פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו
סימן קסו
שוכ"ט וישע רב לתלמידי הרב הגאון המפואר כש"ת מו"ה משה חיים ר"ב נ"י אב"ד בקוו"ד יע"א,
יקרת מעכ"ת נ"י בשאלה בענין עזבון של הנגיד מו"ה משה אליעזר שטאלבערגער ע"ה שהניח לאחיו האחד ב' אלפים זהובים וגם הרוחים מכ' אקציען כל ימי חייו ואח"כ לעניים לקרן קיימת שיהיו רק הרוחים לעניים, ובטרם שכתב כן התנצל לפי שאין לאחיו הנ"ל בנים ועתה האלמנה אין לה במה להחיות את נפשה האם יש ליתן לה הרוחים כמו בחיי בעלה, ובצואה נאמר וכן נעשה שהאקציען מונחים ביד הגבאים היינו טובי הקהל דשם, ומעכ"ת נ"י הביא השו"ע חו"מ סי' רמ"ח, מהא דירושה אין לה הפסק בראוי לירשו, ואף באמר אחריך לפלוני הכל ליורש ואף שאמר בלשון מתנה, אבל היכי דביד שליש אין זה ליורש וגם באי ברור דהוי כוונתו למתנה כמ"ש הח"ס, וכיון דהצואה נמסרה לערכאות י"ל יותר דהוי רק מתנה כיון דכן דנים הערכאות ועיין בס"א שם.
והנה לדידי ברור דלא הוי כוונתו למתנה, דאמר לפי שאין לו בנים, וזה כמתנצל למה הניח לו פחות ממה שהניח לשאר אחיו, נראה כוונתו דמצד ירושה ולא הי' לו לשנות בין האחים וע"כ התנצל לפי שאין לו בנים, אבל אי משום הא, אין לומר דירש כל האקציען משום דירושה אין לה הפסק, דלא הניח לו גוף האקציען רק הרוחים מכל שנה כל ימי חייו ודמי למה דאי' בב"ב דף קכ"ט האומר ליתן לבנו שקל בשבת ע"ש ופי' הרמב"ן דשם ל"ש ירושה אין לה הפסק, משום דלא אמר אלא השקל בשבת, ועל השאר לא הורישו ע"ש ולכך מהני האחריך לפלוני וכ"ש הכא דלא הניח רק הריוח ולא גוף הממון היינו הקרן, ולפ"ז אחרי מות אחיו נשארו האקציען לצדקה לקרן קיימת שיתנו הרוחים בכל שנה לעניים, ועיין בשו"ע יו"ד סי' רנ"א ובש"ך שם דיש לילך אחר האומדנא קודם שבא ליד גבאי. אבל בבא ליד גבאי מבואר שם דאין לו וליורשיו מאומה, ועיין ברמ"א בהיו עשירים והעני דאין להם בו והגבאי יעשה מה שיש לו לעשות, והכא בא ליד גבאי, ולא מהני אומדנא ועיין בשערי דעה לאאזמ"ו הגאון ז"ל, ולע"ד הנדון לא דמי לדין שהובא ביו"ד סי' רנ"א, ועיין בפ"מ הובא בשערי דעה, וכן בשערי תשובה, באם העני שהיו בשעת הצוואה עשירים, דאין להם תביעה וכן הביא אדני פז ע"ש, הדין שלהם לא דמי לנידן זה, דאף שאמרתי דברור בעיני דהוי ירושה ולא מתנה משום התנצלותו, דאח זה אין לו בנים, עוד יש לספק, אם זה קאי על מה שלא הניח לו יותר מב' אלפים וגם הרוחים מאקציען כל ימי חייו, או דהתנצלותו היתה רק על מה שלא הניח לו אלא ב' אלפים ולא על מה שהניח לו רוחים, וטעם ספיקתו כיון דחזינן דהניח אחרי ימי חיי האח לק"ק לעניים, י"ל דכוונתו דכל האקציען עם הרוחים מיד לק"ק לצדקה, והרוחים שיקבל אחיו ג"כ בתורת צדקה ממנו, כיון דחזינן דנחית לכך, ואי משום דהניח לו ב' אלפים וגם אולי הי' לו עוד רכוש ומי שיש לו מאתים אינו נוטל מן הצדקה, עיין ביו"ד סי' רנ"ג דמי שאין לו קרן כ"כ שיפרנס עצמו ואת ביתו יכול ליטול, והמצוה הי' יודע שאין לו כ"כ אף עם הב' אלפים שיפרנס עצמו וביתו מהקרן ולכך הניח לו כשם צדקה והקדימו משאר עניים כמו שהוא הדין, ולע"ד הדעת נותנת כן כיון דעיקר כונתו היתה לק"ק לצדקה, ומה שהביאני לכך הוא, כי מקור דין זה הוא ממרדכי ב"ב כמ"ש ברמ"א, וז"ל המרדכי מעשה באחד שנתן מקצת נכסיו לצדקה בעת מותו וכו' ויש גדולים אחרים שחולקין עליהם דאדרבה אומדין דעתו שאפילו הי' יודע שעתידין לירד מנכסיהן הוי יהיב צדקה לעניים דמידי הוא טעמא דיהיב אלא כי היכי דתהוי לי' כפרה ותלך לפניו צדקתו, והשתא דקרויין עשירים ימנע מלעשות כפרה לעצמו שימתין עד שירדו מנכסיהן ועד אותו הזמן יהי' נדון. אלא ודאי הואיל דבההיא שעתא עשירים היו אין להם באותו צדקה אלא כשאר עניים ועוד הי' מביאים ראיה מפ' הגוזל קמא אמר אביי ש"מ הכסף מכפר מחצה דאי לא מכפר נהדר ליורשין מ"ט דאדעתא דהכי לא יהיב ע"כ וכן הכא כיון דחזינן דדעת המצוה לעשות בזה ק"ק לצדקה לעניים, ודאי שלא ימתין עד שימות אחיו. א"כ אומדנא דמוכח דמה שהשאיר לאחיו הרוחים מהאקציען כל ימי חייו ג"כ כוונתו משום צדקה.
והנה בחיוב צדקה אמרינן שם דאחים קודמים לשאר קרוביו ומכ"ש משאר עניים, ועתה יש לחקור האם אשת אח קודמת לשאר קרוביו, ולכה"פ משאר עניים, ונלע"ד דלענין זה הוי אשת אח כאח דאשתו כגופו לענין זה כמו דמצינו שם לענין כסות דאשת חבר קודם משום דהוי לכבוד החבר ולענין טומאת כהן הכתוב קראה שארו ובספרי שארו זו אשתו, ושארו קודם בפסוק מאביו וכו' ואמרינן בברכות כל המוקדם בתורה וכו' וכן הכא לענין צדקה קודמת לשאר קרובים וכיון דחזינן דנחית לצדקה והקדים אחיו, בודאי רצונו לקיים דין דאחיו קודם וגם אשתו בכלל קדומה כמ"ש, ומעתה כל הדינים שנאמרו בבא ליד גבאי דאין ליורשיו תביעה איירי בהיו עשירים בעת הצואה. אבל הכא דכבר העני, והוא הקדים אחיו וכמ"ש אשתו בכלל הוי כלא אתי ליד גבאי, דלגבאי רק מעת ההיא שהתחיל להיות לעניים אבל לא קודם לזה כיון דפירש שהקדימה לאחיו ובכלל זה אשתו. ואף לפמ"ש אאזמ"ו הגאון ז"ל בשערי דעה הטעם דביד הגבאי כבר יצא מרשותו ולא מהני אומדנא הכא דאומדנא דמוכח מצד דבריו ופירש לא בא קודם לזה לרשות הגבאי היינו טובי הקהל.
אבל עוד יש לחקור כיון דלא הזכיר רק אחיו ולא הזכיר אשתו אולי מיעט אשתו, הנה סברא זאת כתב הסמ"ע בחו"מ סי' רנ"ז סעיף ו' סקי"ב וז"ל שם בתשובה שאפילו לא הי' לו אשה בשעה שהתנה כן והאפשר שהמור"ם השמיט בכאן הא דנשא אשה אח"כ משום דהסברא הוא ג"כ לומר דמיעט אשתו ומי כשהי' לו אשה ולא זכרה וכו' ומשו"ה סתם ללמדינו דבתרווייהו איירי ע"ש וא"כ הסכים דאין לחלק ואין זה מיעט. ואף די"ל דשם שאני משום דאין לו מי שיעשה מלאכתו. וא"כ לטובתו ודאי לא מיעט אבל הכא דכבר מת לא שייך סברא זו. מ"מ נשמע היכי דאיכא סברא דלא מיעט אמרינן בשביל שלא זכרה לא מיעט וכן הכא איכא סברא טובה דלא מיעט, אבל אף אי אמרי' דלא מיעט אשתו הכונתו להקדימה ג"כ מ"מ אין סברא שיהי' לה יותר מבחייו ובחייו הניח לתרווייהו הרוחים ועתה לאחר מותו חלקו אשר הי' צריך לגופו האומדנא דלא הניח לה כי איננה יותר מגופו, וא"כ אין לה תביעה אלא על חלקה שהי' נהנית בחייו. וא"כ יותר מחצי הרוחים אין לה בשום פנים ועל הטובי העיר שיעשו אומד מזה, מה שהי' לה בעת חיי בעלה מזה ואין לומר כיון דציוה שאחר מות אחיו יתחלק לעניים, בזה מיעט את אשתו דהניח ע"מ שיאמרו קדיש כלפי מש"כ לכל היותר יש ליתן לה רק החצי וכן הי' כונתו, וא"כ בחצי האחר שלעניים ג"כ יאמר הקדיש ביא"צ, כן נלע"ד אם יסכים מעכ"ת נ"י לדברי כי באמת בחפזי כתבתי זאת כי עד חצי היום הזה לא הייתי בבריאות וגם אני בחולשה ואולי שגיתי. הדוש"ת אוהנ"פ אלעזר לעוו בהגאון מוהר"ר ירמי' זללה"ה