אור ברסלב
פקודת אלעזר סימן קעז

פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו

סימן קעז

סימן קעו

לרב אחד.

יקרתו בענין אשה שנתגרשה בנעוויארק, ואין לה ראיה על הגירושין רק כתב חתם מב"ד של ג' ואין מכירין חתימות הב"ד. וזה שלש שנים החזיקה א"ע בגרושה. בלי שום ערעור. ומעכ"ת נ"י דחה היתר הנשואין וכתב לנעוויארק לקיים ע"י מכתב התשובה כי חשש לפסק הנוב"י כי מה שפסק הרמ"א אהע"ז סי' קמ"ב דבשעת דחק ועיגון יש להתיר אף בלי מכירים חתימת דייני הקיום, היינו באם הקיום על גוף הגט ולא על מעשה ב"ד בפ"ע. הנה יפה עשה מעכ"ת נ"י בזה במה דאפשר לברר, אך השאלה באם לא יבוא לידי בירור מת לדון ביה.

הנה אם קיום ב"ד צריך קיום פלוגתא הוא בין הרבוותא שם הטו"ז חולק על התשב"ץ וכבר דשו בה רבים ונראה הסכמת גאוני האחרונים להקל בדחק ועיגון, ובמעשה ב"ד בלי קיום, גם מעכ"ת נ"י הביא בשם הנוב"י דאין להקל גם בדחק ועיגון. כי התשב"ץ רק בקיום ב"ד על הגט. ובפ"ת הביא הבגדי ישע חולק על הנוב"י ומתיר גם הביא עוד מסכימים להתיר עוד כתב מעכ"ת נ"י למה שכתב הרדב"ז הובא בפ"ת דבנתחזק אף בלי עדים מותרת להנשא והחת"ס כתב דרק בנתחזקה ע"י אחרים אבל לא ע"י עצמה ואביה, וא"כ לא מהני מה שנתחזקה בגרושה ע"י עצמה ג' שנים. הנה קשה עלי להכניס ראשי בין ההרים אף לפי השערתי בדברי התשב"ץ נראה כמ"ש הפ"ת דאין כונת התשב"ץ רק בהקיום על הגט, וכנראה עיקר החילוק בין אם לא נמסר הגט עדיין, ובין אם נמסר, דבנמסר מקילין משום עגונה, וא"כ אין נפקותא במה דהקיום על הגט, או מעשה ב"ד בפ"ע, מ"מ אינו נוח לי לעשות נגד דעת הנוב"י אבל נראה דכאן דאיכא תרתי מעשה ב"ד על הגרושין וגם נתחזקה ג' שנים למגורשת, גם להנוב"י ולהחת"ס יש להתירה, דהח"ס אינו סותר דברי הרדב"ז מה דמתיר בנתחזקה למגורשת, רק דדעתו דרק בנתחזקה מפי אחרים, רק שאינם עדים שהעידו כך, אבל לא ע"י עצמה והדבר צריך ביאור. אם האחרים אינם עדים מיש מפי אחרים או מפי עצמה, והנראה דטעם היתר הרדב"ז משום דנתחזקה שנים רבים "בלי שום ערעור" עיי"ש הא גופא דנתחזקה ואין ערעור. ראי' על אמיתת החזקה שנתחזקה וכ"ז באם החזקה מפי אחרים, מה שהוא בלי ערעור ראי' על אמיתת דברים של אחרים והוי כמו עדים ע"ז, דהא "בלי ערעור" נותן תוקף באמירת דברים מפי אחרים כאלו העידו, אבל אם החזקה רק מפי עצמה. מה מהני הראי' ותוקף ע"י שאין כאן ערעור ס"ס נשאר רק מפי עצמה, ומעתה הכא דאיכא מעשה ב"ד על הגרושין רק דאנו חוששין לזיוף, מה שנתחזקה ג' שנים למגורשת בלי ערעור ראי' דאין כאן זיוף, ולא גרע מעשה ב"ד בלי קיום, מקיום שיצא מפי אחרים דמהני מה דנתחזקה למגורשת, וי"ל בזה גם הנוב"י מודה, ויש לסמוך על גאוני בתראי דמתירים בדחק ועיגון, גם יש סניף להיתר בשעת דחק ועיגון, כמ"ש הרשב"א בתשו' ליישב הירושלמי הובא בתשב"ץ דבב"ד קבוע אין חוששין לזיוף, דחתימתם ידועה וניכרת ע"ש, והכא חתום רב הכולל מנעוויארק הוי ב"ד קבוע, ואף דהתשב"ץ חולק על הרשב"א בזה, מ"מ יש לצרף דעת הרשב"א להתיר במקום דחק ועיגון, ואקצר מפני כבוד הכנסת כלה קדושת שבת מ"מ יש להמתין עדי תבוא תשובה מנעוויארק וכבר כתבתי כי יפה עשה מעכ"ת נ"י בזה, מאהבתי אליו לא רציתי לאחר בתשובתי כי אחוש למניעות. כי לא כל העתים אצלי שוות כנודע למעכ"ת נ"י אני זקן וחלוש. הדוש"ת אוהנ"פ אלעזר לעוו בהגאון מוהר"ר ירמי' זללה"ה.

מצאתי באמתחתי קונטרס אחת אשר כתבו אאמו"ר הגאון זללה"ה עוד בהיותו בן י"ד שנים כפי הפרט הנכתב על שער הקונטרס אמרתי להוציאם לאור לכבוד אמי מורתי עט"ר מרת ליבא ע"ה וקראתיו בשם "מזכרת אהבה".

הרמב"ם בפ"ח מה"ג ה"א כ' וז"ל ושם נתבאר שהמגרש ע"ת כשיתקיים התנאי תהיה מגורשת בשעה שיתקיים לא בשעת נתינת הגט לידה לפי' יש לבעל לבטל הגט או להוסיף ע"ת או להתנות ע"ת אחר כ"ז שלא נתקיים התנאי הא' אע"פ שהגיע גט לידה ואם מת הבעל או אבד הגט או נשרף קודם שיתקיים התנאי אינה מגורשת ולכתחילה לא תנשא עד שיתקיים התנאי ואם נשאת לא תצא אא"כ לא נשאר בידה לקיימו שהרי בטל התנאי וכו' ע"ש, הה"מ וכל נושאי כליו הקשו עליו שנראה מדבריו שסותר א"ע שבתחילה כ' לפיכך יש לבעל לבטל הגט וכו' ואם מת הבעל או אבד הגט או נשרף א"מ הרי דהוה כא"א לפי שהתנאי הוא באם עד שיתקיים התנאי ואח"כ כ' ואם נשאת ל"ת משמע דהוה מגורשת ולא הוי' כא"א והניחו בקו', אמנם לע"ד נראה לחלק דברישא שפיר אמרינן דאינה מגורשת ובסיפא י"ל דאם נשאת לא תצא, ונקדים עוד הרמב"ם בפ"ט ה"ה כ' וז"ל ומה בין המגרש ע"ת לזה שקבע זמן לגירושין או תלאן במעשה שהמגרש ע"ת יש שם גירושין ואינן גומרין עד שיתקיים התנאי וכו' ע"ש, מוכח מזה דהגירושין מתחילין לאלתר אלא בקיום נגמרת ולפ"ז אומר אני דיש חילוק אי אינו יכול לקיים התנאי או שיכול לקיים התנאי ואינו רוצה, ובכ"מ קיי"ל דבעינן כריתות שיהא ניכרת בכולא כדאמרינן בהמגרש בעינן דבר הכורת בינו לבינה וליכא משום דכתב רחמנא ונתן לה ספר כריתות' ולע"ד י"ל דכריתות נמשך על ספר שצריך שיהא הספר דבר הכורת והיינו שלא יהא חסרון בספר היינו הגירושין ולפ"ז יש חילוק אם החסרון הוא מצד הגט או שהחסרון הוא מצד הבעל והאשה, ונחזור על הראשון דיש לחלק בין אם אינו יכולה לקיימו עוד או שיכולה לקיימו ואינו רוצה דאם אינו יכולה לקיימו עוד וא"כ אינו נגמר עתה הגט בכולא אלא שהתחיל וכמ"ש הרמב"ם ול"ה אלא חצי גירושין ואנן בעינן ספר כריתות שיהא הגט כורת ויהא נגמר ונשלם והכא אינו נשלם כיון שלא קיימתא לתנאה והוה חסרון בגט והוה כאלו לא נתן כלל אולם אם הוה באופן שיכולה לקיים התנאי אלא שאינה רוצה. וא"כ ל"ה החסרון בגט דהא אם תקיימה תהיה מגורשת אמנם כ"ז שאינה מקיימת בעכבה הגירושין מלחול בכולא א"כ בא מצדה שעכבתו ואינה מקיימתו וא"ל דלא הוה ספר כריתות דהא לפמ"ש בעינן דוקא כריתות בגירושין דכריתות נמשך על ספר והספר צריך שיהא שלם והכא אין חסרון כלל בגט אלא בבעל התנאי אבל אם אינה יכולתה לקיימו א"כ אין החסרון באה מצדה אמנם הגט נחסר ממילא שלא נגמר, ולפ"ז שפיר יש חילוק בין אם אבד או נשרף או מת הבעל דבכל אלו אינה יכולה לגמרו עוד ונחסר בגירושין ול"ה ספר כריתות אבל אם נשאת שפיר אמרינן דלא תצא דכ"ז שיכולה לקיימו עוד הוה הגט שלם וכשר ולפיכך אמרינן בכל שיור דאינה מגורשת דהשיור הוא בגירושין ולא הוה ספר כריתות כנלע"ד.

הרמב"ם בפ"ג מאישות הי"ג כ' וז"ל נתקדשה קודם שתבגור שלא מדעת אביה אינה מקודשת וכו', ואפילו נתרצה האב וכו' ובין היא ובין אביה יכולין לעכב וכו' והק' הר"ן ע"ז דאם אף בנתרצה האב א"מ למה כ' בין היא ובין אביה יכולין לעכב ע"ש, ואנכי הקשיתי לדברי הרמב"ם פ"ו מגירושין שכ' וז"ל אין קטנה יכולה לעשות שליח לקבלה מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן משום שאינן בני דיעה גמורה ע"כ, א"כ איך אמרינן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלו קדושיך, ולדעת הריטב"א דלא משום שליחות האב רק דנתרוקן רשותו אצלה ויש לה יד. למה עדיף מגירושין דיש לה כח לעשות שליח קבלה רק משום דאין מעידין וגם בקידושין בעי עדים, [ואחרי זמן מצאתי קו' זו בס' בית אפרים וקושיתי עדיפא כי הוא לא הביא דעת הריטב"א הנ"ל] אבל כפי הנראה לדעתי בפירושו דהרמב"ם מגירושין לא קשה, כי לדעתי סברת הרמב"ם בכל שליח קבלה דבעי' עדים צריך שיהיו עדים כי הוא שליח לקבלה עד שעת קבלת הגט, ובכל הנשים אמרי' כיון דעשתה שליח בלתי ספק עמדה בדעתה עד הגירושין דאין אדם עושה מעשה לבטלה הוי כאלו מעידים עד הגירושין שעשתה שליח אבל בקטנה דאינן בני דיעה גמורה א"כ בשעה שעשתה שליח נוכל לחוש דלמא תחזור בדעתה, והוי בשעת גירושין שליח קבלה בלא עדים, ומעתה על עת המעשה שעשתה שליח יכולין להעד ולכן בקידושי קטנה דבשעת מעשה הקידושין נגמר הכל שפיר יכולין להעד, ולדעת הרא"ש גם הכא בנתרצה האב מקודשת משום אומר אדם לבתו קטנה וכו' שפיר הוי חלין הקדושין, אבל אחרי דנאמר דעד שעה שנתרצה האב בין היא ובין אביה יכולים לעכב מיד בשעת הקידושין אין העדים יכולין להעד עליו דלא תחזור מדעתה ואדרבה יכולין לשפוט לפי שאינה בת דעת דלא תעמוד בדעתה והוי קדושין בלא עדים וכסברת הרמב"ם בקטנה שאינה יכולה לעשות שליח לקבלה.

הרמב"ם סוף פ"י מה' אישות הי"ז כ' וז"ל כל האומר מעכשיו א"צ לכפול תנאו וכו' יע"ש והטעם בזה קשה להבין אמאי א"צ לכפול תנאו אם אמר מעכשיו הלא אדרבה כל היכא שמתחזק המעשה טפי נחלש התנאי יותר. והטעם שכ' הה"מ שם ג"כ קשה להבין ובה"ג פ"ו ה"כ כ' הרמב"ם חולה שרוצה לגרש את אשתו ע"ת וכו' או אומר לה כשנותן הגט אם לא מתי לא יהא גט אם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט כדי שיהא התנאי כפול וכו' ע"ש והק' הה"מ קו' עצומה דהא ע"כ איירי כשאמר מעכשיו דאלת"ה הוי גט לאחר מיתה כדאמרינן במי שאחזו ע"ב ע"א דאם מתי גרידא משמע לאחר מיתה וא"כ אמאי בעי לכפול כלל והא לפי הרמב"ם שהבאתי אם אמר מעכשיו לא בעי לכפול והוא ז"ל תי' מה שתי' ע"ש. והפ"י הק' יותר בכל תנאי בגט אמאי בעי לכפול למ"ד כר"י דזמנו של שטר מוכיח עליו והוי כאלו אמר מעכשיו ולפי הרמב"ם לא בעי לכפול במעכשיו.

ונלע"ד לומר סברא נכונה בזה דכ' הרמב"ם במעכשיו לא בעי ת"כ וכל דיני תנאים דלכאורה למה אמר מעכשיו וצ"ל דאי אמר סתם הוה שמעינן שיחול לאחר זמן והוא רוצה שיחול מידי להכי אמר מעכשיו אבל לפי דאמרינן דתנאי שאינו כפול התנאי בטל והמעשה קיים וא"כ תיכף בשעת נתינה יחול המעשה מיד יקשה למה אמר מעכשיו אע"כ שהוא רוצה דוקא ע"מ שיתקיים התנאי יהיה המעשה קיים והוצרך לומר מעכשיו שיהא חל למפרע דאי אמר סתמא היו חל לכשיתקיים התנאי ושפיר כ' הרמב"ם דכשאמר מעכשיו ע"כ צ"ל שרוצה שאין המעשה יתקיים אלא לכשיתקיים התנאי דאל"ה למה אמר מעכשיו בין כך ובין כך יחול מיד אע"כ דרוצה בתנאי ולא יחול המעשה מיד ולפיכך צ"ל מעכשיו שיחול למפרע, וזה שייך לומר דוקא היכא דלא צריך לומר מעכשיו משום דבר אחר והוי ראיה שרוצה דוקא בתנאי כמבואר אבל אי צריך לאומרו מחמת ד"א אינה מוכרח שרוצה לקיום התנאי ומתו' קו' הה"מ הא באם מתי ע"כ היו במעכשיו. ולמה צריך לכפול ע"ש ולפמ"ש ניחא דבאם מתי היה צריך לאומרו דאל"ה הוי גט לאחר מיתה ולאו ראיה באמירתו מעכשיו שרוצה שהמעשה תלוי בתנאי והיכא דאמר מעכשיו מחמת ד"א בעינן ת"כ כמבואר, נמצא לפ"ז מתו' קו' הפ"י בכל תנאי בגרושין למה בעי לכפול לר"י דזמנו של שטר מוכיח עליו והוי מעכשיו ולפמ"ש במעכשיו לא בעי ת"כ משום דהוצרך לומר מעכשיו ואי אמרינן תנאו בטל אי לא אמר מעכשיו נמי חל מעכשיו אע"כ שאמר מעכשיו רוצה בתנאי דוקא כמבואר וזה דוקא אם לא צריך לדבר אחר אבל הכא צריך הזמן לידע מאימתי מתחיל המעשה ולאו ראיה דרוצה בתנאי וצריך לכפול ודו"ק.

(הג"ה וכ"ז קאי לפמ"ש בעל המאור דאם אמר תנאי ולא אמר כדינו גרע מלא אמר כלום ולא הוה אומדנא וצריך לפרש כונת הבעה"מ דאין כאן אומדנא כלל וי"ל דאין דעתו דוקא על תנאי אפילו אמר התנאי).

הרמב"ם פי"ח מה"ג הי"ב כ' ואם אמר ה"ז גיטך ע"מ שתנשאי לפלוני נשאת לו ה"ז כשאר כל התנאים אבל אמרו וכו' ואם נשאת לאחר קודם שתנשא לפ' בטל הגט ותצא והולד ממזר וכו' ע"ש ופי' הה"מ דטעם הרמב"ם דכשהתנה זה שתנשא לאותו פלוני בדעתו שתנשא לו קודם ע"ש, ולפ"ז ק' לי לפ"מ דקיי"ל דע"מ הוי כחוץ וכמו שפ' הרמב"ם ולא נפ"מ אם אמר בלשון ע"מ או לשון חוץ אלא לפי הענין אי מתירתה לעלמא או לא א"כ הכא כשאמר ע"מ שתנשאי לפלוני אסרה לכולא עלמא קודם שתנשא לזה והוה כחוץ, ואין לתרץ דלאחר שתנשא לזה תהא מותרת לעלמא והא בחוץ נמי אמר ר"א משרי שרי כשנתארמלה או נתגרשה ממנו ואין חילוק בין אם גרשה לאיש אחד או אמר מ"מ שתנשאי לפ' ואמאי פסק הרמב"ם ה"ז גט כשאר כל התנאים וצ"ע.

הרמב"ם בפ"י מה"ג ה"כ כ' וז"ל אבל אם יצא שמה בעיר מקודשת והוחזק הקול בב"ד שהרי היא מקודשת בספק כמו שבארנו ואח"כ יצא עליה קול שנתגרשה מאותן הקידושין הקול אסרה והקול התירה וה"ז מגורשת ע"כ, והקשו הראשונים עליו והא אמרינן בגמ' גיטין פ"ט לאפוקי מרבה בר רב הונא דאמר אמתלא שאמרו אפי' מכאן ועד י' ימים קמ"ל, הרי דצריכין שיהא אמתלא בשעת הקול, וכן מהא דאי' שם האי בר בי רב דקדיש וכו' דא"ל לאו כל כמינך דמחזקת אמתלא דבעידנא דהוי קול ל"ה אמתלא עי' ברשב"א שם, ולע"ד נ"ל ונקדים מה שקשה לי על הגמ' דשם בלא העמידו דבר על בוריו מהו פליגי בה ר"ה אמר מגרש ראשון ונושא שני אבל מגרש שני ונושא ראשון לא מ"ט אתי למימר מחזיר גרושתו מן האירוסין, ר"ש בריה דר"א אמר אף מגרש שני ונושא ראשון מימר אמרי עייני בי' רבנן בקדושי וקדושי טעות הוי ופרש"י וז"ל עייני בי' רבנן בקדושי שני ולאו קדושין נינהו מפני שהיתה מקודשת לראשון ולא יאמרו שגירשה תחילה שהכל לא ידעו בגט שהצרכנוה מב' עכ"ל ולכאורה בהא צ"ל דהרבה אנשים ידעו בגט דצריך להיות בפני עדים דהעדים מפרסמין הדבר (וג"כ גרושין קלא אי"ל ואפשר לומר הכא שב"ד מצניעין הדבר בשביל הלע"ז לי"ל קלא) אלא צ"ל מפני שיש הרבה דלא ידעו בדבר אין חוששין שמא יהא לעז בדבר ולפ"ז יקשה אמה דאמרינן לעיל לאפוקי מדרבר"ה דאמתלא צריך להיות בשעת הקול משום חשש לעז שמא לא ידעו מאמתלא ואעפ"י שג"כ הכא יהיה הרבה בנ"א שידעו מאמתלא אמנם בעבור בנ"א שאין יודעין חיישינן לקול וא"כ אמאי אמרינן הכא שיגרש שני ונושא ראשון ודוחק לומר דר"ש אית לי' דרבא.

אמנם נלע"ד די"ל טעם אחר אמאי דאמרינן דמכאן ועד עשרה ימים ל"ה אמתלא דלכאו' אם יצא הקול סתם שנתקדשה או נתגרשה ואח"כ באתה לפנינו ואמרה שע"ת קדשה בזה נאמנת דע"ז אין הקול מתנגד לדבריה דיכול להיות קידושין ויכול להיות ג"כ תנאי בו ואין הקול אומר שלא נתקדשה ע"ת וע"ז אם היו תנאי או לאו הוי כאלו אין כאן קול כלל ונאמנת אולם כ"ז הוא לפי הדין ונאמנות אבל אם חיישינן מפני החשד תיאסר משום זה כיון שהעולם יאמרו שהקול התנגד לאמתלא בשביל שיצא הקול סתם שנתקדשה ולא אמרה שע"ת היו בודאי לא היו ע"ת דאל"ה הי' ג"כ ליפוק לקלא שהיו בכה"ג אע"כ שהקול הראשון סותר את האחרון ויאמרו שקול האחרון שקר הוא ולפיכך צריך שיהא אמתלא בשעת הקול, וכ"ז הוא אם האמתלא הוי יכול להיות באופן שיסתור את הראשון כגון באמתלא עי"ת או סק"ל אבל אם יצא הקול שמקודשת ואח"כ יצא הקול שמגורשת בזה לא יאמרו הבריות שהקול השני שקר כיון שאין הקול גירושין סותר את הקול דקדושין כלל אלא אדרבה הוא מחזיקו יותר וא"כ בכה"ג אפי' לעשרה ימים חוששין לה ואין לאוסרה משום דאיכא דלא ידעו בקול האחרון דהא הבאתי לעיל הגמ' להיפך דאם יש כאן דידעו לא חיישינן לקול וא"כ מיושב הרמב"ם ואין כאן סתירה, ולפ"ז מיושב ג"כ מה שקשה לי על הלשון דאמרינן הרי קול שושוברו עמו' דהא אינו שובר את הקול אלא אדרבה הקול דגירושין ג"כ הימני' יותר דאם יש כאן גירושין בודאי היו גם כאן קדושין אבל לפמ"ש הוה להיפך לפי שאמרינן שמחזקו לפיכך דהוי שוברו דאל"ה יהיה כאן חשד ולא יהני אמתלא דמגורשת, וג"כ מיושב קושית הראב"ד על הרמב"ם דלשון הגמ' משמע שיהיו כאחת כדאמרי' קול ושוברו עמוד אבל לפמ"ש א"א לומר כן ואדרבה לפי שאמרי' ששוברו הוא א"א להיות כן.

הרמב"ם בפי"ו מה' מלוה ולוה כ' החוב באחריות הלוה עד שיפרענו ליד המלוה א"ל המלוה זרוק לי חובי והפטר וזרקו ואבד או נשרף קודם שיגיע ליד המלוה פטור א"ל זרוק לי חובי בתורת גיטין היו מעות קרובות ללוה הרי עדיין באחריותו וכו' מע"מ וכו' משלם הלוה מחצה, ולפי הנראה מהרמב"ם הנ"ל שנותן טעם למ"ש דאם אמר לו זרוק לי וכו' ולכאו' צריך להיות להיפך כיון דאמרינן דהמעות באחריות הלוה כ"ז שלא הגיע ליד המלוה יתכן לומר שיהא חייב הלוה ומ"מ ל"ה טעם לפטור כמו שפסק הרמב"ם וצ"ע בדקדוק הרמב"ם הנ"ל – ועוד יש בזה לעיין במ"ש המ"ל וז"ל נ"ל דלסברת ר"י שהביא הטור ס"ס י"ב דבמלוה בשטר מחילה צריך קנין הכא מיירי במלוה על פה דאלו בשטר בדברים לא מיפטר דהכא מדין מחילה נגעו בה עכ"ל ומ"מ קשה דהי' לו להרמב"ם לחלק בזה, ונלע"ד לפרש דברי הרמב"ם, ונקדים עוד קושיא מאאמ"ו הגאון נ"י בהזורק דף ע"ח אמר ר"י לגיטין אמרו ולא לדבר אחר איתבי' וכן לענין החוב וכו' הב"ע דאמר זרוק לי חובי ותפטר אי הכי מאי למימרא וכו' יע"ש ומאי קו' הגמ' מאי למימרא דלמא צריך לאשמועינן דמחילה א"צ קנין והיא קו' עצומה.

אמנם כד מעיינינן שפיר בדברי הרמב"ם יראה שהרגיש בכל הנ"ל אלא שגילה לנו רז דבכ"מ יכול הלוה לפרוע למלוה אפי' שלא ברשותו דהא לא בעינן נתינה אלא שאם נאבד או נשרף חייב הלוה כיון שאחריות המלוה עליו אבל אם המלוה פוטר להלוה ומקבל עליו האחריות שפיר יכול לפרוע לו בכ"מ ובזה א"צ קנין אעפ"י דאמרינן דמחילה צריך קנין וא"כ הכא שאמר המלוה ללוה זרוק לי חובי והפטר ופטרו מן האחריות ולפיכך פטור ולפ"ז מובן טעם הרמב"ם דכ' דהאחריות על הלוה עד שלא בא ליד המלוה ולפיכך אם זרק לו חייב אבל אם אמר הפטר מקבל עלה האחריות ופטור ומדויק שפיר בסיפא אם אמר זרוק לי בתורת גיטין אם היו קרובות ללוה שעדיין באחריותו' והיינו לפמ"ש דעיקר הטעם הוא דפטר דאחריות מהלוה והכא התנה דוקא בתורת גיטין ובכה"ג לא פטרו מהאחריות והלכך חייב ונדחו דברי המ"ל דלפמ"ש לא מדין מחילה נגעו בה ומתו' קו' אאמ"ו הג' נ"י. בסוגיא דקיימו ולא קיימו.

במכות דף י"ד ע"ב אמר רבב"ח אר"י כל ל"ת שקדמו עשה לוקין עליו ופרש"י הא אתא לאשמועינן דאפי' למ"ד לשנל"ע אין לוקין כדתניא לא תותירו וכו' לומר ל"ת כך ואם עשית זאת עשה זאת והפטר ואשמועינן ר"י וכו' ע"ש, הרי דאפי' לר"י פירש"י דעשה הוי תיקון הלאו וצ"ל דעבר על הלאו לאלתר, ולקמן אמרי' הניחא למ"ד ביטלו ולא ביטלו אלא למ"ד קיימו ולא קיימו מאי"ל וכ' רש"י בתוה"ד וז"ל הניחא למאן דתני בלהנל"ע בטל את העשה חייב על הלאו לא בטל את העשה פטור שהלאו תלוי בביטול העשה ואינו נגמר עד שיבטל את העשה בידים ביטול עולם שלא יוכל להתקיים עוד אי"ל כל ימיו יש לו תקנה בחזרה שאין מבטל את העשה אא"כ מדירה שלא תהנה ממנו וכו' אלא למאן דתני קיים את העשה פטור לא קיימו חייב שהעשה תיקונו של לאו הוא ואין הלאו תלוי בביטול העשה שמשעה שעבר הלאו נגמר אבל העשה ניתן לעקור המלקות לכשיבוא לב"ד או יקיים העשה ויפטור או ילקה ליכא למימר וכו' ע"ש וכן לקמן ט"ו ע"ב בד"ה ור"ל סבר כ' רש"י ג"כ כזה ע"ש ולפי רש"י הנ"ל נראה הא דאמרינן דעשה הוי תיקונו של לאו דוקא לר"ל דס"ל קול"ק דמיד שעבר נגמר הלאו אבל אי אמרינן בול"ב אצ"ל דעשה הוי תיקונו של לאו דהא לא נגמר עדיין עד שיבטל העשה וא"כ נראה כסתירה לפמ"ש רש"י לעיל בדברי ר"י דס"ל בלו"ב דהוה עונשו של לאו ותיקונו – אמנם נראה בדברי הריטב"א שפי' פי' אחר בדברי רש"י כדמשמע מתוך דבריו שהק' אמה דאמרי' בגמ' אי דקטלה קלב"מ לפי פירושו שפי' דעשה מתקן הלאו למפרע ולא עבר כלל על הלאו ניחא היכא דקטלה הלאו וחיוב מיתה באים כאחד אבל לפי פירש"י ק' מ"ש ולפ"מ שנראה לנו בדברי רש"י על פירש"י ג"כ לק"מ דהלאו ג"כ אינו נגמר עד שיבטל העשה אע"כ נצרכים לפרש רש"י הנ"ל באופן אחר מהני שני טעמים.

ונלענ"ד דרש"י ס"ל דמאן דתני בטלו חייב משום דס"ל דהא חזינן אם עבר על הלאו יכול לתקן הלאו בכל שעה והאיך נאמר שנגמר הלאו ללקותו דהא יכול לתקנו ולפיכך גמר הלאו תלוי בביטול העשה אבל מ"מ עבר על הלאו לאלתר והוי שפיר העשה תיקון הלאו וגמר הלאו ג"כ תלוי בביטול העשה ואין סתירה בדברי רש"י וג"כ לא קשה קו' הריטב"א, ונ"ל להביא ראי' לדברי רש"י הנ"ל דאפי' אי אמרי' בול"ב צ"ל דהלאו נגמר לאלתר ועשה הוי תיקונו דאמרי' לקמן בגמ' א"ל ר"פ לרבא הא לא דמי לאויה ללאו דחסימה א"ל משום דכ' בי' רחמנא עשה יתירה מגרע גרע א"ל לאו שנל"ע נמי משום דכ' בי' רחמנא עשה יתירה מגרע גרע א"ל האי לנתוקי לאוי' הוא דאתא ולכאו' ק' אמאי לא הק' לר"פ ולרבא בהנל"ע גופא אמאי מלקין אותו כלל אפי' לאחר שיתבטל אותו הא ל"ד ללאו דחסימה והכא לי"ל משום דכ' בי' עשה יתירה וכו' דאדרבה העשה באה לנתוקי ללאו ונגרע בכתיבת העשה אלא שיש לתרץ דהא דאמרינן שיהא הלאו דמי ללאו דחסימה היינו שאיסור הלאו יהא דומה ללאו דחסימה אבל תיקון הלאו לא איכפת לן שיהא דומה לתיקון הלאו דחסימה שהתורה גילה לנו עוד תיקון לתקן הלאו וז"פ, וזה דוקא אי אמרינן שהלאו נגמר מיד והעשה מתקנו כפרש"י אבל אי אמרינן שהלאו אינו נגמר עד שיבטל את העשה וא"כ הלאו אינו דמי ללאו דחסימה וא"כ ק' אמאי מלקין אותו כלל וזה נ"ל ראיה לדברי רש"י הנ"ל.

בדף ט"ז ע"א אר"י אין לנו אלא זאת ועוד אחרת א"ל ר"א היכא א"ל לכי תשכח נפק דק ואשכח דתניא אונם שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה אם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר הניחא למ"ד קול"ק אלא למ"ד בול"ב בשלמא גבי שלוח הקן משכחת לה אלא אונס בול"ב היכא משכחת לה אי דקטלה קלב"מ וכו' אלא אמר ר"ש כגון שהדירה ברבים הניחא למ"ד נדר שהודר ברבים אין לו הפרה אלא למ"ד י"ל הפרה מאי"ל דמדירה לה עד"ר ופרש"י שמצא בה עון שאסורה לו והדירה עד"ר וע"ד ב"ד עכ"ל על רש"י הנ"ל הק' כל הראשונים התוס' הק' וז"ל פי' הקו' שמצא בה עון שאסורה לו והדירה ול"נ דא"כ אינו מצוה לקיים א"נ שהדירה בלא שום עון ושפיר חל עליה כגון דאמר קונם תשמישך עלי כדאיתא בנדרים דף פ"א עכ"ל וכן הק' הרמב"ן וריטב"א והק' עוד אמאי אמרינן בגמ' לקמן ע"ב אבל אונס לא דהיכא אמרינן דעד"ר אין לו הפרה לדבר הרשות אבל לד"מ י"ל הפרה והא לפמ"ש רש"י שאסורה לו מה המצוה להפר לו אדרבה עבירה הוא לינשא לו. ותי' הרמב"ן דהכא איירי בעדים שמצאו בה ערות דבר והוזמו וא"כ צריך לקיימה ולוקין אותו אם מבטלה והוי דבר מצוה זה תו"ד עש"ה שדבריו תמוהים, השלישית ק' קו' התוס' למה צריך לומר שאסורה לו והא בלא"ה יכול להדירה ע"ש.

ולעד"נ לפרש דברי רש"י באופן אחר די"ל דהא דכ' רש"י שמצא בה עון שאסורה לו שנאסרה לו לאחר הגירושין ומדרבנן כגון שיצא עליה קול שהיא מקודשת והוי אסורה לאחר וצריכה להנשא לו והאיסור הוא רק מדרבנן כמ"ד בגיטין פ"ח ע"ב אר"א כל קלא דבתר נשואין ל"ח לי' ה"ק יצא שמה בעיר מקודשת ופירש"י האי קול דמגורשת ארישא קאי אשה פנויה שיצא עלי' קול מקודשת חיישי' לה ואסורה לינשא אלא לאותו האיש וכו' ואפי' אם היא טוענת שלא נתקדשה יראה נמי דאינה נאמנת כנגד הקול הרי דהוי רק מדרבנן כיון דתפס הגמ' לשון חיישינן ועוד איכא גוני כגון שעוברת על דת יהודית כגון שהאכילה לאחד שאינו מעושר ורש"י כ' שצריכה לינשא לו הרי דהוי רק מדרבנן ע"ש, ולפ"ז יקשה על התוס' מה קושיתם אם אסורה לו הרי א"א לקיימה והא הוי רק מדרבנן ולו תהי' לאשה הוי דאו' ונראה לפ"ז ראי' לדברי המ"ל שכ' בפ"א מה' נ"ב דאם אינה ראויה לו אפי' מדרבנן אין העשה דלו תהיה לאשה דמה לי אי אינה ראויה מצד דאו' או מצד דרבנן ולפיכך הק' שפיר אי אסורה לו אפי' מדרבנן א"צ לקיימה אבל לפענ"ד לק"מ דלפמש"ל לרש"י דאפי' למ"ד בול"ב עבר על הלאו לאלתר ועשה הוא התיקון הלאו וא"כ אפי' אם נאמר דליכא עשה דלו תהיה לאשה כיון שאסורה לו מדרבנן הא מ"מ אי לא יקיימה ל"ה מתקן הלאו ונהי דאינו מצוה על העשה אבל הלאו ג"כ לא תיקן ועבר על הלאו ולפיכך צריך שיקיימנה מצד הלאו דלא יוכל לשלחה והוי ג"כ מצוה להפר שלא יהא עובר על הלאו ומתו' קו' הא' של התוס' וקו' הרמב"ן שהק' דל"ה מצוה ובזה נ"ל לתרץ קו' הב' של התוס' דלמה לו לרש"י לומר שאסורה לו והא בלאה"נ יכול להדירה ונקדים מה דקיי"ל בנדרים דף ט"ז ע"א במתני' חומר בנדרים מבשבועות כיצד אמר קונם סוכה שאני עושה וכו' בנדרים אסור בשבועות מותר שאין נשבעין לעבור על המצות והק' בגמ' מ"ש נדר דכתיב לא יחל שבועה נמי הכתיב לא יחל אמר אביי הא דאמר הנאת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה ושאין נשבעין לעבור על המצות פי' כיון דהנדר חל על החפץ ואין מאכילין לו דבר האסור אבל שבועה הוא על גברא ומושבע ועומד מה"ס לעשות המצוה ולפיכך אינו חל, ואם נדר חל על דבר איסור יש ב' שיטות הריטב"א הנדמ"ח כ' וז"ל וטעמא דלא חיילא שבועה על מ"ע וחייל עלייהו קונם משום דמצות חיוב גברא ושבועות איסור גברא ולהכי לא חיילא עלי' שכבר הוא מושבע ועומד מה"ס וחייב עצמו לעשות אבל קונם הוא איסור חפצא שאסר המצוה והסוכה עליו וקיום המצוה חיוב גברא ואין מאכילין את האדם דבר האסור לו ומה"ט נמי חייל קונם על מצות ל"ת, או על שבועה לקיים שאם נשבע שלא יאכל ככר זו ואח"כ אסרה בקונם אסור לאכלה ואין שבועה חע"א קונם אם נשבע שלא יאכלנה אחר שאסרה בקונם שאין שבועה חלה על מה שנאסר באיסור גברא ולא באיסור חפצא והאריך שם ע"ש ע"כ – העולה מזה דכ' בריטב"א הוא שכל הל"ת הן איסור גברא ולפיכך נדר חל עליו, אמנם הרשב"א כ' וז"ל ולא אמרו הנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות אלא באיסור עצמו במה שנצטוה לעשותו כגון קונם ישיבת סוכה והנחת תפילין עלי אבל באומר קונם בשר חזיר עלי אינו חל לפי שאאחע"א ע"כ ע"ש. הנראה מדברי הרשב"א דכל איסור הוי חפצא ולפיכך אין נדר חל עליו ולפי הרש"י הנ"ל ראיה לרשב"א כמ"ש ואומר אני לרשב"א דכ' דעשה הוי איסור גברא ול"ת הוי איסור חפצא הכא באונס שגירש הוה להיפך אי נדון מצד לא יוכל לשלחה הוה איסור גברא ואי נדון מצד לו תהי' לאשה הוה איסור חפצא דבכל איסור כגון בשר חזיר ס"ל לרשב"א דהוי איסור חפצא דהתורה אסרתה החזיר אבל הכא האיסור הוא כיון שמותרת עליו והאיך נאמר דהוי חפצא וכן להיפך בכל עשה אמרינן דהוה איסור גברא כגון לולב וסוכה והנחת תפילין דכיון דהתורה לא הקפידה על עשיית הדבר אלא שיעשה האדם הדבר ולפיכך הוה גברא אבל בלו תהיה לאשה הקפידה התורה שתהא האשה נשאת משום בזיון האשה וא"כ הוי הכא העשה איסור חפצא.

העולה מזה דאפי' אמרי' בכ"מ דעשה הוי איסור גברא ול"ת הוי איסור חפצא הכא הוי להיפך העשה הוי איסור חפצא והלאו הוי איסור גברא, ולפ"ז ל"ה הנדר חל שלא ישאנה כיון דלו תהיה לאשה הוי איסור חפצא ואין הנדר, חל על איסור חפצא כמבואר, וכ"ז אי אמרי' דמותרת לו הוי עשה דלו תהי' לאשה אבל אי אמרינן דאסורה לו א"כ ליכא עשה כלל דהא אינה ראויה לו אלא שצריך לקיימה מצד הלאו כמש"ל ולפ"ז אי נדון מצד הלאו הוי איסור גברא כמבואר ולפיכך הנדר חל עליו הלכך צריך רש"י ליתן ב' טעמים דאי לאו אסורה לא הי' הנדר חל ומתו' קו' התוס', ולפמ"ש ל"ש כאן נדר בטעות ונדחה דברי הריטב"א דכ' דמוכח מרש"י דנדר בטעות ל"ה נדר דוקא בדבר מצוה לפי' שהוא ז"ל פי' פי' אחר בדברי הרש"י.

בתוס' ד"ה אם כהן הק' התוס' ויתי עשה וידחה עשה ול"ת שאינו שוה בכל ע"ש, ובחולין קמ"א ע"ב אמרי' ההוא דגזינהו לגפה ושלחה ואח"כ תפשה נגדיה ר"י א"ל זיל שבר לה גדפי' ושלחה כמאן אי כר"י לוקה ואינו משלח אי כרבנן משלח ואינו לוקה והק' התוס' וז"ל הומ"ל קול"ק הלכך לוקה ומשלח אליבא דרבנן ע"כ ע"ש, ולענ"ד י"ל ולומר דהא לפמש"ל לרש"י גם בבול"ב אמרינן שהלאו נגמר ועשה הוא תיקון הלאו י"ל דהא דמצוה על העשה הוא משום דצריך לתקן את הלאו אבל אם כבר תיקן הלאו במלקות י"ל דאינו מחויב כלל לקיים העשה דהא דהתורה אמרה וצותה לעשות העשה הוא לתקן האיסור הלאו שעשה ואם תיקן ל"ל העשה וכן מוכח מרש"י שהבאתי בד"ה אמר ר"י כל ל"ת שקדמו וז"ל דעשה הוי עונשו של לאו ותיקונו ובד"ה הניחא למ"ד בתוה"ד ג"כ הבאתי וז"ל או יקיים העשה ויפטור או ילקה וכן לקמן בד"ה ר"ל סבר ג"כ בתוה"ד דהעשה ניתן להיות תחת המלקות ולכשיבוא לב"ד או יקיים או ילקה ולעיל ד' ע"ב נמי בד"ה לומר שאין וז"ל שהעשה האמור אחריו תקנתו וכפרתו על עבירת הלאו משמע מכ"ז דעיקר העשה הוא לתקן הלאו וניתן להיות תחת המלקות ואם כבר לקה ל"ל לקיים העשה הא לא יכול להיות תחת המלקות ואינו מצוה על העשה כנלע"ד, ולפ"ז המלקות הוה כקיום העשה ואי לקה הוי כאלו קיים העשה וא"כ למה נאמר דידחה העשה את ל"ת ועשה שאינו שוה בכל הא נוכל לבקותו וא"צ לקיים העשה והמלקות הוי כאלו קיים העשה ואפשר לקיים שניהם הלכך אינו דוחה ומתו' ג"כ קו' התוס' בחולין שהק' ולמה לא מוקי בגמ' בקיימו ול"ק לרבנן הלכך לוקה ומשלם הא לפמ"ש אי לוקה א"צ לתקן הלאו וא"כ אי לוקה א"צ שישלח, עי' בפנ"י שכ' אליבא דהתוס' אי לקה א"צ לתקן הלאו ולפמ"ש נראה ג"כ מדברי רש"י שהבאתי ומה שהק' מתמורה נראה דלא קשה מידי ועש"ה.

הרי"ף ורוב הראשונים גורסין בגמ' דמכות אר"י כל ל"ת שקדמו עשה לוקין עליו א"ל ר"פ לרבא והא ל"ד לאוי' ללאו דחסימה א"ל משום דכ' בי' רחמנא עשה יתירה מגרע גרע א"ה לשנל"ע נמי לימא משום דכ' בי' רחמנא עשה יתירה מגרע גרע א"ל ההיא לתקוני לאוי הוא דאתא הניחא למ"ד קול"ק אלא למ"ד במיול"ב מאי"ל מידי הוא טעמא אלא לר"י האמר ליה ר"י לתנא תני קול"ק פטור דתני תנא קמיה דר"י כל מצות ל"ת שיש בה קום עשה קיים עשה שבה פטור ביטל עשה שבה חייב א"ל מאי קאמרת קיים פטור לא קיים חייב בטל חייב לא בטל פטור תני קול"ק ור"ל אמר בול"ב במאי קמיפלגי וכו' ע"כ, ויש בזה להבין דברים אחדים הא' מהיכן נלמוד דס"ל לר"י קול"ק כיון דס"ל לאו שקדמו עשה לוקין עליו, הב' הוא קו' בעה"מ שהק' וז"ל בדין הוא דיכול לשנויי אפי' לרשב"ל דאמר בול"ב דטעמי' משום הת"ס הוא כדלקמן ולא משום דל"ד לאויה ללאו דחסימה אלא שנוי' רויחא נקט ע"ש ע"כ. הג' ק' להבין הגמ' דתמורה דגרסינן התם אמר אביי וכל לשכליע אין לוקין והא מימר דלשכל"ע הוא ולקי דתנן וכו' הוי ליה תרי לאוי וחד עשה ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוין ע"כ עי' בתוס' דחולין פ"א ע"ב בד"ה הנה שהק' מה ענין יש ללהנל"ע דמימר לשאר להנל"ע דבשלמא בשאר להנל"ע יעשה מעשה לתקן הלאו אבל במימר התורה אמרה הוא ותמורתו יהיה קודש ומאליו הוא קדוש ומה עשה לתיקון הלאו וכ' שכל הגמ' דתמורה ק' להבין ע"ש, ועוד יק' מה חילוק יש בין לאו אחד לתרי לאוין. אמנם מה שהק' בתמורה על אביי וכי ס"ל לאביי להנל"ע לוקין וכו' ע"ש ואיני מבין דבריהם דלמא הק' אביי דלמה נאמר במימר שלוקין ע"ש בגמ'.

ולפענ"ד יש לפרש דברי הרי"ף באופן אחר שפי' הראשונים ואפשר לומר הטעם דפלוגתא דבול"ב דבסנהדרין פ' הנשרפין ע"ו ע"א פליגי אביי ורבא אי אמרינן עונשין מה"ד אביי סבר אין עונשין ורבא סבר עונשין ויש בזה ב' פירושים הא' הוא דלמא הלאו הנלמד קל מהלומד והפי' הב' הביא המהרש"א בשם הסמ"ג דלאו הנלמד הוא חמור מהלומד ולא נתקן הלאו בעונש הזה לחודא והתורה לא מחייבת העונש אלא אם יהא הלאו מתוקן בכך לגמרי ע"ש. ולפ"ז י"ל דמאן דסבר בול"ב ס"ל דלא מצינו עונש שיתקן הלאו אלא מלקות או מיתה אבל עשה ל"ה תיקון הלאו ומשו"ה על להנל"ע אין לוקין כיון שהתורה ציותה לקיים עשה אחר הלאו וא"כ אינו נוכל ללקות על הלאו הזה משום דלא נתקן הלאו לגמרי במלקות דהא צריך עוד לעשות מעשה התיקון ולקיים העשה ובכה"ג התורה פוטרתה מן המלקות דהא לא מצינו מלקות על הלאו אלא שיהא נתקן לגמרי וכסברת המהרש"א בשם הסמ"ג באין עונשין מה"ד וכ"ז אם לא ביטל אותו ולא נתקן הלאו בזה עד שיתקיים העשה דכ"ז שיכול לקיים העשה ל"ה הלאו מתוקן למלקות לחוד אבל אם ביטל העשה ואינו יכול לעשות העשה ויכול לתקן הלאו במלקות הלכך חייב אבל ביטל מאליו א"כ החיוב מלקות אינו באה ע"י דהתורה פוטרתו ממלקות כ"ז שיכול לקיים העשה ופטור זהו סברת מדס"ל בול"ב אמנם ר"י דס"ל קול"ק ס"ל דיכול לתקן בעשה ועשה ניתן להיות תחת המלקות והלכך ציותה התורה לעשה וא"כ אם רוצה יקיים העשה ויפטור ומתוקן הלאו או ילקה דס"ל עונשין מה"ד כמו שאבאר בס"ד, ומדויק בזה מה שגורסין תחת לנתוקי "לתקוני" דכיון דאתא לתקוני או יקיים או ילקה, העולה מזה דטעם הפלוגתא בין ר"י דס"ל קול"ק ובין ר"ל דס"ל בול"ב דר"ל סבר אין עונשין מה"ד ור"י סבר עונשין, ולפ"ז אומר אני כיון שאמר ר"י כל ל"ת שקדמו מעשה לוקין מוכח דס"ל קול"ק דאמרי' בגמ' א"ל ר"פ לרבא והא ל"ד לאוי' ללאו דחסימה א"ל משום דכ' בי' רחמנא עשה יתירה מגרע גרע פי' דאדרבה הוה הלאו חמור ובודאי לוקין מוכח מזה דס"ל לר"י עונשין מה"ד דאי אמרינן אין עונשין וכסברת המהרש"א בשם הסמ"ג א"כ אמרינן כל יותר שחמור הלאו אין לוקין ובודאי גרע אע"כ דס"ל לר"י עונשין מה"ד וא"כ א"א דר"י סבר בוב"ב דהא לפמ"ש הטעם דבול"ב הוא משום דס"ל אין עונשין מה"ד ואליבא דר"י דאמר כל ל"ת שקדמו עשה לוקין מוכרחים אנו לומר דס"ל עונשין מה"ד ולפיכך אי"ל דקוליק, ופי' השמעתתא הכין היא אליבא דהרי"ף א"ל ר"פ לרבא והא לא דמי לאוי' ללאו דחסימה ותי' לי' רבא לשיטתו דס"ל עונשין מה"ד וכי כתב בי' העשה יתירה מגרע גרע א"ל להנל"ע נמי א"ל ההיא לתקוני לאוי' הוא דאתא והתורה כ' לעשה לתיקון הלאו ואו ילקה או קיים העשה ויפטר א"ל הניחא למ"ד קיימו אלא למ"ד בטלו וכו' ובה"ס קמיפלגי נ"ל דהכי פי' לר"י דסבר קול"ק א"כ אם מקיים העשה נמצא דהלאו נתקן נעקר למפרע וכאלו לא עבר כלל הלכך הוי ה"ס וס"ל שמה התראה אבל לר"ל דס"ל בול"ב ועבר על הלאו אלא שפטור מהמלקות כיון שחייב עכ"פ לקיים העשה ול"ה העשה תיקון הלאו אלא שפטור ממלקות בעבור חיוב העשה כמבואר ל"ה הת"ס, ולפ"ז מיושב קו' הבעה"מ שהק' דלר"ל י"ל דס"ל בול"ב משום הת"ס ואפי' אי לאו דאמרי' דל"ד לאוי' ללאו דחסימה ולפמ"ש עיקר הסברא דס"ל לר"ל בול"ב הוא משום דל"ד לאוי' ללאו דחסימה ואין עונשין מה"ד כמבואר ומתו' קו' בעה"מ לפענ"ד.

ולפ"ז יעלה לנו הגמ' דתמורה ע"נ דהא לפמ"ש די"ל דטעם דלהנל"ע אין לוקין משום דאמרינן אין עונשין מה"ד וכסב' המהרש"א אם אין הלאו נתקן ע"י מלקות לא חייבתו התורה ואמרתי דאם צריך לקיים העשה א"כ לא יהיה הלאו מתוקן ע"י מלקות לחודא ולפיכך אין לוקין ולפ"ז אין חילוק בין אם יעשה מעשה או שלא יעשה מעשה כמו במימר שמאליו הוא קדוש דהא מ"מ חזינא דהתורה אמרה שיהא קדוש ול"ה הלאו מתוקן ע"י מלקות לחוד ואמאי אמרינן דלקי, והמקשן הוא אביי דס"ל אין עונשין מה"ד ולפיכך לי"ל חילוק בין אם יעשה מעשה או לא ותי' דהוי שני לאוי וי"ל דעל חד לאו באה מלקות ועל הב' א"א ללקות כיון דלא יהיה מתוקן במלקות לגמרי דהתורה אמרה שיהיה קודש כנ"ל בשיטת הגמ', ומתו' קו' התוס' ושפיר יש חילוק בין חד לאו ובין תרי לאוין ולפ"ז ג"כ מיושב מה שהק' התוס' דף ב' ע"א בד"ה וסופג וז"ל ואמאי לא תני שמונים דהא כתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו ולפמ"ש אין ללקותו מ"י אכן יקשה לי לפ"מ שנראה לנו מן הגמ' דמכות דא"ל ר"פ לרבא והא ל"ד לאוי' ללאו דחסימה א"ל וכי משום דכתיב בי' עשה יתירה מגרע גרע והוה הלאו יותר חמור וש"מ לעיל דעונשין מה"ד דאלת"ה אמאי לקי הכא והא הלאו הוה יותר חמור ולסברת בעל הסמ"ג באין עונשין מה"ד אי הלאו הוה חמור אין עונשין וק' והא אביי הוא דסובר אין עונשין מה"ד ואמר ביומא ל"ו ע"ב לאו שקדמו עשה לוקין ע"ש שמוכח דסובר כן. אמנם י"ל דמכאן ראי' לרש"י ותוס' דסברי לאו שקדמו עשה הוא אם יכול לקיימו קודם העשה ולא נפ"מ אי נכתב אח"כ וא"כ העשה נאמרה קודם הלאו כגון בשילוח הקן אי אמרינן דשלח מעיקרא משמע הוה העשה דשילוח עשה אחרת ואפי' ל"ה עובר על הלאו ג"כ מצווה עליו ולפ"ז העשה אינו באה להחמיר ולהחזיק הלאו דהא אם לא היה עבר על הלאו ג"כ היה מחויב לקיים העשה ושפיר י"ל דלוקין אבל להריטב"א שכ' דתלוי ג"כ בכתיבה אי כתיב קודם לכן ואפי' אינו יכול לקיים אלא אח"כ הוה לאו שקדמו עשה ולוקין עליו ולפ"ז לא הי' אביי יכול לומר שלוקין עליו מב' טעמים הא' בא' העשה להחזיק את הלאו ולהחמיר עליו והב' כיון דצריך לקיים עשה אח"כ ולפמש"ל היה לו לפטור ממלקות ואמאי אמר אביי לאו שקדמו עשה לוקין עליו.

מקשין העולם בשם המוצל מאש לפי מאי דקיי"ל עד שליש במצוה אבל על ל"ת כל ממונו ולפ"ז האיך שייך כלל חיוב שבועה והא ממנ"פ אי יודע הלה שהאמת כדבריו א"כ למה הניחו לשבע ואם שקר הוא הרי עבר על לפ"ע לא תתן מכשול אם הניחו לשבע ועל ל"ת כל ממונו מחויב להפקיר, ובפשיטות הי' נלע"ד לתרץ דהכא ל"ש כלל לומר לפ"ע לא תתן מכשול דהרי הוא לא חייבו את השבועה רק שבא לדון לפני הב"ד והב"ד היו מחייבו השבועה וכמו שאמרו הב"ד הוא החיוב ומוטל עליו לשבע וא"כ הוא לא נתן המכשול ועתה שמחויב לשבע לא אמרי' דימחול לו למען לא ישבע זה לא אמרי' דזה הוי רק אפרושי מאיסורא דע"י מה שימחול לו יפטור ולא יעשה איסור וזה אינו מחויב דבכה"ג לא ארז"ל דמצווין להפרישו ואין לדמות לההיא דרפ"ק דמ"ק לציון בה"ק דמצווין לצייבו מדאו' זל"ד לפמ"ש ג"כ בסוגי' דקטן או"נ דהתם כאלו אנו נותנים המכשול לפי שאנו היו המקברים בו ועוד יש חילוק בין הכא להתם וע"ש בסוגי' הנ"ל במ"ש.

ועוד י"ל דהנה לכאו' יש לעיין למה נאמינוהו בשבועה לחוש שמא ישבע שקר ואי משום חזקת כשרות שלו ע"ע ורוב בנ"א אינם נשבעים בשקר והא איכא גוני דמוציאין ממון ע"י שבועה ואין הולכין בממון אחרי הרוב, אמנם י"ל בפשיטות דהתורה עשאו בכה"ג כודאי ואפי' אם יהי' מן המיעוט וישבע שקר ג"כ יהא שלו וא"כ לפ"ז י"ל דע"י השבועה קנה הממון אפי' אם ישבע שקר כיון דהתורה זיכאו בזה וא"כ לפ"ז ע"י השבועת שקר ליכא איסור יותר מאם לא ישבע דאם לא ישבע איכא איסור גזל אם לא ישלם לו ואם ישבע קנה במעות הנ"ל לפמ"ש ואין כאן גזל מעתה ולהלאה רק איסור שבועות שקר וא"כ למה לא יניח לו לשבע דהא ע"י השבועת שקר לא יעשה איסור יותר מאם לא ישבע ומתו' הקו' (ומובן ביותר לפי הגמ' דב"ק ק"ו סברת אילפא דשבועה קונה אפי' באו עדים אח"כ פטור ע"ש).

תוכן העניינים

פקודת אלעזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה