פרדס הגדול· רבי שלמה יצחקי
מסכת תמורה של שני גאוני עולם
רבי ישמעאל ור' עקיבה לא יערכנה זהב ותמורת כלי פז ר' ישמעאל אומר מי יתן לי שומע לי ולא אמות אלא מה אעשה הן תוי שדי יענני אמר מה איכפת לי שאמות ותלקח רוחי אמר לו הקב"ה הא ספרא חתים הן תוי שדי יענני המ"ד והתוית תי"ו על מצחות האנשים וספר כתב איש ריבי זה ספר תולדות חתום הוא על כל תולדות אדם מקרה א' לצדיק ולרשע וגו' כל תולדות אדם הולכים כמו שהולכים הדברים מן הפה וכמו שהלך אדם. כי מה תולדות אדם השני חסר וי"ו והראשון מלא. כך הדורות אינם הולכים למות שלמים עד שגופם מתחסר מהמלכים שבו שבגבורתו וברוב כחו של מקום ברא כל העולם שנים שנים זה תמורת זה וזה כנגד זה שיתבוננו בחכמתו ולהודיע להם שכל דבר ודבר יש לו שותף ויש לו תמורה ולולי זה לא היה זה חיים למה נקראו חיים ומות למה נקרא מות לולי מות לא נקראו חיים ולא נודע שהן חיים וכן המות אילולי חיים לא היה מות ולא נודע המות והאיך הוא המות הזה אמר ר' ישמעאל בגוף הזה יש בו ד' מלכים הדם והלובן ומרה האדומה ומרה השחורה וכיון שאדם גדל כחו תש ודמו משתנה ופניו מוריקות ואחד מן המלכים מתגבר או מתחסר תוסף רוחם יגועון וגו' למה הדבר דומה לנוד נפוח בזמן שהנוד נפוח והוא שלם הרוח עומדת בתוכה נבקע או נקרע הרוח הולכת כך הגוף בזמן שהמלכים עומדים במלכותם הרוח עומדת בו כרוח שבנוד ולמה הגוף דומה למלך שיש בו צבאים ויש עליהם ד' שרים ובמלכות ד' מדינות ובעלי המדינה רעים אם השר מעלים עינו מהם מגבולו או ממקומו הם יוצאים עליו וכל מלכותו מתבלבלת כך הגוף הוא המלך והצבאים הם הגידים והמדינות הם העצמות וד' שרים הם ד' יסודות שבגוף אלו הם דם ולובן ומרה אדומה ומרה שחורה וכיון שאחד מן השרים הללו מעלים עיניו כמעט מיד הגוף מתבלבל ונחלה אדם ואם יחסר א' מן השרים הרוח הולכת והגוף כלה אמר לו ר' עקיבה והאיך בני אדם יש מהם מתים קטנים ויש מהם מתים גדולים ויש מהם מתים זקנים אמר לו כך הוא כיון שא' מן היסודות מתחסר הגוף מת וכן הוא כנגד ד' יסודות שבגוף ד' מלכיות וד' פינות העולם לובן כנגד בני מזרח שהאור יוצא מהם ובני מזרח לבנים הדם כנגד בני צפון שכשם שהצפון פתוח כך הגוף פתוח לבני אדם שמכל מקום שתחתוך מן הגוף הדם יוצא משם אבל השלשה האחרים אינן יוצאין בכל שתחתוך ובני צפון כולם אדומים מרה אדומה כנגד המערב שהשמש מתאדמית בגבול מערבית ומאדימין פני מערב בעת שקיעתה מרה שחורה כנגד העפר תולדתה צנה ויבישה כך העפר מרה אדומה כנגד האש תולדתה חמה ויבישה הלובן כנגד המים תולדתו קר ולח כמו המים (הדם כנגד)*:
פרק ב' ר' עקיבה פתח אנוש כחציר ימיו וגו' מעשה בר' ישמעאל ור' עקיבה שהיו מהלכין בחוצות ירושלם והיה עמהם אדם אחד פגע בהם אדם חולה אמר להם רבותיי אמרו לי במה אתרפא אמרו כך וכך עשה עד שתתרפא אמר להם ומי הכה אותי אמרו לו הקב"ה אמר להם ואתם הכנסתם עצמכם בדבר שאינו שלכם הוא הכה ואתם מרפאין אינכם עוברין על רצונו אמרו לו מה מלאכתך אמר להם עובד אדמה אני והרי המגל בידי אמרו לו מי ברא את הכרם אמר להם הקב"ה אמרו לו ואתה מכניס עצמך בדבר שאינו שלך הוא ברא אותו ואתה קוצץ פירותיו ממנו אמר להם אין אתם רואים המגל בידי אילולי אני יוצא וחורשו ומכסהו ומזבלו ומנכשו לא העלה מאומה אמרו לו שוטה שבעולם ממלאכתך לא שמעת מה שכתוב אנוש כחציר ימיו כשם שהעץ אם אינו מנכש ומזבל ונחרש אינו עולה ואם עלה ולא שתה מים ולא נזבל אינו חי והוא מת כך הגוף הזבל הוא הסם ומיני רפואה ואיש אדמה הוא הרופא אמר להם בבקשה כם אל תענישוני הגוף הזה תולדותיו נחלין זה בזה וזה בזה ואם אין זה אין זה שהן מתפרקות אחד מחבירו הגוף נוטה ומת כמו שיש לבית ד' צדדין אם מתפרק אחד מהם הבית נופל:
פרק ג' וכל מה שברא בתמורה בראו. אילולי מות לא היה חיים ואילולי חיים לא היה מות ואילולי שלום לא היה רע ואילולי רע לא היה שלום אלו נכנס אדם במדינה חציה שלום וחצייה רע היה הולך ברע ומכיר שלום ואם מדינה אחרת כולה שלום אם אין שם רע אין שלום ניכר:
(ב) אלו היו כל בני אדם טפשין לא היו ניכרין שהן טפשין ואלו היו כל בני אדם חכמים לא היו ניכרין שהן חכמים אלא גם את זה לעמת זה עשה האלהים:
(ג) ואלו היו כל בני אדם עשירים לא היו ניכרים שהם עשירים ואלו היו כולם עניים לא היו ניכרים שהם עניים אלא ברא עניים ועשירים כדי שיכירו זה מזה:
(ד) חכמים וטפשין כדי להבדיל זה מזה מתים וחיים כדי להבדיל בין זרע לשממה ברא חן וברא כיעור זכרים ונקבות ברא אש ומים וברזל ועץ אור וחושך חום וקור אכילה ורעבון שתייה וצמאון הילוך וחיגרות ראייה וסמיות שמיעה וחרשות ים ויבשה דיבור ואילמות מעשה ובטלות רוגז ורצון שחוק ובכייה רפאות וחולי עם כל התמורות שאמר שלמה בקהלת עת ללדת ועת למות:
פרק ד' וכל זה להודיע גבורתו של הקב"ה שכל דבר ודבר שברא בשתיים ובשיתוף וכי לא היה המקום יכול להוציא ולבראות בנים בלא עריות ובלא גילוי עריות אלא הכל בשיתוף ובתמורה אם אין זכר ונקבה מודבקין אין הוולד יוצא אין זכר מוליד בלא נקבה ולא נקבה בלא זכר ואין בית נבנה מעצמו ולא בית עצמו בונה בית אחר אלא בבנאי שיבנהו ואין חורש עצים אלא קורדום ואם אין חרש אין קורדום ואם אין קורדום אין חרש ואם אין טהרה אין טומאה ואם אין טומאה אין טהרה. אמרו חזיר וכל מיני בהמה טמאה לבהמה טהורה מבקשין אתם להחזיק לנו טובה אילולי אני וחביריי שאנו טמאין לא נודעתם שאתם טהורין. אם אין צדיק אין רשע אמר רשע לצדיק מבקש אתה להחזיק לי טובה לולי שאני רשע מאין היית ניכר אלו היו כל בני אדם צדיקי' לא היה לך יתרון:
פרק ה' הרי אמרנו לכל יש תמורה חוץ מדבר אחד להודיע לכל באי העולם ברמז שהוא א' ואין לו שני וכמו כן הרוח שאין לה תמורה ולא שותף ואין אדם יכול לאחוז אותה ולא להכותה ולא לשורפה ולא להשליכה ואם תאמר בנוד את אוחז אותה לא שאלו נפתח הנוד ובא אחד ואמר לו מה יש בו ואמר לו רוח אמר לך מה היה שחורה אדומה לבנה ירוקה היאך היא נמכרת בשוק אינך יכול להשיב לו תשובה ואם את פותח פי הנוד היא הולכת לה ואין את יכול לראותה אי שחורה או אדומה או ירוקה:
(ב) ולא עוד אלא שהיא נושאת בני אדם ונושאת השמים והארץ מניין את יודע ממראה עיניך אדם נכנס לבית לפנים מבית ומערה לפנים ממערה ומניף בבגדו והרוח יוצאת מהיכן יוצאת ומהיכן באה הא למדת שהרוח מלא עולם:
(ג) ומניין שהוא נושא את העולם כך היה המעשה ששאלה המלכות את ר' עקיבה אמרו לו על מה העולם עומד אמר להם על הרוח אמרו לו הראנו אמר להם הביאו לי גמלים טעונין מלח הוליכן בכל פינות הבית אמר להם מה אתה רואים א"ל גמלים טעונין מלח:
(ד) אמר הביאו לי חבל הביאו לו חבל וכרך צוואריהן נתן החבל לשני בני אדם אמר להם זה ימשוך מכאן וזה ימשוך מכאן עד שחנקן אמר להם העמידו אותן אמר לו אתה הוא חכם היהודים אחר שחנקת אותם אתה אומר העמידו אותם:
(ה) אמר להם ומה חסרתי מהם הא מיכן שאין העולם עומד אלא ברוח שהיא מעולה ומשובחת היתה מראש שנאמר ורוח אלהים מרחפת:
(ו) והרי שני דברים שלא מצינו להם בריאה הרוח והמים והם היו מראש שנאמר ורוח אלהים מרחפת על פני המים ולא מצינו להם בריאה. העולם וכל אשר בו מצינו להם בששת ימי המעשה חוץ מן המים והרוח והחושך שנאמר וחושך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת עד שבא ישעיה ואמר יוצר אור ובורא חושך:
(ז) רבי ישמעאל אומר אחד ואין לו תמורה ולא שני כנגדו זהו המניין אחד אחד כך אין לו להקב"ה אחר אחד שאין לו אחר*:
(ח) אבל הקב"ה א' שאין לו שני ואין אדם יודע היכן מקומו והחיות אינם יודעות היכן מקומו ולא המלאכים ומהללים שמו יודעין היכן מקומו שנאמר ברוך כבוד ה' ממקומו. ולא השמים והארץ מן המקום שהוא שם שכן אנשי לשכת הגזית קוראין אותו מקום של עולם ואין העולם מקומו:
(ט) אבל הרוח לא מצינו שנתלה אלא הקב"ה שנאמר ורוח אלהים מרחפת רוח אל עשתני מנשמת אל יתן קרח ועתה ה' אלהים שלחני ורוחו רוח ה' דבר בי תשלח רוחך יבראון תן לחכם ויחכם עוד:
(י) וכל אסיפה שבתורה לשון כינוס חוץ משנים תוסף רוחם יגועון אם היה לשון כינוס למה יגוועון אלא לשון פיזור פזר רוחם ואח"כ יגוועון ואל עפרם ישובון וזה אסף ובהמה אסף עוף השמים ומניין שהוא לשון כילוי ממה שאמר שלמה עת ללדת ועת למות * אמרו כנגד הלל הגדול כ"ח תמורות ובהלל הגדול כ"ו פסוקין נשתיירו שתי תמורות כנגד שני לוחות הברית:
תמורה ראשונה עת ללדת כנגד הודו לה' כי טוב שכיון שוולד של אדם נולד הודאה גדולה נותנין להקב"ה אביו ואמו שיצא מן הגידין ומהעצמות ומכל האיברים ונכנס והולך בחוליו' של שדרה עד באו לשדרה ומן השדרה לזכר ומן הזכר לרחם אמו והוא נוצר שם מ' יום ועושה שם ט' חדשים ואח"כ יוצא ברתת ובזיע וביור ובצירי יולידה ויוצא בשלום. ולכך ראוי לתת הודיה גדולה הודו לה' כי טוב ובחסדו בראו ובחסדו הוציאו ובחסדו העמידו ולולי חסדו לא היה העולם נהנה שנאמר אמרתי עולם חסד יבנה:
תמורה ב' ועת למות כנגד הודו לאלהי האלהים שהוא ממית ומחיה והוא אלהי האלהים. ולא כאלו האומרים שתי רשויות הם בעולם אחד ממית ואחד מחיה אלא הוא אלהי האלהים שהוא ממית ומחיה שנאמר אני אמית ואחיה הוא היה והוא יהיה ובחסדו הוא מחזיר הנשמה לגוף כי לעולם חסדו:
תמורה ג' עת לטעת כנגד הודו לאדוני האדונים שאם נטע אדם נטיעה או פרדס אל יאמר פרדס שלי ונטיעה שלי שאם לא ימטיר הקב"ה להשקות הנטיעה והפרדס היכן נטיעתו אלא הקב"ה הוא אדון לכל דבר שנאמר ארון הברית אדון כל הארץ הרי המקום נקרא אדון לאדון הודו לאדוני האדונים שבחסדו מגדלה ומרוה את הנטיעה ובחסדו מעלה פירותיה כי לעולם חסדו:
תמורה ד' עת לעקור נטוע כנגד לעושה נפלאות מוציא לח מיבש ועלין מעצים ומרוה את הנטיעה ומגדלה ואין אחר זולתו שנאמ' כי אני ה' הפרחתי עץ יבש הובשתי עץ לח אני ה' דברתי ועשיתי כי לעולם חסדו:
תמורה ה' עת להרוג כנגד לעושה השמים מה השמים אינם זזים אלא עומדים כך דינו של נהרג אינו זז לעולם עד שיתבע מזלו ממנו מלמעלה שכן מצינו שכיון שהקב"ה נפרע מן האומה תחלה נפרע משר שלה שנאמר והיה ביום ההוא יפקוד ה' על צבא מרום במרום וגו' ובחסדו הוא עתיד לחיותם בדין ולדון אותם:
תמורה ו' עת לרפוא כנגד לרוקע הארץ מה הארץ רקועה על המים זו לעומת זו ותמורת זו כך החולי והרפואה כנגדה ובחסדו הוא מרפא כל באי עולם לרוקע על המים:
תמורה ז' תמורה זו עת להרוס כנגד לעושה אורים גדולים מה המאורות הללו פורצין והולכין ברקיע ואין הולכין ממערב למזרח כך כל מי שהוא פורץ גבול עולם או גדירן של חכמים או גדירה של תורה אין לו מחילה וסליחה ואורו כבה כמו שהמאורות כבין במערב בגבול התהום ואינן נראין ובחסדו הוא מאיר להם מאורו והוא מנהגן לעולם כי לעולם חסדו:
תמורה ח' ועת לבנות כנגד את השמש לממשלת ביום מה השמש יוצא בגבורה שנאמר ישיש כגבור לרוץ אורח ועת הבנין אינו נאה אלא ביום שהשמש יוצא בו ומה שמש שידוע שכיון שיזריח עתיד הוא לשקוע ולהכבות מן העולם ואפילו הכי יוצא ומאיר לעולם כך האדם אע"פ שהוא עתיד למות ולהתכסות מן העולם אעפ"כ אינו נמנע מלבנות והשמש כמו כן אינו נמנע מלהאיר לעולם כי לעולם חסדו:
תמורה ט' עת לבכות כנגד את הירח וכוכבים וגו' מה הבכייה הזאת אינה אלא מצרה ומקוצר רוח כך הירח וכוכבים שולטים בלילה שהלילה צער לבריות מן החשך והאופל שבו אבל האור הוא שמחה לעולם שנא' אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה
תמורה י' עת לשחוק כנגד למכה מצרים שהיו ישראל שוחקין נעלזים ובוזאים ממונם והם היו מתים:
תמורה יא עת ספוד כנגד ויוצא ישראל מתוכם שהיו אלו סופדים ואלו בזזים אלו סופדין ואלו שוחקין ובחסדו הוא עתיד לגואלם אותם פעם שנייה מכל הארצות שנאמ' והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו כי לעולם חסדו:
תמורה יב ועת רקוד כנגד ביד חזקה מלמד שהיו ישראל שמחין ומרקדין שנאמר ויוצא עמו בששון וכן לעתיד לבא אינן נגאלין אלא בשמחה וברנה שנאמר ופדויי ה' ישובון כי לעולם חסדו
תמורה יג עת להשליך אבנים כנגד לגוזר ים סוף עשה הים כבנין של אבנים ועשה י"ב שיבלים והמים עומדין כחומות וכיון שעברו ישראל בתוכו השליכם עליהם כאבנים ונשתקעו מצרים בים והודו בחסדו של מקום:
תמורה יד ועת כנוס אבנים כנגד והעביר ישראל בתוכו וגו' והביא' לסיני (ו') ובכנסם והעמידם סביב סיני והגבלת את העם סביב וישראל נקראו אבנים שנאמ' משם רועה אבן ישראל וכתיב אבן מאסו הבונים וקיבלו התורה שהיא לעולם כי לעולם חסדו:
תמורה טו עת לחבוק כנגד וניער פרעה וחילו כאדם שהוא רץ לחבק את חבירו כך היו רצים מצרים אצל ישראל לתופשם למלחמה נתרחקו ישראל מהם ונטבעו הם בים וישראל נוצלו כל"ח:
תמורה טז ועת לרחוק מחבק כנגד למוליך עמו במדבר שהפריש את ישראל משיעבוד המצרים ומחיבוק מצרים וצרותיהן:
תמורה יז עת לבקש כנגד למכה מלכים שבקשו ישראל הנחלה שהנחילם המרום ונהרגו המלכים שבאותם הארצות ואל תאמר מלכים קטנים היו אלא למכה מלכים גדולים:
תמורה יח ועת לאבד כנגד ויהרוג מלכים שאיבדום בני ישראל והשליט את ישראל עליהם ומי הרגם הקב"ה שנאמר ויהרוג מלכים ולא כתב ויהרגו שאילולי הקב"ה שעזרם והרג אותם לא היו יכולים להם כל"ח:
תמורה יט עת לשמור כנגד לסיחון מלך האמורי ששמר לישראל ולא נפלו ביד סיחון ועמו אלא הפילו בחסדו ביד משה כל"ח:
תמורה כ עת להשליך על ישראל השליכו על צוארו ונחלק ובחסדו הגדול מסרו ביד משה שנאמר כי רק עוג מלך הבשן וגו':
תמורה כא עת לקרוע כנגד ונתן ארצם לנחלה כאדם שלובש מלבוש וקורעו אחר ממנו ופושטו ממנו ולוקחו בעל כרחו כך לקחו בעל כרחם את ארצ':
תמורה כב ועת לתפור כנגד נחלה לישראל שנתפרה ונתקיימה הארץ ביד ישראל. מה התופר הזה תחילה קורע ואחר כך תופר כך ארץ ישראל היתה קרעים קרעים ביד ל"א מלכים ולקחוה מידם ישראל ונדבקה והנחילם להם בחסדו כי לעולם חסדו:
תמורה כג עת לחשות כנגד שבשפלנו זכר לנו שאנחנו היום בשפלות וכיון שאנו מהללים שמו של הקב"ה אומות העולם מחשין אותנו ואומרים לנו הס כי לא להזכיר בשם ה':
ומעשה שגזרו מלכות הרשעה בימי ר"ע ואמר אל תעסקו בתורה מה עשה ר' עקיבא נטל ס"ת וישב לו והיה קורא בשוק אמרו לו גדולים וזקנים של ישראל אל תחייבנו להרוג וכי לא שמעת גזרת מלכות הרשעה שלא תתעסקו בתורה אמר להם שוטים שבעולם ומה התורה שכתוב בה כי היא חייך ואורך ימיך אנו עוסקין בה ועם כל זאת הם מבקשין להרגנו אלו הנחנו אותה על אחת כמה וכמה אנו חייבים כלייה לא שמע בהם ר' עקיבא ונהרג. אע"פ שמשפילין אותנו הוא רואה בצרותנו וזוכר לנו הברית הה"ד שבשפלנו זכר לנו כל"ח:
תמורה כד ועת לדבר כנגד ויפרקנו מצרינו בשעה ששובר זרוע הרשעים אנו מבקשין לומר שירה שנאמר מזמור שירו לה' שיר חדש וגו' וכתיב בתריה הודיע ה' ישועתו וכתיב זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל וגו' כל"ח:
תמורה כה עת לאהוב כנגד נותן לחם לכל בשר כשישראל אוהבין להקב"ה שנאמר והארץ תתן את יבולה ועץ השדה יתן פריו:
תמורה כו ועת לשנוא כנגד הודו לאל השמים שהודיה גדולה מבקשין ישראל להודות להקב"ה שהטיל ביניהם ובין אומות העולם שנאה ותחרות שאילולי כן היו מתערבין בגוים ולמידים מעשיהם כמו שנאמר ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם לפיכך הודו לאל השמים כל"ח נשתיירו שתי תמורות עת מלחמה ועת שלום כנגד שני לוחות הברית מלחמה שנא' על כן יאמר בספר מלחמות ה' אם זכה ועוסק בתורה יעשה ממלאכי השלום שנאמר הן אראלם זעקו חוצה מלאכי שלום וגו' וכתיב המשל ופחד עמו הא למדת שכל מה שיש בעולם תמורות עליונים ותחתונים ראשונים ואחרונים מזרח ומערב צפון ודרום ושאר כל תמורות שהזכרנו לך והוא אחד ואין בלעדיו ראשון ואחרון אל מלך נאמן מושל בכל שוכן עד וקדוש שמו וברא בעולמו דבר מיוחד ואין לו שני ואין לו תמורה כמו שהזכרנו בתחלת הספר להודיע לכל באי העולם שהוא אחד והוא ברא עולמו. ומעשה באחד שבא מין אחד ואמר לר' עקיבא העולם הזה מי בראו אמר לו הקב"ה אמר לו הראיני דבר ברור אמר לו למחר תבוא למחר בא אצלו אמר לו (כל) מה אתה לובש אמר בגד אמר לו מי עשאו אמר לו האורג אמר לו איני מאמינך הראני דבר ברור אמר לו ומה אראה לך ואין אתה יודע שהאורג עשהו אמר לו ואתה אינך יודע שהקב"ה ברא עולמו נפטר אותו המין אמרו לו תלמידיו מה הדבר ברור אמר להם בניי כשם שהבית מודיע על הבנאי והבגד מודיע על האורג והדלת מודיע על הנגר כך העולם מודיע על הקב"ה שהוא בראו ברוך הנותן לייעף כח: