פרדס יוסף· רבי יוסף פצנובסקי
ספר ויקרא · פרק ד
פסוק ב
נפש כי תחטא וגו' ואשם, לשון משותף כזה מצינו הרבה בל' זכר ול"נ כמו בפ' וישלח (ל"ב ט') המחנה האחת והכהו ועוד, עפרד"י ח"ב בהערות הגר"ב עפשטיין (דף ל"ב:) בזה, וע"ע מ"א (י"ט י"א) ורוח גדולה וחזק, וקהלת (ג' י"ט) ורוח אחד לכל, ושם (י"ב ז') והרוח תשוב, ישעי' (מ"ג כ"א) עם זו יצרתי, נח (י"א ו') עם אחד, ובלק (כ"ג ט' וכ"ד) עם לבדד ישכון כלביא יקום: ובתנחומא זש"ה (משלי י"ט ב') גם בלא דעת נפש לא טוב. מי שחטא אפילו בשוגג אינו סימן יפה לו וכו', כי בודאי עשה עוד מעשה בכוונה. אשר זאת גרם לו השוגג, דעבירה גוררת עבירה כי לולא זאת איך יצא זאת מלפניו שאינה לידו שוגג, וכן לא ישמח במעשה שעושה שאולי שלא לשם שמים נתכוון, אך אחר שיזדמן לפניו מצוה בהזדמנות לבד בלא כוונה, תברר לו שהמצוה הקודמת הי' בכוונה הראוי' כי מצוה גוררת מצוה. ועפ"ז י"ל תוספתא פאה פ"ג בחסיד ששכח עומר בשדהו ואמר לבנו צא והקריב עלי קרבן דמצוה זו שלא לדעת עשית ע"ש, וא"ש שלולא שעשה מצוה הקודמת לא הי' מזדמן לו מן השמים מצוה זו של עומר ושכחה, ועי' באלשיך, וס' חסידים סי' רכ"ח ואגרא דפרקא אות רמ"ה, ומ"ש בפ' אמור (כ"ג כ"ד) ובת"כ האוכל חלב בשוגג ואח"כ נתוודע לו מביא חטאת בסלע, ספק אכל ספק לא אכל מביא אשם תלוי בשני סלעים, וכן הוא באבות דר"נ פ"ל, הטעם שהחמיר על ספק חטא יותר מן הוודאי ע' בר' יונה ריש ברכות והובא ברמ"א או"ח סי' תר"ג שעל חטא ודאי ישים לבו לחזור בתשובה לא כן על ספק חטא והרי הוא קצת מזיד כענין התשובה כי יאמר לא חטאתי – וערש"י סנהדרין (ק"ג.) ד"ה שלא תמצא אשתך ספק נדה. ובירושלמי קידושין פ"א ה"ט מי שבאה לידו ספק עבירה ולא עשה אותה נוטל שכר כעושה מצוה. ובדברי רא"ם כאן ע' חמדת ישראל (דף ע"ז.) ובטו"ז או"ח סי' קצ"ו סק"א כ' דאונס ושוגג בחדא מחתא מחתינהו ע"ש, ובאמת מרחק רב ביניהם כמ"ש הר"מ פ"ה ה"ו משגגות טעם דבשוגג חייב חטאת ובאונס לא, בשוגג הי' לבדוק ולדקדק, ואלו בדק יפה לא הי' בא לידי שגגה, אבל אונס מה לו לעשות הרי טהורה היתה שלא בשעת וסתה עכ"ל. לפ"ז יש לחלק לענין ברכה בשוגג אין לברך משא"כ באונס יש לו לברך: וראיתי בשו"ת אמרי דוד סי' רי"ח באיש א' חלה חולי המתדבקת ר"ל ומבקש לשלוח לו תפילין לבית החולים ומשפט הרופאים לשרוף כל כלי תשמישו כשיקום מחליו, אם רשאים ליתן לו תפילין כיון דישרפו אותן אח"כ ועוברין על כמה לאווין לא תעשון כן כו', והורה כיון דמצוה קעביד בהנחת תפילין אין לו להביט מה שיהי' אח"כ, בברכות (י'.) בהדי כבשי דרחמנא למה לך, ובסוטה (י"ב.) בעמרם שאמרה לו בתו שאין לו לדאוג על להבא עש"ה – ובשו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קצ"ט אם למסור ס"ת לבית אסורים שיוכלו לשמוע קריאת התורה אי יש לחוש מצד בזיון, והגאון מדווינסק ז"ל החמיר: ועי' שבת (ק"כ:) גרם מחיקה מותר ובנ"ד גרמא הוי, ועי' בפס"ת סי' קס"ד, וכעת ראיתי בס' טוב עין על ירושלמי יבמות (דף י"ב:) מה שהשיב בשאלה הנ"ל והורה דאין להמציא לו תפילין באם יש חשש שילכו לאיבוד, משום דעתה אנוס הוא ולא הוי קרקפתא דלא מנח תפילין דאונס רחמנא פטרה, וכמ"ש הכ"מ פ"ג ה"ח מחמץ על תוס' כתובות (ז'.) ד"ה מתוך שכ' דאסור לשרוף חמץ שנמצא ביו"ט בפסח משום מוקצה וכי משום איסור דרבנן שרינן להשהותו, ותי' דאנוס בתקנת חכמים אינו עובר בב"י, ובתוס' שבת (ד'.) ד"ה קודם דפטור מסקילה דאנוס ע"פ חכמים, וכיון דאין מניח תפילין מחמת אונס אין עלינו חיוב ליתן לו שיש חשש שיאבדו אח"כ, וענובי"ת יו"ד סי' צ"ו עש"ה, ופרד"י ח"א (קצ"ב:), וראיתי עוד מעשה הגר"י בעל התומים ז"ל כשהי' בבית הכסא כדי שלא להרהר בד"ת הי' קורא בעתונים מגידי חדשות (ועתו"ס תענית (ז'.) ד"ה אף בשם מדרש נצבים בענין זה) ומצא כתוב כשמבשלים בשר בחלב ומזבלים השדות בזה התערובות צומחים הפירות גדולים, ותיכף עלה במחשבתו לפרש בזה מאמר הכ' ראשית בכורי אדמתך תביא וגו'. היינו שתביא ממבחר הפירות, אבל בכל זה לא תבשל גדי בחלב אמו. ואח"כ הי' לבו מהסס על שנכשל בהרהור ד"ת בבית הכסא והתענה מ' תעניתים. ולכאורה למה הי' דואג על זה הא קיי"ל לאונסא שאני. וכמ"ש בזבחים (ק"ב:) דרב שלמד מראב"ש בביה"כ ע"ש. ויש לחלק דשאני ראב"ש שהי' טרוד ומעיין בשמיעתו לפני כניסתו ומהרהר בה בעל כרחו, ערש"י קידושין (ל"ג. וזבחים שם), משא"כ הגאון ז"ל שהי' תמיד נשמר מזה רק בפעם הזה אירע לו לכן הי' מתענה לכפר כדמצינו שהראשונים היו עושים דין על אונם שינה כתמיד (כ"ח.), ועמש"ל הרבה בעניני אונם (א' ד'):
שם) מכל מצות, מלת "כל" אי שייך במספר פחות משלשה וכן מלת "רבים" עי' בתורה והמצוה כאן, ואילת השחר סי' תקפ"ג, ועמ"ש בזה הרבה חדשות וציונים מש"ס ופוסקים, בפרד"י וישלח (דף ר"מ: ובח"ב דף נ"ב. קל"ה: רצ"א. ושל"ו:) ע"ש ותרוה צמאונך:
שם) מאחת מהנה, כל מקום שכ' שם היחיד אצל מספר "אחד" כמו איל אחד כבש אחד וכדומה יש בו דרוש, שהי' מקום לטעותשיהי' יותר מאחד. או שבא למעט החצי. או שיהי' האחד מיוחד ונבחר במינו. וכשאמר אחת מכל, לחייב על כל אחת ואחת. עי' תורה והמצוה רי"ח. אחרי י"ח. אמור רכ"ב ואילת השחר סי' ס"ד:
שם) רש"י שם משמעון, ובפענח רזא כ' שלא ק' דהרי מ' סתומה וכתב פתוחה, וכן דן מדניאל, דקיי"ל סתום ועשאו פתוח כשר (שבת ק"נ. ויו"ד סי' רע"ד):
פסוק ג
בענין קרבן צבור עי' ירחון שערי תורה ח"א סי' ג' שהק' לרש"י סוכה (כ"ז:) איך משכחת ק"צ דבעד כל ישראל וגו' ואינו שוה פרוטה לכל אחד. וביומא (נ"ה.) אי לא דקנה גבוה היכן מכפר להו, וע"ש בסי' י"ט בזה. ובסי' קכ"ז כ' דוקא בסוכה דמצוה רמי' על כל אחד מישראל בפני עצמו, ובאין שו"פ אינו שלו. אבל ק"צ דעל כל ישראל לא רמי' רק מצוה אחת. וכל ישראל ביחד יגרמו שתעשה המצוה. ל"צ שיהי' לכל אחד דין ממון. שכל יחיד אינו מחויב רק להשלים המצוה ועל ידי כולם יהי' המצוה. והג' מקוטב ז"ל אמר שכל חפץ שיש לאדם נקרא בעלים לפי שגוף החפץ ברשותו לעשות מה שירצה ולא אחר. ב'. שיש לאדם דין ממון שיכול לקבל ממון עבור החפץ. לפי זה בחפץ שאין בו שו"פ עכ"פ שלו שברשותו לעשות מה שירצה בלא אחר. הגם שהרבה שותפים חשוב שלהם יותר משל אחרים אף כשאין שו"פ. אבל אם יש חפץ שכל העולם שותפים. הכל מודים שצריך דין ממון שו"פ דפחות לא מקרי ממון. וא"ש רש"י סוכה דכל ישראל שותפים צריך עכ"פ שיהי' שו"פ, אבל ערבה שהחפץ כולו ברשותו לא בעינן שיהי' שו"פ כיון שיש לו כח יותר מחבירו ולא בעינן שו"פ כשהדבר שלו לגמרי. וע"ע שם בח"ג סי' א'. ועמ"ש לעיל (א' ב') ופרד"י ח"ב במלואים והערות (דף ת"ג.) ובפ' צו (ו' ט"ז):
שם) יש הבדל בין משיח לנשיא נשיא שם המצטרף ולא יקרא בו כאשר עבר מנשיאותו. ומשיח יקרא אף אחר שעבר. תוה"מ סי' כ"ו:
לאשמת העם, "עם" על פחותים. ואומר דרב המנהל את ישראל צריך ליזהר אף בקל שבקלים שלא ילמדו ממנו. ולפמ"ש באבות (ד' י"ג) ששגגת תלמוד עולה זדון. המון עם אם רואים שת"ח נוהג כן גם המה מקילים לעצמם במזיד וא"כ עולה שגגו לזדון "הכהן יחטא" דהיינו שהוא חוטא בשוגג. ע"י כן נעשה בההמון "אשמה": דור דור ודורשיו דור דור ומנהיגיו. כל דור ישיג מנהיג כפי ערכו. אם הכהן המשיח יחטא. זה סימן לאשמת העם. האשם הוא בעם. וגם אם הכהן המשיח יחטא בחטאים קטנים העם יאשמו אח"כ באשמות גדולות. וזה פי' אבד חסיד מן הארץ וישר האדם אין (מיכה ז' ב'). המון עם מתיר תמיד עצמו יותר מהמנהיג. ואם נוהג בבחינת חסיד לפנים משורת הדין. העם עכ"פ הם הולכים בדין. אבל אבד חסיד - הוא אח"כ וישר באדם אין. מורים היתר אף בחמורים - וז"פ הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים (תהלים י"ב ב'). וכמו הנוסעים במסלת הברזל הם יכולים לעשות כל מה שירצו לאכול ולשתות ולישן ולנגן ולרקוד. אבל המנהל המכונה. דרוש מאתו לכונן כל חושיו ורעיונו רק בהמכונה ובסדר מהלכה. ואם יסיח דעתו אף רגע יוכל להביא שואה ואסון ואבדון נפשות. וכן רב העדה המנהל מכונת הרועה. הרוחנים של בני עדתו. אם יקל מעט בשמירה מהלך המכונה יוכל להביא משבר כללי בכל מכונת הדת. יען כי הכל צופים אליו: ובפדר"א פמ"ח בזמן שהרועה תועה הצאן תועה אחריו. ובש"ב (ה' ב') אתה תרעה את עמי. ובירמי' (ג' ט"ו) ונתתי להם רועים, ובמד"ר דברים ב' כל מה שהגדולים עושים הדור עושה. ועי' בזה בזהר ויקרא (כ"ג.). ובמדרש שמואל (א' י"א) חכמים הזהרו בדבריכם החכם יהי' נאה דורש ונאה מקיים. להיות הוא נזהר תחלה בכל מה שמזהיר לאחרים. ובב"מ (ל"ג:) בת"ח שגיאותיהם לזדונות. ועי' בזה במקור ברוך (דף תקצ"ט): והנה יפלא איך כהן משיח יחטא הא אי' באבות פ"ה מי"ח. ויומא (פ"ז.) כל המזכה רבים אין חטא בא על ידו. וכ"ג מזכה רבים בלמדו עם העם. ומכפר עליהם. ורק אם העם רעים ולא יצייתו להמנהיג א"כ אינו מזכה רבים ממילא אם הכהן המשיח יחטא. הוא רק עבור "לאשמת העם" העם חייבין בזה שלא צייתו לו וגורם שלא יהי' מזכה את הרבים:
פסוק ה
מדם הפר. דם מהפר. כלומר דם מהפר יקבלנו. דאין לפרש מדם הפר. מקצת הדם. יען כי בפסוק ז' מפורש את כל הדם הפר ישפוך. ומפרש שהכוונה שיקח את הדם ישר מן הפר ולאפוקי דם נשפך ואספו בכלי שאין זה ישר מן הפר. ובזבחים (כ"ה) ולא מדם עור. עי' בטו"ז יור"ד סי' כ"ג סק"ז דאין בעור דם. ובתבו"ש שם אות כ' מקשה מכאן דיש דם בעור. וע"ש בפמ"ג ובשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' נ"ח כ' דכוונת הטו"ז בעור עוף: ובתוה"מ סי' רי"ד כ' יש הבדל בשם דם. בין אם בא בסמיכות אל החי כמודה האדם, דם נקי שאז יכוין על הדם שהנפש תלוי' בו, אבל דם סתם יכוין על כל דם שיהי' ואפי' דם התמצית ודם העור והבשר, ועי' השחר סי' תנ"ג:
פסוק ו
פרכת הקדש, ובפסוק י"ז כ' רק הפרכת, ע"ש ברש"י שהביא חז"ל כשחטא צבור נסתלקה הקדושה, והוא בזבחים (מ"א:), וי"ל עוד דקיי"ל דרק כ"ג משוח בשמן המשחה מביא פר על שגגתו ולא מרובה בגדים (היינו מימות יאשיהו שגנז שה"מ שעשה משה ושוב לא נמשח שום כ"ג רק מתלבש בח' בגדים), ובימי יאשיהו כשנגנז שמן המשחה נגנז גם הארון (ביומא נ"ב:) ורש"י כ' כאן פני פרכת הקדש כנגד מקור קדושתה מכוון כנגד בין הבדים, לפ"ז דכאן בכהן משיח מיירי דהיינו שמן המשחה והי' גם הארון כ' פרכת הקדש, אבל לקמן בפר עדה דקאי נמי על זמן דליכא ארון, דבפר העלם של צבור אין תלוי אם כ"ג הוא משיח או מרובה בגדים לבד, משו"ה נשמטה מלת קודש, עי' בס' ביכורי אביב. ובמגילה (ט':) והוריות (י"א:) אין בין כהן המשיח, ויומא (נ"ז:) בתד"ה חוץ, ומשל"מ פ"ה הט"ו ממעשי הקרבנות בזה ובס' דברי חנוך:
פסוק ז
ושפך, בתוה"מ סי' רכ"ח יציקה נרדף עם שפיכה רק שמורה שיוצק בצמצום על מרכז מיוחד:
פסוק יב
שפך הדשן, עי' שיח יצחק יומא (דס"ח:) שהאריך ברש"י ורא"ם כאן:
פסוק יג
ואם כל עדת ישראל, יש טעות שהב"ד חייב להביא קרבן ויש שהעושה חייב (כל דבר שמחייבים על שגגתו חטאת פרט לקרבן עולה ויורד). ב"ד חייבים שיהי' של ע"א, ויהי' ראש ישיבה עמהם, ויהיו כולם ראוים להוראה ויעשו כל הקהל או רוב ומדמין שב"ד הורו כדת, וגם שיורו להקל מקצת אבל לא לעקור מצוה א', ואם חסר א' מזה העושה חייב חטאת והם פטורים, וכ' במל"מ פ"ב ה"ב משגגות אם פסקו שאין בו כרת אבל איסור יש ועשו רוב הקהל ע"פ לא מקרי תולה בב"ד וחייב כל אחד קרבן, וע' במנ"ח מ' ק"כ אריכות בזה. ורובו ככולו עי' רביד הזהב, ופרד"י משפטים (כ"ג ב'), ובתורה והמצוה סי' רמ"ב, ויש לעיין אי גרים משלימין לרוב הצבור או לרוב השבט, ולפי מה דקיי"ל בקידושין (ע"ג.) דקהל גרים לא אקרי קהל, א"כ לא מצטרפינן לרוב הצבור, כמ"ש (בהוריות ג'. ובירושלמי פ"א ה"ב וגם בהוריות ו':) שבט לוי לא אקרי קהל, דכל אילת שאין לו אחוזה לא אקרי קהל ע"ש, א"כ הוא הדין בגרים דלא נטלו חלק, וי"ל דלא מצטרפו לרוב הקהל, ועי' בס' אמבוהא בספרי פ' שלח (דף קע"א.) בשם הג' כלי חמדה ז"ל שנסתפק אי נשים משלימות לרוב הקהל להביא פר העלם דבר של צבור ולא העלה דבר ברור, אכן אי' בירושלמי פ"ז ה"ו מפסחים ונסלח לכל עדת בנ"י. פרט לנשים ולקטנים ע"ש, ובמפורשים דנשים אין מצטרפות לרוב הקהל שאינן בכלל עדת בני ישראל, ובהתורה והמצוה סי' רמ"א ורמ"ח הבדל בין קהל ועדה כמו שיש הבדל בין הקהל ובין מועד, המקהל אוסף אנשים על קול וחצוצרות, אבל המועד הוא בהזמנה לזמן ובסדר מיוחד, וכן הקהל הוא אסיפת ההמון, וההעדה אסיפת העם וזקניהם בראשיהם, וכן יהי' שם עדה על סנהדרין לבד ויש הבדל בין עדה לעדת ישראל שנופל רק על הסנהדרי גדולה, ושם עדה סתם כולל גם סנהדרי קטנה, ויש פלוגתא בשם קהל אם נקרא גם שבט א' או רק רוב ישראל:
שם) ישגו ונעלם, יש הבדל בין ל' שגיאה ובין ל' הפלאה, ובין ל' העלמה, שבעת ידרוש ויחקור לדעת את הדבר ואינו יכול לדעתו ישמש בל' הפלאה, ובעת שעיין בדבר ועלה בעיונו משפט כוזב הפך האמת ישמש בל' שגיאה, ועל העלמה בכלל ישמש בלשון העלמה, שהעלמה כוללת כל שאינו יודע איזה דבר יהי' מאיזה סבה שיהי':
שם) ואשמו, ק' פשיטא דאשמו כיון שעשו איסור, ויתפרש ברש"י (ל"א.) ר"ה ד"ה עד שיחזיקו את עצמם אשמים לאפוקי באומר מה פשעי ומה חטאתי ושוגג הייתי אינו מתכפר בקרבן בלי תשובה, דנקרא זבח רשעים תועבה, וכירמי' (ב' ל"ה) ותאמרו כי נקיתי כו' הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי, וברד"ק שם דעי"ז העון כפול דאמר החכם כפירת עון שתי עונות. וגם י"ל לשון "נשפט" ל' נפעל דכביכול גם אני סובל כן, שאפסיד ריח ניחוח הקרבן שלא תביאני, ואף אם תביאני בלי תשובה אסבול עוד מעין חטא חולין בעזרה, יהי' תועבת זבח רשעים, ועמש"ל (ד' ב') (ה' ולקמן י"ז וי"ט):
פסוק טו
וסמכו, לפעמים בא בל' יחיד, ולפעמים בל' רבים, ויצא נח ובניו ואשתו, ויבא משה ואהרן, ויקברו אותו יצחק וישמעאל, ויקחו שמעון ולוי איש חרבו, כל מקום ששני הנושאים שווים במעלה ובהפעולה כ' הפעיל בל"ר, וכ"משהאחד עיקר במעלה, או שהוא המתחיל יבא בל' יחיד, אילת השחר סי' קס"ז:
פסוק יח
יסוד, ערש"י ולח"מ פ"ה הי"א ממעשי הקרבנות, ועתו"ס מגילה (ו':) ד"ה מסתבר דמטעם אין מעבירין לא חזינן אלא דכל מערבו של מזבח כשר, אבל יסוד לא חזינן, משו"ה איצטריך קרא לאשמעי' יסוד, ותמה בטורי אבן דא"כ קרא דאל פתח אהל מועד למ"ל להורות לשפוך היסוד המערבי, והא כבר שמעי' לה מהא דאין מעבירין על המצות וזה דבעי יסוד דוקא כבר שמעי' מדכ' על יסוד מזבח העולה, וא"כ למ"ל פתח אה"מ, ובס' שארית יעקב מהגאבד"ק פראשקי ז"ל בסוגי' דאין מעבירין עה"מ (דף ק"מ.) תירץ ע"פ מזרחי דבאמת הטעם דשופכין על היסוד המערבי הוא משום דא"מ על המצות, וג"כ צריך קרא דאל פתח אה"מ למעט מזבח הפנימי ולק"מ:
פסוק כ
כאשר עשה לפר החטאת, ובפסוק כ"א כאשר שרף, וק' מי יימר דעשה או שרף, שמא לא קרה כך שיחטא כהן משיח דהוא מילתא דלא שכיח הול"ל כאשר נאמר, ואולי קאי על הכתוב כאשר צוה ועשית, כמ"ש בשמות (ל"ו י"א) והלאה ויעש ויעש הרבה פעמים, וכי בצלאל הכל עשה, אלא מה דצוה מעלה עליו הכתוב כאלו בעצמו עשה, אף כאן הוי כאלו הכתוב עשה, וכדכ' הרלב"ג במלכים א' (י"ט ט"ו) ומשחת את חזאל למלך ואת יהוא בן נמשי תמשח, וק' דאלי' לא משח את יהוא, אלא אלישע שלח למשחו ולחזאל לא משחו כלל, אלא כן אמר לו אלישע הראני ה' אותך מלך (מ"ב ח' י"ג), ופי' רלב"ג דא"ל ה' לאלי' דמפני שלמד חוב על ישראל הוא סיבת המשח חזאל ויהוא, לנקום בחוטאים ולה"ק לי' ומשחת, דהוי כאלו הוא משחם, וגם כאן יאמר שעשה הכתוב דדברי תורה כמעשה הם, כן כתב לי הר"ר ישעי' ביעזונסקי נ"י מראדום:
פסוק כב
אשר נשיא יחטא, ערש"י ומהרש"א עה"ת ובהוריות (י'.) יכול גזרה ת"ל אם הכהן המשיח יחטא, מה התם לכשיחטא אף הכא כשיחטא, ובתורה תמימה כתב הא דאשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן כדי שילמדו ההמון ממנו להביא קרבן, והו"א שמודיע הקב"ה שיהי' כן בהחלט וכמו בפ' מצורע בבית בשורה הוא לכם, ומשני שא"א לומר כן שכ' בכהן משיח "אם" והא דרך בכהן גדול שהוא גדול האומה לכתוב ג"כ בלשון חיוב, ומדכ' ל' תנאי "אם" ש"מ שגם כאן תנאי - ובזהר כ"ד. אשר נשיא יחטא ודאי יחטא והפשט י"ל כמ"ש הר"ם בפי' המשניות אבות פ"א מ"ט ושנא את הרבנות שיתקנאו בו ויחלקו עליו יפסיד אמונתו כמ"ש כיון שנתמנה פרנס על הצבור מלמטה נעשה רשע מלמעלה, ובהגהות הגרי"ב כ' שלא מצא זאת בש"ס, ובבעל הטורים במדבר (א' ז') כ' מסורה הפקד את הלוים, והפקד עליו רשע (תהלים ק"ט ו') ז"ש אין אדם נעשה שוטר מלמטה אא"כ נעשה רשע מלמעלה, וי"ל מקורו בסנהדרין (ק"ג:) כיון שנעשה רש מלמטה נעשה רש מלמעלה, ומפרש רש מלשון ראש, ומצינו ראש בחיסור א', בפ' עקב (י"א י"ב) מרשית השנה, ובאיוב (ח' ח') שאל נא לדור רשון, ובס' תוספת ברכה הביא ג"כ זהר הנ"ל אשר נשיא יחטא ודאי יחטא, וי"ל אשר מלשון אושר מענין טובה וברכה, באשרי (ויצא ל' י"ג). ותומכיה מאושר (משלי ג' י"ח), ואם חיי הנשיא משופע בטובה עלול לחטוא, וכמ"ש בעקב (ח' י"ב) פן תאכל ושבעת, וילך (ל"א כ') ואכל ושבע ודשן ופנה וגו', האזינו (ל"ב ס"ו) וישמן ישורון ויבעט, ועי' ברכות (ל"ב.) וזה הפי' אשר נשיא יחטא שאשרו בודאי יגרום לו לחטוא, אבל גמ' דידן לא ס"ל כזהר, בהוריות (י'.) יכול גזרה ת"ל כו', והפי' י"ל עפמ"ש בע"ז (ד':) לא הי' דוד ראוי לאותה מעשה רק להורות שתשובה מועיל ע"ש, וזה"פ יכול גזרה שיחטא הנשיא שהוא גדול האומה כדי שילמדו ממנו אנשים שאם יחטאו לא יתייאשו מתשובה ורק יביאו קרבן ונסלח להם: ובס' פתחי שערים בשלח כ' כמו שיש לחלק דבר גוש לחלקים, כן מדת איש, למשל אהבת אב לבנים אם יש לו בן יחיד כל אהבתו אליו, אבל אם יש לו כמה בנים, יחולק אהבתו על כולם, וכן הוא במדת פחד אם יש לו אדון אחד גדול פחדו מאד, אכן מי שיש לו ליפחד מרבים אימתו נחלקת לחלקים רבים, וז"פ אשר נשיא יחטא וגו' אחר שהוא נשיא ואין עליו מושל רק ה' ולאיש כזה חטא אחד לרב יחשב "אשם" כאלו האשים בכל מצות ה', וז"פ ובכן תן פחדך כו' ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך שאנו מתפללים שיתן ה' פחד לבד, ולא יהי' לנו מניעים מפחד בנ"א ואז נעבוד לה' באין מעצור:
שם) בשגגה ואשם, ובהוריות (ה'.) השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו וכו', ועי' תוס' שבת (צ"ג:) ד"ה ששגג, שהק' על רש"י דהזיד בכלי חייב חטאת על האוכליןהא כיון דהזיד בכלי לא מקרי שב מידיעתו, ובס' מגיני שלמה תי' דמיירי שלא הי' צריך לאוכלין כ"כ ולא הי' עושה כן במזיד, אבל הכלי הי' צריך לו הרבה ועשה אפי' במזיד ע"ש, מבואר כנ"ל דאף דחזינן דאינו פורש עצמו מחמת חומר עבירה לחוד מ"מ כיון שהאיסור הי' מונע לעשותו מחמת שאין צריך לו כל כך מקרי ג"כ שב מידיעתו, ועי' בזה בדרוש וחדוש פסחים מערכה ה' אות ג' ע"ש, וצ"ע שלא הביא מהוריות (י"א.) דאוכל נבלות לתיאבן ונתחלף לו בשומן חייב חטאת דהוי שב מידיעתו כיון דאלו אשכח היתירא לא אכל איסורא ע"ש, הרי מפורש כמג"ש, ועי' היטב בזה בס' חידושי הרד"ד לזקני הגאבד"ק לאסק ז"ל בפסחים (דף ע"ב:), וע"ע בחמדת ישראל (דף מ"ג: וקמ"ד:) בענין אם במזיד הוי פטור מטעם שבמזיד אינה מלאכה. אם הוי בשוגג שב מידיעתו עש"ה - ובמנ"ח מ' קכ"ז נסתפק הא דאינו שב מידיעתו אין מביא קרבן על שגגתו, אם דוקא מחטאת דיש לימוד ע"ז או גם בשאר קרבנות, ועי' בזה בשו"ת חבלים בנעימים ח"ב סי' קי"ח, ויהי' א"ש מה שהק' הגה"צ מטשעכאנאוו ז"ל בס' בית אברהם בפסחים (ל"א:) האוכל תרומת חמץ בשוגג משלם כו' ופרש"י ששגג בתרומה אפי' הזיד בחמץ, והק' הא אינו שב מידיעתו דהא חשוד לחמור הוי חשוד לקל וחמץ חמור שבכרת ולמה משלם חומש על התרומה, ולהמנ"ח ל"ק דבחומש לא איכפת לן דאינו שב מידיעתו, אך מפורש להיפך במהרש"א פסחים (כ"ט.), וע"ע בחלקת יואב קמא או"ח סי' ט':
פסוק כג
או הודע רש"י כמו אם הודע, עמ"ש בזה בפרד"י משפטים (קצ"ה.):
פסוק כה
ולקח באצבעו, זבחים (כ"ד.) על קבלת הדם בכלי ביד ימינו, והק' בהכתב והקבלה דבמצורע (י"ד כ"ה) ולקח הכהן מפורשים על טבילת האצבע בדם, בזבחים (מ"ז:) ושם לא נא' באצבעו ומפורשים על טבילת אצבע בדם, והכא שמבואר באצבעו לא נפרשנו על טבילת האצבע כי אם על קבלת הדם בכלי, וי"ל דאצבע גם הוראות כלי, אצבע ל' תפיסה ופי שנים בהוראות אצבעו, הכלי ואבר יד:
פסוק כו
ונסלח לו, בתוה"מ סי' רס"ז מחילת עון ידובר בלשונות הרבה, ויש הבדל בין לשון סליחה ויתר לשונות, של' סליחה מורה שמעביר החטא כאלו לא הי' במציאות כלל, משא"כ בלשונות מעביר עון עדיין ישנו במק"א לכן נושא עון, ה' נושאו, תם עונך, הי' לו מציאות בזמן עבר אבל עון הנסלח דומה כאלו לא הי' לו מציאות כלל ולכן לא נמצא לשון סליחה מאדם לאדם, כי אין האדם יכול לעשות דבר כאלו לא הי':
פסוק כז
חטאת, חטאת קבוע לעולם קרבן בהמה ולא עולה ויורד וכן בדבר שחייבים על זדונה כרת והם מ"ג, ויש ג' אע"פ שהם בכרת אינם בחטאת, מילה ופסח דרק בעשה, ומגדף אינו במעשה, וצריך שיהי' שוגג מתחלה עד סוף, ואם טעה בדבר מצוה כגון לולב ביו"ט ראשון כשחל בשבת ושכח והוציא לרה"ר פטור מחטאת, ודוקא בעושה מצוה, ובטעם המלך הל' שופר כ' דוקא במצוה דאורייתא אבל לא טעה במצוה דרבנן, ועמנ"ח מ' קכ"א אריכות מכל עניני חטאת: ה. א) ונפש כי תחטא, פי' בזהר (י"ג:) בלשון בתמיה, שהכתוב מתמה על הנשמה איך אפשר שתחטיא דהיא חלק אלוקי ממעל, יש טועים לשאול הלא הא"ס אינו מתחלק חלילה, ורק האמת כמו מדורת אש שהדולק ממנו נר, המדורה לא נחסרה כלום, ומ"מ נוכל לומר שהנר הוא חלק מן המדורה, אבל המדורה עצמה אינה נחלקת, ועי' בס' הברית בפ' בהעלותך, ובשפע טל בהקדמה בן מאה שנים, ובס' נשמת חיים מאמר שני:
שם) ושמעה קול אלה, הוא השבועה קודם צאתו לעולם תהי' צדיק, נדה (ל':), "והוא עד" האדם בעצמו מעיד על כל מעשה (כחגיגה ט"ז.) "או ראה" מקומו בגיהנם, "או ידע" בעצמו, ואמר אם לא יגיד ונשא עונו מלת לוא באלף ו', דכ' במשלי מכסה פשעי' לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם (כ"ח י"ג), ופי' בבינה לעתים דרוש מ' כי החוטא הכופר ואומר לא חטאתי אינו מבטל בזה כח מקטרג הנברא בחטאו ואדרבה עוד יוסיף לקטרג עליו, אבל אם מתוודה בלב נשבר חטאתי עויתי פשעתי ואני מתחרט ואקבל על עצמי שלא אעשה עוד כזה אז ירוחם מן שמים, וכ' בירמי' (ב' ל"ה) הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי, ומלבד העונש של החטא עוד אענשך על כפירתך בחטא, וז"ש "אם לא יגיד" אם לא יתוודע קודם מיתה, "ונשא עונו" עמו לגיהנם, אך אם "לוא יגיד"אם לו ית' יגיד ויתוודה, אז "ונשא עונו" הי' נושא העון וימחול לו, וכן אי' במדרש תהלים ק', מכסה פשעי' לא יצלח זה אדה"ר שאמר האשה אשר נתת כו', ומודה ועוזב ירוחם, זה קין שאמר גדול עוני מנשוא: והגר"א ז"ל אמר במ"ש בתהלים (ל"ב ה') חטאתי אודיעך ועוני לא כסית, אמרתי אודה על פשעי לה' ואתה נשאת עון חטאתי סלה, דכאשר בא נתן לדוד להוכיחו כ' בשמואל ב' (י"ב י"ג) ויאמר דוד חטאתי לה' ויאמר נתן אל דוד גם ה' העביר חטאתך לא תמות, ויש שם פסקא באמצע הפסוק בין תיבת לה' לתיבת ויאמר, ומשמע שחסר כאן מקצת דברים מה שדוד רצה לומר עוד, ובא נתן והפסיק דיבורו, וצ"ל שדוד חפץ עוד לומר המלות עויתי פשעתי כדין כל המתוודים, אך היודע מחשבות ידע שדוד אמר חטאתי בחרטה מוחלטת, עד אשר המלה חטאתי די להעביר חטאו, לכן מיד בא נתן בתוך דיבורו במה שאמר חטאתי, וא"ל גם ה' העביר חטאתך, וז"ש בתהלים חטאתך אודיעך ר"ל שאמרת חטאתי לה' ועוני לא כסית ר"ל גם עויתי חפצתי לומר אמרתי אודה עלי פשעי ר"ל שגם פשעתי חפצתי לומר כדין כל המבקשים סליחה אכן ואתה נשאת את עון חטאתי סלה, ר"ל שסלחת לי מיד אחר הדיבור חטאתי ופח"ח: ובחות יאיר מהאו"ח ז"ל כ' דצדיק נתפס בעון הדור שהי' לו למחות וזה ונפש כי תחטא ר"ל מלשון חסרון כמ"ש במ"א (א' כ"א) אני ובני חטאים ר"ל שיחסר נפש הצדיק, "ושמעת קול אלה' שהצדיק שמע להשבועה שהשביעו אותו קודם שנברא, היה צדיק, "והוא עד" הצדיק הוא תכשיטו של עולם, מל' הורד עדיך (שמות ל"ג ה'), וק' למה ילקה הצדיק בעון הדור ע"ז אמר "והוא ראה או ידע" איזה עון שבדור, "והוא לא יגיד" ויוכיח להם, לכך "ונשא עונו". ועפ"ז י"ל מדרש נח בפסוק שנאו בשער מוכיח (עמוס ה' י') זה נח. ולפי שהיו שטופים בגזל נימוחו, דהי' קשה למדרש דהא צדיק מכפר על עון הדור ומדוע כאן להיפך וקאמר שנאו בשער מוכיח, שהי' נח מוכיחן לכך נימוחו מהעולם, וע' בפ' אחרי (ט"ז א') הרבה מענין הספד:
שם) באוה"ח שישנה בשבועות העדות משבועות ביטוי מג"ש דתחטא תחטא וכו' ופלא כי הלימוד תחטא תחטא מג"ש למעלה שם בהסוגיא שבועות העדות משבועת הפקדון, ובאמת שבועות ביטוי לא נאמר "תחטא", ובהמאסף מירושלים שנת י"ח סי' פ' הגיה במקום משבועות ביטוי צ"ל "כשבועות ביטוי" וכוונתו יען שידענו מג"ש משבועות הפקדון ששבועות העדות ישנו מפי עצמו כמו שבועות ביטוי שישנו ג"כ מפי עצמו ע"כ למדו שפיר מלאחת הנאמר בשבועות ביטוי דשבועה מפיו ל"צ להיות בב"ד ודוקא שהי' הכפירה בב"ד, ועי' ס' עבודת הלוים על שבועות (דף ל"ב.) מ"ש לתרץ האוה"ח:
שם) במד"ר כאן פ"י מעשה דבר תלמיון, ובש"ס נדרים (כ"ה.) איתא זה קניא דרבא, דיהיב מעות בתוכו ונשבע שהחזירו, ועתו"ס שבועות (כ"ט:) ד"ה משום, ושו"ת הרשב"א ח"ד סי' רע"ב. וקשה דמה הועיל בזה והא לא יצא ידי חזרה כיון דכפרה בעי דעת בעלים בחזרה, עי' ב"ק (נ"ז. וקי"ח.) ועוד הק' בדברי שאול מ"ת כיון דדעתו הי' ליקח ממנו הקניא בחזרה אכתי עובר דלא רצה ליתן לו רק על מנת שיחזיר לו ולא מהני, ועיו"ד סי' רל"ח סכ"ג בשבועה אי מועיל במתנה ע"מ להחזיר וביד שאול שם, ובידי משה על מדרש כ' דתלמיון הי' ת"ח ואולי שחשב להקל שבועתו שלא יהי' יוצא שבועה מפיו לשקר בעת שבועתו, ועי' חו"מ סי' ל"ד ס"ה. דשבועה דלהבא אינו נפסל לעדות משום דלא יצא מפיו לשקר. שם) והוא עד, יש הבדל בין עד ובין עונה, עונה יקרא מצד ההגדה בב"ד ויבא עמו שימוש הב', ושם עד יקרא מצד שהוא מיועד וכשר לעדות, ומצד שהוא המתרה בו ורק הכשיר לעדות, ואף שלא יגיד לפני הב"ד, אילת השחר סי' תכ"ד:
שם) לא יגיד. יש הבדל בין מגיד ובין אומר ומספר, המגיד מודיע דבר שלא ידע השומע ושרוצה להודעהו כי הדבר נוגע אליו, משא"כ האומר, יהי' גם בדבר בלת חדש, והמספר יהי' גם בדבר שאין תועלת להשומע בידיעתו, תוה"מ סי' ש' ומצורע סי' ע"ט:
שם) אם לוא יגיד, "לו ולא" מכאן נלמד אם הבע"ד אינו תובע לו אינו מחויב להעיד, בחו"מ סי' כ"ח ס"א, וז"פ אני ה' לא שניתי ואתם בנ"י לא כליתם (מלאכי ג' ו') דאי' במדרש, ביה"כ כששטן מקטרג, וצוה ה' לו להביא עדות, ופונה לשמים וארץ, ויאמר שאינם מחויבים להעיד, אם הבע"ד השי"ת אינו תובע מהם להעיד, וז"פ אני ה' לא שניתי בכוונה שניתי "לא" מן אםלא יגיד, והוספתי וא"ו "לו" יגיד, דלהעיד צריך רק שהבע"ד יתבע, ומשו"ה ואתם בנ"י לא כליתם, והשטן אין לו כח לקטרג:
שם) בענין עדות, חייב להעיד עדות בפני ב"ד, ובדיני ממונות רק בתובעו בעל דין ובאיסורין וד"נ חייב להעיד מעצמו, ואם העד תלמוד חכם גדול, פטור להעיד שעשה של כבוד התורה דוחה עשה דעדות, אבל בד"נ אין חכמה וכו' ובתומים סי' כ"ח סקי"ב חולק בין בזיון קטן גדול ובין עדות שאין שוה בכל ובעדות ממון וכחש העד ונשבע שאין יודע חייב קרבן, ודוקא ב' עדים אבל ע"א אין מצוה, ובמקום דמהני ע"א כגון בסוטה ומיתה חייב להעיד, ובע"א בממון דאינו מחייב רק שבועה חייב רק בידי שמים, ע' ב"ק (נ"ו) ועקצ"ח סי' כ"ח. בקיבל עליו קרוב או פסול הם באם לא יגיד ונשא עונו, ועמנ"ח מ' קכ"ב בשם ירושלמי דאינו חייב משום לא יגיד כו', ובס' המצות מ"ע קע"ח כ' דגם בע"א הוא באם לא יגיד, וכ"מ בר"מ פ"א ה"א מעדות, ובכ"מ העיר מב"ק (נ"ו.) ל"צ בחד, משמע דבע"א ליכא קרא, וע' רשב"א אם עד שמחייב ממון כמו נסכא דר' אבא חייב מדאורייתא להעיד כבי תרי וכ"כ בשטמ"ק, וחות יאיר סי' קס"ז לא ראה כל זה, ועי' ס' יראים סי' רמ"ג ובשו"ת מים עמוקים סי' ל"ד דבע"א איכא אם לא יגיד, וע"ע ירושלמי סנהדרין פ"ג ה"ט, ובחוט המשולש ח"ג להגר"ח מזולאזנע ז"ל, ובהגהות על סה"מ מהגר"ח העללער נ"י. ובמנ"ח מ' ל"ז כ' דגם באיסורין עוברים על לא תענה ברעך עד שקר אפי' שלא בבע"ד, ובשו"ת עטרת חכמים חו"מ סי' ט"ו כ' דליכא לאו, והטעם דכ' ברעך ובאיסורין לא העידו על רעך, ובשו"ת רע"א סי' קע"ו כ' אם ב' העידו שהרג נפש וב' הזימו דלא עברו על לאו זה כיון דלא העידו על רעך להפסידו בשום דבר ע"ש וא"כ באיסורין כן, ועי' חכמת שלמה חו"מ סי' כ"ח ס"א ובס' מנחת סולת על מנ"ח מהגאבד"ק דוקלא שליט"א שם אריכות בכל זה: ונשים ועבדים במקום שמועיל עדותן, הם באם לא יגיד, ובחינוך כ' דשבועות העדות אינו נוהג בנשים, ובעדות אשה וטומאה אף שנאמנים מ"מ כיון דאינם בגדר עדות פטורין מקרבן שבועה, ועי' תפארת ישראל שבועות פ"ד אות א', ובשו"ת נוב"י קמא אה"ע סי' ל"ג ותנינא חו"מ סי' ח', ושו"ת רע"א סי' קע"ט, ודברי חיים הלכות עדות אות ט"ז. ובשבועות (ל"ג:) או ראה או ידע עדות המתקיימת בראי' בלא ידיעה, מנה מניתי לך בפני עדים יבואו ויעידו, מנה הודאתי זה הוא ידיעה בלא ראי' וזה בד"מ, ובד"נ בעי ראי' וידיעה, ובר"מ פ"ו ה"א מזכי' הלך בנו למדה"י ושמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחר ובא הבן ל"מ מתנה דהדברים מוכיחים שלא כתב לו רק ע"מ שמת בנו, והוא מב"ב (קמ"ו:), ובפ"י הי"א מאישות כ' הכותב לארוסתו תוספות כתובה ומתה אין ליורשיה כלום שלא כתב אלא ע"מ לכונסה, וזה הוא בכתובות (נ"ד:), והק' בתורה תמימה מפ"ח הי"ד מנזקי ממון גמל האוחר בין הגמלים ונמצא הרוג בצדו אין אומרים שזה הרגו הרי דפסק שלא אזלינן בתר אומדנא, ויש לחלק הרי דגוף המעשה מבורר אצל הדיינים אלא שמסופקים בדעת הנותן אז אזלינן בתר אומדנא, אבל היכי שגוף המעשה אינו מבורר אלא דצריך לדון הווייתה ע"מ אומדנא בזה לא אזלינן בתר אומדנא: ובכתובות (כ'.) כותב אדם עדותו ומעיד עלי' וכו'. ומזה כ' בתה"ד והובא ברביד הזהב דאדם יכול לישבע על פנקסו אע"פ שאינו זוכר וע' שו"ת מהריב"ל ח"ב סי' נ'. ובכריתות (י"ב:) דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות ובתוס' ישנים שם בע"א, עדים ששמעו הדבר אך לא נתכוונו לעדות אין בעדותן כלום ע"ש, ובטורי אבן ר"ה (דכ"ד.) ד"ה מ"ט הקשה מגמ' שם ובשטמ"ק בשם הרא"ש כ' דלא בעי כוונה, ובחו"מ סי' ל"ו ס"א פסק בשו"ע דאף לא נתכוון להעיד עדותן כשרה, ועשו"ת בית שמואל אחרון חו"מ סי' כ"ב שתי' ע"פ הש"ך שם, דאף דלא בעי כוונה להעיד, אבל באם נמצא קרוב או פסול ומכשירין העדות מחמת שהקרוב לא נתכוון להעיד, צריכים הכשרים לכוון להעיד דאל"כ הוי תרתי דסתרי דאם אין הקריב פוסל וצריך אתה לומר כיון דלא נתכוון להעיד אינו בכלל עד, א"כ איך אתה יכול להכשיר עדות הרחוק שלא נתכוון להעיד ופח"ח, וא"כ יש לתרץ סוגי' דכריתות דמיירי שהי' שם קרובים וא"כ צריכים כשרים לכוון להעיד, ועמ"ש בזה בשו"ת מנחת אברהם סי' כ"ו, ומ"ה אות י"ב. וכעת ראיתי בשו"ת זיו הלבנון סי' ט"ז אות י"ד דבשני דברים יתואר בשם עד, או כוונתו בעת הראי' להעיד, או מעת שבא לב"ד והעיד בפועל, ושפיר מועיל עדות אף בלא כוונה להעיד אבל קרבן שבועה אינו מחויב רק בכוון להעיד ע"ש באריכות: ובש"ך הנ"ל כ' בב"ש אחרון שם. לתרץ רמב"ם פ"ב ה"ד משופר אם לא כוון לא יצא ובפ"ו ה"ג מחמץ פסק כפאו ואכל מצה יצא. ובר"ה (כ"ח.) דייק רבא מהא דכפאו ואכל מצה דיצא דהתוקע לשיר יצא, וי"ל דתוס' בר"ה שם (כ"ח:) ד"ה ומנא. (ובדף ט"ז:) ד"ה ותוקעים הקשו על הא דתוקעין כשהן יושבין וכשהן עומדין כדי לערבב השטן הא עובר בבל תוסיף ותי' דבעושה מצוה ב' פעמים אינו עובר בב"ת. וברשב"א תי' דרק בנתכוון להוסיף על המצוה. אבל כאן נתכוון רק לערבב השטן ל"ש ב"ת. וא"כ א"ש אף דמצות א"צ כוונה אבל אנו שתוקעין מיושב ומעומד. וק' דעובר בב"ת ורק הואיל דאינו מתכוון להוסיף וא"כ בעינן לכוין במה שהוא מצוה דאל"כ יהי' תרתי דסתרי. וא"ש נמי מ"ש בפ"ב ה"ה ממגילה קרא מגילה בלא כוונה לא יצא. דבמגילה (י"ט.) מהיכן קורא המגילה ר"מ אומר כולו ורי"א מאיש יהודי וכו' והלכה כולו בר"מ פ"א ה"ג וק' דהא ר"מ יחיד נגד רבים. ורק דפסקינן בברכות (ט':) בק"ש הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה. וכן י"ל במגילה אך ק' הא עובר בב"ת. ורק התי' כרשב"א דאין מתכוון להוסיף רק כקורא בתורה. ולפ"ז צריך לכוין מאחר הדברים כו' לצאת בו דאל"כ הוי תרתי דסתרי. ועמש"ל בחו"מ סי' ל"ו בזה ובשו"ת שערי דעה ח"א סי' י' ושו"מ תליתאה ח"א סי' תכ"ז: ובהלכות עדות כתבתי בימי חורפי קונטרס גדול בפלפול וקצת דפסתי בפרד"י ח"א בדף שע"א - וגם כתבתי קיצור מפוסקים ראשונים ואחרונים, ואעתיקם כאן בקיצור נמרץ והמעיין בהם ימצא הרבה חדשות, וכתבתי בסדר שו"ע חו"מ מסימן כ"ח ואילך:
כ"ח. שנים שכבשו עדותם חייבים מדאורייתא לצאת ידי שמים. ואחד רק מדרבנן. (ב"ק נ"ו.) ועדות מיוחדת ג"כ מדרבנן (נתה"מ). ואף בקיבל עליו כב' מ"מ אינו עובר באם לא יגיד ונשא עונו. (ירושלמי ורמב"ן. ועי' תומים ולימודי ה' סי' קט"ז). ואי מדאו' כשר ומדרבנן פסול שוב בקיבלו עובר. וא"ש קו' רשב"א שבועות (ל"א.) במשחק בקובי' מדאו' חזי. הא מדרבנן פסול ומה נפק"מ בעדותו ע"ש, די"ל דמשנה איירי בקיבלו. עי' חי' הר"מ וישועות ישראל, ובנתה"מ בקיבל עלי' כב' חייב מדאו' משום השבת אבידה. ובנתה"מ סק"ב תפיסה מהני משום עביד דין לנפשי'. ש"ך כ"ה סק"ב. וא"כ אסור לתפוס כמו שב"ד א"י להוציא. וא"ש קו' התומים מדכרי דמשו"ה רבא לא תפס. בנה"מ אף לרש"ו בעבדינן חומרא חייב לצי"ש אבל תפיסה ל"מ לא כקצה"ח. תומים סק"א נשבע שלא להעיד לא דהוי לבטל מצוה, ובע"א חל דרק מדרבנן חייב להעיד וחל השבועה הנמ"י הק' כובש היאך הו"א לחייב בדיני אדם היאך ידעינן, ותי' לאחר שאמרו אינו יודע אמרו שיודעין דאינו חוזר ומגיד, והו"א לגבי עצמן נאמנים וחוזרים בד"א, אך ק' להר"ן דמאינו יודע ליודע לא הוי חוזר ומגיד, וכ' בב"ח דאם היו יודעין שכבשו הי' חייבין בד"א א"כ אם תובעים שכבשו חייבים היסת כמו כופר הכל אבל א"י פטורים בד"א פטורין מהיסת: מפי כתבם שיטת רש"י עדים ששלחו עדותן הוי מפ"כ (בגיטין ע"א.) ור"ת אי ראוים להגיד לא הוי מפ"כ ולא אלמים. דראוי לבילה אין בילה מעכב. ותומים סקט"ו הק' הא דצורבא מדרבנן לא ליזל, בשבועות (ל':), הא יוכל לשלוח כתב. אך לכאו"ק בשלח כתב הא אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד דבכה"ג מעיד לשקר (ונה"מ מגזה"כ. וכשקורין בפני ב"ד הכתב הוי כבפני בעל דין) וצ"ל דדוקא באופן דמקבלין שלא בפני בע"ד. והגמ' דל"מ לא ליזל איירי באופן דצריך בפני בע"ד ל"מ שלח כתב. בתומים דבאיסור וד"נ לכ"ע ל"מ כתב. וראי' דא"כ משכחת עדים זוממין שיהי' במעשה ע"י כתב. ובסנהדרין ס"ו דאין בו מעשה. ועפרד"י יתרו (דף קל"ז:). שי' רי"ף דדוקא במונח תח"י עדים הוי מפ"כ. דאי בעי כבשו לעדותם. אבל כל שטרות דמוסרים לבע"ד דא"י לכבוש עדותם ל"ה מפ"כ. והק' ראשונים דא"כ נפסול הרבה שטרות ששכחו עד שלא מסרו לבע"ד. ורק בשטר קידושין דבידה ושוב אף כשמסרו לעדים ל"ה מפ"כ. ונתה"מ מ"ו סקי"ט כ' דרי"ף ס"ל דצ"ל שכל אחד שיראה השטר יוכל להעיד על המעשה וא"כ בכל שטר, אחר א"י להעיד דשמא לא נמסר לידה ל"מ. תוס' כתובות (כ'.) שטר העשוי מדעת שניהם ל"ה מפ"כ. וגם כתב בלשון שטר. ועי' מרדכי דרק שטר מגזה"כ דכ' וכתב בספר וחתום. ועי' שטמ"ק ב"מ (י"ג.) שטר שאין בו אחריות אינו גובה מבני תורין מה"ת דבאמת הוי מפ"כ ורק גזה"כ דמהני שטר. אבל בא"ב אחריות ל"ה שטר שוב הוי מפ"כ. ועמ"ש בזה לנכוןזקיני הגאון מלאסק ז"ל בספרו אהבת דוד ח"א (בדף א'): שי' בעה"מ דשטר נעשה מדעת מתחייב ל"ה מפ"כ רק מפי כתבו. וכן בגיטין וקידושין מדעת מגרש ומקדש והוי מטעם שליחות. ובחי' הרי"מ סק"כ הק' אי נימא דל"מ מפ"כ והוי שקר ול"ה כלל שליחו. וכ' מפ"כ לא משום שקר רק מגזה"כ ואף דאמת, צותה התורה לב"ד שיחזיקוהו למשקרין וא"כ השטר אמת והוי שלוחין. ועי' תומים ל"ט סקכ"א דבספק מפ"כ מהני להוציא מלוה ולא מלקוחות. דעפ"כ לא מחשש שקר רק כקרובים ומגזה"כ. אבל בספק מוציאין מלוה ולא מלקוחות דלא עדיף ממלוה ע"פ ע"ש, לפ"ז בספק עדים קרובים דהיינו ספק בן ט' לראשון או ז' לאחרון מועילין להוציא ממון מלוה, וזה חדש: חת"ס אה"ע ח"ב סי'. מ"ה הק' בגט המתחייב האשה, ואיך מהני בע"כ דהוי מפ"כ וכ' דבשעת קידושין קיבלה. על עצמה שברשות הבעל לגרשה בע"כ, וא"ש קו' ירושלמי דלמ"ל לא ישוב לקחתו, ת"ל דערות דבר לב"ש, וק' דילמא הפסוק בעבר וגירשה בלא ערות דבר וכמ"ש הרשב"א, ורק בכה"ג ל"מ הגט דלא קיבלה ע"ע שיכול לגרשה בע"כ בלא ערות דבר, וכן כל פסק דין רק משום עדות, ופס"ד אינו מדעת שניהם, ורק קיבלו ע"ע תיכף מה שיופסק הוי כמו מדעתם: שיטת רמב"ם שטר מדרבנן, וק' דמדאו' כנחקרה עדותן מב"ד. ומגיטין (ל"ו.) ושבועות (מ"ה.) שבועות שותפין היכי משכחת מה"ת ומשני דאקפיד בשטר משמע מה"ת, וגם ק' מכל גיטין ושטרי קידושין, וכ' בנה"מ דשטר קנין שייך מפ"כ אבל כל שטרות דעדות רק על השטר שהוא כשר או דגט כשר ואין עדותן על הגירושין או על מקח, בכה"ג לא בעי מפיהם, ואח"כ כבר הוחזק השטר וכ"כ בסי' ל"ד סק"ו. ובתומים סקט"ז כ' הא דשטר מה"ת וגט וקידושין דכך הכשירו של שטר דצריך עדים ואף אם יאמר בפני אלף הריני מגרש אשתי או מקדש ל"מ ורק צריך שיכתב גט וקידושין ויחתמו עדים וכן בשטר קנין, כמו כל הקנינים כתבה התורה עוד קנין שיכתב שטר ויחתמו עדים וזה לכ"ע מה"ת, אך אם מסופקין אם כל השטר אמת ושמא לא חתימת עדים הוא וצריך להעיד על חתימתן זה מה"ת צריך מפיהם ולא מפ"כ להעיד על חתימת העדים עכת"ד: בחת"ס אה"ע ח"א סי' ק"ד הק' דאטו עדים בגט כתוב בתורה ורק וכתב לה ספר כריתות, ומנ"ל דבעי עדי חתימה בגט, וע"כ דילפי' דבר דבר מממון מה להלן ב' עדים. והתם ע"פ ולא מפ"כ, וא"כ יוצדק בגט שעדים יגמרו הכריתות יהי' ע"פ שיאמרו פב"פ גירש אשתו בכתב ידו ולמה מועיל חתימת עדים, וכן הק' בחו"מ סי' קצ"ט, ועוד דדרכי נועם כ' ואשה שנתגרשה א"נ בגט אלא בעדי ראי' שחתימת עדים אמת, והנכון כתי' הב' וכמ"ש בלח"מ דאם העדים חיין הוי מה"ת ורק במתו דרבנן. וענה"מ מ"ו סק"ט דכל שטרות נגמרו מה"ת כשבאו לב"ד ומדרבנן תיכף משעת החתימה. אך ק' דמה"ת מי שיש לו שטר ומתו עדים בטל השטר ובגט כשמתו עדים א"י להנשא ודרכי' נועם ואין זה. עצה שיעמדו ימים רבים. וכ' הח"ס דבזמן התורה שלא היו מזייפים והוי חתימת העדים כנחקרו ואף אם מתו אח"כ מהני כמו נחקרו בחיותן, אמנם מזמן שמזייפין והוצרכו חז"ל קיום ב"ד, א"כ ל"ש בשעת חתימה נחקרה, דבידם לומר אין זה כת"י, ורק אם נתקיים בב"ד א"י לומר מזויף והוי אז כנחקרה וצריך שיהי' חיין אז בשעת קיום וא"כ הוי מה"ת, אבל אם מתו ל"מ דל"ש נחקרה בשעת קיום דאז מתו ורק מדרבנן: אין מקבלין שלא בפני בע"ד, ואם קיבלו אין דנין ע"פ, וי"א דכשר בדיעבד, ובהזמה דחידוש אף בדיעבד ל"מ, אבל לכ"ע מועיל חוזרין ומגידין בפני' ולא אמרי' עביד לאחזוקי דיבורי', והא דהעיד בפסלותו ונתרחק דל"מ לחזור ולהעיד משום דנפסק הדין עקצה"ח ובסי' ל"ג סק"ב, ועי' חי' הרי"ם בכל מקום דאם עדות א' הועיל למקצת א"י להעיד פעם ב' דעביד לאחזוקי, אבל אי לא הועיל כלל הוי כלא העיד יכול להעיד עתה. ואם נראה לב"ד שיהי' פסידא כגון שעדים הולכים למדה"י או בע"ד חולה מקבלין, וי"א אף בפסידא בעי שלחו אחריו ולא בא דבעי שיפשעו ואל"כ שמא מזלו גרים, ודוקא תובע חולה הקילו שיאמר אני רוצה להזכיר עדים וכשימות יפסיד, אבל בנתבע חולה יכול להמתין עד שיגדלו היתומים וקטן שלא בפניו דמי וצריך להמתין. אם בע"ד כאן ועדים לא מכירין הוי בשלא בפניו. וכ' תומים סקי"ח דוקא אם יכירהו אח"כ, אבל בא"א להכירו הוי כחולה ומקבלין, ובתובע לב' שותפים וא' אינו כאן עי' ב"ש אה"ע סי' פ"ה סק"ח ופת"ש סקכ"ב ושער המשפט: טעם דאין מקבלין מדאו' דכ' והועד בבעלי' יבא בעל השור ויעמדו על שורו, ובשבו"י סי' קמ"ח כדי שירחמו הב"ד, וזה שייך רק בד"נ, ותמה התומים סקי"ח דכי מרחמין בדין, וחתומים סקט"ו משמע משום העזה ונח"מ חולק וערש"י תצא (כ"ב י"ד) את האשה הזאת לקחתי מכאן שאין אומר דבר אלא בפני בע"ד, ועי' שואל ומשיב חמישאה, סי' ע"ב. ובנובי"ק אה"ע סי' ע"ב בהיתר ד' נסתפק בד"נ אי מועיל חולה או שלחו ולא בא, ומביא רשב"א מובא בב"י סי' שפ"ח דאף בד"נ מועיל, אמנם ברשב"א ב"ק (קי"ב:) הק' כיון דקרא כ' והועד למה מועיל בחולה, וכ' דעיקר קרא בשור כ' דהוי כד"נ, ובד"מ מדרבנן ואסמכתא יצא מזה דאין מקבלין מדרבנן ומשו"ה מועיל חולה או שלחו ולא בא, חבל בד"נ מה"ת ל"מ, וסותר עצמו, ועשו"ת רע"א סי' צ"ט וק"ד וישועות ישראל: ודבר הנוגע לממון ואיסור כגון אשה שזינתה והפסד כתובה מתוך דל"מ לאיסור בדיעבד ל"מ לממון. (תשו' רמ"א סי' י"ב) ועי' פ"ת אה"ע סי' י"א סקי"ח ולפרוש מאיסור כגון עדי שנתקדשה או תרומה שנטמאה מקבלין (שטמ"ק) ובתשו' ר"ב אשכנזי סי' ה' דוקא היכי דלא הוי, רק לאפרושי מאיסור, אבל אי איכא גם ממון א"מ. ריב"ש סי' רס"ו לפסול מקבלין שלא בפני בע"ד, ובהזמה שלא בפניו דמי להכחשה ומקבלין ומשום דאין חוב להם. וכתב בש"ך סוס"י ל"ח דוקא לפסול לעדות אינו חוב אבל לפסול לשבועה הוי חוב ואין נפסלין, ועב"י אה"ע סי' מ"ב. מי שיורה כריב"ש צריך לנדותו, וענב"י בהיתר ה' אריכות. שליחו הוי כבפני', ב"י חו"מ שפ"ח, ר"ן לפטור מקבלין שלא בפני' והפו' לא העלו כן ועי' שו"מ שם. סי' מ"ו ס"י מקיימין שטר שלא בפני בע"ד משום קיום דרבנן (ראשונים ב"ק קי"ב) וריב"ש כ' כיון דקיום אף בע"כ מועיל שלא בפני', ובשטמ"ק היכי דעדים עצמן מקיימין דעל מנה שבשטר מעידין צ"ל בפני בע"ד, ותשו' הרא"ש כלל פ"ה כ' דבקטנים אין מקיימין שטר, וק' והא קיום מועיל שלא בפני', ובסמ"ע סקי"א כ' שתרתי לא אמרי' שיגבה מיתומים ויקוים שלא בפניהם, ותומים בסי' ק"י סק"ו כ' דרא"ש מיירי בעדים עצמן מקיימין ועי"ז כ' הא דמקיימין שלא בפני' דקיום דרבנן ומדאו' כנחקרה כו' ובקטן אפי' אי כנחקרה בב"ד ל"מ דהוי קטן ואפי' אי החתומים של השטר הי' אומרים בעל פה ל"מ עש"ה: שטמ"ק ב"ק בשם מאירי דלאפרושי מאיסורא מקבלין כנ"ל וק' דבממון ג"כ יש איסור גזל, וכה"ק החי' הרי"מ סקכ"ד ובח"ב דף קל"ח. ונלפענ"ד דבכל זכי' שלא בפני' יכול אח"כ הזוכה למחות. וכ' הרשב"א קידושין (כ"ג) דבעבד דזכין לו שחרור ל"מ מחאתו אח"כ. דבממון ל"ה זכות גמור דשונא מתנות יחי'. ורק נפשו של אדם מחמדתן. אבל בשחרור שיהי' ישראל הוי זכות גמור ול"מ מחאה. ואי דבגר קטן דמטבילין אותו על דעת ב"ד ומהני מחאה בכתובות (י"א.). התם ל"מ בע"כ לעשותו גר. אבל בשחרור מהני בע"כ. והובא ג"כ בקצה"ח סי' קס"ד סק"ג ע"ש. וא"כ בכל אין מקבלין כו' היינו במוחה אח"כ ואומר דהעידו שקר. דאם מודה ל"צ לעדים. וע"כ במוחה וא"כ לאפרושי מאיסורא. דהוי זכות גמור ומהני ג"כ בע"כ אי יהי' כאן יביאהו ע"כ לב"ד שישמע עדותם שפיר ל"מ מחאה. אבל בממון לא הוי עדות גמור ומהני מחאה. וניחא מש"ל מנוב"י דבממון עם איסור אין מקבלין וק' דסו"ס הוי לאפרושי מאיסורא. ולפמ"ש ניחא כיון דהוי ג"כ ממון ונפשן מחמדתן לא הוי זכות גמור ומהני מחאה אח"כ:
כ"ט. כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד. פרש"י כתובות (י"ח: וסנהד' מ"ד.) חדא הגדה כתיבא אם לא יגיד ואהגדה קמייתא קפיד. ובשטמ"ק דע"פ ב' עדים יקום דבר. ואם יכולין לחזור איך יקום דבר. ועוד שם כמו אשר לא יבנה דשוב לא יבנה כן הכ"נ כיון שלא הגיד כמו שאומר עכשיו שוב לא יגיד. ועוד יש טעם דאין אדם משים עצמו רשע ואם חוזר ומגיד משים עצמו רשע. ובחה"ר סק"ט ודאי ל"ש שיועיל חזרה לגמרי דמה חזית דציית לדיבורם הב' לציית לדיבור הא'. רק כתרי ותרי ובטל העדות ומשו"ה א"ח ומגיד דבהגדה א' איכא חזקת כשרות. אבל בהגדה ב' אדרבה אם נאמר דעכשיו אמת ומקודם שקר הוי פסולים, וכ"כ באהבת דוד דל"ט. ור"ן כ' דבכל עדות ממון בלא שבועה יכולין לחזור. דאם לא יגיד בתר ושמעה קול אלה כתיב. והא דא"ח ומגיד דוקא בעדות שבשטר דנגמר עדותן דל"ש בי' שבועות העדות. אבל על פה ל"ח גמר עדותן עד אחר שבועה. וכ' אחרונים דהסברא כיון שהגיד אף הר"ן מודה. והטעם אאמע"ר. רק באנוסים לא שייך זה. ועל זה כ' מאם לא יגיד. ודוקא בשטר ולא בע"פ. וזה חדש דבע"פ באנוסים ל"ש כיון שהגיד. ועי' חה"ר סק"ד: ע"א יכול לחזור. (כה"ג) ובסי' מ"ו משמע דע"אבשטר מחלוקת הפו' אי מהני חזרה, עחה"ר סק"ד וכ"ח סק"ה וחכמת שלמה סי' כ"ח: וכל זמן שלא נחקרו יכולין לחזור, ונסתפק ב"י בדיני ממונות דא"צ דו"ח מדרבנן אי יכולין לחזור כ"ז שלא נחקרו או כיון שא"צ דו"ח א"י לחזור, ועסמ"ע סק"א ותומים הק' מתוס' פסחים י"א דאף בדבר דבעי דו"ח א"י חזור משעת הגדה וענה"מ, ונעלם ממנו במח"כ תוס' סנהד' (ל"ב:) ד"ה היכי דיכולין לחזור קודם שנחקרה עתה"ר סק"א (וי"ל לש"ך ל"ג סקט"ז הא דבד"מ ל"צ דו"ח דמסתמא יודעין אבל באינו יודע בטיל, ולפ"ז כיון דחוזרין מעדותן, ולא יהי' משכחת דו"ח שוב בטל העדות ומהני חזרה) ועשו"ת עטרת חכמים חו"מ סי' א', ב"מ (כ"ח:) בדבר שמוכח שטעה יכול לחזור אף אחר כדי דיבור כגון שבע"ד הביא עדים לחובתו, ושטמ"ק כ' הא דתכ"ד יכולין לחזור ז"ד בחוזרין מעצמן אבל בחוזרין מאימת חבירו בכה"ג א"י חזור אף תוכ"ד ובב"מ הי' בתכ"ד, ותומים סק"ג כ' שצ"ע, (וק' מכתו' (ל"ג.) ניתרי בהו אימת בסוף מה דהלה הרה, וניתרו תכ"ד ופרש"י דיכולין לחזור אף דהוי מאימת חבירו וצ"ע): סמ"ע ח' בשאמר אינו זוכר עתה יכול לחזור ולומר נתתי אל לבי ונזכרתי, אבל באמר סתם אינו יודע א"ח ומגיד, ותומים סק"ד דאף בסתם אינו זוכר יכול לומר נזכרתי וענה"מ: שער המשפט ופ"ת א' נסתפק בב' כתי עדים המכחישין וכת א' חזרה אי אמרי' א"ח ומגיד דהוי תרי ותרי או כיון דב' מכחישין יכולין לחזור, ובריב"ש רס"ו דל"מ חזרה, וכ' דוקא בשקר העדני דאאמע"ר, אבל מוטעים היינו נאמנים לחזור, זה כש"כ מהביא חוב לעצמו דמהני חזרה בב"מ (כ"ח:) מכ"ש שיש עדים המכחישין ופי' אהבת דוד דל"ט ע"ד בזה, ועשו"מ תנינא ח"ג סי' י': עדים שאמרו שקר העדני כ' ר"ח לא מבעי' שאין משלמין ע"פ עצמו אלא אף עדותן נכונה כיון שהגיד כו', ובש"ע כאן וסי' ל"ח פסקינן דחייבין לשלם מדד"ג ותומים סק"ה חולק אם העד יודע דהכל שקר וגם עד הב' שקר ובדיבור הזיקו חייבין לשלם, אבל אם א"י אם חבירו שיקר רק הוא לבדו שיקר פטור עש"ה, ובפ"ת סי' ל"ח משבו"י ח"א קמ"ז בהעידו שחייב לפלוני ועדיין לא שילם ואמרו שקר העדני כיון דלא נעשה עדיין מעשה אתי דיבור ומבטל דיבור ופטורין, אף שישלם הלוה דא"ח ומגיד, אבל בכבר הוציאו מלוה ונעשה מעשה חייבין מדד"ג, ועי' אמרי הצבי ב"ק פ"א אות י"ד או"ק י"ג: ובאהבת דוד (דף ל"ד:) תירץ שי' ר"ח, דטעם בחזרה דאל"י כו' וגם אאמע"ר, ומלשון ר"ח משמע דאיירי שטעה ובשוגג ולא נתכוונו לשקר ודד"ג קנסא, ונהי דמודה בקנס דרבנן חייב כש"ך סי' שפ"ו, ושפ"ח סקנ"א, מ"מ בשוגג או אונס פטורין, ושפיר באמרו במתכוון שקר העדני חייבין מדד"ג אבל טעינו פטורין: וקצה"ח ל"ח א' אי דד"ג קנסא מודה פטור. ואף בזה"ז דמודה בקנס חייב דליכא ב"ד מומחין עי' בסי' א' סק"ה, מ"מ ז"ד בבאו אח"כ עדים, אבל מודה בקנס דליכא עדים אף בזה"ז פטור וא"ש, עוד תי' שי' ר"ח דבזוממין איכא לאו לא תענה, רק רבתה תורה לתשלומין, וב"ג וב"ח דליכא ממון לוקין, ואם בשעת עדות קרעו שיראין, דעל זה לא רבתה תורה לתשלומין שוב מלקות פוטרין, אך הם לא לקי דממון הזמה פוטרין ממלקות ורק הוי כחייבי מלקות שוגגין, ור"ל דס"ל פטור, ורבא נמי י"ל כר"ל, וע"ש העדני ג"כ איכא מלקות מלא תענה, ורק דאין יודעין ולא לקי, והוי כחמ"ל שוגגין ופטור מממון לרבא, ושפיר פריך לרבא כיון שהגיד כו' ול"ש דחייב מדד"ג דח"מ שוגגין פטור, ואשתמטתי' לר"ש פ"ז מ"ה דתרומות דרבא ס"ל חמ"ל שוגגין חייבין וצע"ג: מ"ש בשם ר"ח דעדות שקר העדני פטורין, ותמוה דהוי גרמי, ונלפע"ד עפמ"ש בב"י בשם הגמ"ר עדים שהעידו וחזרו והעידו בחילוף מלקין אותם ועדות הראשון קיימת וסמ"ע סק"ב מביאו, ואיך לוקין ע"פ עצמם הא אין הודאה מועלת לחייב מלקות, ובאהבת דוד דל"ח ע"ג כ' מכות מרדות וכמו במברכתא חביטא כתובות (ד"י.) דהלקוהו לפי שהחציף פנים, ה"נ החציף בב"ד לומר דהעיד שקר, ועי' חה"ר סק"י שג"כ ר"ל מרדות, ועפמ"ג פתיחה כוללת ח"א אות כ"ד שנסתפק אי במרדות אמרי' קלבד"מ, וא"כ י"ל משו"ה ר"מ סובר דפטורין כיון דלוקין מרדות ופטורין לשלם: ורק לכאו"ק כמו בעדים זוממין אף דממונא לקולא נדונין בממון, והק' תוס' כתובות (ל"ב.)ד"ה ואי, וכי איתגרי איתגר ותי' דחס רחמנא אממונא של נחבל, וא"כ כאן דגרמו לחייבו ממון והי' להם לשלם, אך י"ל עפמ"ש הלח"מ בפי"ח ה"ב מעדות אף דע"ז חידוש זה רק לרבא דמכאן ולהבא נפסל אבל לאביי דקיי"ל כוותי'. לא הוי חידוש דהוי בגופן של עדים וכמו בגזלנותא כמ"ש הטור סי' ל"ח (וע' דורש לציון דרוש י"ג מבהמ"ח) וא"כ שפיר שייך בהזמה דחס אממונא של זה, דבודאי שקר העידו ורצו לגרום היזק בבירור דלא הוי חידוש כנ"ל, אבל כאן אין בירור דגרמו לנתבע ממון, ואדרבה אמרי' דהגדה ראשונה אמת כיון שהגיד כו' ורק לוקין מרדות דהתציפו כנ"ל ושפיר פטורין לשלם לר"ח דמרדות פוטרין וא"ש: ובמכות מרדות אי שייך התראה עי' ס' טוב עין על ירושלמי יבמות דף (כ"ז.) ועי' סנהד' (כ"ו:) ארבעים בכתפי' וכשר משמע אפי' לא התרו בו מלקין מרדות וע' סמ"ע סי' ע"ג סקט"ז וש"ך וקהלת יעקב סי' קע"ח ומתוס' קידושין (ס"ג) ד"ה הני מבואר דמרדות א"צ התראה וע"ש בגליון מהגרי"ב:
ל. ד"ת אחד ד"מ וד"נ צריך דו"ח ומשום נע"ד בד"מ לא בעי וכל דבר שלא שכיח וכן חבלה צריך דו"ח וכן דין מרומה, ושי' ריב"ש במרומה אם א' אינו יודע לא בטיל העדות רק בהכחשה, ולא הוי כד"נ דאף בא"י בטל, ושי' ש"ך סי' ל"ג סקט"ז להיפך דאף באין מרומה דלא בעי דו"ח אם אמר א"י בטל דהוי עשאאי"ל. הפנ"י הק' להפו' דבגיטין בעי דו"ח מה פריך בגיטין (י"ז.) למה תיקנו זמן בגיטין הא בעי שיהא דו"ח. ובקצה"ח סק"ב תי' לר"ן פ' הי' בודקין אם אמר היום ל"צ דו"ח ולכן בגט דעדים החתומין כנחקרה הוי כמעידין היום, ובנה"מ הק' דא"כ גט מוקדם ומאוחר יפסלו מדאו' דל"ש היום. ובמשובב נתיבות תי' כיון דבשעת החתימה הוי כמעידין שגירשה אף דזמן אינו עתה הוי כאומרים היום: חקירות ז' שהזמה תלוי' בהן. ורמב"ם כ' דיש דברים אף שאין הזמה תלה בהם בכלל חקירות כגון בסייף או בערירין היינו בגוף המעשה או חביות יין או שמן ועחה"ר סק"ב בענין אומדנא. הכחשה בחקירות בטל, כגון א' אומר בניסן הלואהו וא' באייר והטעם דאם הב' לא הי' אומר באייר רק בניסן לא הלוה הי' הכחשה ונתבטל. ורק מחמת שהוסיף באייר ל"מ התוספות להכשיר עי' תומים סק"ג. ולפ"ז בב' אומרים חקירות וא' מכחיש אותם ל"ה הכחשה דאם ל"ה מוסיף רק לא הלוה בניסן ל"מ נגד ב' ורק שמוסיף לא כי רק באייר ל"מ הוספה לבטל עדות הב'. אבל הר"מ בפ"ג ה"ג ס"ל דע"א יכול לבטל עדות שהם בדו"ח ואף בבדיקות, וטעמו בשלומא אי הכחיש המעשה אין א' במקום ב'. אבל אם במעשה מודה רק מכחיש בחקירות בטיל משום נמצא א' קאו"פ, עמנ"ח ס' תס"ג ודורש לציון ד' י"ג וחה"ר סקי"א: ש"ך ל"ג ט"ז בממון בעי יכול להזימה, והא דל"צ דו"ח דאמרי' מסתמא יודעין אבל באמרי א"י בטל. ותומים סקי"ב דחה דבזה"ז מי ידע איזה שנה הוא בשמיטה, ול"ש מסתמא יודעין והא דהכחשה בבדיקות פסול כחכמי לוניל דאי הכחשה בטל העדות ול"מ הוספה להכשיר כמש"ל. ועחה"ר ל"ג ח' אף בלא דו"ח משכחת הזמה עמנו הייתם מיום שגדלו עד עכשיו ולא ראיתם ואף באופן רחוק מקרי ילה"ז כתוס' סנהדרין (פ"א.) וראיות הש"ך מאין עד נעשה דיין בממון, וכ' תוס' משום עשאאי"ל, דב"ד לא יקבלו הזמה על עצמן הרי דס"ל דבעי בממון ילה"ז: ובברוך טעם סוגי' דפ"ד כ' דיש ב' דברים בהזמה, א' צריך שיהי' מציאות הזמה ומשו"ה צריך דו"ח, ב'. צריך שיתקיים בעדים כא"ז לענשם, ואי משכחת הזמה על העדות ולא לענשם בטל העדות, ואף דתיקנו חז"ל דל"צ דו"ח היינו רק על חלק א' דל"צ שיהי' ילה"ז משום נעילת דלת לא בעי דו"ח אף דא"א בהזמה בלא דו"ח אבל בענין ב' ל"ה צורך לבטל דל"ש נע"ד וקם אדאו' אי יהי' אופן שמשכחת הזמה צריך שיהי' שייך עונש הזמה בהם, ושפיר אין ענ"ד אף דל"ב ילה"ז מ"מ צריך אי יהי' משכחת הזמה שיהי' עונשין, וב"ד עצמן לא יקבלו ע"ע עש"ה: והש"ך הביא עוד ראי' מב"ק ע"ה, והא קיי"ל דעשאי"ל ל"מ, והתם לא בד"נ רק בקנס מיירי דדמי לד"מ, וכ' נוב"י דתוס' סנהדרין (ג'.) הק' הא דא' ד"מ וד"נ צריך דו"ח וכו' למ"ל ממשפט א' ת"ל דעיקר דו"ח כ' בעדים זוממין בד"מ וד"נ, ותי' דהו"א דוקא בזוממין שבאו להזימם בעי דו"ח ולא בעדים ראשונים, וצ"ב מה נפק"מ וי"ל חמור מקל א"א למילף וקנס קל דל"מ מודה, משא"כ ממון דמהני מודה חמור, וא"כ בע"ז קנסא י"ל דוקא בזוממין צריך דו"ח דע"ז קנסא דהוי קל אבל ראשונים דהעידו על ממון דחמור אף בלא דו"ח מהני וצריך משפט א', וא"כ בקנס ל"צ משפט א' וילפי' מזוממין וצריך דו"ח ובעי גם י"ל וא"ש מב"ק דבקנס בעי דו"ח וי"ל ולא בממון. בסנהדרין (מ'.) מה בין חקירות ובדיקות, חקירות א' אומרא"י בטלה, בדיקות אפי' ב' אומרים א"י קיימת, מכדי אידי ואידי דאו', א"ל חקירות הוי עשאאי"ל נמצא בדיקות אף מדאו' צריך לבדקם שמא יכחישו, אבל בא"י קיימת, וכן בחקירות מטעם וחקרת הי' א"י קיימת רק דעשאאי"ל, וא"ש מה שהק' הר"ן על רז"ה, באם אמר אתמול וא"י כמה בחודש קיימת דבגמ' אי' אף באמש צריך ז' חקירות, ולהנ"ל דבאמת מדאו' אף באמש צריך ז' חקירות, רק בא"י דדמי לבדיקות רק משום עשאאי"ל ובאמש שייך הזמה (נב"י היתר א' בהג"ה, ומנ"ח מ' תס"ג): בנוב"י שם הביא ראי' דבממון ל"ב ילה"ז, דהק' תוס' דמיוחדת כשר בד"מ לילף ממשפט א', ותי' דא' מועיל לשבועה כשר אף מיוחדת, וע"א לשבועה ל"ב י"ל, ואף אינו לוקה דלא הרשיע כלום, עי' מלחמות סנהד' (מ"ו), וא"כ עשאאי"ל בממון מועיל לשבועה לא קאי משפט א' ול"ב י"ל אבל דו"ח צריך אף בא' שייך משפט א', ועחה"ר ל' סקכ"ה שדחה זה, - חה"ר סוסי' ל' הביא נמ"י דלפטור ל"ב י"ל וראי' מעדי הכחשה לאביי דהכחשה לאו תחלת הזמה והוי עשאי"ל, וכן עדי לא הרג ל"ש הזמה, אע"כ אף באין י"ל עכ"פ ספק הוי ורק לפטור מהני ועשו"ת רע"א קע"ו לפסול אי בעי דו"ח ענבי"ק אה"ע נ"ז דבעי דל"ש נע"ד, ובחה"ר ל"ד סק"כ דל"ב דו"ח, ועחה"ר ל"ד סק"ד ול"א סק"ד וב"ש אחרון סי' י"ז דלפסול ל"ב י"ל דהוי כממון דלא יוכל לישבע ושכנגדו יטול והוי כממון, ותומים סק"ו גם בע"א בעי דו"ח, וע' עטרת חכמים חו"מ סי' י"ז: נה"מ העידו בניסן ודו"ח הי' באייר והוכחשו בטל העדות, ולא אמרי' כבר נתקבל העדות דאל"כ לבעי' דו"ח בתוכ"ד, והטעם כמו בד"נ יכול להיות דו"ח אחר כ"ד דהדו"ח מגוף העדות, ובאמצע עדות יכולין להפסיק, כן ד"מ מה"ת דמי לד"נ, וכן העידו בניסן ודו"ח באייר והוזמו נפסלין מניסן. בנה"מ סק"ב דכ"ז בנצטרפו יחד להעיד שאמרו שראו כאחד וגם הגידו בתוכ"ד נתבטל בהכחשה, אבל אם כת ב' אומרים המלוה או הלוה הי' עמנו בניסן רק באייר הי' הלואה, וכת א' אמרו באייר הי' המלוה או הלוה עמנו רק בניסן הי' הלואה, גובין הלואה ממ"נ כת א' אמת וכן ע"א גבי ע"א לשבועה כיון דלא הגידו יחד תוכ"ד ל"ה עדות א' לבטל העדות, ובד"נ אי אמרו בניסן לא הרג רק באייר וכת א' לא באייר רק בניסן נהרג ממ"נ, אך דהוי עשאאי"ל דא"י על איזה כת הי' גמ"ד אבל בממון ל"ב י"ל: רמ"א א' מנה שחור וא' מנה לבן הכחשה בבדיקות כשרה וצריך לתובעו שניהם, וכן א' ק' וא' ר' יש בכלל ר' ק'. וצריך לתבוע ב', מנה שחור ולבן ל"ב לתבוע ב', ובא' ק', ור' בעי שיתבע ב', וסמ"ע סקי"א אף בא' ק' וא' ר' ל"צ ליתבע ב', ועסמ"ע ל"א א' אף לרמ"א מ"מ בב' כתי עדים א' ק' וא' ר' ל"ב שיתבע ב', ותמהו המפו' ק' ור' ל"ה הכחשה ולמה בעי שיתבע שניהם ואל"כ הוי הכחשה בע"ד ובטל, וכ' בנה"מ דל"א בעד שטעה והי' רק ק', דאם טעה מק' לר' אפשר הי' פחות וטעה על ר', אלא העד ק' טעה והי' ר' והוא לא ראה יותר וא"כ ל"צ ליתבע ק' ור' רק ר', ואם יתבע ק' ועדים מעידים על ר' הוי הכחשת בע"ד, מ"מ איכא ש"ד דאף דאמרי' כמו דטעה מק' לר' אפשר דהי' פחות מ"מ עכ"פ מוב"ק ע"פ עדים הוי, וכ"כ בחי' הר"ן סנהדרין, ועחה"ר סקי"ג, ואהבת דוד דמ"ה. דא"כ בב' כתי עדים א' ק' וא' ר' יגבה ר' דק' טעה - ובכנה"ג אות כ"ט הסביר הא דא' ק' וא' ר' אמרי' דב' הלואות הי' לכן ל"ה הכחשה, ותמה באה"ד דמ"ה ע"ג דא"כ בב' כתי עדים א' ק' וא' ר' יגבה ג' מאות. ופי' דלעולם דהוכחשו רק דכל א' הוכחש רק מא', אי ק' שקר א"כ ר' אמת, ואי ר' שקר א"כ ק' אמת ואין נפק"מ לב' עדים לב' כתי עדים דממנ"פ ק' - כ' בקצה"ח סק"ו הא דא' ק' וא' ר' צריך שיתבע ב' דאל"כ הוי הכחשה, זה רק ספק הכחשה, דשמא לא דייק אחד, לפ"ז בפקדון א' ק' פרע וא' ר' ומלוה כחש שניהם ל"ה הכחשה דספק פטור לשלם: בסי' כ"ט ס"ג אומר פלוני הי' עמו ולא הי' אין זה הכחשה דאין אדם מדקדק מי הי' עמו, וענה"מ ל"ו סק"ד דבד"נ בטיל דלא גרע מהכחשה בבדיקות: תבעי אלף ת"ק והי' ה' עדים אחד ק' ר' ש' ת' ת"ק אם העידו על זמן א' חייב ר' דכולם מודים על ר', ועד של ק' הוי ע"א במקום רבים, ואם אמרו סתם, מסתמא אמרו על זמן א' והוי הכחשה וגובין רק ר', וכ' בתומים סק"י דבפרעון אמרי' דעל זמן א' ופטור לשלם ת"ש דספק ממון לקולא, אבל בעדות מיוחדת חייב ת"ש וישבעו על ק' ומצרפין ר' עם ש' וחייב ר', ת' ות"ק וחייב ת', וש' ות' חייב ק' ועד של ק' מחייב ש"ד, אבל לצרף ק' וש' ויחייב ק', ות"ק יחייב ש"ד על הק' שלאהועיל עדותו ל"מ, וטעם דעד שנצטרף לממון א"י לחייב שבועה, - ותומים סק"ד דאי ישבע כנגדו ממ"נ אי אמת בפיו א"כ העד שקר והיאך מחייבין ע"פ ת', ואי שקר אין נותנין לישבע לשקר: ובחה"ר סקט"ו כ' טעם דקשה דנימא א' ק' וא' ש' כיון דנתבטל עדות ק' בטלה כולה, אך ז"א דלא נתברר דשקר על ק', אך אי ישבע כנגדו על ק' יתברר ששקר העיד כמ"ש רש"י שבועות (ל"ב.) דרוב אין נשבעין לשקר ושוב בטיל כולו, ובהגהות אמ"ב כ' דבא' ר' וא' ש' כ"ע מודים דחייב שבועה, דיכול להעיד דראה ש' אבל במעשה דאלף ת"ק א"י להעיד דראה ש' דבאמת גובין אף יותר מש': הא דלא חייב שבועה על ת"ש הנשארים דהוי מובמ"ק ע"פ עדים, כ' הפו' דעדי צירוף א"י לחייב שבועה, וט"ז כ' דר"ח יליף ק"ו מפיו דל"ח קנס מחייב ממון במובמ"ק ע"פ עדים כ"ש, ועדות מיוחדת ל"מ לקנס כמו דל"מ לאיסורין, עב"י מחו' ז' וא"כ א"י לחייב שבועה, וקצה"ח דחה דבקנס מועיל מיוחדת וראי' מב"ק ע"ה דשומעין כו', ונה"מ כ' דמיוחדת דשומעין כו' או א' מחלון זה כו' מועיל בקנס, אבל בב' מעשיות א' העיד שנגח שורו וא' שפתה בתו א"י לצרף, או א' קנס וא' ממון א"י לצרף משום דבקנס בעי ב' עדים על המעשה כמו בקידושין, ובמשובב נתיבות חולק דאף מיוחדת כזה מועיל בקנס - בתומים סקי"א נסתפק מיוחדת דכשר בד"מ אי רק מדרבנן (וע"כ לא נסתפק בא' ראה מחלון זה כו' דזה מה"ת כשר בד"מ במכות (ו':) רק הלואה אחר הלואה) משום נע"ד כמו דו"ח, וכ"כ נה"מ, ואהבת דוד דנ"ח. תמה מסנהד' (ל':) דהלואה אחר הלואה מה"ת כשר, וכ"כ בחה"ר סקי"ט - בשער משפט ופ"ת ח' נסתפק בא' אומר גנב וא' הלוה ברבית (דמצטרף בסנהד' כ"ז. וסי' ל"ד) וב' מכחישין על ב' המעשות אי הוי כתו"ת ופסול מספק, או דעל כל מעשה ב' מכחישין א' ואחרונים נאמנים, ועי' אה"ד דמ"א באריכות: ש"ג נסתפק בהלואה אחר הלואה אם התובע אומר אינו רוצה בק' רק ישבע על ר', והעלה דאין נותנין שבועה שיופסל ע"י, ואורים סקי"ח כ' דיכול להשביע דמיוחדת דרבנן, וי"ל א"א בתקנ"ח, ועחה"ר סקי"ט ואה"ד נ"ה ע"ג - סמ"ע כ"א, א' אומר הודה בניסן וא' באייר הלוה דמצרפין לב' שתבע ב' דדרך לוה להודות קודם שלוה - ועסמ"ע כ"ט בא' פרע באייר וא' שהודה שפרע בניסן בעי שיתבע ב' דאין דרך מלוה להודות קודם פרעון - ובקצה"ח סק"ט ע"א לא משקר רק פסול כקרובים משה ואהרן: שבע חקירות שבוע שנה חודש כמה בחודש יום שנה מקום, הק' רש"י סנהד' (מ'.) כיון שאמרו בכמה בחודש למה באיזה יום בשבוע, ותי' דשמא זוממין לא מעלין על לבם חשבון על חודש אבל איזה יום זוכרין ומזכירין גם על חודש, ותוס' פסחים (י"ד.) תי' כגון א' בב' בחודש וא' בג' אמרי' דטעו, וצריכים לכוין באיזה יום בשבוע, ורש"ל סנהד' תי' דלכך צריך יום דעל כמה בחודש יכולין לומר דטעו, כגון שאמרו בג' וזוממין אמרו עמנו הייתם בג' יכולין לומר טעינו והי' לפני' או לאחרי', ומהרש"א הק' דא"כ אמאי הוי בכמה בחודש א' מחקירות כיון דל"ש הזמה בזה, אע"כ דאפשר הזמה בכמה בחודש דיהבינן להו כולהו טעותא בו ביום לפניו ולאחריו, או דמיירי לאחר רובו של חודש, דא"י לומר טעינו בעיבור, ועוד כ' דרק בב' עדים א' בב' וא' בג', כמו בשניהם מעידין על גוף המעשה אנו תולין שא' טעה בעיבור והי' ביום שאומר חבירו, אבל בכת א' שאומרים בב' אין תולין שטעו בעיבור ונעשה בג' דאין כאן מי שיעיד על ג', וכ"מ מתוס' הנ"ל שתי' בא' אומר בב' וא' בג' וצריך באיזה יום, ולא תי' דעל כמה בחודש יכולין לומר טעינו, משמע דבב' אי"ל טעות והי' בג' דליכא עד על ג', ותומים סקי"ז דחה תי' ג' דאף בב' יכולין לומר טעינו והי' בג', וגם תי' א' דחה דאי"ל יהבינן כולא טעותא, אדרבה משום זה צריך באיזה יום שלא יוצרך ליתן כל טעותא ונשאר בתי' ב': וע"ש דהק' בגמ' ויהי' ח' חקירות בכמה בשעה, וק' דאטו שיעור שעה כ' בתורה א' מכ"ד ביום הא רק התוכנים חלקו יום לכ"ד, וכ' מה"ת ב' שעות גדולות א' קודם חצות וא' אחר חצות, וכמו דחלוק יום מחבירו כן חלוק זה חמה במערב וזה במזרח, וא"צ לשאול רק אי קודם חצות או אחר, רק המרבה בחקירות משובח, וצריך גם איזה שעה שחלקו התוכנים, ושפיר קו' גמ' דהי' ב' מיני שעות שעה טבעית קודם ולאחר חצות ואח"כ יש חלק י"ב משעה טבעית, ופריך יחלקו שעה טבעית לחלקים קטנים וישאלו, ותי' דקטעו היינו בשלומא בשעה התורהשייך וחקרת היטב ותורה לא נתנה לטעות, וצריך זמן מדויק אי קודם או אחר חצות רק בזמן שאמרו חכמים יהבינן טעותא, וכל היכי דאיכא לתלות בטעות תלינן מתחילת שעה א' עד ה', אבל חקירה של תורה צ"ל מדויק - יצא לדינא בא' אומר בב' וא' בג' תלינן בטעות, וכוון על יום א', ועל ב' ימים ל"ש טעות וכן אחר רובו של חודש והיינו דראו המעשה. אחר רוב של חודש, אבל אם ראו קודם רובו אף דהעידו אחר רובו, מ"מ כיון דנקבע הטעות בלבם בעת ראי' אומרים גם אחר רובו הטעות, עי' אורים סקכ"א, ושב יעקב אה"ע סוס"י ט"ו: קיי"ל כר"נ דשומעין דבריו של זה היום וש"ז למחר ולא בד"נ ועחה"ר סקכ"ה, ונוב"י בהיתר א' הק' דהוי עשאאי"ל, די"ל לחייב שבועה באתי, והביא דהוא יודע ששיקר ומסתמא ישבע כנגדו ובודאי ידע שיש עוד א' ולחייב ממון בא, ואח"כ דחה זה די"ל אני רציתי שישבע נגדו ואז יפסילוהו עם הבע"ד כר' יקיר, וכ"כ בבית אפרים חו"מ סי' י"ד, וחה"ר דחה דילמא לא ירצה הבע"ד לפסלו דכל ישראל לא הוחזקו, ורק ממון רצה לגבות בשקר אבל לפסלו מה בצע לו, וחה"ר סקכ"ה תי' דמשכחת הזמה כגון שיש א' כנגדו ואמרי' סליק עדותן עד לגבי עד ולא בא לחייב שבועה רק ממון עם הב': עוד תי' דלכאו"ק דכ"מ שב' מחייבים ממון א' מחייב שבועה, וכמו בב' בעי י"ל כן בע"א והוי עשאאי"ל רק דיועיל הזמה אם יהי' עוד א', ול"ק דאיך שומעין די"ל לשבועה באתי, ז"א דאי לא הדין כר"נ לא משכחת שבועה דהוי עשאאי"ל וכ"כ בסופו דק"מ ע"ד: ובים התלמוד פ' מרובה למ"ל פסוק על מיוחדת כר"נ הא בידו לתבוע בע"א ויפסלנו כר' יקיר ואח"כ יתבענו בעד ב' ומשאיל"מ דחשוד על שבועה, וי"ל דצריך קרא כגון שיש לנתבע ע"א המכחישו ול"צ שבועה. אבל במיוחדת ע"א ליתא במקום ב'. וא"ש קו' תוס' מנ"ל כופ"ה פטור דאי חייב הדק"ל למ"ל קרא למיוחדת, ואי"ל כנ"ל מ"מ איכא חד לגבי חד וחייב שבועה משום כ"ה וצריך שבועה ויפסלנו ויתבע ומשאיל"מ, אך ז"א דכל הטעם דר' יקיר דאינו נוגע לפסול. אבל כאן נוגע כדי שיוצרך לשלם בעד הב' וצ"ע דבריו: בעדי מיתה ל"צ דו"ח, סוף יבמות ואה"ע י"ז סכ"א, ובסי' י"א ס"ד בא"א שזינתה צריך דו"ח, וכ' ב"ש סקס"ג דמיתה כיון דנוטלת כתובה הוי כד"מ, אבל בזנות ממ"נ אי זינתה אסורה עלי' ואין לה כתובה ואי לא זינתה ג"כ אינה נוטלת רק תדיר עמו, ונב"י בהיתר א' דחה דבלא זינתה אף דתדיר יכולה למכור הכתובה בטוה"נ, וע"ש דחייב להחזיר הנדן שהכניסה לו, ועשו"ת רע"א סי' קצ"ט הק' הא די"ל לאסרה על בעלה באנו (סנהד' מ"א.) הא לאיסור הי' י"ל בלא דו"ח ומדהגידו בדו"ח ע"כ להרגה באו, וע' אהבת דוד ש"ו סקי"א אריכות - וברמ"א מ"ב ס"ד, בקידושין (ל"ב) דו"ח ובב"ש אם אשה מכחשת הוי כדין מרומה וצריך דו"ח, וענבי"ק אה"ע נ"ז, ז"ד בעדות על פנוי' שנתקדשה אבל בא"א שהעידו שקודם שקידשה לזה נתקדשה לאחר וממילא חייבת מיתה צריך דו"ח דהוי כזנות ומיתה, ועפ"ת סקי"ד ואה"ד דנ"א ע"ג: חצי דבר בתוס' דבאין יכלו לראות יותר ל"ה ח"ד כמו בעדי חזקה, ושי' רי"ף דמועיל לפירות, עפנ"י קידושין (י"ב:) הק' אהא דאי איכא עדים באידית דשו"פ מקודשת הא הוי ח"ד דצריך לעדותן, וי"ל דאי חיישינן לשו"פ. במדי וא"כ אף דליכא עדים ששו"פ במדי הוי קידושי ספק והועיל למקצת, וכ"מ בשו"מ חמישאה סי' ע"ז:
לא. ב' כתי עדים המכחישין זא"ז כשרים לעדות אחרת כר"ה, אבל ביחד לא, וא' מכת זה וא' מכת זה דפסולין כ' בסמ"ע אף שבועה א"ח דנמצא קאו"פ בטלה כולה. וכן אם כל הד' באו ביחד פסול. ועתוס' סנהד' (ל"א.) דבפסול א"י לא מבטל עדות, ושי' חכמי בריסק דע"א המכחיש ע"א אף ביחד כשרים לעדות אחרת, ונה"מ כ' טעם דבכל ע"א המוכחש מב' אמאי פסול שמא בדדמי, רק לא חיישינן כסמ"ע צ"ב סק"י, אבל במוכחש מע"א אמרי' בדדמי, וכ"כ בשו"ת שמן רוקח סי' ע"ב. וענמ"י ב"ב מ"א. לא כחכמי בריסק, וע' תוס' רי"ד שם פלוג' בזה. ועשו"מ תנינא ח"א, סי' י' ובמנ"ח כאן: כתובות (כ'.) ב' עדים חתומין ומתו, וב' אומרים פסולין הי'. אוקי ב' לגבי ב' וממון אחזקתו. והק' תוס' דכאן אין מכחישין לא לוה רק דפסולין הי'. ועל הלואה הוי דבר אחר ויועיל כר"ה, ותי' רשב"א דלא מקמינן על החזקה דאלו הי' קמן שמא הי' מודו, יצא מזה בעדים שהעידו בניסן ומתו ואח"כ הכחישו עדים אותם דכל עדות שהעידו ראשונים מניסן בטלים, דל"ש חזקת כשרות כר"ה דשמא היו מודו, וזה חדש וכ"כ במרעק"א. וע' אהבת דוד ד"מ בזה:
לב. השוכר עדי שקר פטור מד"א וחייב בד"ש, ודוקא שוכר אבל פיתה בדבריםפטור מד"ש, וש"ך מחייב דאף דאשלד"ע חייב לצי"ש עונש זוטא. והא דשלח ביד פקח, פקח חייב ומשלח פטור. כ' ריטב"א כיון דשליח חייב שוב משלח פטור, ותומים ת' דזוטא הוי עונש ורבה הוי חיוב תשלומין ושפיר פיתה פטור לשלם רק זוטא חייב וכ"כ בקצה"ח, וש"ך הק' מנחש דהי"ל ליטען אשלד"ע הא בד"ש חייב, ותומים תי' דשם דנו אותו ברבה, והק' דנחש הי' כב"נ וישלד"ע. מ"מ בשליח נהנה אשלד"ע, ועמל"מ פ"ב מרוצח, ומלא הרועים ב"נ. אף דבב"נ ישלד"ע מ"מ גם השליח חייב, ואף דבעבירה א' לא חייב משלח ושליח, מ"מ בב"נ חייבין ועפנ"י קידושין (ס"ג) וערבי נחל דרוש ב' לשה"ג, ופרד"י בראשית (דף כ"ח ונ"ח וס"ו):
לג. אוהב ושונא כשרים להעיד ולדון פסולים. ושונא גמור שרצה להרגו פסול, ועי' תומים שצ"ע, והק' בתומים דבמכות (ט':) פלוגתא אי שונא גולה, ופסקינן דאינו גולה ר"מ פ"ו ה"י מרוצח, וא"כ אמאי שונא כשר לעדות דאמרי' דלא נחשד לעבור אלא תענה משום שנאה והתם אמרי' דנחשד להרוג במזיד בשביל שנאה, ותי' דבעדות ליכא ריעותא אוקמי' אחזקת כשרות אבל התם דשור שחוט לפנינו ואיכא ריעותא אמרי' דמזיד הי'. ואינו מובן דעל זה דהי' במזיד ליכא שום ראי'. וכה"ק בחה"ר ונלע"ד דהנה לא פסקינן כר' אחא בגמל האוחר בין הגמלים בידוע שהרגו דלא קיי"ל אומדנא וי"ל דאומדנא לא הוי רק כמו ספק ואינו מועיל להוציא, וזה י"ל דאוהב ושונא הוי ג"כ אומדנא דמשקרין ורק ספק וקיי"ל ספק פסולין כשרים לעדות דאוקמי' אחזקת כשרות וכמו בב' כתי עדים המכחישין זא"ז, וא"ש דשונא אינו גולה דהוי רק ספק. ומספק כשר לעדות וגם אינו גולה מספק. וא"ש בזה קו' תומים שם לרדב"ז ח"א סי' צ"ו וכנה"ג דמשרת כשר להעיד דלא גרע מאוהב ושונא. והק' מב"ב כ"ט. דפריך לר"ה דבעי בשני חזקה רצופין מחזקת הבתים ג' שנים והא בתים ביממא ידעו ובלילה לא ידעו, וק' דהא איכא משרתים דידעו ביום ובלילה ולהנ"ל י"ל דאפשר ר"ה ס"ל דאזלי' בתר אומדנא אף להוציא, ואומדנא הוי ודאי ולא ספק ממילא אוהב ושונא פסולין לעדות וא"כ גם משרתים פסולים לעדות. אבל לדידן לעולם כשרים: וע"ע בתוס' ב"מ (ב'.) ד"ה וזה דאף דמגו להוציא לא אמרי', מ"מ במגו דבעי שתיק אמרי' ע"ש. והטעם דכל ענין מגו הוי רק אומדנא דאם ל"ה אמת הי' לו ליטען טענה יותר טובה ובד"מ אזלי' בתר אומדנא וע' ב"י חו"מ סי' ט"ו, ורדב"ז ח"א סי' ר"ד ובכנה"ג חו"מ ט"ו בהגב"י אות י"ח דאומדנא דמוכח מהני להחזיק ולא להוציא, ובכך לא קיי"ל כר' אחא בגמל האוחר בין הגמלים דהוי להוציא וזה סברות מגו להוציא, ל"א דהוי רק אומדנא. ממילא י"ל דמגו דאי בעי שתק אמרי' אף להוציא כתוס' הנ"ל דאף דדברים שבלב אינן דברים מ"מ היכי דדברים שבלבו ובלב כל אדם ודאי מועיל, וכר"ן בשטר מברחת בכתובות (ע"ח:) ובתד"ה כתבתינהו, ועתו"ס שם צ"ז. ד"ה זבין, וזה ע"כ מטעם אומדנא גדולה, ומשו"ה במגו דבעי שתק דהוי אומדנא גדולה ותדע דמגו בשנים לא אמרי' מטעם דאין יכולין לכוון שניהם כאחד ובמגו דשתק אמרי' אפי' בב' דיכולים לכוין והוי אומדנא גדולה ואמרי' גם מגו להוציא, ועשו"מ רביעאה ח"ב ס' ח' ושו"ת מהרש"ם ח"א סי' קצ"ב ובחידושי הארכתי בזה והבאתי ש"ך בכללי מגו סקי"ט על מ"ש תוס' כתובות (י"ח:) אף דבב' ל"א מגו מ"מ במגו דשתק אמרי' משום דאפי' לא יסכים השני עמו ולא ישתוק מ"מ לא יהי' רק ע"א ואינו מועיל לכלום, וכ"כ הנמ"י בפ' חזה"ב גבי ב' כתי עדים המכחישין זה"ז, ועי' תומים בכללי מגו סק"נ שהק' על זה דבמשנה קתני סתם עדים אפי' ג' ואמרי' כת"י אבל אנוסים היינו ולא ליהמנו דהוי מגו דבי תרי, ול"ש סברות הש"ך דישאר א' דכאן ישארו בי ועכצ"ל הטעם דבשתיקה יכוונו גם שניהם, וע' נה"מ בכללי מגו אות ט"ו, וצ"ע על הפנ"י בתוס' שם שלא הביא הנמ"י וש"ך, וע"ע בזה בתוס' רע"ק משניות כתובות אות כ': ב' אחין, אב ובנו, בעל ואשתו הוי ראשון בראשון ובניהם שני בשני, וכן להלן ג' בא' פסול, וי"א רק מדרבנן, קרובי אם פסולין מדרבנן. ב' בעל כאשתו ל"א, קרובים גזה"כ אף דאמרו אמת פסולים. וגזרה התורה שיחזיקו למשקרין עחה"ר סק"ד. עי"ל כיון שפסולין מגזה"כ שוב משקרי דהוי עשאאי"ל דאינם עדים כלל כ"כ התומים סק"ח: תחילתו וסופו בכשרות ג' דינים: עי' חת"ס חו"מ סי' ל"ו. א', פסול קורבה לכ"ע בעינן תו"ס בכשרות. ב', נגיעה ל"צ וג' טעמים על זה. א', דבידו לסלק עצמו כל רגע מפסלות. ב', אינו פסול לכל אדם רק לזה שנוגע ול"ד לקרובים. ג', בקרובים הוי עליהם שם עד פסול משא"כ בנוגע הוי בע"ד ולא עד ובשעה שמסלק נגיעות נעשה עד ותחילתו בכשרות, ועש"ך ל"ז סקל"ב דיכול המוחזק לומר קים לי דבעי תחילתו וסופו בכשרות. ג', פסול עבירה ש"ך ל"ד סקל"ג של"צ תו"ס בכשרות ובסי' ל"ח מפקפק, וחת"ס כ' דרק באינו חמס דבידו כל רגע לשוב בתשובה הוי כנוגע אבל בחמס צריךלהחזיר הגזלה, ובמחוסר מעשה ל"ה בידו וצריך תחילתו וסופו בכשרות: ובתומים סי' ל"ד סקכ"ה הק' אמאי חתנו פסול הא ג"כ בידו לגרש אשתו, וח"ס תי' דלא מבעי בזווג ראשון אסור לגרש, ואף בב' קשה גירושין ול"ה בידו. ומחנה אפרים ה' עדות סט"ו לפטור מהיסת כשר קרוב ונתרחק, ול"ב תו"ס בכשרות ועפ"ת פ"ז סק"ב, קצה"ח ל"ה סק"ד בפסול עדות דרבנן ל"ב תו"ס בכשרות, דבדרבנן בעי חימוד ממון והוא משום משקר דשמא יש לו נגיעת ממון ובנוגע ל"ב תו"ס בכשרות: קרובי נרצח יכולין להעיד על רוצח דכבר מת דמה נ"מ במיתתו של רוצח. ובמרדכי כ' אף הנרצח כ"ז שחי ואינו טריפה יכול להעיד, וד"מ כ' דאף בד"מ טרפה פסול דעשאאי"ל, ותמה הש"ך דילה"ז בממון, וע' תומים סקי"ד דאפשר דטרפה כמת חשוב ואינו איש כלל ול"ה עד ופסול אף בד"מ ובב"ק (פ"ג.) אלא מעתה זוממי עבד לא יהרוגו ומשני ובערת הרע מקרבך, והק' בדורש לציון דרוש י"ג דבסנהד' (ע"ח.) טרפה שהרג פטור מטעם עשאאי"ל ורק בפני ב"ד אמרי' ובערת כו', ואמאי לא נימא גם בעדים ובערת כו'. וכה"ק בחי' הרי"מ ל"ד סק"ה. וי"ל קצת דבטו"א ר"ה (כ"ו.) ומנ"ח מ' תי"ז הק' הא דטרפה שהרג בפני ב"ד חייב, הא לכ"ע אין עד הרואה נעשה דיין דכ' ושפטו והצילו ול"מ לחזי לי' זכותא, וא"כ לא משכחת להא דטרפה שהרג בפני ב"ד דאין יכולים להיות עדים דהוי עד הרואה ע"ש, ומצאתי לריטב"א מכות (י"ב.) שהק' כן ותי' שא"ה דא"א לדונו בפני עדה אחרת, הלכך דיינו לה אינהו משום ובערת, כוונתו בשלמא בטרפה ל"ש עדים דהוי עשאאי"ל שייך ובערת, אבל בעד הרואה משכחת דיכולים להעיד בפני ב"ד אחר, א"י להיות דיין, ממילא בזוממי עבד דלא משכחת עדים מטעם עשאאי"ל דאינו אחיו, וא"א בענין אחר שייך שפיר ובערת ועי' תומים סי' ז' סק"ז מזה, ואמרי הצבי על ב"ק שם. וחי' הרי"מ סי' ל' סקי"א, ושו"ת בית יצחק יו"ד סי' ל"ט אריכות: עדים קרובים לדיינים פסולים דעשאאי"ל דדיינים לא יקבלו הזמה ע"ע, ער"ן סופ"ב דכתו', לרז"ה בעדות שבשטר ל"ש הזמה א"כ בשטר כשר עד קרוב לדיין, ושי' הרי"ף מרובה אף דבשטר ל"ש הזמה דאפשר אחרינהו מ"מ בכתב בזמנו כתבינהו שייך הזמה, ושי' רז"ה אף דכ' בזמנו כתבינהו ל"ש הזמה, וכ' ב"ח סקי"ד רז"ה לא אמר רק לעונש זוממין אבל לבטל עדות ולפסול הגוף שייך הזמה בשטר דנהי דל"ה הזמה מ"מ הוי הכחשה ופסולים. כריב"ש בש"ך סוס"י ל"ח, דאל"כ יהי' רז"ה נגד ש"ס סנהדרין (ל"ב.) דפריך בד"מ אי צריך דו"ח משטר שזמנו בא' בניסן והוזמו י"ל אחרינהו, ואי ס"ד בעי דו"ח היכי חיישינן לאחרינהו, וק' דבשטר ל"ב הזמה. אע"כ דלענוש הגוף בעי דו"ח ועשאי"ל - ותומים ל"ד סק"ט הק' א"כ אמאי כשר עד הקרוב לדיין בשטר לרז"ה דכמו שלא יקבלו על קרוביהם להפסידם ממון, יותר לא יקבלו הזמה על קרוביהם לפסול לעדות ושבועה. וגם מאי נפק"מ לפסול או לענוש, ומהזמה שלא בפניהם אין ראי' דשם עדים כשרים כר"ה, אבל לא לפסול עדים. וכמ"ש רוב פו' לא כריב"ש. אע"כ אף לרז"ה דבשטר ל"ש הזמה, והוי כשרים ורק העדות בטל בהכחשה ושפיר כשר עד קרוב לדיין בשטר, ומסנהד' (ל"ג.) ל"ק דלא מפרש כראב"ן דקאי על עשאאי"ל ובשטר ל"ש הזמה, רק הקו' כרש"י בשלומא אי בד"מ ל"ב דו"ח דאומרים מסתמא קושטא אמר, - ומה דצריך בד"נ דו"ח משום ושפטו והצילו שפיר אמרי' דאחרינהו וכל מה שיכולין לתרץ העדים אמרי'. אבל אי בד"מ צריך דו"ח וחשודין למשקרין וצריך דו"ח לברר האמת. א"כ כשיש כאן הזמה אמאי מתרצין דאחרינהו ול"ה סתמא כמוכחשין, וכ"כ בסי' ל' סק"ב: ויש לרז"ה ראי' מיבמות (ל"א:) מפ"מ לא תקנו זמן בקידושין, ולשי' הפו' דבקידושין בעי דו"ח עב"י חו"מ סי' ל'. הא בעי זמן שיהי' י"ל, וכן בגיטין דזמן שמא יחפה הרי צריך משום דו"ח אע"כ בשטר ל"ב הזמה וכ"כ פנ"י גיטין (י"ז.), וכה"ק נ"ב אה"ע סי' נ"ח, וגם דאין כותבין שעות בגיטין והוא מהחקירות, ותי' נ"ב כתוס' מכות דב"ג וב"ח דלא קאי הזמה ל"צ ילה"ז. כמו כן קידושין וגירושין דל"ש עליהם דין הזמה ל"ב דין הזמה ובמח"כ נעלם ממנו נמ"י פאד"מ דבגט ל"צ זמן משום אפקעינהו והוי פנוי' מה"ת, ועחה"ר סקי"ז. - ובתומים כ' דאף הרמב"ם כרז"ה דבכת"י יוממ"א ל"ש הזמה בשטר, אבל כשאין כת"י יוממ"א. דבעי הרמב"ם שיהי' זוכרין העדות והוי כע"פ וצריך דו"ח. וא"כ ל"ק משטר קידושין וגירושין דל"צ זמן דממ"נ אי כת"י יוממ"א ל"צ הזמה, ואי אין כת"י יוממ"א צריכין להגיד בע"פ ופשיטא דבעי דו"ח - עדים קרובים זל"ז פסולים ותשו' רע"א סי' צ"ד נסתפק איש וחתנו ראו עדות ואח"כ נתרחקו אי הוי תחילתו בפסלות (והג"א פ"ב משבועות סי' ט"ו כ' דהוי בפסלות), או דהוי כשרים משעת ראי' דביד כל אחד להעיד בפ"ע ודינו כע"א ול"ה תחילתו בפסלות, וכל הספק רק בממון דמועיל ע"א לשבועה, ולא באיסור ומרע"א לא משמע כן, ועח"ס חו"מ סי' ל"ז ופ"ת סקי"א: