אור ברסלב
פרדס הגדול סימן רסח

פרדס הגדול· רבי שלמה יצחקי

סימן רסח

הלכות יין נסך מספר האורה

יין של ישראל שנסכו עו"ג אע"פ שחכמים אסרוהו בהנאה אנן נהגינן לזבוני לעכו"ם משום דבזמן הזה אין מנסכין לע"ג. ומיהו יין נסך של עו"ג אסור בהנאה דכולי האי לא מקילינן ומעשה היה בליפ"ר שנתן עו"ג א' יין לישראל ומכרו והוקשה הדבר בעיני הזקנים. מגע עו"ג ע"י דבר אחר כגון בקנה אם אנו יודעים שנתכוון לדבר אחר כגון מדדו בקנה או התיז את הצרעה בקנה מותר בהנאה ממתני' מגע בכונה ולא ידעינן למאי אכוון אסור בהנאה. מההוא עובדא דשריי' רב משום דשלא בכונה הא בכוונה אסור משום לך לך אמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. נתערב יין במים אמר לנו רבי שמואל הלוי מגרמיש"א אם נתערב במים ונגע בו משערין ביה בששים. אבל אם נתן יין במאכל קודם שירתיח אפי' באלף לא בטיל מפני שהוא חשוב ואינו מבטל. וששאלתם על יהודי שנתנו לו יין נסך בחובו אם קיבלו ישראל אסור בהנאה ואם הניחו ברשות העו"ג ומכרו ע"י עו"ג מותר בדמיו שאפשר להערים דתנן גר ועו"ג שירשו את אביהם עו"ג וכו'. כחו של עו"ג בחיבורין כגון דאורוקי מוריק אם הכיר בו שהוא יין אסור אף בהנאה כר' יוחנן שהכריז על יינן משום יין נסך משום לך לך וכו' שמא יגע ולאו אדעתין. לא הכיר בו מותר אף בשתייה משום דעו"ג לא הוה ידע ושלא בחיבורין כגון זריקה מותר אפי' בשתיה ואפי' נתכוון מדרב אשי דאמר כל שבזב טהור אין העו"ג עושה י"נ. עו"ג שזרק אבן לתוך חבית של ישראל להכעיס ומתכוין לנסך אותו יין נסך אסור בשתייה ומותר בהנאה. וזה ששנינו נטל את החבית וזרקה לבור זה היה מעשה והתירוהו בהנאה ולא בשתיה. והא דאמר רב אשי כל שבזב טמא בעו"ג עושה יין נסך למישריה בהנאה הוא דאמר אבל בשתייה אסור זה וזה. עו"ג שרקק ביין מותר דהכי אמרינן בהלכות גדולות פסוקות ממר רב יהודאי גאון אבל רוק אע"ג דבזב טמא לא מיתסר דכי אשכחן טומאה ברוקו של זב לאו משום דרוקק אלא משום דרוק גופיה טמא הוא ולדבריך כל שבזב טמא בעו"ג עשה י"נ אי נגע רוק דעו"ג בעלמא או שערו או בשר המת או מידי דמאיס מי אסרינן והלא לא אסרי רבנן אלא מגעו והלא אף השרץ דמאיס אי נפיל ביין אינו אוסר דאמרי' נ"ט לפגם הוא כגון הני יתושין או זבובין וצרעין ומנתשי בגויה ולא אסרינן ליה וכ"ש רוקו דלית גביה איסורא ולא מאיסותא ומ"מ ה"ל כזורק ומשתרי דקי"ל זריקה בעו"ג אינה עושה יין נסך כדתנן נטל את החבית וכו' ומנ"ל דרוקק כזורק כדתנן גבי שבת לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתה ברה"י וכו' וסופא דמלתא וכן לא ירוק. נמצא דרוקק תולדה דזורק ולא מיתסרא משום יין נסך. חבית של יין המטפטף והעמידו עו"ג היין שבתוכו כשר אף בשתייה לפי שסדיק' חבית של עץ לארכה נסדקת מדקתני התם מותר אף הכא מותר יין שבה כדאמרינן האי חבית דאסתדק לארכה אתא עו"ג חיברה שרייה רפרם בר פפא לזבוני לגוים וההיא הוה לארכה אבל פקעה לרחבה מותר. מאי טעמא מעשה לבנה קעביד הלכך האי חבית נמי שרי. וששאלתם על יהודי שהיה על השולחן וכד היה בו ובא גוי והשמיט את המפה מתחת הכד הסיט את היין ונשפך ממנו חוץ. היין אסור הוא דכח כחו הוא ורב אחא בר יעקב עבד עובדא בכח כחו ואסר. וששאלתם יין של ישראל בפיטם ונטל ישראל אגודת קש וסתם פי הפיטם כדי שלא יצא היין כשהוא מטלטלו ומתגלגל ולא סתמו יפה ובא עו"ג ונעץ מקלו בתוך האגודה כדי להחזיק הסתימה ונכנס המקל בתוך הסתימ' בלא רצונו לתוך פי הפיטם ונגע ביין וקודם שהוציא עו"ג המקל לחוץ תפס המקל הישראל והוציאוהו שניהם לחוץ והעיד מורי יעקב שהיה מעשה בקולוניא והתירוהו בשתיה. והשיבו יין שהתיר מורי לא יפה התיר כפי רבו דקי"ל כחו של גוי כשנעץ המקל ונגע ביין לא הועיל לו כלום זה הישראל שסייעו לאחר שנגע עו"ג ביין במקלו. ולא דמי להך דנקט ישראל דנא וכו' דהתם כח תרווייהו בהדי הדדי קא אתו והתם נמי לא משכשך אבל כאן ששככך במקלו אסור ומקלו יגיד לו חטאו. ובשתיה הוא דאסור אבל בהנאה לא כל כמינך שתאסור לי ייני לאונסי ותמיהא דאמר רב אסי כל שאילו במגע הזב טמא בעכו"ם עושה יין נסך וקי"ל קנה בקוטמן שלו טהור והסיט בו הזב עמא דהא מניד ליה לטהור ולהכי טמא דקא עביד עובדא. ההוא עו"ג דסליק לדיקלא לאחזוי לן פרי אלותא ובהדי דקא סליק דנקיט לולבא בידיה שמטיה נפל בחמרא שרייה רב לזבוני לעכו"ם כמאן כי האי תנא מדדו בקנה או שהתיז את הצרעה בקנה או מטפח על החבית המרותחת כל אלו מעשה היה ואמרו ימכר ורבי שמעון מתיר בשתיה ואין הלכה כרבי שמעון וכן ההוא אתרוגא דנפל לחביתא וכו' דלא לתסר בהנאה אבל בשתיה דברי הכל אסור. ואותו העת שמא לא דקדק דבהנאה התיר' ולא בשתיה. ואוסר היה רבי יהודה הלוי שלא לתת ביד עו"ג כלי מלא יין בו לאחוז בידו ואע"פ שלא מזיזו משום לך לך וכו' שמא יזיזנו או ישכשך וישפשף וינסך אבל לגין סתומין או פיטם צר ולא מלאה כל כך מטלטל העו"ג לבדו ונושא וכן המנהג כאן. ושאלתי אם מותר לומר לעו"ג לדרכו וליהנות ממנו. והשיב ודאי אסור בהנאה הואיל וממש בידים נתן ישראל רשות לעו"ג לדרכו וכן הורה רב יצחק. אבל ר' שמואל בר' דוד אוסרו בהנאה. וכמדומה לנו השיב ר' שמואל הכהן ויורה האמת. ואלו הראיות במס' ע"ז פרק אין מעמידין במתניתין אלו דברים של עכו"ם אסורין (שלש חביות) סתם יינם אסור בהנאה וכ"ש הכא דישראל נותן לו רשות לעשות יין נסך. ועוד בפרק ר' ישמעאל לוקחין גת בעוטה מן הנכרי וכו' עד ירד לבור מה שבבור אסור בהנאה וכל שכן הכא דירד לבור. ועוד בפרק זה אמרינן מתני' נמי דייקא דקתני המטהר יינו של עו"ג עד אין מניחין עד שיתן מעותיו נאסרו בהנאה וכל שכן הכא שמערב בו שכר אריסות יין נסך. וכן עו"ג השוכר את הפועל דבידים אמר לו לנסך. וכן בפרק זה עצמו מדד עד שלא פסק וכ"ש הכא דבידים נתן לו רשות. אבל רבותי אוסרין בהנאה חוץ מר' שמואל הלוי לבדו. יין הבא בספינה בחבית או בקרון אע"פ שהיין יוצא מה שבתוך החבית מותר. הלכה למעשה יין נסך ממש חבית.* אבל יין ביין כלו אסור בהנאה. סתם יינן ביין אפי' יין ביין מותר חוץ מדמי אותו יין וכן הלכה. ואף במסכת ע"ז הלכה כר' מאיר דלא חיישינן לזיופא דלמא טרח וחליף חמרא דישראל בחמרא דידיה ועביד חותם כדמעיקרא. ובחותם אחר שרי כדאמרינן לקמן במכילתין השתא דקי"ל הלכה כר' אליעזר וכו'. וכל שכן בזמן הזה שאין נכרים מנסכין לע"ז ולא צריך חותם בתוך חותם כדאמרינן גבי יין מבושל אין צריך חותם בתוך חותם אי משום י"נ לא מנסך ליה אי משום חליפי כיון דאיכא חותם אחד לא טרי ומזייף ודוקא חבית של חרם שחותמה ניכר אבל של עץ שיכול לנעוץ סכין בדופני הכלי ולהוציא ממנה אסור עד שיכסה כל החבית במטלית. כמה ימים סמך רבינו שלמה על דברי הרב הגאון ר' יצחק בר' יהודה שהיה אומר כן ושוב חזרנו שלא להטריח כל כך הואיל ואין הגוים בזמן הזה מנסכין לע"ז אין מטריחין לזייף לכך אין צריך ובלבד שיוסיף שוליים לחבית בשביל המטלית שסביב השולים שקורין*. ולסתום פי החבית שקורין כונרין בעץ הקטן למידת פי החבית וכותבין בו אותיות חציין על פי החבית וחצין ע"פ העץ שאם יטלנו העו"ג לא יוכל לחזור ונתקן מפני האותיות (וכן המנהג כפי דעת רש"י ז"ל). חבית שלנו בשני שוליים בכל צד לפי ששולי החבית אינם סתומים יפה ומחוברין במוכין או במטלי' של בגד עם החבי' ולא חיישינן שמא ינעוץ הסכין בדופני הכלי להוציא מן היין אם פומא דחביתא שריקא או חתימה שאם יטלנה עו"ג מעל החבית יהא ישראל מכיר בדבר היינו חותם אחד והחבית עצמה סתומה במגופה אותה המגופה הוי חותם בתוך חותם. כל מידי דטחמיה* מקרי חותם א' האותיות הויין חותם אבל סתימות השעווה לא הויא חותם דליכא טרחא למזייפה אי מסלק לה חוזר ומדבק כדמעיקרא ומיהו בהכי סגי יש יהודי שם הרי הוא כחותם אחד בבית גוי ואסרוהו* עו"ג ששתה יין בביתו של ישראל בכלי של ישראל ולאחר ששתה בעודו טופח הכלי מן היין שכחו ולא שטפו את הכלי והוציאו יין מן הפיטם והורו בו בגרמיש"א שאם היה בכלי לחלוח כל כך שהיה טופח ע"מ להטפיח אסור כל היין שבחבית ואם לאו מותר אפי' בשתיה ושמעתי שאין בלבו לאסור עכשיו יינן של עכו"ם בהנאה לפי שאין דרכן לנסך יין לע"ג אבל אינו רוצה להוציא קול פן ירגילו ויקילו ריקים בדבר. הלין הלכתא דשאלה ששאלתם כל שרי דאמרינן שרי אפי' בשתיה וכל היכא דאמרינן אסור בשתיה מותר בהנאה וכל שרי דאמרינן שרי אפי' בשתיה והוא דלא נגע וכל אסור אסור הוא אפילו בהנאה ובכלהו הלכתא כרבא. ישראל בעליונה ועו"ג בתחתונה ויין בתחתונה וישראל רואהו מלמעלה שרי. מסקנא דמלתא מגע עו"ג שנתכוון לשכשך אע"פ שלא נגע אסור אף בהנאה ממתניתין דאגר דמים עו"ג משום לך לך. שלא בכונה שלא הכיר בו שהוא יין מותר אף בשתייה ממתניתין וכן נפל לבור שלא בכונה מותר בהנאה ממתניתין. וכן אתרוגא נתכוון ליטול דבר אחר כגון אתרוגא דרב אסי מותר בהנאה. מגע עו"ג על ידי דבר אחר כגון בקנה או התיז את הצרעה מותר בהנאה ממתני'. בכוונה ולא חזינן למאי אכוון אסור בהנאה מההוא עובדא דבורם דאמרינן שלא בכוונה הוה ושרי הא בכוונה אסור בהנאה משום לך לך. מחבית לבור מה שבבור י"נ דגוואי לא גזרו ביה רבנן וכן הלכה כרב אסי ואין אדם חולק עליו. ואי שפיך עו"ג מן הכלי מותר אף מה שבכלי קיטופי שיפסוק ראש העליון של ניצוק קודם שיגיע ראש העליון לכלי העו"ג ואי נגע מקמי דנפסוק ראש העליון תו לא מהני ליה קטופי קטופי ואסור ליה בניצוק דסבירא לן דנצוק חיבור וכן הלכה. כל להדי ברזא חמרא אסיר. פי' קילוח הסמוך לנקב אסור בשתיה ולא בהנאה שהרי אין כאן שכשוך שהנקב צר ואינו יכול לשכשך אידך שרי אפי' בשתיה דקסבר צדדין לאו חיבור הוא לאסור את היין. ולית הלכתא כוותיה דהא שרי רב יימר כוותיה דרב פפא כתנאי וקם ליה רב פפא כרבי יהודה ויחידאה הוא ופליגי רבנן עליה והלכה כרבים ואמרי דבין מפומא בין מן הצדדין דכלו חיבור. אמר רב מתניתין איסורא לגו התירא היא ורישא מייא אסורה וסיפא מייא דהתירא ואין הלכה כרב דימי שהרי בא ר' יצחק והחמיר ובא רבי אבין ופסקא יין נסך הוא במשהו. וששאלתם על שבחבית שהוציא ממנו יין שבתוך כלי שמזגו עכו"ם ממנו בכלי ששתה בו ונשאר בו עכבת יין. נראה בעיני שהוא מותר ואע"פ שלא עמד ישראל ע"ג במזגו מן כלי לתוך כלי לפי שחין עכו"ם אדוקין לנסך יין ואין מכניסין ידיהם לתוך הכלי שמזגו ממנו אלא מחמת ניצוק חיבור וכן הלכה הניצוק חיבור לי"נ. וכששכח ישראל ועירה מן החבית לתוך אותו הכלי הראשון הרי זה ניצוק הבא מכח הניצוק ואין לאסור היין שבחבית עליו. ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר ואמר רב הונא לא שנו אלא שלא החזיר לגת וכו'. מרתף. עו"ג דעל למרתף של יין של ישראל ולא אחדיה לדשא בתריה אפי' אית ליה לעו"ג על כניסתו לאשתמושי חמרא שרי דמימר אמר השתא אתי דהא שרינן כל דלהדי ברזא מהאי טעמא. היה אוכל נכרי על שלחן עמו ולגין על השלחן והלך נו ישראל ולא הודיעו שהוא מפליג מה שעל השלחן אסור דלא מרתת דסבר לכך הוא מניח על השלחן ואם אמר לו בשעת הליכה הוי מוזג ושותה (והודיעו שהוא מפליג ומחזיק ידיו ליגע הלכך) מה שעל השלחן ודאי אסור וגם כל החביות שבבית הפתוחות אסורות דנגע ולא מרתת וכן הלכה היכא דלא הודיעו שהוא מפליג אפי' חביות פתיחות מותרות ואפי' שהוא יום א' והוא דיכול לבא להם דרך עקלתון. א' מתלמידי רבי יצחק הלוי העיד עליו לומר אשר כנו* ביוצא ונכנס יותר מפרסה אמר לו אפי' שהוא יום אחד כיון דעכו"ם בזמן הזה לא תקיף להו יצרא לנסך אי ליכא למיחש שמא גנב ושתה למגע לא חיישינן כגון אם היה גוי במקום מעבר דאפכי תמן כוליה עלמא מרתת לגנוב ולשתות ולמגע דידיה לא חיישינן. נוקבין נקב במגופת חבית להריח את היין ולבודקו אם יכול להתקיים וגוי ביין ישראל שפיר דמי. נתפס עליו כגנב אמר רבינו הקדוש ההוא גרבא דהוה ביה חמרא לא בית ממש אלא בית שאין בני אדם דרין בה. נתפש עליו כגנב כלומר אם אין רשות לגוי ליכנס באותו כרכא בלא רשותו של ישראל שאם יכנס יתפש עליו שיכול לומר גנב אתה אז היין מותר שמתיירא ליגע פן יראוהו ואפי' אם יאמר לו שלא במתכוין מותר יאמר לו ישראל אני חושש וגם לך לא יהא ליכנס בלא רשות שלי לפיכך היין מותר שבודאי לא נגע בו ולא הלך שם אלא לעיין. אבל אם אינו נתפש עליו כגנב שיש לו ליכנס בין בדעת ישראל בין שלא בדעת ישראל חמרא אסור אימור נגע מימר אמר אפי' חזי לי ישראל מאי איכפת לי דאמינא לאו לדעתי נגעתי. ורבותי התירו כגון זה ואמרו בשם הקדמונים שנכנסו גנבים למרתף ומצאו פיטמים סתומים והתירום. וגם אני הבאתי ראיה למעידים ממסכת ע"א להתיר מההוא דגנב וכו' דלא ידענא אם משום דרובא גנבי ורובא דפולמוסא ישראל והוי ספק ספקא לקולא. דברישא דמסכתא ותלמידי ב"ש גזרו עליו מצאתי בברייתא דר' אליעזר שמשה רבינו ע"ה גזר עליו בשטים חביות שהם מזופפות של עכו"ם צריך לערות עליהן מים שלשה ימים מעת לעת ובכך יש להם תקנה. ומה שהצריכו חכמים בכלי גוים לערות מים שלשה ימים מע"ל אפי' לתת בו שאר משקין החמירו בו כה כדאמרינן במסכת ע"ז כלי שנתן לתוכו יין נותן לתוכו ציר או מורייס דאגב חורפייהו לא שייפי חמרא. אבל שאר משקין לא אא"כ עירה מים ג' ימים מע"ל (שאל כלי מחבירו ישראל שהרי בא לידי חיוב טבילה ע"י חבירו שלקחו). בתשובת הגאונים מצא ר' בזמן הזה אין לנו להתיר י"נ בזמן הבציר או כל זמן שמותר בהנאה ולשהותו אצל חביות לישנו ולמכרו ביוקר דודאי אתי לידי תקלה. ועוד בבית עו"ג אסור דעושה דברים עמם ותקנתם שמחזיר ליהנות באיסורי הנאה ואע"פ שאנו אומרים שהוא מותר בהנאה בזמן הזה מפני שחוששין אנו להפסד ישראל. ועו"ג דמהדק חבית מלא יין כדי שיתחברו סדקיו לארכה ולמעלה ולמטה אין זה כמהדק דחבית שנפקעה לארכה נפקעת ומזומנת ליפול חציה אילך וחציה אינך וכשהוא מהדקה מחבר כל היין זה בזה. אבל מגיתו (כאן חסר) הדקו הראשון נהדק היין היוצא בו והוא מהדקו הלכך אפי' לארכה שפיר דמי וכן לכלי עץ שלנו. אבל דבר זה צריך להיות מטלית או נעורת תחובה בסדק ובחיבור השוליים לסתום מפני שהוא נוגע ביין. הקנקנין של עכו"ם שאין מכניסן לקיום משכשכן במים והם טהורים ומותרין לאלתר. כס פעם ראשון ושני אסור שלישי מותר והני כסי דפחרי ננהו. וקנקנין של חרס שמכניסן לקיום המזופפין ורגילים לקיים בהן יין קי"ל כמו שהורה רבי אמי בעינן שלשה ימים מע"ל. ואם נתיישנו שנים עשר חודש כשרים אפי' לא מלאן וסגי בשכשוך. וקנקנין של גוים המזופפין ונשרה זפתן מותרים. אך אם נתיישנו י"ב חודש אע"ג דמקלף לזפת דיליה אסורין משעת קליפה ואילך י"ב חודש או מערן ג' ימים מע"ל. וחביות של עץ או חרס מלאות או חסרות וטוענין אותם גוים וישראל או מדרין אותם חביות סתומין פיהם בטיט או בכל דבר אפי' בלא חותם מתוך שאין חוששין לנגיעה שרו ואי מפני שמוריק עכו"ם הרי ישראל עמו ואי משום רקאתא חבית מכח עו"ג כי האי גוונא לא חיישינן לשכשוך. י"נ ע"ג ענבים ידיחם ומותרים ואם היו מבוקעין אסורים. עו"ג ששכשך ידו בחומץ אע"ג דלא מנסכי חומץ לע"ג אסור משום גזירת י"נ. מיהו אע"פ שנראה בעיני ר' יצחק הלוי מיוקרי דרב אסי במסכת ע"ז פרק אין מעמידין שאם נגע עו"ג בחומץ שלנו מותר ותלמידיו מתירין אחרים נהגו בו איסור ואין אדם רשאי להתירן דלא מצינו אלא לאפוקי מאיסורי הנאה אבל בשתיה מותר. (עד כאן מספר האירה):

תוכן העניינים

פרדס הגדול

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה