א סי' ק"ח, וחסד לאברהם חו"מ סי' מ"ב. ושואל ומשיב קמא ח"א סי' קל"ה, ובענין הפסד מרובה השיעור עי' פתחי תשובה יו"ד סי' ל"א סק"ב וכתבתי מזה לעיל בפ' מצורע (דף קע"ט.) ע"ש הרבה חדשות: וע"ע בשדי חמד מערכה ה' סי' ד' שהביא ס' משמרת שלום בהקדמה כלל ז', מסלת למנחה כלל ל"ח שהעלה הכל לפי דעת המורה ולפי הזמן ומקום. ועשו"ת הר הכרמל יו"ד סי' ט"ו. ופחד יצחק ערך הפ"מ, ושו"ת בית שלמה יו"ד סי' קפ"ו. ודעת תורה טריפות בפתיחה אות ל"ח, ושו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קכ"ז: ובענין שקר, איתא בכתובות (י"ז.). ב"ה אומרים כלה נאה וחסידה ובש"א כמות שהוא, א"ל הלא כ' מדבר שקר תרחק, א"ל הרי מי שקנה מקח מן מהשוק ישבחנו בעיניו או יגננו ע"ש, וקשה מה התירוץ, אם המוכר יאמר שקר מותר ג"כ לומר שקר בכלה, וי"ל שקר אסור רק על מה שמועיל שקרותו על איזה דבר, אבל אם כבר נעשה הדבר והוחלט המעשה מותר לומר שקר אם נצרך לזה, ומי שקנה מקח ואין יכול להחזיר מן הנכון שישבחנה בעיניו שלא יהי' עגמת נפש, ואל תאמר הא בידו להחזיר להמוכר שישיב לו מה שאינה אותו, על זה אמר "מן השוק" ואינו יודע ממי לקח, וכן בכלה שעתה בהחתונה שאין להשיב עוד ומה שהי' כבר הי', מותר לומר שקר שלא יהי' עגמת נפש:
פסוק יג
לא תעשוק את רעך, ולא תגזול, לא תלין עד בקר, עי' מלא העומר, הדין שכיר בזמנו נשבע ונוטל, לא תעשוק ר"ל אם אתה בעה"ב לא תעשוק לעכב שכרו, וכמו כן הזהיר לשכיר ולא תגזול, אם אתה שכיר יום שבזמנו נאמן, לא תתבע שנית, וזה נקרא גזילה, ואמר שאחר שבעה"ב יודע הדין שאין נאמן השכיר רק בזמנו, וידחה להשכיר עד מחר כדי שלא יהי' השכיר נאמן. ולזה הוזהר אי אתה רשאי להלין שכרו, דמחר לא יהי' נאמן בשבועה: ובת"כ יכול אפי' אמר לו איש פלוני גבור והוא אינו גבור, איש פ' חכם והוא אינו חכם, איש פ' עשיר ואינו עשיר ת"ל לא תגזול, ובק"א נדחק דאיך שייך עושק בזה שאומר שיש לו ואין לו, ובשואל ומשיב שתיתאה סי' א' כ' דמיירי באדם שצריך לשכור גבור להיות לו למלאכה או לחיל, או חכם ללמוד עמו תורה, או שצריך לעשות שותפות עם איש אמיד בממון, ושאל לאדם א' אם זה גבור חכם עשיר, וא"ל הן ונמצא שאינו כן וגרם לו היזק, ולז"א שעכ"פ לא גזלו ממון ולא נקרא עושק, ובפרד"י פ' תצא כתבתי בזה הי יזכני להוציא לאורה – ובפי' ר"ש משאנץ כ' אם מפריז בתוארים, חברו מתבייש שיודע שאינו ראוי לתוארים ההם, ועי' בס' זכרון להרב י"ל גרויבארט ז"ל דף רי"ז מענין תוארים:
שם) לא תלין פעולת שכיר עד בקר, יש הבדל בין שכר ובין פעולה, בשם פעולה ישקיף על פרטי המלאכות אשר פעל ועשה, ובשם שכר ישקיף על הריוח לבד, האומן יקבל בעד הפעולה, והשכיר כפי שכר הקצוב, ויש עוד הבדל, שהשכיר מיוחס רק אל מי ששכרוהו לא אל מה שפעל ע"י אמצעי, והפעולה תתייחס גם במה שפעל ע"י אמצעי, תוה"מ ואילת השחר סי' תקי"ט – וגם הבדל בין עמו עמך, דמורה שיווי גמורה ששניהם שווים במעלה, כמו וחי אחיך עמך ששניהם שווים, אבל אתו אתך, אחד טפל לחבירו כמו וילך אתו לוט (לך י"ב ד'), אברהם עיקר ולוט טפל, תוה"מ ואיה"ש סי' תקע"ט: בר"מ פי"א ה"א משכירות, מ"ע ליתן ש"ש בזמנו ואם איחר בל"ת ואין לוקין שהרי חייב לשלם, והק' עליו תיפק לי' דהוי לאו שאין בו מעשה, ותי' דמשכחת מעשה שנטל החפץ מאומן ולא רצה לשלם לו, ושקעה עליו חמה דהוי מעשה, אמנם לחינוך מצוה מ' שמ"ה שמ"ו שמ"ז ועוד, דכל לאו שאפשר בלי מעשה אע"פ שנעשה מעשה אין לוקין הדק"ל, אבל המל"מ פ"ד ה"ו ממלוה כ'. שהה"מ ספי"ג משכירות ס"ל להיפך דכל שאפשר במעשה אפי' לא עשה מעשה לוקה, וענובי"ת או"ח סי' ע"ו וצ"א מזה, וביו"ד סי' ע"ז בהג"ה מבנו ז"ל – ובקצה"ח סי' ע"ב סקכ"ג אם נתן להשכיר משכון אף דהחזיר לו, כיון שכבר קנה המשכון נגד שכרו אינו עובר בעה"ב בלא תלין - ובחינוך מ' ר"ל כ' דאין לוקין בלאו דלא תלין דניתן להשבון וע"ש במנ"ח, ובס' מספר צבאים כ' דבב' לאווי לקי אפי' הם לאו שאב"מ, ועתוס' ב"מ (ס"א.) דאי מוקמי אכובש ש"ש לקי, ובמהרש"א דל"ה ניתק דהוי בב' לשונות ע"ש, וק' דסו"ס הוי לאו שאב"מ, ולפמ"ש א"ש דבב' לאווי לקי אף באין בהם מעשה: ובמנ"ח אות ז' אם כלתה שכירות בשבת א"ע, אף שהאיסור רק מדרבנן, דאדעתא דהכי שכר שלא יקח בשבת וכמו אין לו, ועי' ס' זבחי שלמים לר"מ גלנטו פ' תצא בשם האר"י ז"ל רמז "ביומו תתן שכרו" ר"ת שבת, והעלה אף שלא עבר בלאו עובר בעשה ביומו תתן שכרו, ועי' יאיר אוזן אזולאי ערך ש' אות כ"א שכ"כ – ובב"מ (ק"י:) האומר לחבירו שכור לי פועלים שניהם אינם עוברים בבל תלין וכו', וק' דהא שליח של אדם כמותו, ובאמת בגמ' לא זכר שעשאו שליח רק האומר לחבירו צא ושכור לי פועלים. אבל צ"ע דשליחות ל"צ קנין ועדים, רק באמירה בעלמא, וכר"מ פ"ה הי"א ממכירה, ובריטב"א תירץ דשמא לא אמרי' כן לחובתו עכ"ל, וצ"ע דאטו כשעושה שליח בפירוש לחובתו ל"מ, ובתוס' רי"ד שם כ' דלא אמרי' שליח כמותו דלא סמכא דעתייהו דפועלים שישלם להם בזמנו, ועי' בזה במאסף עמק הלכה שנה ג' חוב' ד' סי' נ"ה. מהגר"מ זעמבא שליט"א: בטוש"ע חו"מ סי' של"ט ס"א הביא דעת רמ"ה דעל שכר קרקע אינו עובר, ובסמ"ג לאווין כ' דעובר ובת"כ כאן כ' ג"כ דעובר, ועמנ"ח אות א' שתמה איך יחלוק רמ"ה על ת"כ אם אין בש"ס דילן להיפך, ובקצה"ח סק"א כ' דבית שהוא תלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש לענין זה, ובבעה"ת כאן הביא ג"כ ת"כ, ועי' בשער המשפט סי' של"ט, וחידש שלא הביאו ת"כ שכ' בפירוש שמשהה שכר דירה עובר בלא תלין, ועי' ס' סביב ליראיו סי' רנ"ה: ובשואל ומשיב תנינא ח"ג סי' מ"ב נסתפק, א' נתן לחיט בגד לעשות עבור החיט בעצמו במתנה, והבטיחו שיתן לו שכר מלאכה אי עובר בבל תלין, וכ' דא"ע דכ' לא תלין ופרש"י ל' נקבה מוסב על הפעולה, ולמה כ' ל"ת פעולת שכיר, והול"ל ל"ת שכר שכיר, ובראב"ע כ' פעולת כמו שכירות וכן ופעולתו לפניו (ישעי' מ' י'), וברד"ק כ' וחסרון שכר מפעולתו, ונ' דתורה הקפידה על גוף הפעולה שעשה לו ומגיע לו שכר, והוא מלין פעולתו שכל זמן שאינו נותן לו שכרו הרי עושק לו הפעולה, וא"כ אם גוף הפעולה משל החיט רק שעושק שכרו לא הקפידה התורה ע"ש עוד: ובשו"מ שתיתאה סי' א' הביא הא דשכר קרקע א"ע, ובב"ח ושטמ"ק בשם הרא"ש דרק בהמה וכלים שעושים בהם מלאכה דומי' דשכיר, וביראים מ' רס"ג מביא ג"כ ת"כ ועי' ירושלמי פ' המקבל הי"א, בארצך לרבות בהמה ועבדים בשעריך לרבות מטלטלין, הרי דעבדים דאיתקשו לקרקעות ושייך ב"ת, ובפירוש אמרו בשעריך לרבות מטלטלין משמע דעד כאן בקרקע מיירי, וע"ש אי יכול להתנות תנאי שלא יעבור בב"ת – ובירחון דגל התורה שנה ב' סי' ל"ב נסתפק בשכר עכו"ם למלאכה ותוך ימי השכירות נתגייר אם עובר בב"ת דבשעה ששכרו הי' עכו"ם, או דאזלי' בתר שעת תשלומין, וכן אם בשעה שתובעו לא הי' לו מעות ואח"כ נזדמנו לו מעות מי אמרי' כיוןדבשעה שתובעו ל"ה לו מעות אינו עובר, ובס' חסידים תתרס"ו הובא בש"ך סי' של"ט סק"ב כתב אם תשכור סופר תתנה עמו שלא תהי' עובר בב"ת, שמא כשיתבע לך לא יהי' לך מעות ואין זה מתנה על מ"ש בתורה. דאדם מתנה עם פועל להאכילו לחם צר, בב"מ (פ"ג.), ועי' פת"ש סק"ו ובכנה"ג, וק' דהא אם אין לו מעות א"ע בב"ת, מוכח דאם נזדמנו לו אח"כ עובר בב"ת - ובענין שכר לא תלין בהשי"ת, עמ"ש בפרד"י וארא (מ"ה:) יתרו (קפ"ג.). ותרומה (רס"א:) דברים נכונים, והר"י ביעזונסקי נ"י הערני דלק"מ וה' בעצמו תירצה (באיוב מ"א ג') מי הקדימני ואשלם, דפועל שהקדים פעולתו לבעה"ב שייך לומר לא תלין, אבל ה' להיפך הקדים השכר לפעולה ומה לנו לשאול השכר, וכמ"ש המצודות שם מחז"ל, ואין השכר אלא חסד, ועוד דכל פעולת שכיר רק פעולת ה' בכח ה' ולא בכחו, ובתהלים (ס"ב י"ג) ולך ה' החסד כי אתה משלם לאיש כמעשהו, כאלו הי' מעשהו, ואינו מעשהו כלל, וגם אי אפשר לקבל שכר בעה"ז שהשכר הוא רוחני מבלי קץ, וכאבות פ"א מ"ג א"ת כעבדים המשמשים ע"מ לק"פ, לקבל בעה"ז דהכל חסד ואין כאן ב"ת וכל חייו חסד, ובישעי' (נ"ד ז') ברגע קטן עובתיך, ועבר והוה ועתיד לגבי השי"ת הכל חד, וכל הגלות דומה ללילה אחת ושילום השכר בבוקר ולא יעכב השכר אפי' רגע א', וכישעי' (כ"א י"א) שומר מה מלילה ואמר שומר ואתא בוקר, ובתרגום אמר לצדקי' וערש"י ב"ק (ג':) - ובענין שכר מצוה בה"ע ליכא כתבתי הרבה עפרד"י ח"א (דף פ"ג. צ"א. קל"ד. קע"ב. ר': רס"ה:). ובח"ב (דף ט': ע"ג: רל"ב. רנ"ד: וד"ש), ע"ש ותרוה נחת - וע"ע בשדי חמד חי"א בפאת השדה מערכת ב' סי' כ"ו ול"ג, אם עובר בע"ש או אינו עובר, לפי שיש לו זמן כל הלילה ואז הוא שבת, או נאמר שחייב לשלם מקודם, ע"ש הרבה בזה, ועי' באהבת חסד בפ"ט (להחפץ חיים ז"ל), ונסתפק ג"כ אם יש לו ב' פעלים ואין לו לשלם רק לאחד, או יחלק או שישלם לאחד הכל, ודעתו לחלק ע"ש:
פסוק יד
לא תקלל חרש, בסנהד' (ס"ו.) באומללין שבעמך הכתוב מדבר, ובשבועות (ל"ו.) דעובר בלאו, ובת"כ המקלל את המת פטור, ובדין מקלל בשם או בכנוי, הר"מ פכ"ו ה"ג מסנהד' פסק דמקלל עצמו או חבירו לוקה בין בשם או בכנוי, וראב"ד כ' דרק בשם המיוחד לוקה ועכ"מ, ועד כאן לא פליגו רק אי לוקין אכנויין, אבל אזהרה יש, ובספרא לא משמע כן עי' בפ' אמור ויקב וגו' ויקלל, וברך לא נאמר כמ"ש ברך נבות וגו' (מלכים א' כ"א י"ג) אלא ויקלל, ללמדך שאין הורגים בכינוי, הרי דהוראת "קלל" רק בשם המיוחד, ובסנהד' (נ"ו.) ז' מצות בב"נ וברכת ה', דדייק בלישנא כר' מיישי' שם, דב"נ נהרג אף על כנויין ולא ישראל, וכ"פ הר"מ פ"ט ה"ג ממלכים, ועי' המדרש והמעשה שהביא תרגום שם גדיף נבות קדם אלקים ומלכא לייט. ופלא למה חילקו לב', וי"ל דק' לומר שלא העידו אלא על קללה בכינוי, הא קיי"ל במגדף דאין הורגין בכינוי, אך כל זה בקללת ה', אבל בברכת המלך ודאי אין נ"מ אי בשם או בכינוי, דהוי מורד. ולא גרע מאורי' דהוי מורד באמרו ואדני יואב בפני המלך. בקידושין (מ"ג.), וז"ש גדיף נבות קדם אלקים בשם המיוחד ומלכא ליט דדי בלטותא לחוד כלומר בכינוי לבד: ובמנ"ח מ' רל"א הק' מעובדא דאלישע שקלל הנערים בשם ה' (מ"ב ב' כ"ד), והא עכ"פ יש ביזוי לאו דל"ת חרש או הוצאות ש"ש לבטלה כתמורה ג' והניח בצ"ע, וי"ל דכ' תוס' מו"ק (י"ד:) ד"ה מהו דנדוי דחי ללאו דמקלל חבירו, ושמא מסוטה יליף לה עכ"ל, מוכח דס"ל דמ"ש בשבועות (ל"ו) ארור בו נדוי בו קללה כו', היינו קללה בשם דהא בסוטה הכי הוי, וצ"ל דליכא משום ל"ת חרש ולא משום הזכרת ש"ש לבטלה, דתכסיס נדוי כך הוא, וכמו בסוטה מותר למחוק השם, ומה דמשמע בגמ' דאפי' במקלל רשע יש איסור (רק דפטור ממלקות מדאינו עושה מעשה עמך) והמקלל בשם המפורש איכא גם עשה, וכמנ"ח שם, זה רק במקללו לאחר שקבל עונשו או נדהו, או שלא נתחייב נדוי, אבל במקלל כדי לנדותו כדינו איכא גם מצוה, ובנערים דאלישע נתחייבו נדוי דהא קראו אחריו "עלה קרח" והוא א' מכ"ד דברים שמנדין על כבוד הרב, וא"ש קו' מנ"ח ובסוטה (מ"ו.) ויקללם בשם מה ראה כו' ופי' מהרש"א כלומר לקללם בשם ד' שהוא בלאו דל"ת חרש, ופלא שהמנ"ח לא הזכיר המהרש"א. וע"ע מהרש"א סנהדרין (ס"ו:) ובפרד"י משפטים (רל"ג) ובס' המצות מ' שי"ז, ובגרש כרמל:
ולפני עור ל"ת מכשול, על שיתן מכשל לחבירו ולא בידיעתו ישמש בפעל שימה, ועל שיכוון מכשול ע"י עצה רעה בידיעתו ישמש בפעל נתינה, עי' בתוה"מ – וברש"י פסחים (כ"ב:) שלא יושיט כוס יין לנזיר ואבמה"ח לב"נ ובע"ז (ו':)דוקא בתרי עברי דנהרא, וברא"ש שם דמדרבנן אסור אפי' כשיכול להשיגו ע"ש - ובמו"ק (ה'.) רמז לציון קברות מה"ת לפ"ע כו' - ושם (י"ז.) מכה בנו הגדול עובר בלפ"ע, ועי' מס' שמחות פ"ג ה"ו אל ילחש לתינוק שילקהו אח"כ דשמא יאבד עצמו לדעת ויעבור אלפ"ע, ובקידושין (ל"ב.) ודלמא רתח וקעבר בלפ"ע, ונדרים (ס"ב: וב"מ ע"ה:) מלוה ברבית והלוה עוברין בלפ"ע, וגם מלוה שלא בעדים שם, וחולין (ז': וע"ז י"ד.) אלפני דלפני לא מפקדינן, וכתבתי בזה הרבה בפרד"י ח"א (דף ס"ז: וקי"ד:), ובח"ב (דף כ"ו: צ"ב: ות"כ:) - ובר"מ ה' רוצח פי"ב הי"ד הרודף אחר חבירו להרגו ונמלט ממנו, ושואל הרודף באיזה דרך הלך, אם משיבו האמת עובר באיסור לפ"ע, אלא מצוה להטעותו או לעשות לו מכשל שלא יוכל לרדפו מהר, ובש"ב (י"ז י"ד) וה' צוה להפר עצת אחיתופל הטובה לבעבור הביא ה' אל אבשלום את הרעה, ונתן לו חושי עצה לאבשלום שעי"ז נהרג לבסוף, ובפסוק כ' עברו מיכל המים במה שכזבה ונתנה מכשול לאבישלום, דע"י שניצלו אחימעץ ויונתן והגידו לדוד נהרג אבישלום בזה קיימו לפ"ע, אך ביש סכנה להנותן העצה אינו מחויב להטעות הרשע, וכנדרים (כ"ב.) נפשך הצלת: ובחינוך מ' רל"ב לפ"ע שלא להכשיל בנ"י לתת עצה רעה, והק' מנ"ח הלא הלאו לפ"ע גם לב"נ שלא יושיט לו אבמה"ח, ולחלק בין איסור לעצה רעה מנלי' וסיים בצ"ע, ולרש"י בהר (כ"ה י"ז) והוא מב"מ (נ"ט.) עם שאתך בתורה ומצות, ובל"ס גם עכו"ם אינו בכלל עמיתו, א"כ מפורש שרק לישראל שהוא עמיתו אסור להשיא עצה רעה ולא לעכו"ם, וע"ע ס' חסידים תרע"ג והבאתי לעיל בפ' תזריע (י"ב ד', וי"ג א'), דצרעת מחלה המתדבקת ואסור לילך במקום בנ"א, ובתוספת ברכה הביא מב"מ (ע"ה:) מלוה שלא בעדים פרש"י שעולה על דעתו לכפור, ועפרד"י בא (דקט"ו:) בזה - וביומא (ט':) מאן דמשתעי ר"ל בהדי' בשוקא יהבי לי' עסקא בלא סהדי, ולמה נקט רק ר"ל, ולא שאר תנאים ואמוראים, וכסנהדרין (כ"ג.) נקיי הדעת שבירושלים לא הי' יושבים בסעודה אא"כ יודעים מי יושב עמהם, וי"ל דאע"ג שמכיר חבירו אעפ"כ אינו יכול להיות בטוח בו שתוכו כברו, ועז"א אין אדם יודע מה שבלב חבירו, (סנהד' ל"ח.) אבל ר"ל הי' חבר ללסטים וע"י ר' יוחנן שב לתורה, עי' ב"מ (פ"ד:) וגיטין (מ"ז.) והי' בקי בבנ"א ברעתם ובצביעתם החיצוניות, ואותו לא יכלו להונות באונאה מבחוץ, ולכן אם הי' משתעי בהדי' בטח הוא איש ישר, וזה י"ל ביתרו (י"ט ט') בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם, שישמע העם בדבר ה' אתי ומזה יוכיחו שראוי הוא להאמין בו, ובשבועות (מ"ז:) קרב לגבי דהינא ואידהן, ופרש"י כשנגעת במשיח בשמן נחשבת גם אתה כמשיח וע' בזה בתוס' ברכה:
פסוק טו
לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל בצדק תשפוט עמיתך, פתח בל' רבים וגם כפול, וקאי על בעלי דינים שאם יטענו שקר גורמים לדיין שישפוט עול, כי ישפוט כפי הטענות, נמצא שהדיין שופט לא בצדק, ואם הבעלי דינים יטענו באמת, אז הדיין יוכל לקיים בצדק תשפוט עמיתך, וקאי על הדיין בלשון יחיד: ובשבועות (ל'.) הוי דן את חבירך לכף זכות (וטעות ברש"י סנהד' ל"ב), הבעש"ט ז"ל אמר בתהלים (ל"ט ט') מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימנו, כשרואה דבר נבלה מרשע ידין אותו לכף זכות מצד רדיפות יצה"ר עשה ובזה מציל גם עצמו מדין, וכשימצא זכות לחבירו יהי' גם עליו זכות, שאין נגזר על אדם גזר דין אא"כ הוא פוסק בעצמו כן, וכאבות (פ"ב מ"ד) אל תדון את חבירך עד שתגיע למקומו בסנהד' (צ"א:), שירכיב חיגר ע"ג סומא הנשמה וגוף וידונם ביחד, ובש"ב (י"ב ג') ולרש אין כל כי אם כבשה אחת וגו', בנתן שבא אל דוד ואמר כן אח"כ אתה הוא אותו איש, כך כשרוצים לדין אדם מראין לו משמים זה עבירה באדם אחר והוא פוסק שמגיע לו עונש, ודנים אותו בפסק דין שלו, וז"ש הוי דן את כל האדם לכף זכות, אם תדין חבירך לזכות יהי' גם לך לזכות, וז"פ א"ת את חבירך עד שתגיע למקומו ממש שעשית גם אתה כחבירך, עי' כתר שם טוב ח"ב ד"כ, וז"פ מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימנו, שלא אעשה לחבירי לנבל וממילא אעשה לי טובה ואציל עצמי מחטא: וברמב"ן בריש הסדרה כמו דיש לאדם להתקדש עצמו במותר לו כמו כן יש לו להתנהג לפמשה"ד, וזה שמעמיד דוקא בצמצום עושה עול במשפט, ולא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על ד"ת: ובמשפטים (כ"ג א') לא תשא שמע שוא, ואזהרה על הדיין שלא ישמע טענת א' קודם חבירו ע"ש ברש"י, אמנם בסנהד' (ז':)ושבועות (ל"א.) ילפי' נמי דאסור לבע"ד להטעים דבריו לדיין קודם שיבא בע"ד חבירו שקרינן לא תשיא, ובערבי נחל יתרו כ' דאם מספר לדיין ולא הודיע שיהי' דיין ואח"כ הודיעהו, אע"ג שפסול לדין מ"מ אם יודע הדיין שאם לא יזדקק לדינם ילך במקום לא כדת מוכרח לדונם עש"ה, ובס' מנחת סולת על החינוך מצוה ע"ד הק' עליו, דהא יש לו ברירה להודיע זה לבע"ד הב' ואולי יתרצה לדין לפניו, ואי חושש שלא יתרצה צ"ע אי מותר להעלים זה מצד השני, ועי' ארעא דרבנן ד' סי' קפ"ד דאסור לשמוע רק מדרבנן, ובס' עפרא דארעא כ' כיון דילפי' מקרא הר דאו' ע"ש, ועשו"ת חיים שאל ח"ב סי' י"ח והנה המנהג דבורר שומע הטענות מפי צד שלו, וכבר שאג על זה הפנים מאירות ח"ב סי' קנ"ט, ואורים סי' י"ז סקי"ד, ורק כיון שמנהג כך וגם לוקח מעות, ויודע שגם צד השני עושה כן, הוי כקיבל עליו פסול, ועיקר סמיכתם על השליש, ועי' שבות יעקב ח"ב סי' קי"ג, וחות יאיר סי' קמ"ז שגם בבורר אסור, אכן המנהג להתיר לבורר ליקח מעות, וכיון שמנהג כך הוי כקיבל עליו:
שם) ולא תהדר פני דל ערש"י, ההדר הוא היופי החיצוני המאחד לכל דבר שבו נהדר במינו כמו פרי עץ הדר, וההוד הוא ענין הפנימי הצוריי החופה את הדבר מצד צורתו, (אילת השחר סי' תקכ"א), ועי' פרד"י יתרו קל"ט. בענין אי-ביוש הוי הידור עש"ה חדשות ובמשפטים (כ"ג ג') כ' רש"י לא תחלוק לו כבוד לזכותו בדין, ומשמע דוקא הטיית משפט אסור אבל הידור דברים בעלמא מותר, ובאמת אסור אף זה, וכמו שמפורש בס' יראים סי' רל"ט, וע"ש בס' סביב ליראיו, וע"ע בס' מנחת סולת מצוה ע"ט - ובתפארת ישראל אבות פ"א מ"א הוי מתונים בדין, לא רק לדיין רק אזהרה לכל אדם שקודם שיחליט על איזה איש יהי' מתון שלא יטעה ע"ש, ובשבת (קכ"ז:) מעשה בחסיד א' שפדה ריבה וו, למחר ירד וטבל, כשם שדנתנו לכף זכות כך ידין אתכם, וכ' רש"י דחסיד א' או ר' יהודה בן בבא או בר אלעי וכ"ה בב"ק (ק"ג:), וק' דמצינו עוד בגמ' מעשה בחסיד כו' ולא דקדק רש"י מי הוא סתם חסיד, עי' ברכות (י"ח:), ובסדר הדורות (דק"ב ע"ג) ר"י בר עלאי, הביא משם ר"ר העשיל ז"ל, דקיי"ל כריב"ב דבעל קרי מותר בד"ת ברכות כ"ב, א"כ למה הוצרך לטבול, לכך פרש"י שהי' ריב"א שהוא סתם ר"י וס"ל שם בברכות דבעל קרי אסור בד"ת ובס' ברכת הזבח תמורה כ' דבסנהד' (כ'.) שקר החן זה יוסף והבל היופי זה בועז אשה יראת ה' היא תתהלל זה פלטי בן ליש, וא"כ ק' למה לא חשב גם חסידות זה החסיד, לכך פרש"י ריב"א, ואי' שם אשה יראת ה' תתהלל זה ריב"א שהי' י' מתכסין בטלית א' ועוסקין בתורה, וא"כ מעלה זו שלא בא על נערה הבל נגד מעלתו עכ"ל: וע' שואל ומשיב רביעאה ח"א סי' ל"ד בשם המגיני שלמה ושו"ת פני יהושע, ומתרץ בזה דלכאו"ק בשפחה ושבויה צריכין להמתין ג' חדשים משום הבחנה, אכן ר' יהודה המוזכר במשנה אזיל לשיטתי' - ובס' הדוה"ע דקדק דלכאו"ק איך הכניס עצמו לחשד ואסור לעשות כן, עי' ברכות (ג':) אין נכנסין לחורבה משום חשד, ופסחים (י"ג.) אין מוכרין לעצמן, ושבת (כ"ג.) חצר בב' פתחים צריכה ב' נרות מפני חשד, אמנם בשבת מקשה ומנ"ל דחיישי' לחשד דא"ר שמעון פאה בסוף שדהו מפני חשד עוברין ושבין, וקאי בשיטתו דדריש טעמא דקרא בב"מ (קט"ו.), וא"כ ריב"א שהוא סתם ר' יהודה בשבת (ל"ג:), ורש"י ביצה (כ"ו.) ד"ה ר"י, החולק על ר"ש ולא דריש טעמא דקרא שם בגמ' י"ל דלא חיישי' לחשד: באבות דר"נ פל"ו, חשב בין אלה שאי"ל חלעה"ב הדיין לעירו, ופלא, ובתוס' ברכה כ' עפמ"ש בחו"מ סי' ז' סי"ב, דכל דבר הנוגע לעניני העיר ותושבי' אסור לדיין מאותה עיר לדון מפני שיש לו או לקרובו חלק ונח"ב לנוגע, ומקור מב"ב (מ"ג.), וזה"פ שאם הוא דיין לעירו כלו' לעניני עירו, ואינו חושש לאיסור וקרוב שיעשה עול במשפט מאבד חלעה"ב - ומ"ש עמיתך הא צריך לשפוט בצדק את כל אדם, ואולי משום זה פרש"י שמצוה לדון לכף זכות, וזה דוקא עמיתך עם שאתך בתורה ומצות ב"מ (נ"ט.), ולא איש שפירש מתו"מ, וכמ"ש ברע"ב אבות פ"א מ"ו אדם שהוחזק ברשע מותר לדונו לכף חוב וברש"י כאן עי' פרד"י יתרו (קל"ט.):
פסוק טז
לא תלך רכיל עמנ"ח מ' רל"ו, ובזה"ק בלק (קצ"ג:) לית מלה בעלמא דישתמודעין לי' לבר נש אלא בזמנא דשפתא פיהו פימי' דידע לבני נשא הוא, וזהר מקץ (קצ"ה.) עיינין לא קיימינן ברשותי' דבר נש ופימו איהו ברשותי': ובתי"ט נדרים פ"ט מ"ג מסור לפי שסופו להיותנמסר, וקדמו ברמב"ן כאן, ועמ"ש בפרד"י ח"א (דף רע"ד: וח"ב תמ"ה.), וע"ע בס' מגלת ספר על שה"ש (ג' ח') אחוזי חרב, כמו אוחזי חרב - ובשבת (כ"ב:) הי' תפוש נר חנוכה, והול"ל תופש - ושם (קנ"ב.) כל השטוף בזמה ורש"י כ' כמו סוס שוטף, וכן אומרים כפוי טובה (עי' ע"ז ה'.) תמור כופה טובה, וערש"י הושע (י"ג ח') ע"פ כדוב שכול, וא"ע משלי (כ"ח י"ז) ע"פ אדם עשוק, וירמי' (ט' ז') חץ שחוט, ובהגדה למוד הוא, וב"ר פפ"ז למוד הוא תואר להקב"ה, ועי' המאסף מירושלים ש' תרע"ב סי' ס"ח ובדברי שאול, ל"ת רכיל ולא תעמוד על דם רעך, הסמיכות י"ל לפמ"ש בנדה (כ"ו.) עכ"ל:
שם) ל"ת על דם רעך, בפענח רזא ולהלן לא תאכלו על הדם, שכן דרך הניחוש, ההורגין את הנפש אוכלין עלי' פת במלח שלא ינקמו נקמתו ממנו, ובחזקוני פי' מ"ש בסנהד' (ס"ג.) שאין מברין על הרוגי ב"ד שנ' ל"ת על הדם, פי' שכן מנהג אמוראים, הדם הי' אוכלין על קבר הנרצח:
פסוק יז
לא תשנא את אחיך בלבבך, עמנ"ח מ' רל"ח, ובהתורה והמצוה חילוק בין שונא לאויב, אויב איבתו גלויה ושנאה נעלמת, ועפרד"י ח"ב (רמ"ב.) שכתבתי להיפך ע"ש - וחילוק בין אויב לצר שאויב אינו מציר בפועל כצר, רק נוטר איבה עליו, אף שלא ידוע לו מ"מ ישמח לאידו ע"י אחרים, אבל צר מיצר בפועל ועי' אילת השחר סי' תקכ"ה ובאוה"ח כ' דקאי על צדיקי הדור, והא דכל ישראל נקראים בנים, וכמ"ש בנים אתם (ראה י"ד א'), ועי' קידושין (ל"ו.) לר"מ דאפי' עובדין ע"ז קרוים בנים, אבל אחים רק צדיקים, דקורבת אחוה יותר מקורבת בן, וכ"כ מהר"ל בבאר הגולה באר ו'. ועי' בית האוצר ח"א כלל נ' שהביא מנזיר (מ"ג:, ערכין כ"ה:, קידושין י"ז. וס"ז: וב"ב ק"ח.) שמוכח להיפך שבן יותר קרוב מכל הקרובים ע"ש: ובפסחים (קי"ג:) כי תראה חמור שונאך וגו', שונא ישראל, ומי שרי למסני והכ' לא תשנא, אלא דחזי בי' דבר ערוה מצוה לשנאותו, והק' תוס' מב"מ (ל"ב:) לפרוק לאוהב ולטעון לשונא מצוה בשונא כדי לכוף יצרו, וק' דשונא מצוה לשנאותו מה כפיית יצר שייך בו, ותי' כיון שהוא שונא לו ממילא גם חבירו שונא אותו (כמו מים פא"פ וכו') ושייך כפיית יצר כיון שיודע זה שבעל החמור שונא אותו, ובב"מ תי' באופן אחר, וי"ל שונאך אין המובן שאתה שונא אותו דהול"ל שנואך כמו כי שנואה לאה (ויצא כ"ט ל"א), אחת אהובה ואחת שנואה (תצא כ"א ט"ו) - רק המובן שהוא שונא אותך, וכמו ונוסף גם הוא על שונאנו (שמות א' י') - אם רעב שונאך האכילהו לחם (משלי כ"ה כ"א), ולפ"ז שייך כפיית יצר כיון שאתה יודע שהוא שונא אותך, וזה כנגד היצר, ועי' מקור ברוך דף תרע"ה:
הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, כשתאמר מוסר תאמר בלשון "עמיתך" כחבר ידוע, ובנעימות וחיבה, ואל תעשה אותו לחוטא ורשע כי אז דבריך לא יפעלו מאומה - וביומא (ט':) ביהמ"ק שני חרב בשביל שנאת חנם, ובשבת (קי"ח:) שחרב בשביל שלא הוכיחו זא"ז ושניהם אחד בשביל שהי' שנאה ביניהם משו"ה לא יכלו להוכיח, כשאיש שונא לחבירו לא יוכל להוכיחו שלא יפעל ורק לאוהבו יוכל להוכיח ויקבל תוכחתו, וכן פי' האלשך, אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך. (משלי ט' ח') שלא תעשה אותו שגואלי ללץ ורק לחכם, ושם (כ"ד כ"ד) אומר לרשע צדיק אתה יקבהו עמים יזעמוהו לאומים ולמוכיחים ינעם ועליהם יבוא ברכת טוב, אם אומר שהוא צדיק בחנופה, אז יקולל מכל, אבל מוכיח לרשע ואומר שהוא צדיק כדי שיפעל תוכחתו אז יבא ברכה על זה - והכפל הוכח תוכיח כי ידוע דדברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב, (עי' לקמן בזה), ובצפני' (ב' א') התקוששו וקושו, ובב"מ (ק"ז:) קשוט עצמך תחלה, וצריך המוכיח שיוכיח עצמו תחלה, וזה הכפל: וביבמות (ס"ה:) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, ירו' תרומות ספ"ה ורש"י, ושיעורו עד הכאה ר"ל עד שיכה את המוכיח בערכין (ט"ז:), וי"א עד קללה או נזיפה, והר"מ פ"ו ה"ז מדעות פסק עד הכאה, וכ' הר"ן יבמות סופ"ה דשעור זה רק ביחיד, אבל בצבור אם יודע שלא ישמעו לו יוכיח רק פעם א' ותו לא, והטעם בצבור מחזיקים החוטאים זא"ז, ואם אין שומעים פ"א שוב לא ישמעו, ובב"מ (ל"א.) הוכח תוכיח אפי' עד מאה פעמים, ועמ"ש בפרד"י יתרו (קפ"ז:) חדשות. ובמנ"ח מ' רל"ח - ובתוה"מ ואילת השחר סי' תקכ"ג, יש הבדל בין מוסר לתוכחה, המוסר כופה אם בשבטים או בדברים, ובא מן הגדול אל הקטן ונקשר לרוב עם העתיד, והמוכיח הוא לרוב בראיות ובא לרוב על העבר ע"ש (ועי' אחרי י"ח כ"ח) -ויש ששונאים לרשעים מחמת שכל ישראל ערבין זל"ז והוא סובל עבורם, לכן הוכח תוכיח להנך ויוצא בזה שלא יהי' ערוב עבורו, וזה סמיכת לא תשנא את אחיך הוכח וגו', ובשפת אמת תרמ"ג המוכיח בכלל התוכחה, ויש לו חלק בהחטא כמ"ש ולא תשא עליו חטא, פי' שלא להשליך כל החטא על החוטא רק להתערב עצמו ולשוב ע"ז, וממילא ירגיש גם חבירו ויתעורר בתשובה וכו': והא דאפי' ק' פעמים הוא גוזמא, ועי' בתוספת ברכה ואתחנן (ז' ט') שומר הברית והחסד לאלף דור, ושם (ד' י"ז) צפור כנף אשר תעוף בשמים - עקב (ט' א') ערים גדולות ובצורות בשמים - ויתרו (י"ט ד') על כנפי נשרים, ותרגם כעל כנפי נשרים, ומ"א (א' מ') ותבקע הארץ לקולם ישעי' (נ"ה י"ב) עצי השדה ימחאו כף - מיכה (ו' ב') שמעו הרים את ריב ה' - תהלים (צ"ו י"ב) ירננו עצי יער - קהלת (ו' ו') ואלו חיה אלף שנים - ובחולין (צ"א:) דברה תורה כבני אדם - ותהלים (ק"ה ב') דבר צוה לאלף דור וכן בדהי"א (ט"ז ט"ו) - וביומא (ל"ה:) על ר' אליעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף ספינות בים, ואלף עיירות ביבשה, והוא ל' גוזמא, אף שמצינו לינאי המלך שהי' לו ב' אלפים עיירות (מד"ר ר"פ מטות) אין ראי' ממלך וכן בפ' ראה (ט"ו י"ד) הענק תענק אפי' אלף פעמים, וכן עזוב תעזוב במשפטים (כ"ג ה') - הקם תקום בתצא (כ"ד ד'), פתוח תפתח, נתן תתן בראה (ט"ו י') אפי' ק' פעמים, ועמ"ש בזה בפרד"י בשלח (ק"ג:, תרומה ר"פ:, ובהשמטות תנ"ח:, ובשבועות מ"ב.) בעדות תרי כמאה ומאה כתרי, ופסחים (ט"ו:) מאה פפי ולא חדא רבינא, (וקי"ג.) מאה קרי בזוזא, וב"ק (כ"ז:) מאה פנרי: ובס' הדוה"ע כ' עפמ"ש בב"ר פכ"ב ו', אשרי נשוא פשע כסוי חטאה (תהל' ל"ב א') אשרי אדם שגבוה מפשעו, כלו' שאינו משורש עוד בחטאיו, ולפעמים ימנע להוכיח לחבירו שיחשוב שאין לו תקנה, וכשם שמצוה וכו', וזה אינו נכון כי לפעמים יתחרט וכשיזדמן אז מוכיח יכה שורש בלבבו, ובב"ר פס"ה מעשה מבן אחותו של ריב"י שהי' פושע גדול ובהוכחה שב בתשובה שלימה והי' מטתו פורחת באויר והלך לג"ע, וזה משום שכוון השעה שהי' מוכן לקבל תוכחה עש"ה, ולאו דוקא על הרב וגדול הדור המצוה ורק על כל איש חיוב תוכחה, בברכות (ל"א.) ואפי' תלמיד לרב כב"מ (ל"א.), וכל מי שיש בידו למחות כו' שבת (נ"ד:), ובתענית פ"ב מ"א ונותנין אפר בראש הנשיא שאינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים ועתי"ט, ובשו"ת חות יאיר סי' ס"ב במי שאמר על עצמו שנאף, ואח"כ קראו אחר נואף, אי אינו דומה המבייש מפי עצמו ממבויש מפי אחרים ע"ש, ועי' בישמח משה ובחות יאיר עה"ת כאן, ובקובץ דרושים ח"ו סי' ט' דברים נכונים ומהאריכות לא העתקתי: ועי' בס' חסידים סי' ה', ובשבת (נ"ד: וערכין ט"ז:) כל שיש בידו למחות ולא מיחה נענש ונתפס על דורו, ובתיבת גמא חקירה ד' נסתפק אי מחויב להוכיח במ"ע, דתוכחה מדין ערבות וערב אין משועבד רק שלא יפסיד הלוה אבל לא שירויח ע"ש, ובס"ח מפורש דגם על מ"ע מצוה להוכיחו, והסברא י"ל דבעידן רותחא מענשין על עשה במנחות (מ"א.), וער"מ פ"א ה"ח מא"ב שלפעמים גם ב"ד שלמטה מענשין על מ"ע, וע"ש בהגהות על ס"ח משנת חסידים, וע"ע זה"ק קדושים (פ"ה:), יש"ש ביצה פ"ד ויבמות ספ"ו, פתיחה להפלאה אות ל"ב, ובמהרש"א יבמות (ס"ה:), ומפו' הקשו על הפ' ולא תשא עליו חטא דחטא שוגג ואיך שייך הוכחה על שוגג, וי"ל דיש תשובה מיראה ואהבה, וביראה דזדונות נעשו כשגגות (יומא פ"ו:), וכשמוכיח לא יאמר דדי בכך רק צריך להוכיחו עד שיעשה תשובה מאהבה דזדונות נעשו כזכיות, וז"ש הוכח תוכיח עד ולא תשא עליו חטא שלא ישאר אפי' שוגג, וק' אמאי לא יוכיח לו בפעם הא' שיעשה תשובה מאהבה, ועכצ"ל דכשם שמצוה לומר כו', וא"כ משכח"ל דבפעם א' שהוכיחו בתשובה מאהבה, לא הי' עוד בגדר שיעשה תשובה מאהבה, והי' מוכרח להוכיחו רק מיראה וראיתי הערה אם א' מוכיח אי גם חבירו נוטל חלק בהמצוה כי בלעדו א"א לקיים המצוה, ונפק"מ לפרוטה דר' יוסף, ועתו"ס ב"ב (י"ג.) כופין את רבו, ותו"י כתובות (ל"א.) א"א לאכילה בלא הגבהה, דהמצוה מתחלת בשעת הגבהה משום דא"א בלי הגבהה ועי' בקול תורה ש"ג סי' כ"ז: וראיתי בשד"ח מערכה ה' אות כ' אי מצות תוכחה א"צ לרדוף אחריו, אלא אם נזדמן שאדם בא לחטוא חייב להוכיח, או שמצוה לסובב בעיר כדי להוכיחם. ובס' מערכי לב דף קנ"ז נסתפק באם לא מיחה דעבר כמ"ש וכשלו איש באחיו (בחקתי כ"ו ל"ז), וחזר הרשע ועשהתשובה, אם מועיל להציל הערב כיון דעון נמחק ונעקר ממילא ערבותו, או עון הערב במה יתכפר וכ' דיש לחלק בין תשובה מיראה לאהבה דנעשו כזכיות גם הערב נפטר, ועי' אלשך ויקרא (א' ב') בזה, וכן בלפ"ע נסתפק אם מושיט לו איסור, ואח"כ כבש יצרו ולא אכל אי עובר המושיט בלפני עור, ועי' שד"ח מערכת ל' אות ל"ו. - ובמנ"ח מ' רל"ט אות ד' כ' חוץ ממ"ע עוד מתחייב בל"ת דלא תעמוד על דם רעך. דלא גרע מטובעו בנהר, עאכו"כ להציל מאבודת נפשו, וע"ע בשו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' ש"ג: ובערכין ט"ז עד היכן תוכחה וילפי' משאול, ופרש"י יהונתן הוכיח את שאול עד שקצף שאול, וק' היאך הי' מותר להוכיח אביו, והא בקידושין ל"ב אל יאמר לו כך כתוב בתורה, ואיך הוכיח לאביו עד שלקח החנית להכותו, וכן הק' בשפ"א ערכין, וי"ל הא דקידושין ל"ב היכי דכבר עבר עבירה ולא יתוקן האיסור. אבל אם עדיין לא עבר ובנו רואה שמוכן לעשות עבירה, אי מותר לומר לו שלא יבא לעבירה דלאפרושי מאיסורא שאני, וא"ש דשאול עדיין לא עבר, והוא רק ביקש להרוג ושפיר הי' יונתן מוכיח - ובאלשך ע"פ משלי (ט' ח') אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך, שיחזיק חבירו לחכם ע"ש, וצ"ב איך יוכל להחזיקו לחכם אם יוכיחנו והם ב' דברים הסותרים זא"ז, אבל ראוי לעשות הרואה בחבירו דבר מגונה יאמר לו אתה יודע שחברינו עשה כזה, לך ותוכחנו, וכן יאמר להשני, נמצא כל א' בוש במעשיו, ויחשוב הנה זה אינו יודע חסרוני, ועי"כ לא יעבור עוד, וז"ש לא תשא עלי חטא, וכן אמר הבעש"ט ז"ל דאל תוכיח לנוכח רק תוכח לאדם אחר שהוא נקי מעבירה ההוא, וירגיש בעל עבירה, וז"ש הוכח ר"ל כשאתה רוצה להוכיח תוכיח את עמיתך, בתורה ומצות כמותך, ובעל עבירה ירגיש: ובס' לב העברי כ' ע"פ האלשך בראשית עה"פ ויאמר ה' אמחה את האדם, שה' מטיל כעסו בדיבור, וכ' וינחם ה' על הרעה אשר "דיבר" לעשות לעמו, מכח הדיבור וינחם ע"ש, וכן דרך אדם אם מוציא כעסו משפה ולחוץ נתקרר, וז"ש לא תשנא את אחיך בלבבך, אלא הוציא השנאה משפה ולחוץ ובעמוס (ה' י') שנאו בשער מוכיח, וביומא (כ':) אבוב לחרי זמר, לגרדאי לא מקבלוה מיני', השיר ששרים קבלו בתשואות חן, לא יוכשר לפני מעבדי עורות, ובשבת (קי"ט:) לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה - ובס' זכותא דאברהם כ' עפמ"ש בביצה (ל'.) מוטב יהי' שוגגין, ואיתא דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב (אינו יודע מקורו. ואולי מברכות ו': כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין) ואם המוכיח לא תיקן מעשיו קודם אין דבריו נכנסין ללב השומע, וזה הוכח תוכיח עצמך – ובאבות פ"א מי"ד אם אין אני לי מי לי עפמ"ש בבל"ע דרוש כ' זה ספר תולדות האדם וגו' ביום בראותם (בראשית ה' א'), היינו אם אדם מתקן מעשיו הוי כמו שברא א"ע), וכמ"ש ועשיתם אותם כאלו עשיתם עצמיכם, וכל המלמד חבירו תורה כאלו ילדו (סנהד' י"ט:), וכמ"ש את הנפש אשר עשה (לך י"ב ה'), ואם מתקן מעשיו מקודם אפשר לו לזכות אחרים, וכ"כ בכתב סופר, וע"ע מ"ש בפרד"י לך (פ"ה.): ואזכיר איזה דברים חדודים ע"ד הצחות מה ששמעתי בענין תוכחה: המגיד מדובנא ז"ל בא לעיר שדר הבעל אפיקי יהודה ז"ל. וא"ל האפק"י גם בלעדו אין לי פרנסה ולמה בא כבודו לכאן. וא"ל המגיד משל. פ"א קנה אחד תרנגולת. ולא הי' לו ליתן לה מזונות כדבעי. ואח"כ קנה עוד תרנגול. ואמרה התרנגולת בלעדך אין לי מזונות. וא"ל התרנגול אנכי אצוח בקולי ויזכרו ליתן מזונות. וגם לך יהי' מזונות בריוח. וכן אמר המגיד. אנכי אקרא בקול וגם לכבודו יהי': והי' שאחר נסע ונשברה בעגלה. הנפח שכר אנשים לנפוחן הכלי-נפח ותיקן האופן מהעגלה. והוצרך לשלם ממון רב להאנשים אשר הפיחו בפיהם להיות אש. ואמר להנפח בהעיר יש מפוח ואם ינענע בידו יצא זיקים ואש. ונתן לו הנפח מעות לקנות לו מפוח. וכשהשיג המכונה הזאת הניע בידו איזה שעות ולא יצא זיק. וצעק שאינה אותו. אבל הי' שוטה. שצריך להבעיר אש ואח"כ בנענוע יצא זיקים. אבל בלי אש כלל לא יצא זיקים. כן אמר המגיד אם יש בשומעים אש מעט. אז ע"י תוכחתו יתרבה האש ויפעול המוסר אבל אין בהם אש כלל. לא יועיל תוכחתו. ועפרד"י נח דף נ"ה.: והגר"א מווילנא ז"ל שלח אחר המגיד מדובנא להיות מוכיח שלו ובא ואמר: אינו פלא להיות סגור ומסוגר ולעסוק בתורה ועבודה. פלא הוא כשאדם עוסק במסחר ומעורב בין הבריות, ואז כשעוסק גם בתורה ועבודה הוא דבר גדול. וענה לו הגר"א אנכי איננו איש עושה פלאות - והובא ג"כ משל ארי הי' לו ריח הפה. וצוה לשה לשום חוטמו בפיו ולהריח. ושה התמימה הריחה ואמרה האמת. הארי נהם בחרי אף. עז פנים. כה תאמר על מלך החיות וקרע אותה לגזרים. אח"כ צוה לזאב, ופחד לומר האמת וא"ל בחנופה יש לך ריח טוב. הארי שרק תואנה ביקש. חרה אפו וא"ל אני שונא חנופה וטרפו. אח"כ פנה אל השועל. הפקח הזה ידע שכר מה שיאמר לא יהי' טוב. ואמר אדוני מלך אטום בחוטמי ואין לי חוש הריח. וזאת הצילתו משני ארי. הנמשל המלך הוא הקהלה והעם ויש להם חולי פה וגרון. לא יהגו בגרונם תורה. ורק לה"ר ושקר. ומקבלים רב ומוכיח שיריח פיהם ויאמר להם תוכחה. ואם הוא כשה תמים ויאמר האמת, יתנפלו עליו. ואם יחנוף להם ג"כ לא טוב שיאמרו שהרב חונף ושקרן. והרבה מוכיחים יאמרו הטוב לעשות חוטמיהם אטום שלא ירגישו ריח רע להם. ויקוים מ"ש בערכין ט"ז: תמה אני אם יש בדור הזה מי להוכיח. אבל האמת יורה דרכו שהרב יהי' קצת כשועל. אבל יותר יהי' לו מדת השה. אבל לא שום חלק מהזאב. ועי' בזה בפרד"י ח"ב קפ"ז: ומקודם הי' רופאים בהקזת דם. עלוקות. ואף שזה טוב מ"מ נחלשו מעזיבת דם. ולכן עתה ישתמשו במאסאזש או קאמפרעסים ועל ידי זה יתעורר מרוצת הדם. וכן ברפואות הנפש. אין אנו יכולים להשתמש בהכאה נזיפה וקללה. כי על ידי זה עוד יחלשו את הגוף של יהדות. וצריך להיות קר וסתון ועי"ז יקובל התוכחה: המגיד מדובנא בא לעיר א' ואסרו לו שלא ירצו לשמוע שום פסוק ותורה רק משלים. ואמר להם הנני אומר לכם משל ומעשה על זה: עני הלך בדרך ופגע יהודים נוסעים. ואמרו לו שלא ילך לחצר זה שהי' עלי הדרך כי יש שם כלבים. וענה אנכי לא אירא מהם כי יש לי פסוק, ואם אני אומרו לא יוכלו הכלבים לפתוח פיהם. וחשבו בטח הוא איש משוגע. וכדי להצילו, נסעו אחריו מה יהי' מזה. וכמובן הכלבים נפלו עליו. והם רצו מהעגלה עם מקלות והצילוהו, ואח"כ שאלוהו מדוע לא אמר הפסוק שלו. ויענה. הכלבים לא המתינו עד שיאמר הפסוק והתחילו לנבוח ולנשוך מקודם. והנמשל מובן: המגיד מקעלם ראה בשבת שהעולם יניחו ידיהם על ס"ת ואח"כ ינשקו האצבעות. ועוד שמע שהשמש קרא בקול. שאותם שלא ישלמו הנדרים לא ישיגו עוד עליות. ואמר להם עולם הפוך ראיתי. בנוהג שבעולם שנושקין בפה ונותנים ביד. ובכאן נושקים ביד ונותנים רק בפה: ובס' המדרש והמעשה כ' ענין תוכחה מנה הר"מ בפ"ו מדעות, וחינוך מ' רל"ט חשב למעשה הצדקה והחסד ואהבת הבריות, וסמכה התורה ללא תשנא את אחיך בלבבך. ומה על השבת אבידת ממונו של חבירו בעשה ול"ת השבת גופו לא כ"ש, ובב"ק (פ"א:) וסנהד' (ע"ג.) מן והשיבותי לו אף את עצמו אתה משיב לו, ותוכחה לבד העוקרת להשיב רשע מדרכו, ועוד יש תועלת להודיע שאין רוח חכמים נוחה ממנו שלא תהי' השתיקה כהודאה, וביומא (פ"ז:) עבר ושנה נעשה לו כהיתר, ולכן אף שהוחזק ברשעו, אבל עדיין לא בטלה תועלת השני' המחאה, והדין שהמחזיק בקרקע אם לא מיחה המערער ג' שנים אבד חזקתו, ועליו לחדש בכל ג' שנים (ב"ב ל"ט. וחו"מ סי' קמ"ז ס"ה), וכן אם הוחזק בעבירות צריך הרב להוכיח שלא יאמר שהודו לו חכמים, ולא יאמרו התירו הפרושים את הדבר, ואפי' לאותם שלא יבואו לשמוע הדרשה, אבל הדין בב"ב (ל"ח:) אפי' שלא בפניו דחברא חברא אית לי' ע"ש אריכות, ועוד ידענו שרופא לא יחמול על החולה, ויזהירו לשמור עצמו מדברים שאינם טובים לבריאותו, וזה רק לחולה המבין, אבל חסר לב אז נהפוך הוא, חובת הרופא להסתיר ממנו מצבו הרע, כי מה בצע שיודע החולה לידע מצב מחלתו, וכלל זה נאמר בו חוץ: כי יש חולה אשר "מגנת לב יפה לו" דבריאות יתירה גם זו חולה, האדם לעמל יולד הגוף דורש לפעמים דברים מדאיבות לפי שעה, רעבון, יגיעת בשר. טלטלה, והן הן מעמידות אותו על המצב הממוצע, המעולה נעצבים, והרופא צריך לגלות מצב החולה ותועיל לבריאותו וכן בחולי נפש יפה שתתרגש מפקודה לפקודה, הקריאה בספרי מוסר המחרידות מנוחת הנפש, וז"פ בתהלים (מ"ט י"ד) זה דרכם כסל למו. שיש להם חלב על כסליהם, וזה בריאות יתירה, ואין לרופא להסתיר מהם רוע המצב, כי אותה מגנת לב עצמה יפה להם, ובישעי' (ו' י') השמן לב העם הזה, אל תחדול מלדבר אליהם וגו' אע"פ שנדע שלא ישמע, אבל עכ"פ תבא מרדות בלב החולה, וכבדות הזה לו הרפואה: [השמטה לדף רל"א. (י"ט י"ז) בענין גוזמא, עי' בפרד"י ח"ב ר"פ: ותנ"ח:, וע"ע בשבת (קי"ט.) מרגניתא בתליסר עיליתא דדינרא פרש"י גוזמא ובתוס' ותליסר רגיל בתלמוד לכנות דבר רב הכמות, וכמו תליסר זוזי פשוטי (חולין מ"ד:) תליסר גמלי (חולין צ"ה:), תליסר מתיבתא (ברכות כ.), ספורי דרבה ב"ח ב"ב ע"ד. גוזמא, - מספר שלש מאות ש' כור של דשן (תמיד פ"ב מ"ב), ש' כהנים (מדות פ"ג מ"ח), ש' פומין (ביצה ד'.), ש' מיל (סוטה ל"ד.), ש' גרבי יין (שבת י"ג:). ש' גרבי משחא (ב"ב ע"ג:), ש' גרבי יין (ביצה כ"ט.), ש' עגלים (פסחים נ"ז.), ש' שנה (שופטים י"א כ"ו), אפשר דהוא חשבון מגוזם, ועי' של"ה תורה שבע"פ אות ג', וס' אוצר ישראל ח"ג אות גוזמא, וס' אהבת יהונתן על תיב"ע ח"ב, מלואים לשמות (י"ד כ"ב. וי"ז ח'):]