פרדס הגדול· רבי שלמה יצחקי
סימן נא
ופדיון הבן אין טבע ברכתו בתוספתא ולא ובירושלמי. וזה שנהגו לברך על פדיון הבן ולא לפדות משום דסגי דלאו האב עביד. אע"ג דתניא האב חייב לפדותו. הא תניא אם לא פדאו הוא פודה את עצמו הא כיצד דלאו האב עביד הואיל ומפטר בה על ידי בנו. ואע"ג דאיכא מצות טובא דלא מברכינן עלייהו כגון מצות פדיון שבוים וביקור חולים והלוית המת והכנסת חתן וכלה וצדקה לעניים. לא קשיא ולא מידי שהרי לא למדנו ברכת המצות אלא מן ברכת התורה כדפרשינן קח לך את לוחות האבן והתורה והמצוה מה תורה מברכין עליה אף שאר מצות כן. ואני אומר מה תורה שאינה מוטלת על האדם שיעשה עבור אחרים שאינה תלוייה על אחרים לקיים מצות שינון זולתי עצמו. אף כל מצות שאינה תלויה על אחרים שאי אפשר לקיימן כל המחויב בה בלא שני עמו. יצא מצות פדיון שבויים וחביריו שאין מברכין עליהן ואם תאמר הלא פדיון הבן מצוה תלויה בבנו היא ואי אפשר לאב לקיימה בלא שני עמו ומברך עליה על פדיון הבן. שאני הבן דהואיל ומגופיה נפיק כגופיה דמי ועובד ירך אמו הוא אין פדיון הבן תלוי באחר שהבן אחד מאיבריו הלכך טעון ברכה למעוטי פדיון שבויים וחביריו שתלויין באחר ואין טעונין ברכה הרי לך כלל כל הברכות. כל המצוה שאי אפשר להיעשות ע"י שליח ובלא דעת בעלים טיבעה על המעשה כל מצוה שאי אפשר להיעשות על ידי שליח אלא ע"י עצמן טיבעה לעשות חוץ מנטילת ידים ונטילת לולב והנחה תפילין של ראש הואיל ואי אפשר לברך בנטילות בהתחלתן אלא לאחר התחלתן אע"ג דלא סגי דלאו איהו (מחיל) עביד מברך על המעשה על נטילת לולב על נטילת ידים. ולענין תפילין של ראש הואיל והתחיל כבר בהנחה של יד דכולה הנחה אחת היא לעניין ברכה לפיכך אם סח אי אפשר לברך להניח דמשמע לא התחיל להתחיל והוא הדין לטבילה ואע"ג דלא סגי דלא איהו טביל כיון דלא מצי לברוכי מיקמי טבילה דהא תניא טבל ועלה בעלייתו מברך. לא מצי לברוכי לטבול הואיל וכבר התחיל וגו'. ואם תאמר הא תניא המל את העבדים בתחילה אומר על המילה ולבסוף למול את העבדים והא הכא דאיתעבידא מצוה ומברך למול הא לא קשיא התם כיון דבתר עובדא מברך הכי מסתברא אק"בו לעשות מצוה זו שכבר עשיתי דאי לא תימא הכי אמאי מברך מעיקרא על המילה דמשמע סגי דלאו איהו מהיל דהכי אותיב ליה רב פפא לרב פפי התם הכי כו' נימא לימול לא סגי דלאו איהו מהיל. הכא נמי גבי מילת עבדים כיון דבתחילה מברך על המילה סגיא דלאו איהו מהיל. ומאי טעמא מברך בסוף למול. אלא ש"מ כדפרשינן לקיים מצוה זו שכבר עשיתי: