פרדס הגדול· רבי שלמה יצחקי
סימן ערב
מעוברת ומניקה שראו דם הרי הן כשאר כל הנשים בין לז' יום בין לטבילה. נדה שפסקה שבעה נקיים כדמפרש לעיל. לא מיום שפוסקת (ולפיכך טמאות) דתנן בנות כותים נידות מערסתן. ומפרש בגמרא לפי שיום שפוסקת בו סופרתו למנין ז'. ולפיכך בנות ישראל נוהגות ז' נקיים חוץ מאותו יום שפוסקות בו. שאם רואה אפי' יום אחד מונה ז' והוא. ואם ב' או ג' מונה ז' והן (וכבר היו אנשים שחלקו על הרב רבינו שלמה בר' יצחק נ"ע בכך שהיו אומרים מיום שפוסקת בו סופרתו למנין ז' והשיב להן רבינו א"כ בניכם ממזרים הם שעל כן בנות כותים נידות מעריסתן לפי שיום שפוסקת בו סופרתו והשיבו מן תשובה של אחריו שהשיב רב אחא. ואמר אנן נמי נספריה. והשיב להן רבינו והלא תשובת של רב אחא בצידו שהשיבו רב אחא א"כ וכו'). והם העידו שאם רואה אפי' יום א' מונה ז' נקיים חוץ מיום שפסקה. וכן לשנים או לג' ימים. וכן כל ימיה עד שתשמור ז' נקיים ואע"פ שאותן ימים שהיא מתחלת למנות מהן ישנן טמאין מן התורה שלא יקרא עליהם שום נקיות שהרי אינן נקיים אעפ"כ משלימן ומונה אותן ויעלו להן לספירתה שהרי לא חמורים הן מזבה דאורייתא שעולין לה לימי ספירתה. דאמ' ביולדת בזוב ימי לידתה הן ז' לזכר ושבועיים לנקבה שאינה רואה בהן עולין לה לימי ספירתה לשבעה נקיים ואעפ"י שהן טמאין מעיקר' דבר תורה וטמאה שבועיים כנדתה וכ"ש זאת שאינה אלא ספק זיבה שיעלו לה מותר ימיה ז' שאינה רואה בהן יעלו למנין ז' נקיים ואע"פ שהן טמאין מעיקרן. ומכאן תשובה לאומרים שהן צריכות ז' וז' ז' ימי נידותן ואח"כ ז' וכסבורין שאותן הז' שיש בהן טומאה כל עיקר אינן עולין לספיר' ימי נקייותיה כי איך יקראו נקיים והלא הם מלוכלכין וטמאין ואינו כן שהרי מצינו בזבה ודאית שימי' טמאין כאלו עולין לה לספירת ימי נקייותה כ"ש שאינה ודאית. ועוד יש בני אדם שקורין לאותן ז' אחרונים ימי ליבונה לפי שמתרחצ' בחמין ומתלבנת בבגדי' נאים וכולן אינן פורשות עכשיו מן הטומאה ואוכלות ושותות עם בעליהן ועושות לבעליהן כל מלאכה שהאשה עושה לבעלה מזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו באותו הליבון שלהן. וזו רעה גדולה כמה ששנינו במסכת שבת בפ"א כיוצא בו לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה פי' כיוצא בו לעשות הרחקה לעבירה אמרו לא יאכל הזב עם הזבה וכ"ש טהור עם הזבה מפני הרגל עבירה דמתוך שהן מתייחדין בא לבעול זבה שהיא בכרת ותני עלה תנא דבי אליהו מעשה באדם א' שקרא הרבה ושנה הרבה ושימש ת"ח הרבה ומת בחצי ימיו והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ואומרת להם כתוב בתורה כי היא חייך ואורך ימיך ובעלי שקר' הרבה ושנה הרבה ושימש ת"ח הרבה ועתה מת בחצי ימיו ולא היה אדם שמחזירה דבר. פעם אחת נתארחתי אצלה אמרתי לה בימי נידותיך מהו אצלך אמרה ח"ו אפי' באצבע קטנה לא נגע בי בימי ליבוניך מהו אצליך אמ' לי אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר ולא עלתה דעתו לדבר אחר אמרתי לה ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה. שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב במערבא אמרי סינר מפסיק בינו לבינה. פי' ושימש ת"ח הרבה להסבירו סתימות המשנה וטעמיה והוא הנקרא תלמוד. נדותייך כל ז' של ראייה ראשונה ואליהו שמע בישיבה של מעלה שלפיכך נענש אותו ת"ח ולפיכך שאל לה איסור נדה משאר איסורי'. ומה ששאל על איסור נידות תחילה ואח"כ על הליבון לפי שהיה רוצה שתודה וכן אמר לה בחייך אמרי לי בימי נדותייך מהו אצליך דשמא נכשל בה לפיכך נכרת בקוצר ימים ואמרה לו חס ושלום וכו'. ואותן ימי ליבון ששאל לה אליהו הן ז' נקיים שזבה יושבת בהן מן התורה ולא אותן ז' שהחמירו על עצמן הם לפי שבאותו זמן היו מחזיקות עדיין כדין התורה. שהרי אותו תלמיד מצינו שהיה בעת התנאים כדתניא התם. דתניא מעשה באדם אחד וכו' ואותה חומרא מימי רבי זירא ואילך היתה שהרי הוא חומרא בכ"מ. ועוד שר' בסוף התנאים ובימי רבי מצינו בפי' שלא היתה אותה חומרא דתניא בפ' אחרון דנדה התקין רבי שאם ראתה יום א' תשב ו' והוא ב' (או ג') ימים תשב ששה והם [ג'] (בג') תשב ז' נקיים ותקנה זו של רבי אינה דומה לאותה של ר' זירא הא למדת מכאן שהליבון של אותו תלמיד לא היה כזה שנוהגות עכשיו בעצמן אלא ליבוניך כגון זבה שסופרת ז' נקיים משפסקה והיא צריכה להיות לובשת בגדים לבנים לבדוק שמא תראה ותסתור ספירתה שמן התורה אסורות אותן ז' נקיים והיינו דקאמר לה ואל אשה בנדת טומאתה וגו' דטמאה גמורה היא לכל תורת נדה וזבה כנדת טומאתה פי' עד שתבוא במים לטבילה היא לעולם בנדתה דמרבינן מתהיה בנדתה בהווייתה עד שתבוא במים בתורת כהנים. מטה א' הואי ורחבה ולאו קירוב בשר וסבר דשרי בהכי. סינר (פוייצנ"ש בלע"ז) בגד שהיא חוגרת בו ומגיע ממתנים ולמטה והוא כמכנסיים לאשה שלא פיסות רגליה כשהוא בחלוקה לבד הרי משנה הרי ברייתא ואתה למד מתוכן שאע"פ שמתרחצת בחמין ומתלבנת בבגדים באותן ז' נקיים ולבנים בלא ראיית דם אעפ"כ אינה יוצאה מידי טומאה עד שתטבול בזמנה לפי שלא מצינו שום טהרה במים חמין ושאובין ואע"פ שעשתה כל כך אסורה ליגע לבעלה כדתנן במס' כתובות כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה ורחיצת פניו ידיו ורגליו לפי שיש חימוד במלאכה זו יותר משאר מלאכות ומתוך חימוד באין לידי עבירה וכ"ז שלא טבלה הרי זו בהכרת ואע"פ שיש בה ז' נקיים כדיילפינן בשר על גבי גחלים דמה זבה הבא עליה בז' שלא טבלה ישנו בהכרת לפי שאינה יוצאה מידי טומאה לעולם עד שתטבול ואפי' תשב מאה ואלפיים נקיים כדאמרינן ואחר תטהר אחר מעשה תטהר והן אחר טבילה אף נדה נמי אינה יוצאה מידי טומאתה לעולם עד שתטבול ולפיכך אסורה ליקרב אצל בעלה עד שתטבול. כך ראיתי ר' נוהג ואפי' במסירת מפתח או שום דבר אחר מידו לידה היה פורש. וא"ת וכי מאחר שצריכה נדה טבילה מה זו טהרה שהן עושות בחמין. דע והבן שהנשים עושות מלבן לפי שבשעת טומאתן היו מחליפות בגדים שלהן ולובשות בגדים מכוערים כדי שתתגנו על בעליהן ולא יבואו לידי הרגל עבירה ולאחר שהיו פוסקות לשבעתן היו רוחצות ולובשות בגדים נאים לפי שהיה קשה להן להתגנות כל כך וכאשר ראו ימי ליבון האשה התחילו לומר שאלו הן ימים שדברו בהן חכמים והתחילו לעשות קבע והנשים היו משרתות את בעליהן באותן ימים ואסור לעשות כן דהא לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה. ועד שתטבול קאמר ויישר כח האשה שאינה מתלבנת ואינה רוחצת ומתגנה לעולם עד אחר הטבילה שכשם שישנה בהכרת בעת טומאתה כך ישנה נמי עד שתטבול כאשר פירשתי: