פרדס הגדול· רבי שלמה יצחקי
סימן רו
הכל שוחטין ושחיטתן כשירה אפי' נשים ועבדים חוץ מחרש שוטה וקטן ונכרי אי זהו חרש שאינו שומע ואינו מדבר ואי זהו שוטה זה שמאבד כל מה שנותנין לו משום שיגעון. והלן בבית הקברות. והיוצא יחיד בלילה בלא דעת אלא דרך שטות. ואי זהו קטן שאינו יודע לשחוט ואינו יודע הלכות שחיטה. (ואחרים עומדים שחיטתו כשירה דשימושא יותר מלימודאי). וחרש שוטה וקטן שאסור להם לשחוט אם קדמו ושחטו לפני מי שיודע הלכות שחיטה ושחטו כהוגן מותר לאכול משחיטתן אבל לכתחלה אין מניחין אותן לשחוט. בכל שוחטין בצור ובקנה ובזכוכית במקום שאין מוציאין סכין. ובתלמיד חכם שבודק את פיהם ולא ימצא בהם פגימה ולא שום דופי אלא כסכין וכשתשברם בשבריהם* צד א' חד שהיה בסכין בודקין אותו בסכין ושוחטים בו. ולעולם שוחטין בין ביום בין בלילה כנגד האבוקה. ובשבת לחולה שיאמרו הרופאים אם לא יאכל בשר או ישתה מרק מיד ימות. ומנין שהשחיטה בצואר שנא' ושחט במקום שסח חטאהו. פי' במקום שמדבר חטאהו טהרהו. ואי נמי וזבחת במקום שזב חטאהו וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה רבינו על הוושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה. וראוי השוחט להיות ירא שמים ותלמיד חכם. ורואה טריפה לעצמו. ולא יקל לחוס על הממון. ולא יחמיר להפסיד ממונן של ישראל שנאמר והשקית את העדה ואת בעירם ואמרו רבותינו ז"ל תלמיד חכם צריך שילמוד ג' דברים כתב שחיטה ומילה. מנין שהשוחט צריך להיות תלמיד חכם דרש מר זוטרא משמיה דרב חסדא כל מי שקרא ושנה ושימש תלמידי חכמים ורואה טריפה לעצמו עליו הכתוב אומר יגיע כפיך כי תאכל וגו' הא למדת ששחיטת עם הארץ ומי שאינו ירא שמים אינה כלום. ועוד א"ר יהודה אמר שמואל מי שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו עד שידע כל עניניו. ואם נשאר עליו לידע אפי' דבור אחד אסור. ומשום שיש חזקה ביד רבותינו שאין אדם שוחט אלא אם יהיה תלמיד חכם לפיכך הכשירו מי ששחט ואזל ליה לעלמא ולא ידעינן אי גמיר אי לא גמיר אותה שחיטה מותרת דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ואם יהיה תלמיד חכם והביאו לו ליל שמיני שוחט בו דהא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע איקלעו לבי בריה דר' אידי בר אבין עבד להו עגלה תילתא ביומא דשביעי א"ל אי אחרת לי' עד ליל ח' הוינא אכלין מיניה והשתא לא אכלינן מיניה. ולענין קרבן עד שישלימו לו ח' ימים שנא' ביום השמיני תתנו לי. והעוף מותר לשוחטו משעה שיצא מן הביצה אבל קודם אסור ואם פרה או עז או רחל ונתנבלה בידיהן אם שם תלמיד חכם יתיר להם שחיטת בנה אחריה ביום אחר שאין בנבלה מצוה אותו ואת בנו אבל בטריפה יש מצות אותו ואת בנו וכן הלכה. והסכין צריך להיות אורכו כנגד עובי אותו המין מנין שתי פעמים שמא ישחוט בסכין קצר יצטרך להתיז את הסימנין בבת אחת. אם בסכין כמלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר הוו להו שני צווארין. אימתי בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך. אבל הוליך והביא הסכין על הסימנין אפי' פחות מהכי שפיר דמי. אבל צריך להיות ראש הסכין עגול שאם יהיה מרובע או חד חיישינן שמא יכנוס ראש הסכין או קוץ המרובע של סכין ועושה חלדה. וצריך שיהיה הסכין חד ולא יהיה בשלש צידיו פגומים דהא אמרינן סכין שיש בה פגימות הרבה נידונה כמגירה ואסור לשחוט בה והיאך בודקה מוליך ציפורנו על שני צדדין שלה ומביא ב' פעמים. ועוד מוליך את פי הסכין על אצבעו או בבשר ידו לראות אם חד ואם לאו. דאמרינן בגמ' א"ר פפא סכין צריכה בדיקה על בישרא ועל טופרא ועל תלת רוחתא דידה ופעמים שמוליך צפורנו על הסכין ונמצאת שלימה וכשמחזיר צפורנו נמצאת פגומה הרי זו נקראת מסוכסכת ואסור לשחוט בה. ואם עבר ושחט בהולכה בלבד באותו הצד השלם שחיטתו כשירה ואם הוליך והביא שחיטתו פסולה ופעמים שיוליך צפורנו על הסכין ונמצאת פגומה וכשמחזיר הסכין נמצאת פגומה הרי זו נקראת אוגרת ואסור לשחוט בה לכתחלה ובדיעבד דאמר רבא אוגרת לא ישחוט ואם שחט שחיטתו פסולה ומסוכסכת לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשירה ולא אמרן אלא כשהוליך ולא הביא אבל אם הוליך והביא גם מסוכסכת פסולה. היכי דמי אוגרת והיכי דמי מסוכסכת א"ר אלעזר אוגרת מב' צדדין מסוכסכת מרוח אחת. והסכין הדומה לסאסאה כשיר'. ואמרינן סכין עולה ויורד מותר לשחוט בה לכתחלה. והסכין שפיה חלק דומ' למגל אסור לשחוט בה לכתחלה. ואם עבר ושחט שחיטתו כשירה. דהא אמרינן במגל יד כשירה וה"מ בדיעבד אבל לכתחלה חיישינן שמא ישחוט באידך גיסא. וכן סכין שאין בה פגימה אבל אין פיה חד אסור לשחוט בה. ואם עבר ושחט שחיטה כשירה. דאמר רבא שחט בסכין רע שחיט' כשירה אפי' מוליך ומביא כל היום כולו לא חיישינן לשהייה. וצריך השוחט קודם שישחוט להראות לחכם סכינו למי שכמותו בחכמתו כ"ש למי שגדול ממנו משום כבודו של חכם אם הוא במקום ששוחט. והשוחט בסכין של נכרים חייב להדיח מקום שחיטה. והשוחט בסכין ששחט בה טריפה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מדיחה בחמין וחד אמר מדיחה בצונן והלכתא אפי' בצונן. ואסור לשחוט בה עד שיקנח בבגד או בצמר או בעור הבהמה עצמה. ליבן הסכין באש ושחט בה שחיטתו כשירה מאי טעמא חידודה קודם לליבונה. פי' שחותכת ואח"כ שורפת. וצריך השוחט לבדוק הסכין לאחר שחיטה שאם יבדקנה וימצאנה פגומה הרי אותו דבר שנשחט בה נבילה דחיישינן שמא בעור נפגמה ולאחר שנפגמה שחטה וטריפה. ואם יש לו לשחוט בהמות רבות או עופות צריך לבדוק הסכין בין כל א' וא' ואם לא עשה כן ושחט כולן אסורות אפילו הראשונה דהא ההוא עובדא וטריף רב יוסף תליסר חיותא ואפי' קמייתא כדרב הונא דאמר חיישינן שמא בעור נפגמ'. ואי שחיט להו ולא בדק הסכין לאחר שחיטה ובא אחר ושיבר בה עצמות או שחפר בה או שעשה בה מלאכה קשה ולאחר כך בא לבודקה ונמצאת פגומה לא אמרינן בכי האי גוונא בעור נפגמה אלא ודאי לא היתה פגומה ומחמת אותה מלאכה נפגמה דאחזוקי איסור' לא מחזקינן ומנין לבדיקת הסכין מן המקרא שנאמר ושחטתם בזה. ואם שחט פרה או עז ורחל ונמצאת כשירה והיה בבטנה עובר שלא כלו חדשיו או שכלו לו חדשיו והפריס בקרקע ועמד הרי הוא טעון שחיטה וחלבו אסור וכ"ש דמו. ואם לא הפריס רגליו על גבי קרקע אע"פ שהניקתו פרה אחרת וחיה והגדיל עד שיהא לו ב' שנים הרי זה פטור מן השחיטה וחלבו מותר גם גיד הנשה שלו אבל דמו אסיר. ואם ירצה שיקרענו בסכין כדג או מפצע את מוחו והורגו עד שתצא [נפשו] ושפיר מפני ששחיטת אמו מטהרתו. ואסור לשחוט לתוך הכלים או על גבי הכלים ולתוך הספינה מותר. וכן חפירה שיש בה מים עכורים מותר אבל מים צלולים אסור הרואה סבור שמא לצורה הנראית הוא שוחט ומשום הכי נאסר שחיטה זאת. ואסור לשחוט בהמה על פי הגומא עד שירחיק מפי הגומא אפי' טפח שנאמ' על הארץ תשפכנו ולא לתוך גומא. וישראל שיאמר לו הנכרי שחוט לי עוף זה או בהמה זאת מותר לישראל לשחוט לו ולברך עליו ולכסות את הדם אע"פ שמחשבת נכרי באותה שחיטה לע"ג לא חיישינן דהלכה כר' יוסי דסבר זה מחשב וזה עובד לא אמרינן. ומי ששוחט בהמה גסה ולא פירכס' כל עיקר רואין אם פשטה ידה אחת או רגל אחד אע"פ שלא כפפה או שכפפה ולא פשטה כשירה ובהמה דקה שצריכה בדיקה צריכה שתפשוט ידה ויכפפנה או יכפוף ויפשטנה. אבל רגלה בין כפפה ולא פשטה בין פשטה ולא כפפה הרי זו כשירה. והעוף שלא ריפרף אלא בעינו אחת או שכשכש בזנבו בלבד מותר וה"מ אחר שחיטה אם לא עשו כך הרי הן טריפה [במסוכנ'] אבל הבריאים שהושחטו [אע"פ] שלא עשו כלל הרי הן כשירות. וחיה גסה הרי הוא כבהמה דקה לפירכוס. וצריך השוחט לבדוק אחר ששחט שחיטתו שמא לא נשחטה כהוגן. ואם לא בדק ובא אחר ופסק ראש הנשחט הרי היא אסורה באכילה. ואם ראה הסימנין בעת ששחט שנשחטו כהוגן אין צריך בדיקה. וצריך השוחט שיתכוון בשעה שישחוט לשחוט הסימנין יחדיו ואם לא נשחטו לבד רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה הרי זו כשירה אבל אסור להתכוון בתחלה לשחוט רוב שנים בבהמה ורוב אחד בעוף. ושחיטת הוורידין לא מעלין ולא מורידין שאין הלכ' כר' יהודה אלא בעוף הואיל וכולהו צולהו בבת אחת שמא יבלע דמו בין האברים. פי' הוורידין גידין מימין הצואר ומשמאלו. ומי ששחט חצי אחד בעוף ואחד וחצי לבהמה שחיטה פסול עד שיוסיף כמלא שיער דתניא בתורת כהנים וכי מה בין רובו לחציו כמלא שיער. ובגמ' מפ' רוב הנרא' לעינים כי זה יותר מזה. והשוחט שני חצאי סימנין בעוף שחיטתה פסולה. והשוחט בשנים ושלשה מקומות מן הצואר אם לא שהה ביניהן שחיטה כשירה וכן שנים א' מהם רוב הוושט מלמעלה ושחט השני רוב הקנה מלמטה רוב שניהם קרינן ביה וכשירה שאין זה כנגד זה וכן מי ששחט באלכסון כמו קולמוס. וכן שחיטה מדובללת דאמרי' שחיטה העשויה כמסרק וכקולמוס כשירה. ועוד אמר השוחט מן הצדדין שחיטתו פסולה. גבול שחיטת הקנה משפוי כובע ולמטה עד כנפי ריאה התחתונה. גבול שחיטת הוושט מתפיסת שני אצבעיים למעלה ועד שיער הוושט. פי' יש בסיף הוושט מבפנים כמו שיער על בשר הכרס מבפנים. וצריך השוחט חיה טהורה או עוף טהור שישים עפר למטה מן הדם ומכסהו בעפר שנאמ' וכסה בעפר [ולא] כמו וירגמו אותו אבן. א"נ וערום יכסה בגד. אי נמי ואכסך משי בלא בית. ומה ת"ל בעפר אלא שיהא עפר למטה ועפר למעלה. אם שחט מאה עוף או מאה חיות ועופות ביחד כיסוי אחד לכולם. וכן לענין ברכת שחיטה כלומר היה בדעתו לשחוט מאה חיות או מאה עופות מברך על הראשונה ושותק עד שמשלים את כולן ואם הביאו לו עוף אחד לשחוט שלא היה בדעתו צריך לחדש ברכה אחרת בשבילו. שאם בירך על השחיטה אסור לו לדבר עד שישחוט. ואם דיבר דבור של צרכי שחיטה כגון הביאו לי עפר וכדומה לו אינו חוזר ומברך. אבל דיבר בין ברכה לשחיטה דבר שאינו מעניני שחיטה צריך לחזור ולברך. וזה דומה למי שבירך המוציא ועדיין לא התחיל לאכול ואמר הביאו מלח או ליפתן שהם מעניני הסעודה אינו צריך לחזור ולברך המוציא פעם שניה אבל אם בירך המוציא ואמר קודם שיתחיל לאכול תנו מאה זוז לפלוני או דבר אחר שאינו מעניני סעודה צריך לחזור ולברך המוציא פעם שנייה אבל לאחר שהתחיל לאכול מלוגמא אחת אם רצה לדבר מדבר ואינו צריך לברך. וזה שהרחבנו בפירושו משום שהרבה בני אדם טועין בו שמא יברך במקום שאינו ראוי לברך ועובר משום לא תשא. וצריך המכסה הדם לברך ואח"כ מכסה בסכין או בידו שנא' ושפך וכסה במה ששפך יכסה. ואסור לכסות ברגל או בכלי שהרי מבזה המצוה. ומי ששחט וקדם חבירו וכסה הרי זה חייב לו י' זהובים שהפסידו לחבירו הברכה והמצוה. ומעשה באחד ששחט ובא חבירו וכסה וחייבו רבן גמליאל ליתן לו י' זהובים שכר הברכה. אבל שכח השוחט ולא כסה כל בר ישראל שראה אותו מחוייב לכסותו אם כסה ונתגלה או שגילתו הרוח פטור מלכסו' ואם כיסתו הרוח קודם שיכסנו השוחט וחזרה וגילתו הרוח הרי הן חייבין לכסותו. שחט בשבת לחולה ממתין עד הערב ומכסה שאסור לכסותו בשבת אע"פ שמותר לשחוט והשוחט במועד ושכח להכין עפר מבעוד יום כמנהג התלמידים הרי זה מכסה באפר הישן שבכירה של קודם המועד אבל לא יכסה באפר החדש שבישלו בו במועד משום נולד. כי כל הנולדים במועד אסורים לטלטלן ולהשתמש בהן. ואם אין לו אפר ישן הרי זה צריך להערים ומכסהו באפר חדש בהיותו חם הרבה שראוי לצלות בו שהוא נולד. אבל מי שהתירו לו לבשל ביצה משום חמימותו התירו לו נמי משום חמימותו לכסות בו. אבל לאחר שיצטנן ואינו ראוי לצלות בו ביצה אסור לטלטלו. דהא אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ומשום זה התירו להדליק נרות בבתי כנסיות ביום המועד אע"פ שאינה אוכל נפש אלא מה שהתירו להשתמש באש לצורך אוכל במועד התירו נמי שלא לצורך. ומי ששחט צפור קטן שאין בו דם כדי לכסות. מה שעל הסכין גוררו ומכסהו. והשוחט ונתנבלה בידו או שנמצאת טריפה הרי זה פטור מלכסות. ותנן מכסין בזבל דק וחול דק וסיד ובלבינה ובמגופת החבית. אבל לא בזבל גס ולא בחול גס ובמגופה שלא כתשה. ולא יכסה עליו את הכלי אמר רשב"ג כל שהוא מגדל צמחים מכסין בו. וכן נמי אפר שנק' עליו שם עפר שנא' מעפר והיא אפר שריפת החטאת. (אי נמי ועפרות זהב לו). ותנא הוסיפו עליהן את הכוחל. פי' הפוך שכוחלות בו הנשים עיניהם. והשחור האבק של כבשן השחור הנקבץ מרוב העשן. ותניא היה הולך במקום שאין עפר שורף טליתו ומכסה. היה הולך בספינה שוחק דינר זהב ומכסה שנא' ואשליך את עפרו אל וגו' ודם שנתערב במים אם יש בו מראה דם חייב לכסות ואם לאו פטור. בהמה שנפלה מן הגג ורבצה ולא הלכה ולא עמדה צריכ' לעמוד מעת לעת. ואם עמדה צריכה בדיקה בשמונה עשרה טריפות:
ואם עמדה והלכה אין צריך לבדוק בשום דבר: