פרדס הגדול· רבי שלמה יצחקי
סימן לט
שמעתי שמתמיהין על מטבע של ברכות מדוע לא הוטבעו בטבע א' שיש ברכה שטבועה לעשות כגון לישב בסוכה להתעטף בציצית להניח תפלין לשמוע בקול שופר לקרוא את ההלל לאכול את הפסח לאכול את הזבח מפורש בסוף מסכת פסחים ומהן על המעשה כגון על המילה על הטבילה על השחיטה על נטילת ידים על מקרא מגילה על מצות תפלין על ביעור חמץ על התרומה על כיסוי הדם על פדיון הבן למה שונה טיבען. על כן אמרתי אפרש טעמא נקוט האי כללא בידך כל מצוה שמוטלת לו לאדם ואי אפשר לו ליפטור מחובתו על ידי שליח זולתי על ידי עצמו היא המצוה שאין מברכין עליה על המעשה אלא לעשות כגון מצות סוכה שטיבעה לישב מפני שאין יוצא בה ידי חובתו על ידי ישיבת אחר וכן מצות עיטוף וכן תפלין מברך עליה להניח ואפי' שאם שח חוזר ומברך על של ראש והיא הנחה אחרונה על מצות תפלין מכל מקום סגיא להו לתרווייהו בברכה אחת דאמר מר לא שח מברך אחת ואע"פ שבהלכות גדולות מפורש שח מברך שתים בהנחה אחרונה ואינו נראה לי גם רבינו יצחק פאסי כתב חזינן טעותא בהלכות גדולות דאמר שח מברך שתים בהנחה אחרונה והלכת' כדכתבינן דלא מברך שתים אלא היכא דסח מברך על מצות תפלין על הנחה של ראש והיינו ברכה שניה שמברך לפי שפסק בשיח' ואסור לו לאדם לשיח בין הנחה להנחה דאמר מר שח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזרין עליה מעורכי המלחמ' שהרי פירש מי האיש הירא מפני חטא שבידו ילך וישוב לביתו ולפי שהיה לו לברך אחת על כל שתי הנחות אלו לא שח יצא ידי חובתו מברכת הנחה שניה וגרם לברך ברכה אחרת לכך הוא חוטא ועובר על לא תשא דאמר ריש לקיש כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר על לא תשא שכמה לשונות משמש' תיבת שיאה יש שיאה הגבהה כמו וישא אהרן את ידיו יש שיאה נטילה דהיינו רחיצה שאו ידיכם קודש יש שיאה סליחה נושא עון יש שיאה מנין שא את ראש נשא את ראש יש שיאה טעינה כאשר ישא האומן את היונק ויש שיאה הסרה ישא פרעה את ראשך יש שיאה זכירה וישא את ראש שר המשקים לכן דרש ריש לקיש עובר על לא תשא היינו אל תזכיר שם ה' אלהיך לשוא ותרגומא לחנם. כיון שיצא ידי חובתו אם חזר ובירך ברכה שאינה צריכה היא ומזכיר את שם הבורא שלא לצורך היינו בחנם ואי אפשר בשתי הנחות לברך להניח אלא על מצות תפלין ואף לא בשל ראש להניח ולא בשל יד על מצות תפלין. בשל יד אינו רשאי לברך מצות תפלין דהא לא נפיק בה ע"י שלוחו וכבר פירשתי שכל מצוה שא"א לו לאדם לצאת בה על ידי שליח אין טבעה אלא לעשות. על האחרון א"א לברך להניח אע"פ שא"א לו לאדם לצאת בה ע"י שליח בהנחה של זרוע ושתיהן בברכה אחת ששתיהן בהנחה אחת חשיבן ואם יברך באחרונה והיא של ראש להניח משמע שעדיין לא התחיל בהנחה והוא כבר התחיל בשל זרוע. ואם נפשך לומר הרי גבי סוכה תיקנו טיבעה לישב ולאחר שכבר התחיל וקידש עד יברך ברכת המזון מברך תחלה לישב בסוכה ולבסוף זמן דפסיקא הלכת' סוכה גבי הנחה של ראש נמי אע"פ שכבר התחיל בהנחה של זרוע יברך להניח על ראש כדרך שבירך הנחה ביד. לא תיקשי בכך שאין לשון הטביעה בברכה לישב בסוכה ישיבת עראי אלא דירה במטה ושלחן וכמצות רבותינו ז"ל צא מדירת קבע ושב בדירת עראי. ואמרו בירושלמי אין תשבו אלא תדורו וכן הוא אומר שבו וסחרוה וירישתם אותה וישבתם בה לפי של' המקרא חביב תיקנו בטבע הברכ' ל' המקרא לישב ואם נפשך לומר מאי שנא מעיטוף של' המקר' כיסוי אשר תכסה בה ולא טבעו בברכה ל' כיסוי * אלא עיטוף בלא כיסוי הראש עטיפת הראש כאבל [בעת] (במסכ') נדה מגדלה שיע' כלילי' ויושבת ומשתנת כפרה זו. וכיסוי של אדם במטה אינו מתכסה זולתי מלמעלה ולא מכל צד כדרך העיטוף (ואם) לא מכסה ראשו לכן הוציאו ל' כיסוי הגדילי' ולא לשון עיטוף שאלמלא מעט כסות לילה שהוצרך בלשון עיטוף היה מזהיר מצות גדילים איכא למילף מהא לישנא דסוכה דפרישו רבנן ז"ל תשבו כעין תדורו שאין אדם רשאי לדור זולתי בסוכה ששולחנו ומטתו מונחין שם * ועדיין אני אומר אלו הוקבע של יד בפני עצמה בין שח בין לא שח הייתי אומר אע"פ שהניח בזרוע מצות הנחה של ראש בפני עצמו ונברך גם בזו להניח. השתא דברכה אחת סגיא להו ותרווייהו כהנחה אחת חשיבן הלכך אם מברך על מצות תפלין ולא להניח לא יצא עד דמברך להניח ואם שח על של ראש על מצות תפלין. ונטילת לולב ונטילת ידים שא"א לו לצאת בהן ידי חובתו על ידי שליח א"א לברך עליהן ליטול דאמר מר לולב כיון דאגבהיה נפק ביה (אי לא עסק ביה בהולכה והבאה) לא מצי לברוכי עליה ליטול אלא על נטילת לולב כיון דאתחיל לטלטולי היכי ליברוך עליה ליטול דמשמע אכתי לא התחיל בנטילה והוא התחיל ואי לא דעסיק ביה בנענוע דחשוב כנטילה ארוכה הוה שלים מצות נטילה שמצוה בהגבהה כדכתב ולקחתם לכם הלכך אע"ג דלא נפיק ביה ע"י שליח לא מצי לברוכי עליה ליטול אלא יברך על נטילת. ואי אמרת אכתי ברכ' תפלין תיקשי דהא קיימא לן כאביי ורבא דאמר תרווייהו בין הנח' לקשירה מברכינן בהו והרי כבר התחיל ואפ"ה מברך בהו להניח. שאני התם שהקשירה עיקר כדכתיב וקשרתם כמאן דלא אתחיל בהנחה כלל. ומיקמי דלימטי הושענא לא מצי לברוכי עליה דחיישינן דילמא מיתניס ולא עביד נמצא דקא מברך עליה שם שמים לבטלה והיינו דפסקינן הלכת' בברכ' ס"ת כר' יהודה דאמר פותח ורואה מברך וקורא ואינו רשאי לברך לא משעת פתיחה ולא משעת אחיזה עד שיגיע לראייה הסמוכה לקריאה. וברכת התורה אב הוא לכל הברכות שממנה למדנו ברכה לכל המצות ומכאן למדנו שאין מברכין על המעשה עד שיבא לידי עושהו והוא שסמוך למעשה ואף ר' חייא רבא למד מר' יהודה דפסקינן כוותיה פותח ורואה מברך וקורא דאלמא אין רשאי לברך מיקמי הכי ואע"ג דאתאי לידיה הואיל ויש הפסק בין אחיזה לקריאה פתיחה וראייה לא יברך לא משעת פתיחה ולא משעת אחיזה הואיל ומפסקה ראייה ביניהם לקריאה. וכן תני ר' חייא אין מברכין על הפת אלא בשעת שהוא פורס דהואיל ופריסה פוסקת בין אחיזה לאכילה לא יברך משעת אחיזה אלא בפריסה הסמוכה לאכיל'. ירושלמי הדא אמרה דהדין דנסיב פולגא ומברך עלוהי והוא לא אתא לידיה הדר מברך עלוהי זימנא תניינות א"ר תנחום בר' חנילאי וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלא יוציא שם שמים לבטל'. והכין פירושא זאת אומרת זה שנטל צנון וכסבור מקונח הוא ובמוכן לאכילה חוזר ומברך עליה שנייה מדהוה ליה למיתנא אימתי מברך על הפת בשעה שהוא פורס ותנן אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס משמע אפי' בירך קודם פריסה אין ברכתו ברכה על כן אמר הדא אמרה. ומשום דלא אפשר לברוכי על המצות עד דלא אתי לידיה משום הכי לא אקשי רב פפא לרב פפי בתחלת פסחים כשהשיב לו על מה שאמר על ביעור חמץ לשעבר משמע מיתיבי נטלו לצאת בו אומר על נטילת לולב שאני התם דמכיון דאגבהיה נפיק ביה ולא השיב לו לינחי קמיה וליברוך עלוהי ליטול עד דלא מטי לידיה משום דפשיט' ליה לתלמודא דלא מצי איניש לברוכי על המצות עד דלא מטי לידיה. ואיכא דמנחו ליה אשרשיפא והדר מטלטלי ליה ולאלתר מברכי עלוהי משום דקשיא להו הא דאמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן ואמר מר דאגבהה נפק ביה מאי טעמא חוץ מן הטבילה ונטילת לולב מיבעי ליה הלכך מנחי ליה ומברכי עלוהי ותוך הברכה מטלטלי ליה. ולא צריכי למעבד הכי דהא פרישנא אסור לו לאדם לברך על המצות עד שלא הגיע לידו וסמוך למעשה שהרי מברכת התורה למדנו גוף ברכ' למצות ומקומה שכל מעשה שצריך ברכה ויש הפסק בין אחיזה למעשה כגון ברכת הפת שהפריסה מפסקת בין אחיזה לאכילה אע"פ שבא המעשה לידו אינו רשאי לברך עד שיגיע למעש' הלכך טועי' הם וכן הנוטלים (אותו) [האתרוג] שלא כדרך גדילתו כדי שלא יצאו בו קודם הברכ'. וכל המשנה ידו על התחתונה כסבור לשבש את המנהג אשר גבלו הראשונים ונמצא הוא משובש. שכל חכמי הגולה מימות עולם נוטלים אותו ומברכין בו בשעת נטילה דרך גדילתו ואעפ"כ אין ברכתו מאוחרת למעשה אלא מוקדמת כדרך כל המצות כיצד שכשאמרו כיון דאגבהיה נפק ביה לא אמרו אלא המוציאו לרשות הרבים דקתני שפטור ואקשו עליה היאך שנא התנא פטור מפני שהוציאו ברשות הא כיון דאגבהיה איתעביד מצותיה וכי מפיק שלא ברשות קא מפיק ואמאי פטורי ש"מ לא אמרו כיון דאגבהיה נפק ביה אלא בזמן דלא עסיק ביה בהולכה ובהבאה או בנענוע ואכתי לא נגמרה מצוה והמברך תוך מעשה כמברך עובר למעשה דנפקא לן דאיבעיא לן בהנחות תפלין מאימתי מברך עליהן משעת הנחתן ועד לאחר הנחתן ואע"פ שנגמרה הנחה והיינו דמקשו עלה איני והא אמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן ופרקינן אביי ורבא דאמרי תרווייהו משעת הנחה עד שעת קשיר' מכאן למדנו שהמברך תוך המעשה כמברך עובר למעש' דמי. הלכך נוטלין את הלולב כדרכו ומברך עליו תוך הנטיל' ונמצא מברך עובר למעשה ואין ברכה מאוחרת למעש' זולתי הטבילה שכל חייבי טבילו' [כו'] וטעמא מפ' לקמן בהל' אחר':