פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו
סימן עד
ב"ה אונגוואר מ"ג למב"י תרנ"ב לפ"ק.
שוכ"ט וישע רב לידידי הרבני המופלג חו"ש זית רענן כש"ת מו"ה ישראל בראדי נ"י במידאלעוויטץ יע"א.
מכתבך היקר הגיעני ואשמח בו כי ד' יענך להגות בתוה"ק כלבבך. (א) על הערתך על הרשב"א שמחמיר בכל ספק טריפה דאיתיליד מחיים כמו בספק בשחיטה, והלא בספק בשחיטה אמרינן בהמה בחייה וכו' נשחטה הותרה עד שיודע לך במה נטרפה. וא"כ בשאר טריפות מנ"ל בספק לאסור, הנה הרשב"א ס"ל כל ספק טריפה מדאורייתא לחומרא ומה שאמר ר"ה נשחטה הותרה עד שיודע וכו' כוונתו דאין לספק בטריפה והנ"מ דאין צריך בדיקה אך באתיליד ריעותא ספיקה אסורה, ועל דברי הש"ך סי' נ' דמדקדק כל ס' בשחיטה וכו' אפי' היכא דלא שכיח ע"ש כוונתו דאם בס' שאר טריפות הוא כמו בשחיטה למה אמרו כל ספק בשחיטה פסולה וע"כ דצ"ל כמהר"ם וע"ז אמר דשעיר אמרינן כהרשב"א כל ס' טריפות אסור והכוונה בכל ס' בשחיטה באיכות הס' כל אכיות הספק והיינו גם בלא שכיח.
(ב) ועל הפדיון הבן שפדו במשכון. הביא מע"כ הבר"י ביו"ד סי' ש"ה דאין בנו פדוי רק באמר זכו במשכון ה' סלעים, והקשית למה לא אמרינן שדעתו לאופן המועיל כמו שכ' הרא"ש בטבעת שאולה ובלא אמר הוי כאמור. הנה לא דמי לנידן הרא"ש, בטבעת שאולה עכ"פ נקנה לו לזמן או בתורת שאולה או בתורת מתנה ע"מ להחזיר, ואי להבעלים שום נפ"מ בין קנין זה לזה אב בפדיון במשכון מאן יימר דברצונו לזכות לו בגוף החפץ דלמא רק להבטחה ולערבון, ועוד יש חילוק בטבעת שאולה על כל פנים נקנה לו או בתורת שאלה או בתורת מתנה על מנת להחזיר אבל הכא אי לא במזכה לו בגוף המשכון אין כאן קנין ופדיון כלל ובכה"ג לא אמרינן דודאי דעתו על אופן המועיל שיהי' קנין אם המעשה באין קנין – ומקור דין הבר"י הוא בקדושין דף ח' התקדשי וכו' מנה אין כאן משכון אין כאן לרש"י ולהראב"ד ולהתוס' בהתקדשי בגוף המשכון מקודשת, ואם יש חילוק בין אמר זכו בשיעבוד במשכון או זכו בשיעור מנה במשכון עיין בלשון הר"ן והריטב"א ובקצה"ח סי' ר"ב ועיין בחו"מ סי' ק"צ וסי' ר"ד ור"ז, ובקצה"ח חו"מ סי' ס"ב ובב"ש סי' כ"ט ועיין ברשב"א דנראה דכל גוונא לא מהני במשכון, ומדברי הרא"ש וכן מריטב"א נראה בהתחייב בקנין ואח"כ נתן משכון וקני, ולפ"ז יש לעיין בפדיון הבן דהתורה חייבתו י"ל דמהני משכון אבל יש לחלק דהתורה לא חייבתו ליתן לכהן זה, ועוד יש לעיין לפמ"ד בגמרא ב"מ דף מ"ט בישראל שאמר לבן לוי וכו' לוי עושה אותם תרומת מעשר על מקום אחר ע"ש ואף דבחזר חזרתו מהני, מ"מ כיון דבמתנה מעוטות אינו יכול לחזור, בעוד לא חזר יכול להפריש ממנו על מקום אחר, וכיון דהוי חיוב גמור מהני משכון, וא"כ בנתן משכון לכהן בפדיון הבן לא גרע מאומר ליתן לו, וממילא מחיוב, וכיון דמחויב ועוד לא חזר מהני הפדיון ע"י משכון, ויש לחלק שם בבן לוי איירי דכבר הפריש המעשר הוי מתנה מעונות במ"ש ליתן לבן לוי זה, אבל הכא באמר ליתן אף דהתורה חייבתו מאן יימר דיפדה כפל וצ"ע, והן לשיטת ר"י הלוי דבמשכון ל"ש קנין רק בשעת הלואה משום הכסף, או שלא בשעת הלואה ע"י גביות ב"ד, אבל משיכה לא מהני בלא"ה אף באומר זכו במשכון זה לא מהני.
ועתה אבוא אל שאלתך, דברי הבר"י בנוים על יסוד ההלכה ובלא אמר זכו בגוף המשכון לכ"ע אין כאן משכון רק לפי ספיקנו במשכון בפדיון כיון דחייבתו תורה אי אמרינן דע"ז מהני משכון וצירוף לזה ספיקנו באם קודם חזרה בדיבור לבד הוי בחיוב גמור י"ל דמהני משכון, והן הנפ"מ רק לענין הברכות כמ"ש הבר"י דבלא"ה צריך לשלם הה' סלעים ובפרעון בנו פדוי וא"כ או שיפרע האב הה' סלעים או שיהי' מקנה לו החפץ בקנין גמור ויהי' בנו פדוי, ועל הברכות לבי נוקפי לחייבו משום הספיקות שכתבתי ועכ"פ הצורך להזהיר שלא יעשו ככה מעתה ולהלאה הדו"ש. אלעזר לעוו בהגאון מוהר"ר ירמי' זללה"ה.