אור ברסלב
פרדס הגדול סימן מא

פרדס הגדול· רבי שלמה יצחקי

סימן מא

סימן מ

אבל בצרפת ראיתי מברכין ברכת האב קודם להכניסו בברית* מי הוצרך האב תחלה אי בר קבולי מילה הוא או לאו שמא התינוק אדום שלא נבלע דמו באיבריו והוא חלוש ומסוכן גבי מילה כר' נתן הבבלי דאמר מעשה באשה אחת שמלה בנה ראשון ומת שני ומת שלישי הביאתו לפני ראיתיו שהוא אדום אמרתי לה המתיני לו עד שיבלע דמו והמתינה לו ומלה אותו וחיה והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמו. ולפי שהמצוה מוטלת על האב למולו ופי' להכניסו ביד המוהל וכדתניא בתוספת' המל אומר על המילה אבי הבן אומר להכניסו וגרסינן ביבמות מילת זכריו מעכבתו היכא משכחת לה כגון שהיו אביו ואמו חבושין בשעת שחיטת הפסח ויצאו מעכבת אכילה אלמא על האב מוטל להכניסו בבריתו לכן לא נמהל בשעת שחיט'. ואע"ג דאמר דכי ליתי' לאב מכניסין אותו אחרים כיון דכי איתיה לא סגי דלא עביד איהו לפיכך תיקנו טיבעה לעשות להכניס. ומה שפירשתי שכל מצוה שמוטלת על האדם לחובה שאי אפשר להעשות ע"י שליח מברך כו' מהא דא"ר יהודה דיקינן לה דא"ר יהודה הבודק צריך לברך מאי מברך ר"פ משמיה דרב אמר על ביעור חמץ ורב פפי אמר לבער מיתיבי ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה אלמא על הביעור להבא נמי משמע שכל הברכות עובר לעשייתה הוא מברך ומשיב התם היכי נימא למול לא סגי דלאו איהו מהיל כלומר כי קאמינא אנא על הביעור מעיקרא משמע לא קאמינא אלא במצוה המוטלת עליו שנא' תשביתו ומדרבנן ליל י"ד לביעור אי לברך על ביעור אמינא שמברך על הביעור שעשה כבר וצריך להקדים ברכה למעשה אבל מילה שא' לעשות ע"י אחרים על המילה נמי להבא משמע אבי הבן מאי איכא למימר הכי נמי וכו' עלמא מפרשי ליה הכי נמי למול. ואני שמעתי מרבינו מנחם בר' יהודה ברומי אבי הבן הכי נמי על המילה והונעם לי מאד לכן הוזקקתי ליפות הדבר ולמתקו הואיל ויסוד חכמים הוא אבי הבן מאי איכא למימר על המוהל זולתי האב דקתני משום דסגי דלאו איהו מהיל דתניא חייב למולו והוא מברך על המילה דתניא המל אומר על המילה אפי' עצמו האב דלא קתני בד"א באחר אבל האב מברך למול והא הכא לא סניא דלאו איהו מהיל ואפשר לברך למול ואפי' הכי מברך על המילה ולא משמע מעיקרא זולתי להבא מאי איכא למימר מי מצית אמרת הכא היכי בו נימא לא סגי דלאו איהו מהיל בתמי' כי היכי דאמר במוהל בעלמא ה"נ דאב גופיה לא מצי לברוכי למול דסני לאו איהו מהיל דמי סברת הא דתני' האב חייב למולו בידיו קאמר להכניס בברית הוא הלכך דסגי דלאו איהו מהיל (עביד) כי מברך על המילה להבא משמע הואיל ולא צריכי לברוכי למול והיינו דתניא המל אומר על המילה אבי הבן להכניסו דאפי' במקום האב מלין אחרים דאי לא סגיא דלאו איהו למול וצריך לברוכי למול הכי הוי למיתני אבי הבן מברך שתים למול ולהכניסו השתא דלאו איהו מהיל וכיון דלא מברך למול הואיל וסגי דלאו איהו מהיל כי מברך על המילה להבא משמע אבל הבודק דאפשר לו לברך כי מברך לבער לשעבר משמע מיתיבי על השחיט' התם לימא לשחוט וכו' והואיל וסגי דלאו איהו שחיט כי מברך על השחיטה להבא משמע כי קאמינא אנא לשעבר משמע על ביעור משום דמצי לברוכי לבער וכי מברך על ביעור לשעבר משמע פסח וקדשים דלא סניא בלא בעלים עבדין דכת' גבי פסח ושחטו אותו וגו' דמשמע כל העדה ישחטו את פסחו וגבי קדשים כתב וסמך את ידו על ראש קרבנו ושחטו דמשמע אפי' בעלים גופייהו שחט מאי איכא למימר והא הכא דאפשר לברוכי לשחוט ומברך על השחיטה דתניא השוחט מברך על השחיטה לא שנא גבי חולין ולא שנא גבי קדשים דלא קתני בד"א בחולין אבל פסח וקדשים מברך לשחוט ואפ"ה כי מברך על השחיטה להבא משמע מי מצית הכא להתמוהי הכא היכי בו נימא לשחוט לא סגי דלאו איהו שחיט ודאי לא סגי דלאו איהו שחיט ואע"ג דמצי לברוכי לשחוט מברך על השחיטה ולא משמע לשעבר הכא נמי כי היכי לגבי חולין דסגי הוא דלא שחיט הכא נמי אמינא לך גבי פסח וקדשים סגי דלאו בעלים שחטי' הלכך כי מברכי על השחיטה להבא משמע נמי סברת האי ושחטו שנא' גבי פסח לבעלים היו דתנינן במכילתא ושחטו אותו כל קהל וכי כל הקהל היו שוחטין אותו אלא לעשות שלוחו של אדם כמותו אלמא סגי לשחיטת פסח וקדשים ע"י שליח דלא אפשר לברוכי לשחוט כי שחט בעלים מברכי על השחיט' ומשמע להבא אבל גבי ביעור דאפשר לברוכי לבער כי מברך על ביעור לשעבר משמע ופסקינן היל' על ביעור חמץ דאע"ג דמיחייב איניש לבעורי חמירא הא סני ליה ע"י שליח כדאמ' בפסחים לא מיבעיא באתרא דיהבי אגרא ובדקי וכו' והואיל וסגי ליה למצות ביעור ע"י שליח הסכימו רבותינו לפסוק על ביעור ולבער לא חדא דהא סגי דלאו איהו עביד ותו אי אתי לברוכי בתחלה לבער חמץ מישתלי איניש ומברך על ביעור וכסבור לא יצא ידי חובתו וחוזר ומברך לבער ומוציא שם שמים לבטל' ות"ר בפ' כיצד מברכין מהו אומר הבא לבצוע אומר המוציא לחם מן הארץ ור' נחמיה אמר מוציא אמר רבה במוציא כול' עלמא לא פליגי דאפיק משמע ורבנן סברי דאפיק נמי משמע והואיל ונזרקה מפי חבורה המוציא לחם אם יברך מוציא לחם לכתחלה לא יצא דתניא כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא והוא הדין לברכת בדיקה אע"פ דבלבער כולי עלמא לא פליגי דלהבא משמע אפ"ה אין רשאי לשנות שכל שפוסקין רבותינו הלכה מתוך המחלוקת נדחה שכנגדו. ועוד מפני שהמוציא משמע להבא וצריך לברך על הלחם שכבר הוציא ומונח בידך משום הכי תקנו מוציא יחזור ויברך המוציא מפני שהיה סובר המוציא לאו דאפיק משמע אלא דמפיק שעתיד להוציא וכסברו לא יצא לכך תקנו טבעה בלשון המוציא דמשמע נמי דאפיק. וכן בביעור הטעם שמושך בזה מושך עד זה:

תוכן העניינים

פרדס הגדול

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה