פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו
סימן קסט
ב"ה אוהעל ב' בא תרמ"ז לפ"ק.
שוכ"ט וישע רב לכבוד ידינ"פ הרב הגאון החריף ובקי בחדרי תורה צולל במים אדירים ומפיק מרגליות צנא מלא ספרא כקש"ת מו"ה זבולון ליב נ"י האבדק"ק פלונגיאן יע"א במדינת רוסיא.
אחדש"ה מכתב מעכת"ה נ"י מן טו"ב טבת אתמול הגיעני ולא הי' באפשרי לעשות רצונו עד היום. וכן לא הי' באפשרי לעשות ככל רצונו לשלוח ספרי דברי ירמיה מאאמ"ו הגאון זללה"ה וס' שערי תורה ח"ג מאזמ"ו הגאון זללה"ה לווילנא, משום קול התרועה בין מדינתינו למדינת רוסיא לא אבו הפאסט לקבלם בלעדי עריכת דברים הרבה, ושלחתי למעמפל, ומאד יערב לנפשי הגעת הספרים הקדושים האלו לידו יען ראיתי דברי מכתבו היקר, והיו לי למשיבת נפש והכרתי מהם עוצם חריפותו ובקיאותו ע"ה וטוחנן וכו', יהי' ד' עמו לעלות מעלה מעלה ויפורסם שמו בישראל לשם ולתפארת.
ועתה הנני בא על השגת הדר"ג נ"י על קו' אאמ"ו הגאון ז"ל בס' דברי ירמי' בשקלים פ"ג לרשב"א חולין קל"ט דמהני יאוש בהקדש מגמ' ב"מ נ"ח ומרמב"ם שם בנגנבו ונאבדו וחזרו דאלו ואלו שקלים והלא אין יד להקדיש וצ"ל דלא ס"ל כרשב"א ע"ש, וע"ז השיג חדא. דבחולין שם רק רב ס"ל ככה ושמואל ור"נ פליגי וקיי"ל רב ור"י הלכה כר"י ורב אפשר לפרש המתני' שנמצאו אצל אדם שמצאן קודם שידעו הבעלים והרי בא לידו קידם יאוש דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ולהרמב"ן הטעם דיאוש ברשות אחר לא מהני משום דנעשה שומר הבעלים. ואף דבהקדש אין שומרים מ"מ אסור להזיק בידים וגם יש חיוב לבעלים מדינא דגרמי, וקודם שבאו לרשות המוצא הוי יאוש שלא מדעת ואי נוקים בטבעה ספינתו בים דהוי יאוש ממילא שמואל הוא דאוקמא בהכי ולי' ס"ל כל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ע"ז אשיב דמדברי מעכ"ת נ"י בעצמו נראה דלא סגי לי' בתי' דרב ור"י הלכה כר"י דס"ס רב האיך יפרנס המתני' דנגנבו ונאבדו וחזרו דאלו ואלו שקלים ומשו"ה כתב דרב איירי במצאן קודם שידעו הבעלים שיתיאשו, וקודם שידעו הוי יאוש שלא מדעת, אבל עיין ברש"י שכ' תורמין על האבוד שיהא חלק בקופות הללו למי ששלח שקלו ואבד ואינו יודע עכשיו שאבד ע"כ, וא"כ קודם שנודע לבעלים שאבד כבר זכו בתרומה והקדש זכו בשקלים האבודים ופשוט דאלו ואלו שקלים קאי גם על לאחר שנתרמה [ואין לתמוה על הלשון אלו ואלו שקלים כיון דליכא ב' מיני שקלים מבעלים, כיון דנתרמה תרומה עליהם וגם נמצאו הראשונים שייך לשון זה וגם פלוגתת הירושלמי איזה מהם נקראו ראשונים שייך בהו דמה כי אם נתנו הבעלים בעצמם או אם זכה הגזבר עבורם מהתרומה אם הנמצאים נקראו ראשונים בודאי יפלו מהתרומה תחתם כמותם לנדבה]. וא"כ ל"ש סברת הרמב"ן הכא, דהמוצא אינו שומר הבעלים דהקדש זכו בהשקלים ואין כאן בעלים ונשאר רק להבין אם אין רשות בעלים ומהני יאוש במה זכה ההקדש והלא אין יד להקדש, ואין להקשות אם אין בעלים גם יאוש שלהם לא מהני, ז"א די"ל באים כאחת, דאם אינם בגדר יאוש דמהדרי הבעלים אחריהם לתתנם להקדש לא נפיק מרשות בעלים אבל מכי מטי לגדר יאוש זכה ההקדש וכיון דזכה ההקדש אין כאן בעלים והיאוש וזכות ההקדש באים כאחת, ויותר מזה אני אומר אף בלא נתרמה וגם אי נאמר כר"ש דדבר הגורם לממון כממון דמי בנאבדו השקלים ליכא רשות בעלים, דגם ר"ש לא ס"ל רק בודאי גורם לממון אבל ספק לא מקרי גורם לממון, וכיון דנאבדו אפשר שלא יהי' נודע לבעלים עד אחר שנתרמה ולאחר שנתרמה פטורין מלהביא תחתיהם וא"כ הוי ספק גורם, וכיון דאין כאן גורם לממון ליכא רשות בעלים ואם אין רשות בעלים ליכא שומר בעלים ולא שייך כאן סברת הרמב"ן.
(ב) השיג מעכ"ת נ"י דלמא איירי במצאן בכיס או בדרך הינוח דהוי סימן סתמא נאמר ובפרט לרמב"ם הי"ל לפרש, י"ל דאבודה ע"י שלוחים ומנא ידעו הבעלים דהוי בדרך שיש בו סימן, (ג) החליט מעכ"ת נ"י דהרשב"א דוקא בתרנגולת שמרדה ס"ל ככה דדמי לשיירא דנפל עלי' גייס דהוי הפקר דאל"כ מה מהני יאוש הגזבר דלגבי הקדש הוי יאוש שלא מדעת ואין לומר דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי [כיון לגמ' ב"מ כ' וצ"ט] כיון דבמצא אגלי למפרע דדעת שכינה שלא ליאש, דבר שכל דיבר ותשואת חן חן לו. אבל לפי האמת איננו מוציא שום חילוק בין תרנגולת שמרדה ובין שקלים שנאבדו והיאוש בהקדש מה דהוי יאוש להדיוט לדידן, והטעם דמהני יאוש הגזבר וכן למה לא בעינן עד דמטי לרשות הזוכה כאשר הער מעכ"ת נ"י נראה פשוט משום חשש תקלה נפקעת קדושתם משום דלב ב"ד מתנין עליהם ובנדבת ציבור אמרינן לב ב"ד מתנין והם התנו שלא לחול מעיקרא ההקדש בכה"ג, והשתא דאתינן להכי שפיר מיושב דלא שייך כלל יאוש של"מ דלבעלים אין רשות כמ"ש ולא בעינן דעתם ודעת הקדש תלוי באפשרות תקלה, ועיין בתוס' ב"מ דפי' כדעת הדיוט דהקדש דעתו שלא יהנה בלא מעילה, והכא אמרינן מצד סברא זו להיפך – ומה שהשיג מעכ"ת נ"י על קו' אאמ"ו הגאון ז"ל שקלים ג' הי"א הגונב או הגוזל חצי שקל וכו' חייב לשלם כפל וכו' והא לא קיי"ל כר"ש ובהקדש ליכא כפל דלמא איירי הרמב"ם בלא הפרישו הבעלים לשקלים, מסידור לשון הרמב"ם שכ' אח"כ באותה ההלכה הנותן מחצית השקל וכו' נתנו ממעות מעשר וכו' נראה מוכח דאיירי בהופרש כבר. ובל"ז למה הביא הרמב"ם דין כפל בה' שקלים, ועל קו' מעכ"ת נ"י על התוס' כ"ז ב"מ באם הלוקח תגר הבעה"ב מסתמא מיאש וסבור דכבר מכר והקשה מה הועילו בגמ' דמקשו וכי בעה"ב דשן ותי' ע"י שפחותיו ועבדיו הכנענים א"כ בהבעה"ב הוי יאוש של"מ דלא ידע מאבידת שפחותיו ועבדיו כן הבנתי קושייתו, עיין בשמ"ק הביא הרשב"א דהקשה בלוקח תגר נימא חצירו קונה לו ותי' כיון דאין לו פנאי לברור מתחלה מייאש ע"ש כן י"ל הכא דאסיק אדעתי' דבעה"ב דלמא אבדו עבדיו ושפחותיו אלא משום דאין פנאי מתחלה מייאש.
ומה שהשיג מעכ"ת נ"י עלי במה שהשבתי לידידי הגאון המחבר המקנה נ"י דאף דיש יד לגזבר משו"ה לא מקרי שקלים ונדבת יחיד הי' מגמ' דר"ה ז' מתנדב אדם וכו' וי"ל דבפירוש מסר הגזבר לשם שקלים, כיון לדברי המ"ל היכי דמפרש בהדי' ליכא החשש דלמא לא ימסרם יפה יפה. גם זה אינו מוכרע דבתוס' יומא ל"ה מחלקין בין כ"ג לשאר אדם, ובין בשעת שכל בני אדם שוקלים, וגם אם כל הנאות לכהן ע"ש וכ"ז לא שייך בגזבר הכא דאיירי אחר שעת השקלים ויסלח לי הדר"ג נ"י אם עצרתי כעת יען מוטרד אנכי מעול הצבור וממלחמה עם המתחדשים וגם קבלו אותי ק"ק אווגוואר, כל אלה דברים מכבידים העול, והנני דו"ש וטובתו השש בהצלחתו והשמח באמרותיו המאירים אוהנ"פ אלעזר לעוו בהגאון מוהר"ל ירמי' זללה"ה.