פרדס הגדול· רבי שלמה יצחקי
לקוטי דינים ושאלות ותשובות לרבינו שלמה זק"ל
אתחיל לחוות לקוטים. וכד קרי קרית שמע מיבעי למיגז במיליה כדתנן דבעי ליתן ריוח בין הדבקים וכד מטי היום על לבבך לישתביק וחזר לומר לבבך וכל כיוצא בם וצריך להתיז בז' של למען תזכרו יפה. אמר ר' יוחנן לא שנא אדם תורה ביום אלא קרא קרית שמע שחרית וערבית ג' פעמים ביום קיים לא ימוש ספר התורה:
וששאלתם מתיזין בז' שלמען תזכרו כך אמר בה טעם מר' רב האי גאון ז"ל שתז' ור' וו' שבתזכרו עולים ששי"ג מצות שבתורה והכ"ף הנשאר מתוכה (שלה לכ' דלמאן הכ') י"ח כנגד י"ח אזכרות שבקרית שמע פשו לך ב' כנגד ב' פעמים שנאמר אני ה' אלהיכם אני שעתיד ליפרע. אני הוא שעתיד ליתן שכר לכך תקנו להם חכמים אלו ט' תיבות שנאמר באל נאמן ברוך שם כבוד מלכותו*:
ולמה מתפללין מעין שבע ברכות אחר תפלת ערבית של שבת מה שאין עושין בו ביום טוב ולא ביום אחר מפני המזיקין דזימנין דלא מצי איניש למיגמר תפלתו בהדי צבורא והולכין הצבור וגומר תפלתו של יחיד ושלטי ביה מזיקין. לפיכך תקנו חכמים מעין שבע ברכות אחר מעריב של ערב שבת. ולכך מאריכין אלהי אברהם וכו' בשביל היחיד שלא גמר תפלתו. כי בערבי שבתות ניתן רשות למזיקין להזיק כדאמר במסכת פסחים אגרת בת מחלת וכו' ובשבת תיכף לקדיש פותחין אין כאלהינו ומי כאדונינו [ונודה לאלהינו] וברוך אלהינו ובאתה הוא אלהינו דמשמע אמן ברוך אתה אחר הקדיש:
חל ראש חדש להיות ביום ראשון באותו שבת אין אומר צדקתך ובניסן כל שבת ושבת אומר צדקתך. ולמה אין אומר מזמור אחר שיש בספר תהלים שהם כמה נאים לתפלה מיענך ה' ביום צרה ואין אנו מזכירין בו שם אלהי אברהם ולא שם אלהי יצחק אלא שם אלהי יעקב אלא ביעקב כתיב העונה אותי ביום צרתי ובמזמור זה כתיב יענך ה' ביום צרה לפיכך אנו מזכירין זכות יעקב מי שענה ביום צרתו הוא יענה לנו ביום צרתינו. אם החרש תחרישו בעת הזאת לפי שנאמר עת צרה היא ליעקב וממנה יושע ולכך נאמר בעת הזאת ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו וכי יש צום שאוכל ושותה ולמה נצרכה לומר כן אלא אמרה על שאכלתם ושתיתם מסעודת אחשורוש והמשל אומר קורא קילתא אכלין בקדירה ולקין בקילתא יכול שיהו מתענין שלשה ימים לילה ויום ולא יהו מתים אלא שהיא מפסקת מבעוד יום ולילה בימים* לפי שאין הקב"ה מניח את הצדיקים בצרה יותר משלשה ימים:
ומפני מה נוהגין לומר הא לחמא עניא בלשון ארמית ולא בלשון קודש מפני המזיקין. ששה דברים נאמרו בשדים ג' כמלאכי השרת וג' כבני אדם. מדברים בלשון קודש כמלאכים ואילו היו מדברים בלשון הקודש היו שומעין מה שאנו אומרי' כל שהוא רעב יבא ויאכל היו מתקבצין כולן ומקלקלין כל הסעודה והיו עושין היזק על כן נהגו לומר בלשון ארמית שלא יהיו מבינין מה שאנו אומרין כל דכפין ייתי ויכול. אפי' מוצרך לבריות אינו אוכל אלא בהיסב ישב על השלחן ואוכל. וכל דצריך ייתי ויפסח וכל מי שמוצרך מן הבריות ישב וישתה הכוסות של יין שעושין לצורך הפסח. השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין. ומפני מה מסיימין בלשון הקדש ולא כמו שמתחילין בלשון ארמית. אלא סייומה מהדרך בקשה שאנו מבקשין מלפני המקום שישחרר אותנו מעבדות לחירות. על כן אומרים שיהיו מבינין מלאכי השרת כההיא דאמרי' לעולם אל יתפלל אדם בלשון ארמי אלא בלשון שיהיו מלאכי השרת מבינים ומבקשים עלינו גם הם רחמים:
חרוסת על שם שהיו דורסים לבינות כמו שרגילין בני אדם כשמתקנין כלי בחרס לזכר ללבנים על כן עושים חרוסת. ומפני מה תקנו שעונין הצבור על הקדיש אמן יהא שמיה רבה מברך וכו' ז' תיבות כנגד ב' פסוקין שבכל אחד ואחד יש שבע תיבות ושניהן שוין בתיבות ובאותיות. אלו הן ריש דברייתא בראשית ברא וריש דאוריי' וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר לומר לך שאם ישראל לא קיבלו התורה לא נתקיים העולם שכך מצינו שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית דכתיב ארץ יראה ושקטה תחלה יראה ולבסוף שקטה. וכתיב אנכי תכנתי עמודיה סלה. ולפיכך עונין כל הצבור אמן יהא שמיה רבה וכו'. והיינו שאמר דוד ברוח הקדש שבע ביום הללתיך. ולפי שמצינו עשרת הדברות כלולות בי' מאמרות וקדיש נאמר על י' מאמרות וכשם שדברות לא נאמר אלא בעשרה כך קדיש תקנו בעשרה בעדה. ויאמר שוב אשוב אליך. והלא לא מצינו בשום מקום ששב מלאך לאברהם לבשרו אלא כאן בישרו שוב אשוב אליך שיהא הנער צריך חיות. ומתי היה זה בהר המוריה שעקדו אביו שנאמר ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אליו אל תשלח ידך אל הנער וזה היה אותו מלאך ועתה שב להציל את יצחק וקיים (שמא) שוב אשוב אליך. (מי) ר' אברהם כהן משו' אביו ר"מ כהן. והאיש משה ענו מאד ענו כתי' (בכה) [בלא יו"ד על שם ענו בי נגד ה' כמו שמצינו בשמואל הרמתי שאמר הננו ענו בי נגד ה' וכו'. כך אמר הקב"ה לאהרן ומרים בשעה שדברו על משה במעשה הכושית שהיו אומ' משה אחינו בעבור מה פירש מאשתו מפריה ורביה והקב"ה צוהו הלא גם בנו דיבר ולא פירשנו מפריה ורביה ושלא ברצון הבורא הוא עושה דבר זה ואמר הקב"ה האיש משה ענו מאד אי זהו דבר עשה שלא ברצוני ואף כאן יכולים אתם לומר שעשה שלא ברצוני על כן חסר י' בענו. למטה יוסף למטה מנשה. למה מזכיר כאן יוסף עם מנשה ולא עם אפרים אלא לומר לך זה הוציא דבה על אחיו שנאמר ויבא יוסף את דבתם וכן גדי בן סוסי שהיה משבט של מנשה הוציא דבה על ארץ ישראל. אם בריאה יברא ה' אם בריאה הרי טוב ואם לאו יברא ה'. והלא אין כל חדש תחת השמש. אלא אמר משה בענין זה לפני המקום אמר לפניו רבוני הבטיחני תחלה מקודם לכן שתעשה בשבילי פי הארץ דכתיב הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו וגו' זהו פתיחת הארץ נאמר כאן בריאה ונאמר להלן בריאה מה בריאה האמור כאן פתיחת הארץ אף בריאה האמור להלן פתיחת הארץ:
ומפני מה סוטה נבדקת בג' דברים במים ובעפר ובכתב שנאמר והשקה את האשה ומן העפר אשר יהיה וגו' וכתב את האלות. כך פירשו רבותי כי הסוטה והמנאף עמה עברו על ג' דברים שאמרו חכמים הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עבירה. ואלו הן דע מאין באתה מטיפה סרוחה וכנגד טפה הסרוחה היו משקין אותה המים. ולאן אתה הולך למקום עפר רימה ותולעה כנגד מקום עפר היו נותנים עפר במים. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון וכתב לה את האלות. על שם שעברו על ג' דברים שאמרו חכמים הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עבירה לכך היו בודקים אותה בג' דברים האמורים למעלה וכשם שהיו בודקים את האשה כך היו בודקים לאיש שנאמר ובאו בה המים ב' פעמים רמ"ח תמצא המאררים:
ואחר ילדה בת (אמר להם) ההוא עיקר ברייתה של זכר היה ומתפלתה של רחל שאמרה יוסף ה' לי בן אחר נעשית נקיבה וזהו עובר להמיר בבטן אחו' המיוסד בקרובו'. ובכן תן פחדך שם הוא שהאותיות עולות למנין אני והוא ואנא ה' ואני והוא מפורש בספר יצירה:
מכניסי רחמים הוקבעו בלשון עברי אע"פ שאומרים בלשון ארמי מחי ומסי מרן דבשמיא. וטעם הדבר לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי:
טעם בשמים משום נשמה יתירה שחסר והיה למשיב נפש. וביום הכפורים ליכא יתור נשמה ולא מברכינן. ומפי הרב ר' יעקב בר יקר נאמר לי דטעם בשמים למוצאי שבת מפני ששבת שובת אור של גיהנם ואינו מסריח ומוצאי שבת חוזר ושורף ומסריח לפיכך מריח בבשמים להפיג ריח רע. אבל ביום הכפורים לו מצינו שביתת האור:
הגאון ר' שמואל בר דוד הורה שמותרים לקרות בתור' בלא כהן בכל ענינים וכן מורי שיחיה:
מפי הרב מצה שלישית בפסח על מה באה משום קיפא ארס שמוטל על העשבים בימי ניסן ולכך אוכלין מצה שלישית עם הירקות לפי שהפת מעביר את הארס:
ומפני מה ישתבח ט"ו תיבות כנגד ט"ו קילוסין שבירך המקום לישראל בט"ו תיבות שבברכת כהנים מן יברכך ה' וישמרך:
ומה טעם קורין ואתה קדוש לאחר קריאת ב' מגילות מגלת אסתר ומגלת איכה משום דאסדר קדושה כל העולם עומד. ועוד מצינו דאסתר תקנה בתפלה למעלה אלהי אקרא יומם וגו' וכתיב בתריה ואתה קדוש נמצא תקנה אסדר' קדושה. ועוד טעם אחר אמרו חכ' כל כנסיה שאין קורין סדר קדושה עליה הכתוב אומר צלמות ולא סדרים. ואחר קריאת איכה קורין סדר קדוש' מפני שנתחייבו שונאי ישראל כליה שעברו את התורה מאל"ף ועד תי"ו:
סלה כל אבירי כאדם שאומר נפסל מטבע זו ואין לו תקנה עמדה מגלת איכה ואמרה לפניו רבונו של עולם אם אלו כלין מי יקדש שמך בעולמך ומי יסדר קדושתך בבתי כנסיות שלך ונתרצה להם הקב"ה והן במדת רחמים לכך כתב ה' ולא אלהים. ולכך תקנו חכחים ז"ל שיהו קורין סדר קדושה לאחר איכה:
וברכת הלל של פסח שאין מברכין לגמור את הלל כשאנו אומרים ההגדה משום שפוסקין אותו לשנים שאומר עד חלמיש למעיינו מים ואחר כך גומר את ההלל:
ושהקשיתם יש דבר טעון ברכה לאחריו ואין טעון לפניו הנה אמת ויציב ואמת ואמונה ואם תאמר אמרו חוץ מברכת פירות וברכה אחרונה שבקרית שמע וכל כיוצא בה. הא אמר ר' יוחנן אין למדין מן הכללות ואפי' שנאמר בהן חוץ.
מויהי באשמורת הבקר עד ה' ימלך י"ח אזכרות ובכל ד' אותיות שהן כולן ע"ב כנגד השם הגדול שהוא בן ע"ב אותיות. והראשונים תקנו לומר השירה בכל יום אחר פסוקי דזמרה כדי להזכיר נסים ונפלאות שעשה עמנו בשמו הגדול והרי מתחילין מויושע עיקר הנס ובחסדו ארבעה שמות שהין בפסוקין של מעלה מויהי באשמורת עד וישע ולפיכך כופלים העם ה' ימלוך לעול' ועד אחרי פסוקי שבהן אומר מלכנו אלהינו והם כי לה' המלוכה וגו':
תשובות הללו השיב רבינו שלמה לרבי' נתן ששאלתם ברכת מגן למה [לא] התחילו בהתחלתה בפרוש מעין חתימתה מגן תחלת יסודה לא על שום יסדוה כי אם על שם כל האבות כמו ששנינו מנין שאומ' אבות שנאמר הבו לה' בני אלים וחתימתה באברהם אבינו לבדו כמו שהבטיחו אוהבו דאמר ריש לקיש מאי דכתיב ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלהי אברהם. ואברכך זה שאומ' אלהי יצחק. ואגדלה שמך זה שאומרים אלהי יעקב. יכול יהיו חותמין בכולן ת"ל והיה ברכה בך חותמין ולא בכולן. לפיכך תחלתה הוצרך להוסד בדבר השוה בכולם האבות לקיים הבו לה' בני אלים. וסופה שהובטחה לו לבדו יסדו בה דבר הנאמר לו לבדו:
וששאלתם מה ראו לקבוע זמן שאילת מטר בששים בתקופה בגול'. נראה בעיני שזמן זריעה שני חדשים כמו ששנינו חצי תשרי מרחשון וחצי כסליו זרע ר' יהודה היה מונה בתחלת תשרי. וארץ ישראל שהיה גריד אין גשמים קשים לה כל זה בשעת הזרע וקבעו שאלתם משעה שמטר קשה לעוברי דרכים בכל שהיא מטבת ואילך גשמים קשים לה עד הזרע לפי שמעכבין את החריש ואת הכיסין שצריך וחנניה ירד לגולה וראה אותם נוהגים ימי הזרע מתחלת תשרי של חמה שהוא יום תקופה וכלין עד ששים יום ומכי מעילי ציבי דבי טבת בישנא ואמרן חד שיעורא הוא. וסימן הוא שמסר להן משתראו האנשים הללו שהן בקיאין מזמן הרביעה. וכל ימי הגריד מניחין העצים שלהן בקרפיפות ובשדות לייבש בחמה וברוח ובששים יום מכניסים אותם בבית מפני הגשמים.
וששאלתם מה ראו שלא להקדים ולא לאחר וידקדקו בין יום ששים ליום של אחריו חוק הנוהג בישראל צריך להיות לו זמן קבוע שלא יהו אלו עושין בו שמא תתגודדו אגודות:
והמלך המשפט שהוקשה בה שהיה לנו לומר מלך המשפט. גם אני הקשיתי בה שנים רבות ואומר לי לפי שהגאונים לפי מרוצתם שנו בגרסתם המלך הגדול וגם המלך המשפט. אך שלא לשנות מנהג הראשוני' יש לנו לסמוך על כמה מקראות שדברו בלשון הזה. בספר יהושע ויהי בנסוע העם מאהלים וגו' נשאי הארון הברי' ואין לנו לומר שהארון שמו הברית אלא הלוחות כמו שקורהו בכמה מקומות ארון הברית הארון העדות. ובספר מלכים ויקצץ אחר את המסגרות המכונות. ובס' ירמיה וכל העמק הפגרים יתנן חביבי אל לבו וימצא הרבה כזה:
וששאלתם הנח להן לישראל שיהיו שוגגין ואל יהו מזידין. והוקשה לו מה נעשה לכמה מקראות הוכח תוכיח ואתה כי הזהרתה רשע ולמוכיחים ינעם. אמת כי נצטוו הנביאים והחכמים להוכיח את ישראל אחד יחיד ואחד צבור ואם יראו אותם עוברים מזידים על התורה יקללום יוכיחום יסתרום ויחלשום ואף לסובבם בערבים וטעם כבושים להחזירם למוטב ואף אם לא ישמעו ואתה את נפשך הצלת. ואף על השוגגין על שאין יודעין שהדבר אסור ואם יודעים יחזרו למוטב עליהם להזהירם את החוקים ואת התורות ודרך הישר ילכו בה. אך את המחוזקים התיר אסור ופשטו התירו ביניהם ואם לא ישמעו כי יאמרו זה ידין אין אנן מהבנוס המתגלגל וכן המטפחות והמספקות ונערם מטיאם ותוספת י"ה שהן מסובין בעוד היום גדול וסעודתן מושכתן והכל זהירין להפסיק ובקיאין ולהבחין שאומר עוד יש שהות על שרואין שקרוב להחשיך. אם נודיעם יעברו עליה יפה השתיקה ולא להענישם על המזיד ואין זה דומה לרואה את חבירו עובר מזיד שנצטוה למחות. ואפי' אין מקבל כמו שכתוב וממקדשי תחלו דהתם כי לא מחובו בהו נמי עונש מזיד עליהן ומחייבו בהו דילמא צייתי:
וששאלתם על זרוע ולחיים והקיבה לא נהגו בהם והרי משנה שלימה היא נוהגין בפני הבית ושלא בפני הבית ונהגו בהן אמוראים אחרונים והעידו באיגרתו של רבינו הקדוש שלא מיחה בידו מליתנן. נאמנים עלי דבריו מי זה ימחה בידן הנותנין תבא עליהם ברכת טוב. אבל נהגו כרבי אליעזר דאמר עליהן ועל ראשית הגז שאין נוהגין אלא בארץ. דתנן אין מתנות נוהגות אלא בארץ. וכן היה ר' אלעאי אומר אין ראשית הגז נוהג אלא בארץ ודקשיא ליה למר רב נחמן בר יצחק בראשית הגז נהגו כר' אלעאי במתנות לא אמר בימי רב נחמן אכתי לא נהוג השתא חזינא מה דנהוג וכי דנהוג בראשית הגז לא מיחו בידם חכמים מלסמוך ר' אלעאי השתא נמי כי הדור ונהוג במתנות סמכינן עליה ולא מחינן מדתרווייהו חד טעמא דגמרי נתינה מתרומה והנותן נוטל שכר דכל היכא דאמ' נהגו לא מיבעיא דלא דרשינן בפירקא דלא אפי' אורויי דלא מורינן כדאמר בשלשה פרקים מאן דאמר הלכה דרשינן ליה מאן דאמר מנהג מדרש לא דרשינן אבל אורויי מורינן ומאן דאמר נהגו אורויי לא מורינן ואי עביד לא הדרי' בהו. יפה כיוון חביבי שלפי רוב המקומות כהנים מצויין. ועוד דמתנות לא טבילן החלו העם לנהוג בהם קל:
וששאלתם על ניקור ירכי חיות טהורות. בזאת אני מכיר ובקי בו שהוא בקי בחדרי התורה וברור לו על בוריו אבל שלא יחשבני חביבי כמזיח על דבריו ולהיות לו סמך כנגד החולקין על דבריו אני כותב לחביבי טעמי הגיד והתרתו. וכן הוא הדין בלא שום הטייה. מצוה לנקרו כמו של שור וכשב ועז. וכל מה שאסור בירך הבהמה אסור בחיה בכל הירך ובשוק של מטה שקורין בלשון לעז צנקינרון. וכן שומן של גיד הנשה וכן בכנפי העוקץ בוקא דאטמא צריך לנקרו מה שבין הפרשות שקורין בלעז קודיל עם שקורין הנקא בעצם של בוקא דאטמא כנגדה כמו של בהמה לפי שגיד ראשו נכנס תחת אותו העצם. ואם יש אדם שמפטפט כנגדו על דבר זה נוטה הוא לצד מינות לפי שלא נחלקו רבותינו ז"ל בין החיה לבהמה אלא בחלבים הקריבים לגבי המזבח. אבל הגיד וכל הבא מכוחו בשל חיה אסור כשל בהמה מדרבנן ונוהג בבהמה ובחיה. והשומן ישראל הקדושים נהגו בו איסור. וגם איסור השומן חמור בשל תורה כמו ששנינו בפסחים העצמות והגידים ישרפו לששה עשר וכו'. ואמר רבינו לא נצרכה אלא לשומנן. ותו גרסינן בני הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה שדברי תורה עשה ולא תעשה. ודברי סופרים העובר בהם חייב מיתה. ומה ששנינו ישראל קדושים הם נהגו בו איסור דברי סופרים הוא. ולכך יש להחמיר עליו הרבה. והמקום יאיר עינינו בתורתו:
כך שלח מירי לרבי יצחק בר' יהודה וכך השיב כנגדו. וזהו שהוא נוהג כמו כן שאלו לפני ר' על האנוסים אם יש לפרוש מיינם עד שעמדו בתשובתם ימים רבים שתשובה שלהם מפורסמת וגלוייה ואילו שבאו מחדש ואין בקיאין בהם ותשובתם לא ראינו אם יש עלינו להחמיר לפרוש מיינם. והשיב ר' שחלילה לפרוש מן יינם לביישם כי לא מלאם לבם לנסך אף לע"ז ולא גזרו רבותינו אלא מגע עכו"ם אבל מגע פושעי ישראל לא גזרו. ובלבד שלא יהא משומד לנסך את היין. ובמקומותינו אף העכו"ם אינם מנסכים וכן אלו שכל מה שעשו עשו משום אנחת חרב ומיהרו לפרוש בכל יכולתם:
ראיתי מקום שעושין אירוסין ונישואין על כוס א' ואומר ר' הרוצה לעשות כן אומר לו שתה מה שנשאר ומזוג כוס שני לברך ברכת נישואין לפי שאין אומר שתי קדושות על כוס אחד. ואין עושין מצות חבילות. ואין לומר דהני לאו קדושות קרי להו דכל שתי ברכות שתי קדושות הן. דהא גבי קדוש וברכת המזון הוא דקאמרי' אין אומר שתי קדושות כו' בערבי פסחים הוא דאמר בפסחים ש"מ תמני וכו' עד ש"מ אומר שתי קדושות על כוס א' הני מילי בדלא אפשר שאין לו אלא כוס א' בלבד כך אמר רב:
מעשה בחתן אחד שעשה אירוסין ונשואין ביחד ולאחר שקידש הביאו לו כוס לברך ברכת אירוסין וברך המברך בורא פרי הגפן וברכת אירוסין. ולאחר שבירך ברכת אירוסין שתה והביאו לו כוס אחר לברך ברכת נישואין שכח ולא אמר בורא פרי הגפן והחזירוהו ושאלנו לו מה טעם שהרי בירך מתחלה בורא פרי הגפן עם ברכת אירוסין. ואע"פ שכוס שני אינו אלא של נישואין יכול לפטור עצמו מברכה אחת של בורא פרי הגפן אע"פ ששתה בכוס ראשון של אירוסין הואיל ולא אמר בנתיים על הגפן ועל פרי הגפן מידי דהוה אשותה בסעודה שאפילו שותה עשרה כוסות אינו מברך אלא בכוס ראשון. והשיבני רבי שאני סועד דקביע סעודתיה אבל האי לא קבע דברכת אירוסין לחוד וברכת נישואין לחוד ובנישואין הוא דתקינו רבנן שבע ברכות ובלא בורא פרי הגפן אינו אלא ששה שהכל. יוצר האדם. אשר יצר. שוש תשיש שמח תשמח. אשר ברא ששון. לפיכך צריך לברך בפה"ג בכוס נשואין וברכת אירוסין לחוד שמנהג זה שנהגו אירוסין ונשואין ביום אחד אינו אלא לפי שאינם רוצים לעשות סעודה לאירוסין. שאם עושין אירוסין קודם נישואין גנאי הוא לחתן ולקרוביו אם לא ירבו בסעודה ובשמחה כל היום. לפיכך יש בני אדם שעושין אירוסין ונישואין ביחד ונפטר בסעודה אחת. ולכך אמר לנו ר' שלאחר ששתה המברך בכוס ראשון של אירוסין צריך לברך בפה"ג ועל הגפן אלא מפני טורח ותמיהת בני אדם נמנעים מעשות כן:
במתניתין במס' בפ' הניזקין אמרי' כהן קורא תחלה ואחריו לוי ואחריו] ישראל מפני דרכי שלום. ואמר אביי בגמ' נקטינן אם אין כהן נתפרדה החבילה ומורי קיבל מרבינו יעקב בר' יקר נתפרדה החבילה שלו וקורא לוי הואיל ואין שם כהן. ומפרש טעמא מההיא דאמרינן בכתובות בפ' האשה שנתאלמנה מההיא דאמר ר' לוי מוחזקני בזה שהוא כהן א"ל ר' מה ראית אמר שראיתי שאחריו קרא לוי והעלוהו לכהונה על פיו ושמעי' שאם לא היה כהן לא היה קורא לוי ש"מ דלוי במקום כהן לא יקרא דאם כן דקוראי' ממאי ידעי דכהן על שקרא אחריו לוי. ולדברי האומר שנתפרדה החבילה שמפורדת השורה כהן לוי וישראל שאבד הלוי כבודו ועבר לו הואיל ואין כהן דמאי איכפת לן איקרי ישראל קמיה אי לאו ולא שלא יקרא כלל דלא גרע משאר ישראל אלא כבודו שהיה קורא קודם ישראל אבד שגם הוא כאחד מהם לדברי האומר כן לא ידעינן למימר אם העלוהו לכהונה בשביל מדות זה שקרא אחריו ישראל דאמר ישראל הוה וליכא למימר אי ישראל הוה היה לו ללוי לקרות תחלה דאם כן מה יהא נתפרדה החבילה. ולמורי נראה הכי נתפרדה החבילה המערכה נתוקה כלומר לוי אבד כבודו שלא לחלוק לו כבוד נגד ישראל לקרות תחלה דהואיל ואין שם כהן שוין הן. וקשה לו לומר כדברו כדעת רבו רבי יעקב שלא יקרא כלל דלא גרע משאר ישראל דאלו בית הכנסת כולו מלוי' לא יקראו לספר תורה. ושמע ר' בשם רבו ר' יצחק דמודה לדבריו ומה שהעלוהו לכהונה על פיו כגון דהוו התם כהנים וליכא למימר זה שקרא תחלה ישראל הוה דכי הכהנים איכא התם לא הוה קורא אחריו לוי שלא מצינו מכסיפין אותו ומבזין אותו ומחללין כבודו כלל שבפנינו היינו חוששים לכבוד כהן שלא לקרותו אחר ישראל והלשון מוכיח דאמר אביי אם אין שם כהן ונתפרדה החבילה וכבודו לא נמצא האיש שם ניחוש לכבוד לוי כמו לכבוד כהן שלא לקרותו אחר ישראל והכי עיקר ונראה:
מצאתי בתשובות הגאונים שאילה מה שכתוב בין בשטרות ובמתנות ונתתי לו ארבע אמות קרקע בחצרי מי שאין לו קרקע בזמן הזה יכתוב וכמאן דאית ליה דמי שאין לך כל אחד ואחד שאין לו קרקע בארץ ישראל שהרי עכו"ם שהחזיקו בה אין להם חזקה דקיימא לן דקרקע אינה נגזלת וארץ ישראל בחזקתינו עומדת לעולם אע"פ שאין אנו שולטין בה. והאומר משום ד' אמות קברו לא דבר הוא ושיבוש הוא בידם דמצינו ברייתא היא בכתובו' קברו ומעמדו אינו מכור וחוזר לבני משפחה:
הא דאמרינן במסכת סנהדרין עולה לגדולה מוחלין לו כל עונותיו. מצא רבי במדרש אחד שקורין עת לעשות לה'. תניא שלשה מכפרין חכם ונשיא וחתן. חכם דכתיב וכי יגור אתך גר וסמיך ליה מפני שיבה תקום דהיינו סבר באורייתא תלמוד נסמך ומשום הכי סמכי הדדי דמה גר מוחלין לו על כל עונותיו אף חכם כיון שנסמך מוחלין לו על כל עונותיו. נשיא דכתיב בן שנה שאול במלכו וכי בן שנה הוא אלא כיון שמלך נעשה כבן שנה נקי ומלובן. חתן דכתיב ויקח את מחלת בת ישמעאל וכי מחלת שמה והלא בשמת שמה כיון שזכה לחתונה מוחלין לו על כל עונותיו:
וששאלתם פרה אדומה מה טעם קודם לפרשת החדש כך מפורש במסכת מגילה ירושלמית ר' לוי בשם ר' אחא ברבי חנינא אמר בדין הוא שתקדים החדש לפרה. שבאחד בניסן הוקם המשכן ובשני לו נשרפה הפרה. ולמה פרה קודמת שהיא טהרתן של ישראל כדתניא ובנבלתם לא תגעו. ברגל שחייבין כל ישראל לטהר עצמן ברגל. הזר במעילה באזהרה דכתיב במילואים ואכלו אותם אשר כופר בהם וזר לא יאכל כי קודש הם לימד על קדשים שהוא קודש שהוא באזהרה ויגיד עליו ריעו ושרפת את הנותר באש לימד על כל הנותר שהוא טעון שריפה לא יאכל כי קודש הם הרי זה בלא יאכל לומר הזר במעילה באזהרה:
יסוד דכתובות בפרק קמא באגדתא עיר שבבבל ובפס' סידורא של רב שרירא היא נזכרת בבית חתנים כשנכנסת' לחופה לנישואין אף בבית האירוסין כשמקדשין מברכין על ברכת חתנים כדמפ' אביי ביהודה שנו שמתייחד עמה באירוסין כדי שיהא לבו גס בה כדלקמן. לפיכך מברכין ברכת חתנים מתחלה כדתניא במסכת כלה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה:
ואסר לנו את הארוסות מדרבנן שגזרו על הייחוד דפנוייה ואף ארוסה לא התירו עד שתיכנס לחופה ובברכה כדפרשינן כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ואדרבנן נמי מברכינן וצונו ואסר לנו כדאשכחן נמי בנר של חנוכה והתיר לנו את נשותינו הנשואות על ידי חופה וקידושין. אבירכת פירות בורא פרי העץ. ברכת מצוה על השחיטה ועל המילה דכיון דכולה הודאה היא ואין הפסק בקשה בנתיים לא בעי חתימה כדאמרינן בערב פסחים ברכת המצות טעמא מאי משום דהודאה היא והאי נמי כולה הודאה היא. מידי דהוה אקידוש כיון דבלשון קדושה היא כקידוש היום חתמינן בה כי התם דבההיא חתמינן משום דיש הפסק כגון כי הוא יום תחלה למקראי קודש מברך אמר רב יהודה וכו':
נראה בעיני סדר ברכות שנסדרו על עיסקי הזוג אינו אלא מאשר יצר ואילך שאותה ברכה מתחלת בדבר שניהם. אשר יצר את האדם מדבר בזכר. והתקין לו ממנו בנין עדי עד היא הנקיבה. שוש תשיש לפי שאנו צריכין להעלות זכרון לירושלים על ראש שמחתינו שתדבק לשוני להכי שמח תשמח ברכה לחתן וכלה שיצליחו בשמח' ובטוב לבב. ואשר ברא לשם כל ישראל ולפי שהסדר מתחיל מאשר לפיכך פתח בה בברוך וחותם בה בברוך כדרך כל ראשי סדר ברכות שום תשיש ושמח תשמח מפני שהן ברכה הסמוכה לחברתה לא פתח בה בברוך שכן תקנו לכל ברכות הסמוכות אחר הראשונה על הסדר. ואשר ברא מפני יחידות ברוב ימי המשתה כשאין שם פנים חדשות לפיכך אינה מן הסמוכות והוצרך לפתוח בה בברוך ולחתום בה בברוך אלא שהכל ברא לכבודו אינה מן הסדר אלא לאסיפת העם הנאספים לגמול חסד זכר לחסדי המקום שנהג עם אדם הראשון שנעשה בו שושבין ונתעסק בו ואסיפה זו כבוד המקום הוא. וברכה זו לכך נתקנה אלא כיון שיש כוס ברכה הסדירום על הכוס לברכה ולסדרם. מידי דהוה אברכת בשמים וברכה על האור במוצאי שבת דאמר מפזרן וחוזר וסודרן על הכוס ורבי חייא מכנסן הואיל ויש שם כוס. ולפי שאינה מראש סדר הברכות וכולה היא הודאה אחת לא חתמו בברוך. מידי דהוה אברכת פירות ומצות וכל כך ברכת יוצר האדם שתקנוהו ליצירה של אדם הראשון כדלקמן אי למאן דאמר שתי יצירות הוו אי למאן דאמר ב' יצירות עלו במחשבה ובתר מחשבה אזלינן מכל מקום אינה מסדר ברכת הזיוג דהא ביצירה ראשונה אכתי נקיבה לא הוה. ואם תאמר למה היא באה מתוך שאנו מברכין על יצירת השנייה תקנו אף על הראשונה שהוא עיקר תחלתו. והתקין לו ממנו מגופו ומצלעותיו בנין עדי עד בנין שהוא נוהג לדורות והוה קרי בנין על שם ויבן ה' אלהים את הצלע. עקרה ירושלים ריעים ואהובים החתן והכלה שהם ב' ריעים ואהובים זה על זה. כשמחך יצורך כמו ששמחת אדם הראשון בגן עדן מקדם דכתיב ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם משמח. חתן וכלה ובאחרונה משמח החתן עם הכלה. לפי ששמחת ברכה ראשונה לא בשמחת חתונה אנו אומרי' שהרי תפלה היא שמברכין שיהו שמחים בהצלחה כל ימיהם. לפיכך אין לחתום בה משמח החתן עם הכלה דמשמע איש באשה אלא המשמח את שניהם לעולם בסיפוק מזונות וכל טוב ובאחרונה שבח הוא שמשבח להקב"ה שברא חתנות איש באשה על ידי שמחה וחדוה. לפיכך יש לחתום משמח חתן עם אשתו שהוא לשון שמחת איש באשתו. ברוך שהכל ואשר יצר שוש אשיש שמח תשמח אשר ברא:
פרשת עשר תעשר בפסח ועצרת אין קורין אלא מתחילין בכל הבכור אא"כ אירע קריאתה בשבת מפני ז' היום ויהא הפרשה קצרה לפיכך מתחילין בעשר תעשר. אבל בסוכות ביום ח' מתחילין בעשר תעשר בין בחול בין בשבת מפני שיש בה מצות וחוקות נתינת מעשרות וחלוק מתנות לעניים שמפורשים בה ובסוכות עת הבציר והאסיף הוא וכדי להשמיע ולהזכיר חוקי הפרשה כדי שיחלקו העניים ויתמכו האביונים נהגו לאומרה. ויש שחולקין בדבר ואומר שאין צריך להתחיל אלא בכל הבכור אין ממש בדבר דקאמר במגלה ביום של חג מפטירין במצות וחוקים ובכור תרתי משמע בכור עשר תעשר מצות וחוקים. ומצינו ראיה לדבר שר' אליעזר בר' קליר יסד קרובה של פרשת עשר תעשר בסוכות מה שלא יסד בשאר הרגלים. וכדברי האומר מתחילין בכל הבכור שאלנו לר' מפני מה נקראת ביום ח' הלא לא נזכר בה יום ח' כלל. ואמר לן מפני שכתב בה והיית אך שמח דאמר לרבות שמחה ליל י"ט:
דין למחרף ומגדף את חבירו. תניא אם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים שנאמר וגר לא תונה וכן ישראל המקלל את חבירו או עבד משוחרר או גר ואמר לו בן הזונה חייב מלקות:
וזה פירש רב נחשון ג' פגיעתן רעה והן פטורין מן הקנס וחייבין מלקות. אשה ועבד וקטן. ולמה מפני שעבד ואשה פגיעתן רעה ופטורין מלשלם דעבדא דמאן וניכסי דמאן שכל שקונה העבד לרבו הם ומאין יש לו ליתן קנס וכן האשה כתובתה לבעלה ולפיכך פטורין מן הקנס אבל למלקות חייבין. דאם אינו כן הרי העבדים חובלין בבני מיוחסין וגם הנשים באנשים ופטורין. ואם תאמר תזבון כתובתה בטובת הנאה. לא תוכל משום דשמואל דאמר המוכר שטר חוב וכו':
דין הגאונים לנחבל וכן מנהג בשתי ישיבות שכל החובל בחבירו או בעינו או בשינו או באחד מכל איבריו אע"פ שאין פוסקין עליו דין לשלם עינו ודאי או שינו ודאי אבל מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו בין מעט בין הרבה הכי אמר מר רב האיי גאון היכא דפייס חובל לנחבל לא רצה נחבל מנדין לחובל עד שיפייס לנחבל עד גבול שגבלו חכמים בנזק ובבושת. אבל אם לא רצה נחבל אין מנדין אותו. דכי תקנו חכמים ליתן חובל לנחבל עד גבול חכמים אבל יותר לא. והכי אמר מר רב כהן צדק גאון ז"ל אם טוען ואומר כיון שאין דנין דיני קנסות חוצה לארץ שלחו עמי בעל דיני לארץ ישראל ששם דנין דיני קנסות משלחין אותו עמו ואם מסרב מנדין ועושין בו דין. והשתא דאמר פלגא ניזקא קנסא הני כלבא דאכיל אימרא ושערי דאכלה תרנגולא (דבריה) משונה היא ולא מגבינן בבבל ואם תפס מפקינן מיניה. ואי אמר אזמניהו לדינא בהדי לארץ ישראל מהמינהו ואי לא אזל משמתינן ליה לסלוקיה הזיקיה מדרבי נתן דאמר רבי נתן לא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו וסולם רעוע שנאמר לא תשים דמים בביתך:
אדם שחבל בחבירו ואמדוהו עשרה חייב בהכאתו ואם לאחר, כן בכל יום ויום הולך ומדלדל ומתחבש מאותה ההכאה אפי' עד שימות אין נותנין לו אלא העשר' דינ' ואם קודם שאמדוהו חייב ליתן לו יותר:
דין מי שרק בפני אשת איש שאילו מקמי רב מתתיה גאון ז"ל עדים שמעידים על אדם שרק בפני אשת איש אבל אין יודעין אם הגיע הרוק בפניה אי לא. והשיב כיון שמעידים שנתכוון להריק בפניה צריך לפייסה ואינו חייב לא קנס ולא בושת משום דאין דנים דיני קנסות בבבל ואפי' לא גבי דהא רב פפא אגבי ארבע מאה זוזי בבושתיה וליתא לדרב פפא מדשלח ליה רב נחמן לדרב חסדא קנסא קא מגבית בבבל אלא ודאי בר שמיתיה עד דאזיל ומפייס לבעלה ולא לעצמה וימחלו לו. ומר רב עמרם גאון אמר הכי בר שמותי הוא אלא תשבע האשה אם הגיע בה הרוק. ואם תשבע יעשו בו דין עד שיפייס לבעלה ולה (ואם לא יפייס ויתפייס) וכן הלכה ומה טעם דאין גובין דכל מידי דצריך אומדנא ושומא ירשיעון אלהים בעינן וליכא. ואלהים לא נהוג אלא בארץ ישראל דקאמר מאי טעמא אדם באדם דלאו אלהים בעינן ואלהים לא נהוג וליכא וכולי שמעתתא מה הפרש איכא בין שאר החובלין לאלו חמשה שכל אדם שתפס מפקינן מיניה. אבל אלו החמשה חרש שוטה וקטן ועבד ואמה:
דין הגאונים למי שנטל ספר תורה מידו או חבירו בר ישראל או דחפו או תלש בשערו שאילו מקמי מתיבת' גברא כהן דאקמוהו לקרוא בספר תורה ביומא טבא וקמו עליו ראובן ובריה ושקלו הספר מידיה בבי כנישתא קראוהו רשע ופסול לעדות ושמטוהו לדיקניה מאי דינהון השיב ואמר הכי איתחזי לנא מילתא דעבדו ראובן ובריה בההוא כהן אית ביה בושת ופגם בושת דהא תלש דיקניה בכנישתא נפישא דישראל. ופגם דקא שקלו ספר תורה מידיה וקראוהו רשע ברבים ופסול לעדות. ובבית דין אין לו עליו מלין דעברו ביה ובבושת קתני הכל לפי (המעש') [המבייש] והמתבייש וקתני סטרו נותן ד' מאו' לאחר ידו צר באזנו ותלש בשערו רקק והגיע בו הרוק. העביר בו ממנו ופרע את ראשו או את ראש אשתו נותן לו ד' מאות זוז הכל לפי כבודו. ואע"פ שנותן לו כל ממון שבעולם אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה. ואע"פ שאין גובין קנסות בחוצה לארץ לצאת מידי חובה. אבל לצאת מידי שמים לא נפקי ראובן ובריה עד דמשלמין דמי בושת ובעו נמי מחילה. ומבית דין דקריוהו רשע. ואמרו רבנן האומר לחבירו רשע יורד עמו עד לחייו וקרייוהו נמי פסול לעדות. ואי מבררין מילהון טב ואי לא בני דינא אינון ומקרב' מיליהון לאפסלינון לסהדותא דכל הפוסל פסול ואמר שמואל ובמומו פוסל הלכך מן כל אנפה' (דינרין) [דינא] הוא דאי אזלי ההוא ראובן ובריה ותבעין מן ההוא כהן מחילה ברבים ומתפייס מינהון ומוחל להם מוטב. ואי תבעיה דיניה אית בה מן דיניה לשמתינון ברבים. ואית רבנן דאמרי על ידי שחטפו ספר תורה מידי' [חייבי'] כ' דינרים זהב עשרה זהובים על כל ברכה שכן שנינו דיצתה בת קול ואמר כוס של ברכה שוה מ' זהובים ברכת המזון אית ביה ארבע ברכות נמצא עשרה דינרים על כל ברכה וברכה וכו' במסכת חולין בפרק כיסוי הדם:
דין מי ששואל דבר מחבירו. דבר ששואל אדם מחבירו ואינו חושש משום מחוסרי אמנה שאין כאן סחורה שיהא בו הפסד ממון לשואל כי לא נתחסר דבר. אבל דין המציאה מי ששולח ידו תחלה הוא זוכה בו:
דין המפקיד פקדון אצל חבירו. הפקיד פקדון אצל חבירו ונגנב ממנו ישבע לו שלא פשעתי בו ושלא שלחתי בו יד בפקדונך. שכך אמרו חכמים כל המפקיד אינו מפקיד אלא על דעת אשתו ובניו. וכן כל דבר שנותן אם לעמלנית או לעמל כדי לעשותו בשכירות ונכנס גנב וגנבו אותו הדבר דין הוא שיכנס בעל דבר בבית העמל ויטול הדבר שלו שלם. אבל אם בלא שטר רצה לעשות ונגנב או נאבד ילך לו ויגיד למי בעל הדבר וכן הדין (שדומיה) דשומר חנם בפקדון שאינו נוטל אלא שבועה שלא פשע בו ושלא שלח בו יד:
דין המכירה. אם מכר אדם לחבירו חטים או שעורים או יין או שמן ולא משכם אע"פ שמדדם יכול המוכר לחזור בו ואם משך אע"פ שלא מדד קנה וכן הדין:
דין בית משכנתא. אדם שממשכן ביתו לחבירו בשלשים דינרים על מנת שיגבה המלוה משכירות הבית שלוש דינרים בכל חדש זהו רבית קצוצה או שהלוה ל' דינרים בל' וג' מאי איכפת ליה אם משכירות הבתים נתן לו ואם מביתו הוציא ונתן לו שלוש זהב דינר. וזהו ששנינו המלוה סלע בה' דינרים וסאתים חטים בשלוש זהו נשך וזו נקרית רבית קצוצה ויוצאה בדיינים. וכל בני אדם שעושים כן חוטאים:
דין לחזקת הבתים. מנין לחזקה שהוא שלש שנים מצינו בירמיה שקנה (מן] חנמאל שדהו וכתב שטר מכירה ואמרו לו שתתו אותו בכלי חרס וקיימא לן דנבייא עומד באותו המעשה בסוף השנה התשיעית לצדקיה נמצא שהחזיק בקנינו שלש שנים וכן הדין:
דין השופט שטעה יכול לחזור בו. והני מילי אם טעה בדבר משנה אבל בשקול הדעת אינו חוזר וחייב לשלם באותו היום:
אלו שאילות שנשאלו מלפני רבינו האי גאון ראש ישיבה ורבינו שרירא גאון ראש ישיבה:
וששאלתם בענין שני אחים שנשתמד אחד מהם והלך לו למרחוק ונשא גויה אחת ונשתקע שם ונשא שם אחיו אשה ומת בלא בנים. ילמדנו רבינו אם יש לאשתו תקנה ואם לאו. כך ראינו שאין לה תקנה עד שיחלוץ לה אותו משומד. דתנן מי שיש לו בן מכל מקום זוקק את אשת אחיו לייבום ואחיו הוא לכל דבר חוץ ממה שיש לו מן השפחה ומן הנכרית ודוקא שפחה ונכרית שאין תופשין קידושין. שפחה כתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה נכרית דאמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחאי אמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי בנך הבא מישראל קרוי בנך ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה של גויה. דהא לא אמר כי תסיר את בנך אלא בנה אע"פ שהוא בנך שמא ימשך בנך הנולד מן הישראלית אחריו. אבל זה האח המשומד הורתו ולידתו בקדושתו היה הרי הוא זקוק לייבום ולא תוכל לאינשא עד שיחלוץ לה:
וששאלתם מי שנשא אשה והכניסה לו משלה אלף זהובי' והוסיף לה תוספת שכתב הכתובה על מאתן זוזי דרבנן ונמצא סכום הכתובה שני אלפים ומתו וכל העולם יודעים כי לא הניח אלא חמש מאות בלבד וכשהוציאה כתובה ליפרע אותן החמש מאות בלבד אמרו לה היורשים לא תיטול עד שתשבע והיא אומרת עשו שיעור כתובתי על ידי שליש ואחר כך אשבע והן אומרים הואיל ותנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. כך ראינו כי דבר זה אינו מפורש בגמ' אבל תקנו הישיבות דבר שיש לו תקנה לאלמנה וגם ליתומים. כי אמרו להשביעה אי אפשר שיכולה היא לומר תנו לי כתובתי ואני נשבעתי. ליתן לה בלא שבועה אי אפשר שהלכה רווחת היא הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה תקנו שתהא נוטלת או מחצה או שליש או רביע שתפסה יותר מכתובתה והשיבו תסמכו על ההיא דתנן אין אלמנה נפרעת מן היתומין אלא בשבועה נמנעו היורשין מלהשביע התקין רבן גמליאל הזקן שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו וגובה כתובתה שלא יעכבו אותה מלהנשא:
וששאלתם קיום שטרות בקרובים שני אחים מהו שיעידו כי חתימת יד אביהן זאת ומתקיימת עידותן או צריכין להצטרף עמהן אחר בהדיא אמרי' בגמ' שצריך להצטרף עמהן אחר ואפי' היו האחין עשרה דהא אמר נאמן אדם לומר כתב ידו של אבא זה כתב ידו של ר' זה כתב ידו של אחי זה שהן קרובין אבל צריכין עד אחר להצטרף עמהן ואפילו היו רבים דבעינן לא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דאחי ומפורש הוא בב"ב דנזיקין:
וששאלתם מי שהופקד אצלו פיקדא ואמר אבד ממני ולא נמצא מחתרת וקול גניבה כלל. כך ראינו שהוא חייב לשלם אם הוא שומר שכר ואין משביעין אותו שנאמר אם גנב יגנב מעמו ישלם לבעליו. אם הוא שומר חנם וטוען כי שמר כדרך כל השומרין וכראוי ישבע שלא פשע בה ושאינו ברשותו ושלא שלח בה יד. שלא פשע בה דקאמר קרא כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור (ולא נאבד ולא פשע) שאינו ברשותו שמא עיניו נתן בה ושלא שלח בה יד דקיימא לן השולח יד בפיקרא או השואל שלא מדעת בעלים הוי עליו כגזלן וחייב ומנא לן שזה שומר חנם משום שאין מנהג העולם לתת שכירות על שמירת כסף וכלים מפני שאין טורח בשמירתו אעפ"י ששמירת מטבע בהטמנת קרקע וכלים שסוגר בפניהם כראוי. אבל כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה הרי זה שומר שכר מפני שיש להם טורח. ולפיכך אם הודה שומר חנם שלא הטמין הזהב והכסף בקרקע הרי זה חייב לשלם ואם הודה שלא נעל בפני הכלים גם הוא חייב לשלם:
וששאלתם ספינה שטבעה בים או שיירה או ששללוה לסטים והיו בתוכן ישראל ועמדו נכרים והצילו ומכרו מה שהצילו לישראל אחרי'. יש מן הדין שיחזירו אותו הלוקחין לבעלים ונוטלים מהם מה שהוציאו אם לאו כך ראינו דהא מילתא תליא בייאוש בעלים אם נתייאשו הבעלים משלהם בשעת שלל ובשעת שבירת הספינ' הרי ישראל הקונים סחורתם מהיפקרא לוקחין ואינן חייבין להחזיר להן כלום בדמים וכ"ש בלא דמים ומשנה שלימה היא המציל מיד הנכרים מיד הלסטים מן הנהר אם נתיאשו הבעלים הרי אלו שלו וכשעשו תקנת השוק במי שנגנבו כליו מביתו עשו אותה מאי תקנת השוק שישבע אותו הקונה מן הגנב כמה נתן לו ולוקח מן הבעלים ומחזיר להן כליהם והני מילי דידעינן דנגנבו כליו ידיעה גמורה כגון שראו עדים גנבים יוצאים מביתו וספריו וכליו בידיהם. ולענין זה שנינו המכיר כליו וספריו ביד אחרים אם יצא לו שם גניבה בעיר ישבע מה שנמצאו בידו כמה ויטול וזה תקנת השוק. ובמקום שיתכן לומר שמא הוא עצמו הוציא על עצמו שם גניבה בעיר ועשה מחתרת בביתו ועשה מרמה כדי ליטול ספרים שמכרן לשום אדם ואותו אדם מכרו לזה שנמצאו אדם כל מה שיתכן לחשוד בזה הדבר חושדין שלא להוציא דברים מידי אדם שהן בידו על ספק אלא בראיה ברורה שלא יתכן לעשות בה מרמה וכן הדין:
וששאלתם מי שנשבע שלא לעשות דבר שהוא מושבע עליו מהר סיני ואומר שוגג הייתי. כך ראינו כי כל הנשבע שלא לעשות מצוה או שיעבור עבירה זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכת מרדות ועל שגגתה פטור וזהו שאמר שוגג הייתי דינו מסור לשמים אם רוצה להוציא את עצמו מידי מכות ואם יש עליו עדים שבמזיד נשבע כגון שבאו עדים ואמרו כמה פעמים הורה שאסור לישבע על דבר שוא מושבע עליו מהר סיני הרי זה חייב מלקות אלא מי שנשבע שיעשה מצוה ואע"פ שהוא מושבע לעשותה מהר סיני הרי זה פטור שנאמר נשבעתי ואקיימה. אבל בנדרים צד חמור דתניא חומר בנדרים מבשבועות וכו' כגון האומר אם לא אעשה סוכה אני נותן זהב לצדקה אע"פ שהוא עושה סוכה חייב לתת זהוב לצדקה:
וששאלתם מי שנשבע שלא לשתות יין עד י"ב חדש מה יעשה לענין הבדלה וקידוש היום שהרי מושבע הוא עליו מהר סיני כך ראינו שאינו מושבע עליו מהר סיני על קידוש היום ביין ממש מפני שמקדש על הפת. ויכול להבדיל בתפלה ודיו שהרי אמרו רבותינו המבדיל בתפלה ועל הכוס ינוחו ברכות על ראשו מכלל דסגי ליה בחדא. ובודאי מצוה מן המובחר לקדש ולהבדיל ביין. אבל עד שנאמר כל הנשבע על זה הרי זו שבועת שוא אין יכולין וחייב הוא לעמוד בשבועתו:
וששאלתם מי שנשבע שלא לדבר עם חבירו מהו לכתוב לו דברים בכתב כך ראינו שמותר לכתוב כל דברים שבלבו ואין בזה חשש. אבל אסור ליתן שלום בחבורה שהוא בתוכה אא"כ אומר שלום עליכם רבותיי חוץ מפלוני עולם):
וששאלתם שמעון שהוציא על ראובן כתב ידו וחקוק בסיפיט של ראובן אני ראובן יש לשמעון אצלי כך וכך מה עליו אם יכפור בו ובכתב ידו שאו' לא כתבתים מעולם או אם יאמר ודאי כתב ידי הוא אבל שוחק הייתי ומתעסק בעלמא אם יאמר לו אמת היה ופרעתיך. כך ראינו אם כופר בכתבו ויוכלו ב"ד להחזיק כתב ידו משטר אחר או מן כתב דעלמא שמא כתבו לפני אחרי' הרי זה חייב לשלם. ואם יאמר כתב ידי הוא ופרעתיו הרי זה נשבע ע"ז ונפטר אע"פ שזה אומר לו שטרך בידי מאי בעי ושבועה דרבנן ואם יש בשטר נאמנות יכול למימר ליה כתבך בידי מאי בעי אם אמר לו בדרך מתעסק הייתי ובדרך שחיקות היה לאו כל כמיניה שאין דרך בני אדם לשחוק בכך ומי ששחק בכך איהו אפסיד נפשיה וכך מעשים בישיבות בכל יום:
וששאלתם הנותן מתנה לחבירו אגב קרקע ויש לו קרקעות צריך לעיין אותו מקום אם לאו. או דין שיאמר ארבע אמות סתם ואינו צריך לעיין כך ראינו כי אינו צריך לעיין ואם לא עיין ואמר סתם יוכל זה הנותן לו מתנה לגבו' את אותו קרקע לגבות מה שניתן לו על גביו דאמר רבה אקני ליה מטלטלי דאינון טפילה ואמר רב חסדא והוא דכתב ליה דלת כאסמכתא אבל אמר לו נתתי לך חצי שדי או מכל שדותיי שבמקום פ' ד' אמו' אני נותן לך משמר ביניהם ונותן לו מה שפירש לתת לו הרי זה עיין כמו שמפו בתלמוד. כללו של דבר מה שיכול לגבות זכה בו ובמה שניתן לו על גביו. אבל לענין הרשאה שהיא אדרכתא אע"פ שלא יעיין אדם אינו חושש. ובלבד שלא יאמר לו הנתבע את לאו בעל דברים דידי את הוא תקנו רבותינו ד' אמות אע"פ שאין לו קרקע מסויים שם מכאן אמרו רבותינו על כל ד' אמות שיש לו לאדם בין לענין שבת בין לענין מציא' ואפי' במותו של אדם יש לו ד' אמות שהיא קבורה. ולפיכך מי שיש לו חוב על חבירו שהוא במדינה אחרת יכול להרשותו לומר לו נתתי לך ד' אמות אע"פ שאין לו:
שמעון שבא לאפריקא. ועשה שותפות עם בנימין זה נתן מאה דינרים וזה נתן מאה דינרים והלך שמעון לעבר הים באותה פרקמטיא ממקום למקום ממדינה למדינה ולא מכר כלום ונתן הפרקמטיא לאדם אחר שהלך למדינ' המלך ששם מוכרים הדבר וכשחזר לאפריקאה תפשו בנימין וא"ל תן לי ממוני כדין וכראוי אומר לו. אבל כשאמר שמעון נתתיו לאדם טוב שמוליכו למדינת המלך אם ירצה המקום ויבוא נחלק אני ואתה שלא כדין אומר לו התינח אם יחזור אם לא יחזור מה תהא עליו ולא יפה עשה שמעון ששיגר ממון שאינו שלו ויהא אותו ששיגר למדינת המלך חלקו אם ירצו מן השמים ויבא לשלום יהא הריוח וממון לשמעון:
דין משומד לגרש את אשתו. וששאלתם ישראל שנשתמד מהו לגרש את אשתו כשהוא משומד מי אמרינן כיון דאי קדיש הוו קידושי גיטו נמי הוי גט או דילמא לחומר אמרי' לקולא לא אמרי' הכי אתחזיאת לנא מילתא דהמגרש את אשתו כשהוא משומד וגיטו מעליא הוא וכשר הוא סוף סוף ההוא קידושי קמייתא דקדיש בההוא לישנא קא מגרש אלו מקדש השתא כשהוא משומד מי לא הוו קידושיה קידושין ועוד מאי תקנתא דבת ישראל ענייתא תיתסר לעולם אשכחינן דאקילו רבנן לענין עיגונה בכמה אנפי דעדיפי מן הכין וכל שכן הכא דליכא תקנה אלא בהכין:
ואשת איש שנשתמדה ומתה אם היתה תחת בעלה אם יכול לטול כתובתו וכל מה שנתן לה יטול ממנה דכד כתב לה על דעתה דתשמע אלי' ועיקר דידה בהדיה וכיון שנשתמדה שחתא לנפשה ואסור תשמיש המטה דיליה ולתת לה כתובה עליה כלל. אבל ירושה דילה לא ירית לה דירושת הבעל מן ולשארו וירש מלמד שהבעל יורש את אשתו וכיון דאישתמדא נפקא לה משארו ולא ירית לה:
כהן שנשתמד וחזר בו לא ישא את כפיו ולא יקרא כהן מאי טעמא דכי יהבו ליה מן שמיא מעלה בזמן דקאים בקדושתו דכת' וקדשו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון. והאי כבר אחליה לקדושתי' ומאן דפריש ידיה צריך שיהא מאושר בדרכיו מצויין באורחתיה וצריכנ' למיחת' ברכתא מן שמיא על ידיה כדאמר רב כהנים מברכין את ישראל והקב"ה חותם על ידן. וזה כיון שחילל קדושתיה מה הנאה יש בנשיאות כפיו ובאי צד מברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן והוא חילל קדושתיה ולקרות ככהן נמי כי עבדו לי' רבנן מעלה מפני דרכי שלום כדתנן אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום כהן קורא ראשון ואחריו לוי אי הוי בקדושתיה קמיית' הוה קרי ראשון והשתא הואיל ואידחי אידחי ואשכחינן כהנים איפלגין יקרא לישראל מיקרא מקדמתייהו שפיר דמי דהא רב קרי בכהני ור"ה קרי בכהני במקום ר' אמי ור' אסי ומנלן דאמרו בכהן דאידחי אידחי דתנן כהנים ששימשו בבית חוניו אל ישמשו בבית המקדש בירושלם ואין צריך לומר דבר אחר. אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' אשר בירושלם כי אם אכלו מצות בתוך אחיהם הרי הן כבעלי מומין וחולקין ואוכלין אבל לא מקריבין וחלות שרי להו למיכל מידי דהוה אכהן בעל מום. משומד שחזר בו ודאי מלקות צריך דהא עבד ליה כמה עבירות עשה ולא תעשה וכריתות ומיתות ב"ד טבילה לא צריך דלאו נכרי הוא דצריך טבילה דעיוליה מגמתיה דצריך לעייליה בקדושה של ישראל דהאי בר ישראל הוא והורתו ולידתו בקדושה ולא צריך טבילה כדאמרינן טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבר:
כחן שנכנס בבית שיש שם מת בזמן הזה או בבית הקברות ששאלתם מלקין אותו או לא כיון שקדושתו קדושת עולם היא אף בזמן הזה שאין בית המקדש ואין עבודה עובר בלאו וחייב מלקות שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו ושנינו הן ונזיר שהיו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה ר' אליעזר אומר יטמא כהן ואל יטמא נזיר וחכ"א יטמא נזיר ואל יטמא כהן אמר להם ר' אליעזר יטמא כהן שמביא קרבן על טומאתו אמרו לו יטמא נזיר שקדושתו קדושת שעה ואל יטמא כהן שקדושתו קדושת עולם והלכה כחכמים וכיון שאמרו חכמים אל יטמא כהן אם נטמא במזיד חייב מלקות אף כשנכנס לבית הקברות במזיד חייב מלקות. שכך שנו חכמים בהלכות מלקות כהן שפרע או שנטמא לשאר מתים הרי זה חייב. זה הכלל כל טומאת מן המת שהנזיר מגלח עליו לוקה עליה את הארבעים. נכנס לבית הקברו' או שנטמא לאחד מן הקרובים הרי זה חייב. נכנס לשדה שאבד בו קבר אינו חייב עד שיהלך. אבל נכנס למקום שספק טומאה אין חייבין מלקות אבל מכת מרדות מדרבנן נכנס לבית הפרס או לחוצה לארץ מכין אותו מכת מרדות מדרבנן ומכת תורה ארבעים חסר אחת. ומכות מרדות אינו כן אלא חובטין אותו עד שיקבל או עד שתצא נשמתו:
והאי דכתביתון משום מימסר מודעה על גט חליצה חכמי' כמותכם שואלים כי הא ענינא מודעה לאודועי אונסא הוא. ולענין חליצה בפי' קאמר דכופין. ובמתני' אמרינן וכן אתה אומר בגטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני בחייבי עולות ושלמים דכתב בהו לרצונו וכד תשאילן אינשי גברא דקא בעי ליבומי וקא צוח ולא ניחא ליה למיחלק היכא מקבליתון ממריה לא חפצתי לקחתה ואמרי' להו הוא בעי מה דלית ליה מן דינאי. ולפיכך כופין אותו לדינא דקושטא עד דהדר למוטב ולא בעי מה דלית ליה מן דינא והוא דמודה והדר ליה הרמנא דב"ד ואמר בפומיה לא חפצתי לקחתה כי היכא דמשכינין חייבי עולות ושלמים עד דמייתו קורבניהון ברעותהון לקיים לרצונו ולא שקלינן מן ממוניהון חייוביהון ומקרבינן עד דבעי הוא לרצונו ומקריב וכדאמרי' ב"ד דאנן אכפינן ליה הא אונס ידוע ולא מהני מודעה לבטולי ולא מקבל גט חליצה לעולם ולא שוי מיירי. והא קאמרינן דחליצה מוטעת כשירה וחליצה מעושה כי אמר רוצה אני לא אמרינן דהאי מעושה הוא וכשרינן ליה לההוא גיטא דחליצה ולא מעיינינן במודעה דגט חליצה כל עיקר וגט חליצה גופיה לאו ממונא הוא דמקבל יבם אנפשיה ולא מידי דמחילה. וגיטא דכתבינן ראיה בעלמא הוא ומודעה לא מהני בגווה בתר דאמר לא חפצתי לקחתה ואמרה היא מאן יבמי וכו' ושלפה ליה לסנדליה מכרעיה ורוקה על ארעא באפיה ואמר דייני חלוץ הנעל וחותמין שהרי על פירוש מעשה דלאו שטרא דעל יבם הוא במידי:
שאילה לפני אדונינו ראובן אירס בת שמעון ולא כנסה ולאחר שמונה שנים נכנסו בעלי לשון הרע בין ראובן לשמעון עד שנפלה קטטה ביניהם ועמד שמעון בבית הכנסת ונשבע ברבים ככה באפי בהדא אלא תוראה וכמן אנן להא וכמן נזלת עליה אך הדין ראובן לא כאן לי בכמאן אברא ועתה שמעון נתחרט וראובן מתאנה ובוכה ומבקשין מלפני אדונינו שילמדו אם יש טעם להתרת שבועתו של שמעון בפתחי נדרים והתרת נדרים אשר לימד אדונינו אותנו בתלמוד יצו אדונינו לפרש לו טעמו בדבר זה ועצתו הטובה כי שכר גדול יש לנו כי אנו צריכים ללמד טעם השבועה הזאת ואם יש תקנה לדבר זה ילמד אדונינו לעבדיו:
שאילה זו יצאה לפנינו לשער ישיבה של גולה לבית דינו של אדונינו אהרן הכהן ראש ישיבה גאון יעקב חמוד אדונינו יוסף וצונו וקראו אותה לפנינו ונזמהנו בקריא' הסופרים את המעשה הזה והשאילה הזאת לפנינו תימה גדול מפני כי אם ראובן אירס את בת שמעון וקדשה בפני עדים נעשה ראובן חתן שמעון ואפי' בעל כרחו שלא בטובתו וצריכה ממנו גט ואין יכול שמעון לכופו ונהי' שמעון במתכוין להשבע שבועה כ"ש שממשמע שאילה זאת יודע שבת שמעון בוגרת היא וכדומה שיש לה יותר משתים עשר' שנה ויום א' והלכה רווחת בישראל כיון שבגרה שוב אין לאביה רשות בה. ואם האירוס בדברים בעלמא הי' בלא קידוש והרי היא בוגרת ואף להשבע שבועת שוא נתכוין מפני שאין לו בה רשות. ואם קידשה הוא וקיבל קידושין לאחר שבגרה אינה מקודשת ואינה צריכה גט כל עיקר מפני שכשנינו האב זכה בבתו בקידושיה בכסף בשטר ובביאה ושלשה אלו קיימא לן דבנערה ובקטנה עסקינן. ואפי' כשהאמינו רבותינו ז"ל אמרו האב כי קידש את בתו לא האמינוהו אלא בזמן שהיא עוד קטנה אבל אם הגדיל' אינו נאמן. וכמו ששנינו קידשתי את בתי קטנה קידשתיה וגרשתיה (כשהיא והרי היא קטנה קדשתי' וגרשתיה) כשהיא קטנה כיון שבשעת אומרו היא גדולה אינו נאמן מפני שכיון שבגרה אין לו בה רשות לא לקדש ולא לקבל גט ולא להפר נדר ואינו זוכה לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפר' נדריה ולאכל פירותיה ונכסיה שירשה מבית אמה ואם בשעה שנתכוון שמעון זה להשבע בדברים הללו הבת קטנ' או נערה היתה אלו נשבע שבועה חמורה שחייב עליה היינו מודים בדבר שימתין ראובן עד שתיבגר ותינשא לו בהתר גמור כשתצא מרשות אביה אפי' שלא ברצון אביה מפני שלמדנו מהגאונים בקיאין ששימשנום שאין לנו התרת נדרים בזמן הזה ולא לפתוח בהן פתח להקל שאין דורנו זכו לכך וכך השיב מר בר רב נחשון גאון ז"ל לבני מערב אבל במעשה הזה אין דבר שמעון זה שאמר כגון שבועה ברבים בנדרי הבאי ונדרי אבאי מפני שאם שמעון זה שאומר מצות ה' וחוקי התורה היא לעולם ועד אינו כופר לא בתורה ולא בנותנה ולא בנתינת על ידו. וכמו שלימדנו רבותינו אשר שימשנום בפירוש אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחנו. כי הפסוק הזה ידרש לכמה טעמים יש לומר כי ברוב חכמתו של משה רבינו ז"ל נשבע על דבר שאינו בידו ואין לו רשות עליו שאין להרהר אחר מדותיו של הקב"ה. ויש רשע מאריך ברעתו ואין להרהר. וכמו שאמר הקב"ה לאיוב תשובות הודיעני על מה תריבני על מה אדניה הוטבעו וגו' איזה הדרך יחלק אור וגו' אי זה הדרך ישכון אור וגו' ללמדו כי אין לבני אדם לדרוש ולהרהר אחר מדותיו של הקב"ה הגדולים כל שכן הקטנים ראוי לו שלא בא לעולם. לפיכך אמר משה לא ה' שלחני ואלו מת קרח כמות כל האדם לא בטלה שליחותו של משה וכי ה' שלחו לפי' נאמר כי אין זה שבועה. וי"ל כי משה ברוח הקדש דבר בדבר הזה כי ידע כי לא ימותון קרח ועדתו כמות כל האדם. ואעפ"כ נהג בעצמו דרך כבוד ואמר דבר שאי אפשר לו להיות לעולם והיאך תעלה על דעת ישראל כי לא ה' שלחו וכולם ראו משה ידבר והאלהים יעננו בקול הלכך אין דנין מדבר שאי אפשר לו להיות. ויש לומר כי הגיע משה בדבר הזה לסוף הטעמים ואמר שאם לא יתברר בדבר זה נבואתי יש לקרח ועדתו לכזביני ולומר כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' לפיכך וראה כל העם את עמוד וגו' הלכך אם תאמר כי אמר שמעון כי לכן נתכוונתי לאשר דברתי להגיע עד סוף הטעמ' ולשבועה נתכוונתי אע"פ שאין בנו כח ואין בדורינו זכאין לדקדק אחר כוונתם וגמר דעתם ולומר לחכם כאמור להתיר ולפתח ולהקל יש לנו ללמד ממעשה בני בנימין אשר אמרו בני ישראל איש ממנו לא יתן בתו לבנימין ואמרו רבו' ממנו ולא מבנינו לפיכך יש לשמעון פתח שלא למחות על בתו אם עדיין נערה היא ותלך ותנשא לראובן הואיל ונתקדשה לו כמו שאמרו רבותינו נתקדשה לדעת אביה בין היא ואביה יכולין למחות ומסקינן אביה ולא היא דצריכה קידושין לדעת אביה מפני שמצאנו לרבותינו תקנה גדולה כמות המעשה הזה אפי' בנדר גמור כמו ששנינו לענין המודר הנאה מחבירו היה ביתו לבנות גדירו לגדור שדה לקצור הולך אצל הפועלים ואומר איש פ' מודר ממני הנאה ואיני יודע מה אעשה והן עושין עמו ובאין ונוטלין שכרן מזה לפיכך מותר לשמעון לרמוז ברמז הזה לזקנים בשביל בתו שלא לחלוק בינה לבין מי שארסה והזקנים נכנסים ביניה' ומשיאין אותה לראובן ארוסה הלכך יקבצו הזקני' ויקראו תשובת השאילה הזאת ויעמדו על ענינה יאות ויעשו כפי שפירשנו בה ואם יסתפק להם דבר יכתבו וישלחו לפנינו למען נצוום להשיבם כדת וכהלכה וילכו בדרכי יושר ואורח סלולה כי כן דרך האמת והצדק בעם ה' ונחלתו וסגולתו ואין לנטות ימין ושמאל:
המדליק נר בשבת צריך לברך מה טעם כיון דחובה היא דקאמרינן הדלקת נר בשבת דאמר רב יהודה אמר שמואל הדלקת נר בשבת חובה ואסמכוה רבנן אקרא וידעת כי שלום אהלך ומצינו במקום שאי אפשר לדחות מצות אחרות מפניה דאמר רבא פשיטא נר ביתו ונר חנוכ' נר ביתו עדיף משום שלום ביתו קידוש היום ונר ביתו נר ביתו עדיף. חייב להדליק נר של שבת ומהוכן ציונו מדרב אויא ורב נחמן מרב יצחק:
וששאלתם נדר שיש בו שבועה יש לו התר אי לא כך אמר רב יהודאי גאון ז"ל דאנו אין בנו כח ואין אנו יודעין לפתוח פתח לשבועה להתירה ודקאמר אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מאי פתח ליה רבן גמליאל בההיא שעתה שבועה כמדקרות חרב. ולשון חכמים עכשיו אין בנו כח לרפות וכ"ש שונים משנה דנדרים ואין יכולין לעמוד על מחילת שבועה:
(ויתר לקוטים תמצא אחר המפתחות)