פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו
הקדמה
יתברך הבורא ויתרומם הודו על כל הטוב אשר גמלני מעודי עד היום והפליא חסדו לי, כי הביאני עד הלום ואין הלום אלא מלכות ואין מלכות אלא תורה צוה לנו מורשה בן עמרם הוא בן עמו הוא בן עמ-רם, החיינו קיימנו והגיענו לאכול מפרי עץ חיים למחזיקים בה ותומכיה, ולברך על המוגמר להראות העמים ושרי תורה יופי עדיו וצבי תפארתו גדולת ספוני טמוני כל קודש אור יקרות חידושי תורת אאמו"ר הגאון הקדוש ז"ל, מה נכבד כהדר ונשגב היום שקוינהו בהגלות נגלות לנו ולבנינו מלך ישראל מאן מלכי רבנן בתפארת עוזו ובהדר גאונו, נגילה ונשמחה בו בתורתו ובהוראתו, שוש אשיש בד' תגל נפשי באלוקי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני, במדרש ע"ז משל ליתום שגידל בפלטין של מלך ונשאל מה לך והשיב יש לי מאבי ויש לי מסבי, כן אצלי, יש לי מאבי מאאמו"ר מאור הגולה ז"ל אוצר תורת אלוקים חיים יד אחד בראשונה ובאחרונה יש לי מסבי ארבע ידות כתבי קודש הרבה מאבותי הקדושים מאורי בית ישראל אשר בית יעקב נשען עליהם ועיני כל ישראל עליהם נשואות אנשי מופת מוסדי דור ודור, הלא המה בעלי דברי ירמיה, שערי תורה, שמן רוקח, ובראשם עטרת פז, כלם ראשי ואלפי ישראל המה זכרונם לברכה עדי עד להפיצם על פני תבל בעזהי"ת וחמש ידות אלו כלם באמתחתו אמתחת בנימין.
ארומם אלוק אבי ואנוהו כי זכני להדפיס חידושי סוגיות ושו"ת מכבוד אאמו"ר עטרת ראשי גאון הגאונים שר התורה רשכבה"ג נזר הדור אביר שבאבירם עמד לנס עמו ולחם מלחמות ד' במסירת נפשו נשיא ישראל שלשלת היוחסין רבינו הקדוש מרן אלעזר לעוו ז"ל בעהמח"ס פקודת אלעזר על סוגיות הש"ס ושו"ת וח"א אבדק"ק אונגוואר ואוהעל והגלילות יע"א, ששים גבורים סביב לו כלם אחוזי חרב על הבדים מלומדי מלחמה ללחום נגד תהרסי דת חוקי חורב, עמד בפרץ בראש במדינה בכלל ובקהלותיו בפרט איש חרבו על יריכו לצאת כשמש בגבורתו נגד מחרחרי ריב ומעוררי מדנים, וחונפים עם אנשי צבועים לא קיבל – ידו פרש שר על כל מחמדי ש"ס, וזרועו נטויה על ראשונים ואחרונים, בחזק בא וזרועו משלה לו, הנה שכרו אתו פעולתו לפניו בחדושיו הנפלאים והנשאים המזהירים כזוהר הרקיע – הבריק כברק בן אבי-נועם ברק השנון וירה חציו השנונים קולע אל השערה ולא יחטיא, בתשובותיו הרמים מלא בקיאות וחריפות עמוק עמוק מי ימצאנו – המה ששים שניו אשר לימד את העם טוב טעם ודעת להשכילם, והופיע מבית מדרשו ברוח קדשו לאלפי תלמידיו מימינו אש דת להנחילם, השפיע להם תורה בתוקף ועוז האיר ברוחב בינתו ובעומק חריצותו לכל אשר בא תחת דגלו ודגלו עליו אהבה, בימין עוז הרוממה עשה חיל באפרתה להפרות זרע תורה וקרא שם בבית לחם במלחמתה של תורה, התאמץ להשתיל. בלבותם מדות רמות ונשגבות ויפקח עיני עורים אשר הכו בסנורים. להורותם להסליל אורח ולישר העקוב גם ללמד בני ישראל קשת וזין פיפיותם בחודם לשונם בגבורה רק לאמונה – כי בן י"ט שנה נשא אתי הצדיקת עטרת ראשי ז"ל ומיד תפס בישיבה של מעלה אחוז בכסא כבוד אביו הקדוש רשכבה"ג ז"ל נשען על ידו הי' רועה אחיו להגדיל תורה ולהאדירה רק באמת לאמיתה כי רק אמת הי' חותמו עד ע"ט שניו שבא ביתיו לדור דור עדי נתבקש למרום מאדיר במרום, גם ברגעיו אחרונים טרם עלה בסערה השמימה הי' עיניו אל יראיו, דרש להם וברכם ופרד בנשיקה, בטהרת לבבו הכין עצמו בבינה ודעת יתירה לקראת אלקיו אלקי ישראל, ונאסף אל אבותיו בקדושה ובטהרה וירא מנוחה כי טוב וחביון עוז שכינתו כי נעמה לו.
אולם אנחנו בניו עבדיו ותלמידיו שרדנו יתומים ואין אב, וקול שאון מעיר קול מהיכל הורם העטרה מעל ראשינו והוסר כזר תפארתינו, אהלינו שודד ממחמד לבבנו ותיקרת נפשינו אורי חשך בעדינו אימה גדולה נפלה עלינו אופל וצלמות כסתני אבי אבי רכב ישראל ופרשיו אוי מה הי' לנו אבל אשמים אנחנו על אבינו הקדוש אשר ראינו בצרת נפשו היקרה בהתחננו אלינו ולא שמענו לקול הורינו ומורינו או בא לנו כי חטאנו בד' ובך, אבד צדיק הדר בית חיינו ונוטל זר הודינו נשבר לבנו ורוחינו בקרבינו על אבדן מנהלינו ומנהיגינו, כי נלקח ארון אלקים גלה כבוד מישראל אין מי שיעמוד בעדינו אין לנו מנחם מכל אוהבינו ואין לנו משיב נפש מכל רעינו, כלם בגדו בנו ואיה זכות אבות בארץ תלאובות – רק זאת נחמתינו ותקותינו כי השאיר לנו ברכה ממגד שמים מעל דבריו הקדושים והנפלאים, מפז ומפנינים יקרים אשר בית ישראל ישען עליהם וכל בתיהם ימלא אורה, ועל ידם יערה עלינו ממרום חסדיו וישמור אותנו מחגור מסביב ונבנה גם אנחנו ממנו בזה ובבא, יהי' לנו למחסה בזה ולתעוז בבא לחוס עלינו ולא יעזבינו וזרעינו לא יבקש כי אם את לחם אלקיו זו תורה, וגם בעברתו יסך לנו באברתו, ירים קרנינו ובחוסן ישועתו ירוממינו ויכונן אשורינו שלא ימעדו. אור חדש עלינו יאיר ושפעת ברכתו עלינו יריק ותחבו נושעה.
ועתה חנני השי"ת הרי אני בן שבעים שנה זכיתי להוציא לאור תעלומות סתרי איש חי רב פעלים אדם הגדול בענקים לפרסם תורתו בעולם. חכמתו בחוץ תרון רוממות סלסול עוז מחמדיו, וברחובות יתן קולו לפני חילו מדע תורה בלבם למסעד. כי רב מאוד מחניהו לישר יופי חיקור ותיקון אזנים כי עצומים דבריו הרמים נבונים בשיקול ותכריעים מאזנים לנצח ינטעו לחיי עולם כנהר שוטף מים חיים אבירים הביטו צור מחצבתם והשקיפו מקבת בור נקרתם כי מראש צורים יראו ומגבעות ישורו תורת אמת מפי מלאך ד' צבאות, יאפדנו כאז רביד וישמחו ידידים ונעימים תאיבי ישעו לחזות כבודו כי שם חלקת מחוקק ספון. ישתרו דעת ויבקשו אשר העלה במצודתו הפרושה על דברי חכז"ל ביגיעה רבה ובשקידה נפלאה בעוצם חריפתו ללמד אותן לקחו לתלמידיו כי רבו, למען תחזינה עיניהם צדק ומשרים כאור נוגה עומק של עמק השוה לכל לידע טוב אחרית דבר מראשיתו, מבטן מי יצאו הדברים אשר כגחלי אש לא זרה המה אשר צוה ד' אותם ראשונים ואחרונים ולמעלה בקודש מתני' גמרא ופוסקים לירד בעומקם אל חדרי בטנם, כי אדיר וגדול כים שכלם גבוה מעל גבוה רם מכל רמים למעלה מן הטבע ושומר עליהם ממעון הברכה מאלקי קדם מפעליו ומתחת זרועותיו יפיצו מעיינותיו החוצה, יען קדושתם העלה פאר על ראשם ועטרותיהם בראשיהם לא לבד על ראשם, כי ראשם כתלאו טל להחיות חיי נצחי נהנים מזיו השכינה יען בחיי הבל מאסו ונפשם בחלה בהם, לכן השיגו העטרה בראשיהם שכל צח והזוהר העמוק ורחב מני ים באורו ראו אור מעוטה אורה בלי אופל חזו בנועם ד' ובקרו בהיכל כבודו תלא עולם כל אות וכל נקודה כל תג וכל קוץ. כיום כליל הגו באמרי שפר להבין דברי חכמים וחידותם עלו למרום שבו שבי לקחו מתנות לקח וסברא נתעשרו ונתאשרו מהלוחות החקוקים בלבביהם, זה עשרם ואשרם כבודם והדרם, וזה תפארתם על הדרך אשר דרכו נצח בעקבות אבות העולם שחסרו נפשם על קדושת שם הנכבד והנורא, לכן השקיפו על פני כל וצפו בעין שכלם מסוף עולם. עד סופו והשיגו מדריגה עליונה לחזות בלבנת הספיר כעצם השמים לטוהר סוד חכמה וחקר תבוכה הכובע ממקור קדושה עליונה – אכן אנו ירדנו עשר מעלות אחורנית לא נוכל לעלות למדריגת עמקי סודותם וחקר תבונתם, קשה לנו להבין יקרת דבריהם וזיו אורם כשחק בהיר יעור עינינו הכהות, רק אם נתמיד בלימוד בטהרת הלב וביגיעה עצומה נשיג לנגוע במטה אפס מן הקצה ביערת הדבש אשר על ידו תאורנה עינינו, ומקום הניחו לנו אבותינו בחמלתם. להתגדל ולהתגדר בו – לכן עלינו להודות לאדון כל אם יחננו דעת להבין חידושי תורה ממקור נאמן לא משחת מבאר מים חיים אדירים לא בארות בארת נשברים אשר לא יכילו המים, דק עמוקים זכים וצלולים חפרוהו שרי תורה בתחוקקם כרוהו נדיבי עם במשענותם, אגרו עדרים עדרים נערים גם פרחים ללמדם מה ששמעו איש מפי איש מפי הגבורה זכה וברורה צחה וטהורה, ובאהבה עזה יותר מה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק. ובחיבה יתירה עלזו וצהלו לשום בפיהם תורת משה עבד ד', כי מהבל פיהם אנו חיים ורק מאותם הדבקים בד' ובתורתו כלנו חיים היום, כי הם חיינו ואורך ימינו עלי ארץ ובעדן, כי אין שיור רק התורה הזאת אדם כי ימות באוהל מי שממית עצמו ובניו על התורה, כי רק זאת משיבת נפשינו בחלדינו, [וכמו שפירש אאמו"ר ז"ל הגמ' האי מאן דמירתת וכו' ואם אינו במקום טהור שיכול לומר ק"ש יאמר עיזי דבי טבחי שתינאי מנאי, והוא לחש, אמנם אאמו"ר ז"ל פי' יען המותר אדם מן הבהמה רק שיכול לעבוד השי"ת ולקבל עליו עול מלכות שמים זולת זה אין לו יתרון על הבהמה, לכן יאמר אם איננו במקום טהור שיוכל לקבל עליו עול מלכות שמים ע"י ק"ש, אז אנכי בגדר בהמה והבהמה שמינאי ממני, וזה כמו קבלת עומ"ש כי מצטער עצמו בזה שלא יכול לומר ק"ש, לכן הוא גופא קבלת עול מלכות שמים ונכון הוא] כי מותר אדם מן הבהמה אין, זולת אם ירום קולו כשופר ויקרא בגרון בלי מחשוך ויגד לבניו אחריו שיהי' דור ישרים יבורך וחנם כיין הטוב. לחם חוקם האורה יטעמו למו, אז בלבבו יבין הדבר לאשורו ושב ורפא לו, ואח"כ יחי' חיי נצחי, ויתענג על רב טוב הצפון לו מהוד והדר השכינה.
ופרשתי בזה כבד את ה' מהונך אל תקרא מהונך אלא מגרונך, דאם נדרוש היטב נראה דטבע האב לעומת בנו הוא מפזר בעדו הונו ורכושו כי נפשו קשורה בנפשו ובחמלתו מוסר גם נפשו בעדו ומקריב עבורו כל עוה"ז ולפעמים בעונותינו הרבים גם העוה"ב מרוב אהבתו ומטעם זה לא יבקר בין טוב לרע אצל בנו, ומונע הטוב ממנו שיוכיחו על פניו ויגער בו אם אינו הולך בדרך הישר, יען ידאיב נפשו גלל זה, ואין לו רק צער מזה, לכן מושך עצמו מלגעור בו וחושך שבטו וזה לרעת בנו, לזאת ישאג הנביא קרא בגרון אל תחשוך הגד לעמי פשעם וכו' כן החיוב על האב אם יראה בנו שנלכד ברשת טמנו לו, לגעור עליו להצילו מרדת שחת ויודה פשעיו וע"י חיבתו לא יטמין באבו. כי אם גם יכאיב נפשו הוכיח יוכיח אותו, כי לא די שמקריב בעדו הונו אולם גם גרונו יקריב ויקרא בגרון, כי זה רפואתו, אם ירעש עליו כי אז יצילו, ואז תגדל שמחתו, כי גיל יגיל האב אם בנו יבור לו דרך הישר כי זה כל ישעו וכל חפצו, ואז מתוקה שנת העובד וערבה לו גם אחרי אריכות ימיו וזכרו לא יסוף מזרעו ע"ע וז"ש אל תקרא וכו' וד"ל.
ופרשתי בזה הפסוק ולך ד' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו אאמו"ר ז"ל הסביר תיבת אתה' אשר נראה כמיותר יען אם המלך יושיט להעני בשרביטו הזהב מתנה אז רבה היא ונכבדה היא ביותר מאם יתן לו ע"י שלוחו כי אז היא ביתר שאת ויתר עז כי "אתה" בעצמך תתן לו זה חסד רב מאד וק"ל. ולענד"נ לפרש בטוב טעם דלפ"ד אאמו"ר הי' צריך להיות "ממך" תחת "ולך" ואומר אם האב פקד על בנו יחידי מחמד נפשו שילמד איזה סוגיא באר היטב ואמר לו הסכת ושמע אם בין תבין היטב ואשבע רצון ממך תקבל ממני שכר ושכרך הרבה מאד, ואביו שמר את הדבר, ואחר זמן הקצוב עמדו למבחן ומצאו כי למד כשורה בהתמדה ובעיון הדק ומילא פקודתו על כל גדותיו והשביעו רצון ואביו מסר לו שכרו כאשר נקבה לו, ועתה השאלה מי קיבל? התשובה אביו קיבל כי רחמי אב מרובים כמ"ש כרחם אב על בנו ריחם ד' על יראיו, וגיל יגיל אבי צדיק הולך תמים ויודע דעת עליון בתורה, כי רק על זאת יתפלל כל אדם שיהי' רוח המקום ורוח הבריות נוחים מבנו, כי רק לזה כלתה ונכספה נפש האב שיהי' לו בן חכם ישמח אב ויהי' לו לתפארת כי תאות נפשו שוקקה שיהי' בחצב שיזכה להעניק בנו לשלם לו שכר בעד אשר שומר פקודיו וחושב עצמו כאלו הוא קבל חסד מבנו ואומר אני באשרתי מבני כי עשה חסד עמי כי ברא מזכה אבא, כן הקב"ה עמנו ברוב חסדיו הוא מטיב עמנו בכל רגע ובכל נשימה, נותן לנו מחיה וכלכלה, ושומר אותנו מכל נגע ופגע השפיע לנו כל טוב סלה, חסדו מעולם עד עולם, בכל זאת יען הוא אב הרחמים בחר בנו ואוהב אותנו כמ"ש כי נער ישראל ואוהביהו, לכן אם נשמור פקודי ד' מרוב אהבתו וגעגועו אשר ינטל וינשא אותנו כל הימים, יראה עצמו כאלו הוא קיבל החסד מאתנו לכן אמר ולך כמו מצדינו יקבל הקב"ה כביכול חסד וז"ש ולך ד' חסד מצדינו כי אתה בכי יתן לשלם שכר מצוה בעד אשר נצור התורה וק"ל, ובזה מפורש קדושתו למעלה מקדושתכם:
היינו הקב"ה נתעלה מקדושתו של ישראל וק"ל.
עוד יל"פ בזה דברי שמואל הנביא "הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אלים" כי יבין כל יצור כי הכל של הקב"ה וחידו הכל, רק שנתן לנו הדרך אשר נשלים עצמינו והאופן אשר נוכל לעבוד לכבוד שמו יתברך לכן נתן לנו הבחירה למען נבחר בטוב כי זה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה למען כעלה בו להשיג גדולת השי"ת לבלתי נסור ימין או שמאל מפקודי תורתו, לכן הטוב אשר אצל הזבח רק השמוע' ואצל החלב אלים רק שההקשבה כי הקרבן בעצם לא ישביע רצון הי"ת רק אשר נצמח על ידו כי מה תתן לו ומה תפעל לו, אולם השמחה במעוני אשר תצמח ע"י שנשמע לקולו בהרגשה ובחדוה רבה כי היא מעוזינו נצח כי חדות ד' היא מעוזכם כי מה ד' שואל מעמך וכו', וזה הריח הכחות אשר ירח ד' אם נשמור התורה תורה שבכתב ושבע"פ וק"ל, כן הי' עמנו אאמו"ר הקדוש ז"ל באהבתו אלינו תמיד הקריב בעדינו כל חייו נשא אותנו על זרועו בחיבה יתירה נודעת. ולא רצה לקבל מאתנו מאום גם מיאן שנשרתיהו רק אחת ביקש אותו שאל שנלך בעקבי אבותינו לעשות כדת ובדמע חינן בצוואתו חסו על אביכם ועל אמכם שלא יבושו ולא יכלמו ח"ו שלא נגרע שם אבינו ואתנו ז"ל.
אף לאחר מותו לא כהתה עינו ולא נס לחה עדיין לחלוחית שלו קיים כך פרש"י, ונלע"ד לפרש הפסוק ומשה בן מאה ועשרים שנה וכו' כי ידוע שהון ואין לא יועיל ביום עברה ואם תשוב הנשמה למקורה אז ישאר הגוף עפר וישוב אל עפרו, אמת שמרע"ה גדול מכל בני אדם וחוה. בכל זאת גם הוא יליד אשה קרוץ מחומר, והנה הגם שאמת כל אות שבתורה ומה שאמרו חכז"ל ואמרו כי משה לא מת אמנם כפטיש יפוצץ וכו' מותר לנו לפרש באחד מן הד' דרכים 'פ'ר'ד'ס, לכן אדבר אשר ישיג האדם וחי בהם לפי קט שכלי, אבל ח"ו לדבר סרה נגד חכז"ל, והנה במותו לא כהתה עינו פרש"י אף לאחר מותו, לא כס ליחה, עדיין לחלוחית שלו קיים. לע"ד הפשט שלא נכהה עינו עלינו יען עד שנקיים תורתו עינו על יראיו לדור דור, כי העין המאור ותורה המאור ומה שבו מחזיר למוטב כי הוא מאיר לנו והיא לנו לעינים, ותורתו עדי עד, הוא נשא אותנו בחיקו כל חייו, ועדיין עומד ומשמש, ומשה לא מת, אולם כתיב בתורה "וימת" ע"כ חלקי אנושי מת וגוע ויכהה כל עין ונס כל לחה כי משפט אחד לכל כצדיק כרשע, אולם הוא ראה בעין החוזה כי הוא אב הנביאים גם למה שיהי' אחריו כמ"ש ואף כי אחרי מותו כי הוא איש אלקים לזאת הבין יותר מכל אדם כי הוא בחיר ד' נאמן בכל ביתו והקב"ה מסר לו התורה וסודותיה וגילה אף מה שיהי' אחריו שמע הכל מפי הגבורה אשר לא זכה לזה שום נברא, הי' זהיר וזוהר, ע"כ עיני הבשר נכהה אולם עינו חלק ממעל לא נכהה, ולא כס לחה הגם שלחלוחית של בו"ד יכנס אולם לחלוחות של מרע"ה אשר לכד כל ישראל בקדושתו לא נס, ובחר בו הקב"ה כמ"ש הי' אתה לעם מול אלוקים פרש"י שליח וחליץ בינותם למקום אמרתי הכוו' כי תעודת מנהיג ישראל כפלים לתושיה. ראשית לעשות שלום בין אדם לאדם לדון דינם ולפשרם, להיות "שליח" שנית להתפלל בעדם אצל הקב"ה לחוס עליהם להיות מליץ' וז"ש הי' אתה לעם שליח' והי' אתה מול אלקים מליץ "בינותם" בין אדם לאדם, למקום בין אדם למקום. ואז הוא שר ושופט עליהם היינו שופט כמו השליח ושר כמו המליץ, זה הי' מרע"ה ע"כ אמרו כאשר ירום משה ידו כי הי' ידיו כאחת אמונה. כי זרועתיו הי' כשני לוחות הברית בידו האחת סידר בין אדם לאדם ובידו השנית בין אדם למקום וז"ש ידיו אמונה וישר' את אלקים ואת אנשים ויכול להם וגבר ישראל, ע"כ לא נס. למה עדיין לחלוחות שלו קיים בין ישראל כי ישאר להם שר ושופט, שליח ומליץ, בינותם למקום לעם חול אלקים ע"י תורתו הקדושה ודו"ק, – ובזה פרשתי דברי בני חת נשיא אלקים אתה בתוכינו כל זמן שהנשיא קיים והוא בינותינו אימתו עלינו אולם מת נשכח כמת מלב ואין שלטן ביום המות אולם אם הוא "בנו בקרבינו", אז חיי לעולם בקרבינו עדי נקיים פקודיו כי חרות בנו חקוק בלבבינו לנצח יען הוא נשיא אלקים לא נשיא אדם לזאת ישאר בקרבינו חקוק לעולם, אתה לא רק בתוכינו כמו בינותינו אבל בתוכינו כמו בנו בקרבינו ולעולם לא נשכחך כי פקודיך נצור כי אתה הבאת אותנו תחת כנפי השכינה. ואתה אבינו רועינו ומורינו לעולם לא נשכחך נצח, כמשפ"י אאמו"ר הקדוש ז"ל מאמר דוד המע"ה אתהלך לפני ד' בארצות החיים דאם ישראל יקיימו פקודיו ותקנותיו אז הוא ישאר בחיים, ע"כ אמר אהי' לפני ד' אחרי מותי ג"כ אתהלך בארצות החיים אם יבצורי חוקי ותורותי וכל התקנות אשר עשיתי לטובת ישראל עמי ושפתי ידובבו לנצח שירות ותשבחות לאל חיי העולמים והי' זה שכרי וק"ל, כ"כ הלחלוחית אשר בעצמות מרע"ה ישארו לנצח כ"ז שנהגה בתורת ה' הנתינה ע"י מרע"ה הוא רועה ורואה לא כהתה עיניו ולא נס ליחה עדיין עומד ומשמש ומשה לא מת כי גדולתו למעלה משכל אנושי מרע"ה מת בנשיקה פרשתי בדרך צחות דנשמתו של מרע"ה לא רצתה לעזוב בית תלונה גופו הקדוש הזך ומזוקק שבעתים כי היא טובה לה לדור אצל בעלה כי אשה רק בית אישה תמצא מנוח בפרט בהיכל קדשו של איש אלקים קודש קדשים, אולם אחרי קראה הקב"ה בכבודו ובעצמו בלשון חיבה יתירה שמעי בתי וראו והטי אזניך ושכחי עמך ושובו אל בית אביך, בכתה את בעלה ואמרה לו חזק ואמץ לבך וקוה אל ד' כי טובה תקוה מחיים, עוד אשוב אליך כבראשונה ואיעצך כבתחילה ואשיבה אל חק מעונך קשה עלי פרידתך עוד יקרא לך עיר וצדיק בקרי' נאמנה אחזה אותי בדמעותיה ותחבק לבעלה בזרועותיה ונשקה על ראשו על ראש. ראש כנסת ישראל זו היא נשיקה של פרישות ויען שהיה מרע"ה עניו מאוד וכו' השיג כל הכבוד הזה.
ומשה הי' עניו וכו' פרש"י עניו "שפל וסבלן" אבאר הג' מדרגות שעלה מרע"ה במדת ענוה, ג' מטיבי לכת יש, ראשית אשר יפזר רוב הונו ורכושו לטובת כלל ופרט לעניים לחולים לאלמנות וליתומים. לכל דבר טוב ולכל דבר שבקדושה בלי שיצפה לתשלום גמול רק בכל זאת תאב נפשו שיזכר שמו לעולם ויכתירו ראשו להעלותו על ספר זכרון למען ידעו דור האחרון מהנשגבות אשר פעל בימיו, אח"כ יש אשר עושה כהראשון אולם לא חפץ שיפורסם הדבר למען לא יודע לשום איש מצדקת פזרונו לא חמד לכבוד גם לאחר מותו ורק בזה ימצא שכרו כי הטיב עם אומללים ושכר מצוה המצוה, אולם יש עוד שלישי הכי נכבד מכל אדם כעלה מאד כי רק לאלקים מגיני ארץ דבוק ומטעם זה הוא סובל הכל הגם שיודע כי דיברו בו כגדו, למשל אם הולך באישון לילה אחר חצות באיזה רחוב להציל אלמנה אחת האומללה עם בניה האומללים והוביל להם משא כבידה על שכמו לחם ושמלה ועץ להחם להם ולהצילם ממיתת רעב ולהברות גופם, ואח"כ הלך לביתו עיף ויגע וירא חלקים, ובבוקר השכם שומע תלונות עליו והוא שותק כאבן הדומם יען אינו רוצה שידעו מרוב צדקתו כי לא חפץ להתפאר ולכן לא התנצל עצמו, כך הי' מרע"ה הלא ידע מכל אשר נעשה כי דיברו בו אחיו ואחותו, והי' יכול לאמר להם הקב"ה צוה ופקד עלי ואתה פה עמוד עמדי' ע"כ החיוב עלי להיות מוכן תמיד לפני ד' לשרתו בקדושה ובטהרה ומטעם זה הוכרחתי לפרוש מצפורה, אבל לא רצה לגלות כי הוא בחיר ד' גם לא חפץ להגיד אשר הוא יהודי גדול מכל ישראל ושקול נגדם ונאמן בכל ביתו כי לא רצה להתפאר, לכן סבל הכל וידום משה, בזה עלה על כל ג' מדות ענוה "עניו" "שפל" "סבלן" ולענ"ד זו כוונת רש"י והוא נכון, ופרשתי בזה ג"כ הפסוק ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים כי ישנם אנשים אשר המה נחבא אל הכלים מב' טעמים או שיראים באם יכירו אותם יהי' מוכרחים לפזר לטובת הכלל והמה קמצנים, או מטעם שאם יראו בעלי זרוע עשירים אשר יחרדו ממכם שיאמינו שיכולו להרע או להטיב עמהם וכורעים לפניהם ברך. אולם במרע"ה לא הי' אלו הטעמים כי הי' מלך עשיר גם לא לקח משום איש מאוס והוא עשה צדקות ד' עם ישראל א"כ מדוע הסתיר עצמו ומדוע ירא? אולם הוא השיג גדולת הי"ת ושפלות אדם לכן ירא וז"ש ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל אלקים יען שהביט היינו שהשיג לכן ירא והסתיר עצמו אבל לא שהי' ירא מבני אדם כי הי' ראש כנסת ישראל וק"ל.
ועתה נחזה רוממותו ממול ערפו ואז נבדיל גדולתו מכל אדם אשר על פני אדמה, מאחוריו אולי נוכל להביט כי מלפניו לא נוכל לראותו כי הוא כפני חמה ע"כ כמו בחמה לא נוכל לראות רק מצד האופל כי יעור עינינו הכהות, כך לא נוכל לראות הדר משה ורק מצד האופל שלו, ומצד עבירות שלו ואז נתבונן גדולתו, פעם אחת צעק שמעו נא המורים ופעם אחת זעק ואתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא ובמדרש על פסוק מי זה עלה השמימה וירד זה משה, ויל"ד הלא בלעדי זה ידענו כי זה רק משה, ואפרש בעזהי"ת בטוב טעם, כי עלינו לחקור מה הניע לבב מרע"ה לשתי עבירות אשר הרים קולו יותר מדי בגד רצון השי"ת, אם ראה שניאצו את ד' צעק שמעו נא המורים אם ראה שישראל הבנים למקום כתובים בצרה זעק ועתה אם תשא חטאתם וכו' עכ"פ עבירה נקראת ירידה ומצוה נקראת עליה, ועתה נדרוש ממה צמחו אלו שני עבירות, נראה בעליל דאו מאהבת השי"ת או מאהבת ישראל, מאהבת ישראל אשר מסר נפשו בעדם כל חייו ומאהבת השי"ת אשר מסר נפשו בעד שמו הגדול רק זאת הכניע לבבו לצעוק או לזעוק היש מצוה רבה מזו שמסר נפשו בעד הד' ובעד ישראל ע"כ עלי' הוא ועתה זו הירידה. עלי' היא לכן אמר מי זה עלה וירד זה רק חשה כי מי האיש אשר ירידתו הוא העליה, ומדיוק השמימה כי עלה השמימה גם בעת ירד וד"ל וב"ה נכון הוא, ולכן אמר מיד הקב"ה למרע"ה, "ועתה לך כחה דלכאו' יל"ד מהו ועתה, ולהנ"ל יובן דאחרי שראה הקב"ה שמרע"ה השליך אחר גוו כל חייו להטיב עם ישראל אמר לו הקב"ה ועתה אחרי שחסת על ישראל כחו אביהם לזאת הגון אתה להיות רועה שלהם ולכן ועתה כחה העם ולכך בחרתי בך להיות להם לראש ומנהיג ובידך נתתי אותם כי המה בניך ותשגיח עליהם ביתר עז וק"ל, וכ"כ עלה מרע"ה בעת שהי' ישראל חונים נגד ההר כתיב ויחן ומיד כתיב ומשה עלה הכונה דראוי הי' לעלות מיד יען הביא בלבבם אחדות ויראת ד' שנתאחדו כאיש אחד בלב אחד כמ"ש בלשון יחיד ויחן לכן עלה מיד היינו נתעלה מיד עי"ז וז"פ.
ומשה לא ידע כי קרן וכו' יפלא מאד מרע"ה אשר ידעו ה' פא"פ לא ידע, היש דבר שמכסה הקב"ה מאוהבו אשר יעשה ולא יגלה לו והלא בכל ביתו נאמן הוא, אולם מרע"ה הי' עניו מאד ולא הרגיש גדולתו אף שנתן לו הקב"ה קירון פנים זיו הודו לוית חן על ראשו וענקים לגרגרותו ופאר חבוש עליו בכל זאת לא שת לבו גם לזה לא מצא שום התעוררת להרים ראשו כי תמיד הי' עיניו משוטטות לראות בכל איך ישיג חיי נצחי כי יגור נצח אם לא חטא נגד ד' אולי לא יצא ידי חובתו וידע היטב כי זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה היינו כי לב נשבר ונדכה וכו' לא יבזה אבל אינו חשוב כ"כ בעיניו אולם לפי כבוד שמים והדרו אם האדם עוד בו רוחו בתקפו ובגבורתו ואז הוא נשבר לפני הקב"ה היינו רוח נשברה קרבן מעולה שבכלם זה לתפארת יתברך שמו אולם לא כן בלב נשבר ונדכה רק שלא יבזה ברחמיו ומרע"ה שהי' תמיד לפני ד' ולא נתפעל מכבוד כי לא הרגיש זאת שהוא שקול כנגד כל ישראל לכן קיבל מדה כנגד מדה ולא ידע איש את קבורתו אמרתי הכוונה כי ידוע שאין רשאי לשום אדם לראות אביו ערום כי תקטין בזה כבוד אביו גם לא תהי' יראתו על פניו לבלתי יחטא גם אין רשות לראות אביו אחרי מותו מטעם זה כי גם בזה תקטין רכוש כבוד אביו ויקל פחד אביו, רק זאת הותר לילך על קברי אבות וגם חיוב הוא הגם שגם בזה יפחת כבוד אביו והדרו עי"ז אע"פ שהטעם דהחי יתן אל לבו גם יכניע את האדם על רגעים אחדים והוא בוכה אמנם כאשר יפנה עורף אל הקבר יעוף הכל ובעל כרחך כפל בזה אצלו פחד אביו כי זה דרך הטבע כי בעוה"ר טוב לכלב חי מאריה המת, אולם אצל מרע"ה אף גם לזה לא נתן הקב"ה רשות ליפחות מכבודו הרם ונשא למען ישאר אצל כל איש הרעיון כי עוד מרע"ה חי ועומד בתקפו ובגבורתו בישורון מלך כי הוא איש אלקים אשר הורם מכל אדם ע"כ חס הקב"ה על כבודו שלא יתמעט והודו והדרו ישאר לנצח ופחדתו על ישראל כי הוא בחיר ד' כ"ז שהתורה לא נעדרת לא נרגיש קבורתו ע"כ לא ידע איש את קבורתו.
הבעה"ט הער כי במצוה לא נזכר שם משה דיען אמר מחני נא ונתקיים בזה ע"כ, וקשה להבין מרע"ה אשר מסר נפשו בעד ישראל יקבל עונש בעד מסירת נפשו ויקל כבודו, אולם לא כן הוא, הכוונה לרומם מסירת נפש של בחיר ד' כי זה שנתקיים המחי' יען שיצא מפיו והוא החכם אשר גם על תנאי אינו חוזר אולם זה תפארתו והדרו כי פקודתו נתקיים והאופן אשר נתקיים אצלו הוא פאר חבוש עליו כי ידענו שכל איש הורם מעם גדול מרבים שמו ואיש גדול גם חזה אשר רק לו לבדו ולא לזולתו מוסר המלך פקודיו רק על ידו לעמו ידענו חבלי אשר יצויין שתו אם מהצורך לפרסם פקודת המלך הציוו רק על ידו לכן אם אמר "תצוה" יודעים אנחנו זה רק אשר כי הוא לבדו בחיר ד' וזה תפארתו לכן אמר הבעה"ט "ונתקיים בזה" היינו באופן זה הי' העונש שהיא תפארתו כבודו והדרו הוא שכרו בעד אשר מסר נפשו וק"ל צדקת ד' עשה ומשפטיו עם ישראל כה צעקו המלאכים בשעת מיתת מרע"ה והקב"ה השיב להם מי יקים לי עם מרעים וכו' אאמו"ר ז"ל אמר בקיצור צדקת ד' ומשפטיו הכל הי' עושה מרע"ה רק עם ישראל ודו"ק, ואאזמו"ר ז"ל הסביר שהמלאכים שאלו זה האיש משה אשר עשה צדקת ד' יקבל משפטו כאלו אשר חטאו כלומר הוא ישאר בחו"ל כמו אלו הנשארים בחו"ל עבור חטאתם, השיב להם הקב"ה זה לא יגרע הדר תפארת משה אדרבה זה מתנת חלקו וישמח בו כי בזכותו יקומו גם הם עמו והוא יביאם לארץ ישראל וז"ש ואשר יביאם בזכיותיו ועדיין לחלוחות שלו קיים ולא רק בחייו הושיעם אבל גם אחרי מותו קם להן למושיען וזה תפארתו וישמח במתנת חלקו לזאת אמר הקב"ה מי יקום לי עם מרעים ודו"ק.
וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל לפני מותו גם ברש"י נצבים כנסם משה לפני הקב"ה קודם מותו להכניסם בברית, לכאורה למותר תיבת הברכה, ונ"ל לפרש היטב בעזהי"ת דכשנתבונן היטב נראה שמרע"ה בתר שעה זו לברכם יען שמצא כי בזו טובה גדולה בכפלים לתושיה ראשית כי אם ינדב אדם אם הוא במדריגה עליונה אז יותר רבה המתנה על כן בעת ההיא הי' מרע"ה עלה לגדולה להיות איש אלקים ע"כ בחד שעה זו שתהי' ברכתו מרובה, גם ידע היטב שישראל הגם שהם עם קשה עורף אולם המה רחמנים ביישנים וגומלי חסדים וידע הגם שציערו אותו הרבה כמ"ש עוד מעט וסקלונו בכל זאת הי' דבקו בו וצהלו ורובי יושבת ציון כי גדול בקרבם קדוש ישראל, והבין כי עתה יכנעו לבבם שרואים שרועם יעזוב אותם כי גזירה מלפני ד' אין להשיב כי בא עת פקודתו ע"כ בחר שעה זו ונתן להם במתנה רגעיו האחרונים ג"כ למען להצילם להשיבם אל אביהם שבשמים לקרבם לפני ד', לכן בחר שעה זו כי ידע שעתה ישובו אל ד' בכל לבבם. וכנסם משה לפני הקב"ה קודם מותו להכניסם וכו' ע"כ זה היתה ברכה אשר בחר שעה זו לברכם זו לבדה היתה בפ"ע ברכה, ע"כ הפשט זאת הברכה בפ"ע ברכה אשר בחר שעה זו לברך בתואר איש אלקים, שנית לפני מותו כי אז יכנע לבבם הערל וישובו אל ד' וישיגו תחילה עי"ז ע"כ זו בעצמה ברכה וד"ל.
ותחסרהו מעט מאלקים זה משה והדבר משולל הבנה לדמות יציר ליוצר, ונברא לבוראו, אכן אאמו"ר ז"ל פירש עפ"י הידוע כי כל הרחוק מעין אנוש נראה כקטן וכל מה שנתרחק החפץ נתקטן יותר עד שכוכבי מרום הגדולים בכמותם יותר מהלבנה לעינינו נראה קטנים מהלבנה מחמת רוחקם, ע"כ מרע"ה ע"י גדלו רחוק מאתנו כ"כ מרחק רב אין לשער עד שנראה שממנו ועד הבורא יתברך אין סוף רק מרחק מעט מזעיר אם כי כל נבון יבין וישכיל בדעו שאין ערך ודמות לילוד אשה קרוץ מחומר מול בורא שמים וארץ כי עם כל גדולתו והדר תפארתו בשגם הוא בשר והי' ימיו מאה ועשרים שנה, וזה כונת אמרם ותחסרהו מעט מאלקים זה משה כי זולת משה לא עלה שום אדם על מעלה עליונה כזו כי אין איש רחוק מאתנו במעלות כמשה רבינו ע"ה, המדרגה העליונה במדת ענוה של מרע"ה נראה מברכתו אשר נתן למשרתו יהושיע בעת גילה הקב"ה למרע"ה כי יהי' ממלא מקומו להיות מנהיג ישראל אשר נתן מהודו עליו בשתי ידיו, וגם קרא לו שם לתפארת, – ועתה אפרש באר היטב והרבה קושיות יתורצו בעזהי"ת, כי קשה מדוע לא נתן גם לכלב בן יפונה ברכה, גם קשה הלא גם בפרשת בשלח מצאנו יהושע בשם מלא, גם קשה רש"י שכתב באותה שעה כשרים היו, א"כ לאיזה תכלית ברכו ואמר לו יה יושיעך מעצת מרגלים איך עלה על דעתו לחשוד אותם, וגם צריך להבין התרגום כד חמי ענותונותו דיהושיע קרא להושע יהושיע והתפלל בעדו, גם בטח הכיר מרע"ה צדקתו של יהושיע ואיך חשד שיעלה בדעת יהושיע אף להתחיל לנטות אחר עצת מרגלים, ראשית אמרתי כי יען שהי' יהושיע עניו כמ"ש התרגום ירא משה שהמה עשרה מרגלים יתנכלו להמיתו למען יהי' להם חירות לדבר סרה כאשר דיברו ע"כ התפלל יושיעך מעצת מרגלים אשר המה עצת רשעים יתבוננו נגדו למען לא יהי' עיכוב להם כי הבינו צדקתו ויען הוא עניו לא יעלה בדעתו לחשוד אותם לכן ירא מרע"ה שבלבם יצפנו לרעתו, אולם אבאר יותר כי לדעתי בטח כי זה הברכה לא נתן מרע"ה אז, דעוד הרבה מטרם זה ברכו מיד כאשר נודע לו מהקב"ה כי יהושיע יהי' תמלא מקומו ברך אותו ורק עתה נתקיים ברכתו כמו שמצינו אצל מפיבושת נגד ציבא שאמר לדוד המלך ע"ה וירגל בעבדך כ"כ מצינו אצל ולא תלך רכיל זו לרגל כמובן גם בפייט תרי"ג מצות אי' שלא לרגל ע"כ הפשט כן הוא מיד כאשר נודע לו מהי"ת שיהושיע יהי' המנהיג חשב בדעתו יען ידע כי לכל מנהיג ישנם מקטריגים ומתנגדים לכן ברכו שלא יזיק לו כל זאת שלא יעלה בידם להזיק בשום אופן להמנהיג יהושיע כי זה נחוץ מאד כי בכל פעם ישנם מחרחרי ריב ומעוררי מדנים, ובשעת ברכה לא חשב על אלו מרגלים רק בכלל על מרגלים כמ"ש מפיבושת לדוד על ציבא וירגל בעבדך כי בכל עת ועונה יש מרגלים היינו הולכי רכיל ולא כיון לאלו המרגלים בלבד. רק למרגלים בכלל, רק עתה חל בהתחלה מיד הברכה ונכתב במקומה אולם הוא כבר נקרא בשמו הרבה זמן קודם כמ"ש בבשלח כבר [ומצאתי און לי מהרשב"ם שם] ממילא אין קשה שבעת ההיא באותה שעה היו כשרים, גם אין קשה מכלב כי הוא לא הי' מנהיג מזה נראה עד כמה עלה מרע"ה במדרגת עניו, כי הי' לו כאב לבנו ברחמי אב לשמור אותו מכל פגע ונגע הגם שלא הי' בנו ממש, אולם רק טובת ישראל דרש, וכל הקושיות יתורצו ודו"ק.
לא קם גביא עוד בישראל כמשה. בישראל הוא דלא קם אבל באוה"ע קם וחתכו בלעם, והוא תמוה, ונ"ל לבאר בטוב טעם בס"ד, ובטרם אציע את אשר אמרתי על הגמ' הנודע זקני ת"ח כ"ז שמזקינין דעתן מתיישבות וזקני ע"ה כ"ז שמזקינין דעתן מטורפת וקשה כפלים למה יאמר ת"ח וכו' זקני הוא מיותר גם יל"ד הלא בעוה"ר כראה בעינינו ת"ח להיפך וגם ע"ה להיפך. אמנם לדעתי הפשט כך דזקן הוא זה שקנה חכמה כי אמתלא דעה חסרת מה קנית דעה קנית מה חסרת, והנה תורתינו הוא מן השמים ונצחית וכמו שאנו אומרים בכ"י לא תהא מוחלפת וזקני היינו הלומדים כ"ז שחזקינן ת"ח אחרים עד הסוף היינו שתלמידים מלמדים אחרים נשארו הראשונים עד המקור בתוקפם כי התורה נצחית לא תשתנה רק אחרי יגיעת אחרונים יבינו דברי הראשונים עד המקור ודעתן "מתיישבות" היינו של הראשונים שיבינו דברי הראשונים הקדושים והטהורים אולם אצל אוה"ע אשר גם להם ישנם חכמים ונבונים הרבה אולם המה רק בדו מלבם ולא תורת אלקים חיים ע"כ עומדים בכל עת חדשים אשר מבטלים תורת ראשונים שלהם וישן מפני חדש יוציאו כי הכל תורת בני אדם קרוצי בני חומר מה מועילים יבואו גדולים מהם ויבטלו תורת ראשונים שלהם ע"כ "זקני רבותינו של ת"ח כ"ז שמזקינין אחרים דעתן על ידם מתיישבות וזקני ע"ה היינו רבותיהם של אוה"ע כ"ז שמזקינין שמלמדים לתלמידיהם דעתן "מטורפת" כי תלמידיהם מבטלין דעתן של רבותיהם כי כולם בדו מלבם, ומאי אולמא האי מהאי, ועתה כבין היטב בישראל היא דלא קם וכו' ומנו בלעם, כי מצינו כי בלעם הי' גדול מבעור לכן אמר בלעם בנו בעור דהלא בעור אביו של בלעם הי' אלא לפי שהי' בלעם גדול בחכמה מבעור לכן אמר בנו בעור ע"כ זה שאמרנו באוה"ע קם ומנו בלעם היינו שהוא הי' יותר מבעור יען שהי' מבטל כל תורת בעור אביו כי שניהם כאחד רעים בדו מלבם הבל הבלים. אבל לא ממרע"ה דתורה שלנו היא מן השמים והיא נצחית הכל מהר סיני וגם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ג"כ מהר סני נאמר ע"כ לא תשתנה לעולם ובישראל לא קם יען כי התורה נמסרה למרע"ה ולא לזולתו לכן אחריו לא יכול לקום כמותו כי הקב"ה מסר למרע"ה כל התירה ורק משה קיבל העטרה אשר ישאר לו לעולם על ראשו זכרי תורת משה עבדי וגם במותו יקח הכל ואחריו ירד כבודו – ובבחינה זה הסביר זקני הקדוש ז"ל דברי רש"י בפ' וילך "נסתמו ממנו מסירת ומעיינות החכמה" והיינו לא שנפל מרע"ה מגדולתו ח"ו רק אדרבה עלה בגדולתו כי ממנו ולהלאה נסתמו וכו' כי הכל אשר הי' מסר הקב"ה למרע"ה תורה שבכתב ובע"פ ולא תהי' תורה חדשה ודו"ק.
ויקהל משה את כל עדת ב"י וכו' ברש"י הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן לומר שאין דוחה את השבת, וקשה הלא אף גם בל"ז יודעין שאינו דוחה שבת שאיננה בעידנא כמו מילה וכיו"ב. אולם הפשט כמו שמצינו איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמורו בפ' קדושים דגם שם נאמר בהקהל כפי' רש"י וגם פירש"י שלא יאמין שמחויב לשמוע בקול אביו ובקול אמו גם לחלל שבת לכן כתבה התורה הסמיכות לומר לך שלא יחלל שבת אף אם אבותיו יפקדו עליו החילול שבת כך במשכן כי באמת יודע מעצמו כל בעל שכל בלעדי זה כי אסור לחלל שבת גם בבנין בהמ"ד אולם לאו כולא עלמא דינא גמירא ויחשבו כי לכבוד ד' יבכו גם בשבת כמו אצל כיבוד או"א שיטעו בזה לכן אמר זאת בויקהל למען לא יהי' טעות לשום אדם לכן אמר בשני אלו מקומות בהקהל להזהיר כלם למען לא תצמח השגגה וק"ל – ויקהל פרש"י "אינו אוסף אנשים בידים אלא הן נאספין ע"פ דיבורו" אמרתי הכונה בד' רש"י דישנם שני מיני מלכים מלך אכזר וקשה מעכה ומעניש בשצף וקצף ואינו מרחם על הבריות, ויש מלך צדיק ישר ונאמן הולך בתומו כל משפטו צדק ובמשפטו יעמיד ארץ רק טובת עמו דורש ורצוי לאחיו ודובר שלום לכל איש ואיש, המלך הרשע אם נותן פקודה להתאסף באים רק על ידי כבישה אולם המלך הטוב אם קירא אסיפה יבואו מעצמן בחדוה רבה ורצים לשמוע בקול דברו כי דבש תחת לשונו הזהב וגם כל דבריו רק להקל עול מעליהם מוסר נפשו בעדם ע"כ יבואו אנשים ונשים גם טף לראות זיו הודו וישמחו שיכילו לראותו ולמלאות פקודתו אינו אוסיף אנשים בידים ואינו כובש אותם רק יען הוא יקר מאד נעלה כמלאך ד' צבאות יתאספו לשמוע דבריו הנעימים. כן הי' מרע"ה כל העם באו לשמוע קיל דבר ד' מתוך גרונו והן נאספין ע"פ דיבורו מעצמן באו מכל עבר ופנה לשמוע בקולו כי הבינו גדולתו וצדקתו, לא גער בהם, לזאת מיהרו ונהרו אליו כל ישראל וידבר להם נכבדות כאב לבנו וכל פקודתו הי' רק בלשון חיבה יתירה גם בקשתו הי' שיאהב איש רעהו כמ"ש ואהבת לרעך כמוך אני ד', מצאתי במדרש פעם אחת הי' שופט אחד שפט איש אחד למיתה אחרי כגמר דינו ביקש רשות לילך לביתו על זמן מה לנשק לבניו ולבנותיו קודם מיתו ושאל אותו השופט מה הערבון בידך שאוכל להניח אותך לביתך הלא לא תשוב לקבל עליך אח"כ המיתה! עמד חבירו על רגליו ואמר להשופט אנכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאותיו אליך ונשמתי בידך ואשאר למשכון תחתיו ואם לא יבוא רעי לזמן המוגבל הרגני בא הרוג, ונתן השופט רשות להנשפט לילך לביתו וכאשר עבר זמן המוגבל ועוד רגעים חסרים ולא בא האמינו כל יושבי שם כי לא יבוא עוד בחזרה אולם אח"כ ברגע האחרונה בא הנשפט בפחי נפש וצעק הנני אל תחטאו ברעיו כאשר ראה זאת השופט הוטב בעיניו מאד דרכם הישר והטוב ואמר להנשפט הנך חפשי, רק בקשה אחת יש לי מכם עתה אחרי שראיתי כי אנשי חיל אתם יקרים במו"מ נשגבות יקרי ערך כדיבי עם מוסרי נפש קחו איתי עמכם לרעי להיות חוט המשולש לא ינתק כי נפקחו עיני לראות כי צדיקים אתם ישרים ותמימים ע"כ, וז"ש הכ' ואהבת לרעך כמוך אז אני ד' שוכן בתוככם, כן הי' מרע"ה מוסר נפשו בעד ישראל לכן אינו אוסיף בידים בחזקה רק שהכירו צדקתו אשר פעל כל ימיו לישראל לכן לא נשארו בביתם כי הבינו רוממותו ובאו מעצמם בזריזות.
ויבואו כל איש אשר נשאו לבו ואשר נדבה רוחו, כמו בבנין משכן כן הי' בשעת הפרידה באוהעל המסירת נפש אצל היראים גדול מאד, ואפרש הפסוק בזה כי נראה בחוש דטבע האיש כמו הרוח. וטבע האשה כמו הלב, כי האשה לרוב נלכדה למורך לבבה ונטתה מיד גם לבכיה וגם בעד דבר קטן. אולם גם בקל להשיג ממנה נדבה אבל לדבר גדול לא תנשא מהרוח להתאמץ לזה, והאיש אשר לבבו אינו כ"כ רך אולם לדבר גדול ישאו הרוח. הגם לדבר פשוט אינו הושיט ידו מהר יען קשה עליו דאגת הפרנסה כי הוא המשביר לחם לביתו, לכן בטבע האשה היא הלב והאיש הוא הרוח אבל בבנין המשכן שניהם כאחד טובים היו כי רצים בכל לבבם ונתאחדו לאחד ונחלפו מדותם, האיש נכבש מהלב ג"כ, ואשה נכבשה ג"כ מהרוח, כי שניהם הי' שוים למצוה גדולה כזו להקמת המשכן כי הבינו כי משם תצא תורה ודבר ד' וכולם ראו קדושת הדבר, ויבואו כל איש ואשה להביא לכבוד שמים מה שבידם למשכן למען תהי' השראת השכינה ולפי"ז נבין מה דכתיב נשאו לבו ונדבה רוחו כי בדרך הטבע היא להיפך והי' צ"ל נשאו רוחו ונדבה לבו אילם אצל המשכן החליפו טבעיהם כפמ"ש לכן כתיב להיפך וד"ל.
ראה קראתי בשם בצלאל פרש"י לעשות מלאכתי את בצלאל, וצ"ב מה חידוש רש"י הלא בפסוק גופא כתיב זאת, ונ"ל כונת רש"י כי מן הראוי שהמשכן יעשה ע"י אדם גדול מפורסם ראה לתפקוד חשוב וקדוש לזאת הי' מן ההכרח שהי"ת ירוממו וינשאו ויגדלו טרם בשם. לזה אמר ראה קראתי "בשם" בצלאל, ויפה פרש"י לעשות מלאכתי את בצלאל לפארו ברבים בטרם במדרש שם כתוב אחד אומר "ראה" וכתוב אחד ראו' ראה בתחתונים וראו בעליונים שנ' ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, ונ"ל לפרש כשנתבונן כמה מדריגות במשרתי המלך והמדינה מהקטן שבקטנים. עד הגדול שבגדולים, ובכ"ז כלם שוים שגם הגדול שבכולם הוא ג"כ רק עבד מלך כמו הקטן, ואם כי מהגדול שבעבדי המלך ורואי פניו תמיד רק מדריגה אחת למשפחת מלך. בכ"ז השר הגדול הזה רחוק הרבה מהם, יותר ממה שהוא רחוק מעבד הקטן שהוא תחתיו במדריגה נמוכה שבנמוכה. כי העבד הקטן והנמוך והשר הגדול כקטן כגדול עבד ומשרת המלך הוא, לא כן הנולד ממשפחת המלך, על כן לא ישיג לעולם השר הגדול הזה זאת, אולם יש יוצא מן הכלל איש חונן בכשרונות נפלאים בחכמה כשגבה אשר האציל עליו אבי החכמה, וברוח ד' אשר בקרבו יעלה ויבוא גם למדריגת קרובו ומשפחת המלך, לזה זכה בצלאל בונה משכן ד' בתחתונים הוא האיש אשר הבין לבנותו במדתו ובתבנותו ככל אשר צוה ד', אולם עלה ג"כ למדריגה עליונה לכוון שיהי' המקדש שלמטה מכיוון למקדש שלמעלה היינו שנתקבל גם בפמליא שלמעלה, וזה מרמז המדרש בעליונים גם כן עלה בצלאל במדריגתו, כמ"ש ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, אלקים היינו בהמ"ק שלמעלה "ואדם" בהמ"ק שלמטה וז"ש "ראה" "וראו" ונכון ב"ה.
והנה באוהעל ג"כ ראו אז קדושת אאמו"ר ז"ל על פיו יצאו ועל פיו באו כי תשף אותם בקדושתו יען הוא כיוון ג"כ בבנין קהלה של היראים בבהכנ"ס בהמ"ק שלמעלה, כי בעת ההיא שפרד הקהלה ובדל אותם מתוך אלו אשר בקשו להשחית כחלת די, שאג כארי "מי לד' אלי' וקבצו אליו בני יעקב כולם היראים לשמוע בקול דברי ואמרו כל אשר דיבר ד' נעשה ובאחת מסרו נפשם בעת ההיא כידוע לכל איני אוסף האנשים בידים רק ע"י שהכירו גדול צדקתו, והיראים הי' אז יקרי ערך כי הי' נאספין מעצמם עפ"י דיבורו שהבינו יקרת ערכו הרם ושמעו לקול רבם הקדוש ז"ל, הוא הי' להם כאב לבנים והמה הי' אליו כבנים לאביהם והי' כולם במדת נשאו לבו ונדבה רוחו, יחד למשפט נקרבו בעד ד' ובעד תורתו רק לש"ש, אחר זמן מה הי' אחדים נלכדו ברשת מדיחים והי' הכו בסנורים אולם מורא שמים עלה על ראשם אח"כ, וחזרו לרבם, מחל להם והתפלל בעדם כי שבו בכל לבבם וקבלם בסבר פנים יפות, כי הי' אצלו מדת פנחס בן אלעזר הכהן כמ"ש, בקנאו את קנאתי ולא כליתי ברש"י "שהי' לי לקצוף" ואבאר כוונת רש"י בעזהי"ת עפ"י משל אם יש למלך הרבה כלי מלחמה בתוכם רומח אחד, בכל כלי המלחמה נתן רשות להשתמש בהם חוץ מהרומח. בזה רק הוא בעצמו משתמש בו יען רק הוא יבין להשתמש בו, ועתה כבין "הנקמה" הוא כלי זיין אשר המלך בכפלים משתמש בו, אולם לאחר לא נתן רשות שהוא חרב פיפיות וסכנה גדולה ביד אדם, יען אם הוא משתמש בו ואין כוונתו לש"ש טהורה וזכה בלי פניאה אז הוא יאבד בה כי אז הוא רק רציחה, ע"כ שאל נקמות ד' אל נקמות ולא לזולתו אבל עתה פנחס תפס גם מדה זו של הקב"ה ורק לש"ש עשה בלי איזה פניאה כלל ע"כ עלה בידו לקצוף כמו כביכול בעצמו, לזאת מדייק רש"י "בקצפו את הקצף שהי' לי לקצוף" כהוגן ולא הי' לו פניאה כלל ולא כליתי כי אם הי' לו פניאה הייתי מכלה כי אז הי' רק רציחה, לכך נתתי לו בריתי שלום.
שם תחת אשר קנא וכו' ויכפר על בני ישראל, נ"ל לפרש עפ"י משל פעם אחת הי' מלך אחד שלח שני שרי צבא למקום אחד אשר שמע שמרדו שם נגדו, ונתן להם פקודה שיודיעוהו מיד מה פעלו שם בחלק מדינתו, כי קמו שם איזה אלפים אשר בקשו לשלוח יד במלכותו, כאשר שבו השני שרי צבא שאל אותם אחד אחד לבדו. הראשון הציע המעמד לפני המלך כי הי' קטטה ושערוריה שם רק בתקפו כבשם ועשה חיל שם הכה על קדקדם ועתה שקטה ושלוה אין לפחוד יותר, המלך חבש לו על החזה פאר מן הכסף לשכר, אח"כ שאל את השני והשיב למלך כי אין שם שים שערורי' גם לא הי' מן ההכרח להתאמץ שם רק כבל שוטה אחד הי' אשר כבר הוגף, זולת זה כולם אנשים שלמים וכל אחד שומע לקולך והעם כטוב בעיניך לעשות, לא הי' לי שום עבודה להשתיק כי לא הי' רעש שם. והאיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף המלך הבין הדבר לאשורו כי לא רצה להתפאר כי הוא אוהב את עמו ולא דרש לכבוד עצמו אדרבה מבקש רחמים בעדם ולטובת עמו דרש, לכן חבש על החזה של השני פאר מלא מרגליות ופנינים יקרים ע"כ, כן הי' פנחס מקנא, ומטבע המקנא שהוא מבקש ע"י רתיחתו עונש בכפלים אבל לא כן פנחס הוא מלא חסד הגם שקנא בקש רחמים וכפרה בעד ישראל כי הוא הי' רודף שלום וכו' רק להוראת שעה להציל כבוד שמים הי' תקנא אבל זולת זה הי' מלא חסד וחמלה, ע"כ כך כונת הפסוק תחת אשר קנא וכו' בכל זאת מעתיר כפרה בעדם היינו ויכפר על בני ישראל לכן והיתה וכו', כך הי' אאמו"ר הקדוש ז"ל עמד בין החיים אלו היראים ובין המתים אלו הפושעים ותעצר המחלוקה, הי' מקנא קנאת ד' צבאות באוהעל וכן באונגוואר, הניף ידו בעים ני רוח ד' פעם בקרבו אבל רק לש"ש, זולת זה הי' רודף שלום וביקש כפרה בעד כל איש ואיש מישראל, כי אם יש לאדם רתיחה אדם גופו אז בקל יכול לחטוא אולם רתיחה מנשמה טהורה זו לא תביאהו לידי חטא, אבי הקדוש ז"ל עמד בפרץ כל ימי חייו ומעולם לא אמר דבר וחזר לאחוריו אבל רק אם הי' נגד חוקי חורב תוה"ק אז הרס ולא חמל סתר ע"מ לבנות, וזו"ז הי' מכבד כל אדם הגם שלא נשא פני עשיר ומורא לא עלה על ראשו מעולם. אבל נגד יראי ד' וחושבי שמו הי' עניו מאד, וטבעו הי' להחביא עצמו הגם שהי' נשיא בישראל, רק לכבוד שמים אז הי' גבור כארי לעשות רצון אביו שבשמים ואז עלה על במתי אביו הקדוש ז"ל במסירת נפשו.
לעת מלאות לו שבעים שנה עשו לו תלמידיו כבוד גדול בחיבה יתירה נהרו אליו כמה מאות תלמידיו הי"ו מכל עבר ופנה לכבוד רבם לאונגוואר להנות מזיו כבודו ולברכו, דרש להם בבהכנ"ס חריפות עמוק עמוק מאד וגם מוסר השכל והלהיב לבבם להרמת קרן התורה והיראה, ומפורש יוצא מפיו בקדושה ובטהרה ברכת שהחיינו וכל העם ענו אחריו אמן ויברכו אותו אלפים יהודים בקול גדול עד שנשמע למרחוק ויצהלו כל היראים מאוהעל ומאונגוואר וכל שאר מכבדיו אשר באו לכבודו, ונתן טעם לברכת שהחיינו יען ששיטות חלוקות יש הי' שם רבנים מורי הוראה ראשי קהלות יקרי ערך ת"ח וחושבי שמו ית"ש, גם הי' סעודה גדולה על שלחן לפני ד' כי נתמלאה כל הבית אורה מתורה, אח"כ עמד אאמו"ר הקדוש ז"ל וביקש שכל אחד ישב על מקומו ולא יקומו מפניו כי קמו לכבודו, אבל הוא רצה לכבדם להשיב גמולם בראשם בתודה, והלך אצלם והושיט לכל אחד ואחד בברכה ידו הנקיה כי הוא הי' בקי כפים מפורסם בכל חייו, והמה שמחים וטובי לב והודו לד' כי עשה טובה לעמו ישראל כי האריך ימיו, אח"כ הלכו לאהליהם במדות ד' אשר הוא מעוזם ברכם בכלל ובפרט, או אמרתי פשט על וזרחה לכם יראי שמי וכו' כי אם החביא האדם א"ע במחתרת אז לא תזרח עליו השמש, אולם אם עומד נגד השמש לקבל הזריחה אז תזרח עליו השמש, כן אצל גדול וצדיק אם יתרחק ממנו הרחק לא יכול להאציל עליו ואם מתקרב אצלו דאציל עליו. לכן רק ליראי הי"ת הוא זורח היינו לכם יראי שמי וק"ל, גם פרשתי הגמ' לא להכל אורה ולא להכל שמחה אורה לצדיקים ושמחה לישרי לב שנאמר אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה בכל המפורשים אי' כי הצדיק יותר מן ישרי לב רק רש"י מפרש דישרי לב "דעדיפי מצדיקים" אשר קשה להבין כי הסברא נותנת כי בכלל צדיק ישרי לב, ע"כ נלע"ד לפרש פרש"י כי ישרי לב אשר מתקרבים לצדיקים הגם שהמה אינם יראי ד' המה יותר מן ישרי לב שאינם מכבדים ואינם מקרבים הצדיק כי הישרי לב המתקרבים יביאו מחדר צדיק בושם לביתם מו"מ טובות אשר לומדים מצדיקים ע"כ הפשט "ישרי לב דעדיפי" זה קיבלו מצדיקים וזה "מצדיקים" אשר למדו מצדיקים וק"ל
והנה עד הנה ביארתי מדת ענוה אצל מרע"ה, ועתה אבאר גם אצל יעאע"ה כי מצאנו מדת ענוה ביתר שאת אצל יעקב, ויאבק איש עמו וירא כי לא יכול לו ויאמר שלחינו בי עלה השחד ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתנו ויאמר לא יקרא וכו' כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל. שמעתי סיפור נאה מרבינו אלי' מווילנא ז"ל שהי' פ"א בנ"ש בגלותו ופגש אותו בחצר המקוה בהו"ר רבינו מרדכי בנעט ז"ל, וכאשר ראה אותו עוד בטרם הכירו הבין ברוח קדשו כי הוא קדוש ה' ונתן לו שלום, שאל אותו מה שמך ומאיזה עיר אתה השיב לו רבי אנכי מפולין מעיר קטנה אשר בלעדי זה לא תדע, אמר לו אעפ"כ אחפוץ לדעת, השיב לו רבי למה זה תשאל לשמי מה נ"מ לך. השיב לו אנכי פה תרא דאתרא וגוזרני עליך להגיד לי. אז השיב לו אנכי אלי' מווילנא, ואמר לו ר' מרדכי בנעט ז"ל אכן יש איש אלקים במקום הזה ואנכי לא ידעתי סלח לי כבד אכבדך מאד ע"ז אמר לו ר' אלי' מווילנא ז"ל גוזרני עליך שלא יודע לשום איש שאנכי פה, לא שמי ולא שם עירי אח"כ יצא ר' מרדכי בנעט ז"ל לביתו בצערו כי לא יכול לכבדו וכו' ע"כ, דומה לנמשל אשר פגע המלאך ליעקב אבינו ע"ה, כי ידוע אם האדם צדיק כל ימיו ומלא בתורה על כל גדותיו ואם יש בו גאות אז יאבד כל הון תורה וכל רכוש צדקותיו כי גאות אדם תשפילנו. שרו של עשו אשר הי' תמיד חשק למצוא עבירות אצל יעקב חפש בכל מטמוניו ומצאו שלם בכל, הגם שהי' עם עשו ולבן בכל זאת עומד בצדקו. כאשר ביאר אאזמו"ר הקדוש זללה"ה הפסוק ויברח יעקב שדה ארם ויעבוד ישראל באשה ובאשה שמר "ויברח יעקב" בורח בלי משען לתם ובסכנה גדולה בכל זאת עומד בצדקו, ואח"כ "שדה ארם" שם מצא כל טוב בבית לבן ומדרך הטבע לנטות אחר דעת המטיב, ולא נטה אחר לבן ועמד בצדקו, אח"כ ויעבוד ישראל "באשה" עבד בעד אשה וכמו שמצינו נשיו הטו את לבבו והוא עמד בצדקו, ואל תאמר יען שהי' זמן קצר לכן לא עזב עוד אמונתו לא כן כי הי' לזמן רב "ובאשה שמר" ע"כ עלה בזה יעקב כל המדריגות ועמד בצדקו, ונסה המלאך למצוא תחבולה להנטותו הדרך אשר יכשילו וילכדו ברשתו, ואמר ליעקב אבינו "שלחינו" כי ברשותך אני ואתה אדוני, למען יתגאה יעקב וילכד בגאות, למען ישפיל אותו ע"י כן כי לא יכול לו רק אם נפול יפול לפניו אז חשב כי יכול לו, אילם יעקב הי' באמת עניו ולא נפל ברשת הטמן לו, ויאמר לו לא כי אתה אדוני כי אתה למעלה ממני, לא אשלחך כי אם ברכתנו בזה עמד בנסיון גדול כי לא נתגאה על ידי כך, אז אמר לו המלאך כי שרית וכו' היית בסכנה לאבד הכל ע"י גאוה, ועם אנשים אשר נלחמת עם עשו ולבן בעד אמונתך ויכלת להם, וכן במדרש "נתגששת עם עליונים ותחתונים ויכלת להם", ופרשתי הפסוק ובאונו שרה את אלקים למה בחר לשון "ובאונו" לרמז ראשית אוני בזה אשר כבש מעיינו עד פ"ד שנה בזה עמד בטהרה כמו מלאך, בזה האון נצח את המלאך לכן אמר הלשון "ובאונו" ודו"ק,
ועתה נשוב לספר עוד מגדולת מרע"ה, כשעלה משה למרום לקבל את התורה אמרו המלאכים מה לילוד אשה בינינו וכו' אמר לו הקב"ה החזר להם תשובה, ונ"ל כי מרע"ה כאשר שמע שאמרו תנה הודך על השמים חרד חרדה גדולה כי חשב שהאמת אתם כי מה אנוש כי תזכרנו אולם הקב"ה אמר למשה אל תירא החזר להם שיש "תשובה" אשר על ידה יעלה האדם על מדרגה עליונה, דהי' די לומר החזר להם ולמותר היא הלשון "תשובה" לכן זאת היא הכונה לענ"ד – גדול כח התשובה האיר לנו המדרש שפגע אדם בקין א"ל מה נעשה בדינך השיב עשיתי תשובה ונתפשרתי אמר אדם, כך גדול כח התשובה מיד פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת ויל"ד מה שאל אדה"ר את קין הלא בל"ס ידע מה שנכתב בתורה כי היא איתן אדונינו, אולם אדה"ר לפי גודל השגתו כי הי' יציר כפיו של הקב"ה לא הבין זאת ר"ל דהגם שעשה תשובה והקב"ה מחל לו. אמנם איך יכול לסבול ולהרגיע נפשו, ע"כ שאלהו מה נעשה בדינך שאתה בעצמך תדין נפשך האיך תשקיט המיות לבבך וסערות רוחך. הלא קין בעצמו צווח ואמר גדול "עוני" מנשוא ולא אמר גדול "עונשי" מנשוא, באשר לכל עונש ראיתי תכלה וקץ אולם לנגעי לב החוטא אין רפואה ותעלה כי כל עוד שחטאותיו לנגדו לא ישקוט ולא יניח, ע"ז תשובת קין, דע כי חסדי ד' בכפלים כי לא לבד שמחל עוני אף גם זאת שחנני "שנתפשרתי" והביא לנפשי מכות ומרגיע, וכאשר שמע זאת אדה"ר אמר כך גדול כחו של תשובה מיד פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת, גילה ורננה על מנוחת הנפש והשקטת הלב שעליהם מרמז ומורה השבת וגם לרבות לפאר היוצר אשר מה מאד עמקו מחשבותיו. ונחזור לענינינו אח"כ אמר מרע"ה אירא אנכי שמא ישרפוני בהבל פיהם אמר הקב"ה אחוז בכסא כבודי" אפרש ע"פ דברי אאמורז"ל אשר הסביר ד' ר' לוי "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד" למה לא אמר עד כסא המשפט ואמר כי ישנם אשר חטאו רוב שנותם ואח"כ רוצים לחזור בתשובה אולם ידוע כי נגד כבודו של אדם להיות הפכפך, כי האדם מחויב כפי הבנה של בנ"א לעמוד על משמרתו לכן אחר גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, בזה האופן אפרש "אחוז בכסא כבודי" כי מרע"ה אמר אירא אנכי שמא ישרפונו בהבל פיהם היינו שיאמרו איך תוכל להיות הפכפך כי לפי הבנת בכ"א זו מדה מגונה ע"ז אמר הקב"ה תשובה איננה נגד הכבוד ואדרבה זה תפארתו וזה כבודו לכן אמר אחוז בכסא כבודי והבן.
כאשר חינן מרע"ה ואתחנן וכו' אחר ואת ידך החזקה פרש"י החזקה שאתה כובש ברחמים את מדת הדין החזקה, לעד"נ לפרש היטב יען אם נאמר אצל הקב"ה ואת ידך. די, כי אצל אדם יש מדריגות אבל אצל הקב"ה הכל מוחלט ולמה אחר "החזקה" כי מיד כאשר אמר ואת ידך כבין בלעדי זה החזקה, ע"כ למותר לותר החזקה לכן פרש"י שיש גם אצל הקב"ה מול האדם מדריגות כי הקב"ה הכל יכול אבל מדת הדין לא נוכל לסבול כי אז ח"ו נאבד ורק אם יהי' במדת הרחמים נוכל לעמוד ע"כ מדת הרחמים מדריגה עליונה מול האדם ממדריגת מדת הדין לכן ואת ידך היינו היכולת בלתי גבול "החזקה" היינו הרחמים בלתי גבול אבל מרובה מדת הרחמים ממדת הדין זה החזקה "ואת ידך" בלי החזקה היינו רק מדת דין אולם "החזקה" שאתה כובש ברחמים מדת הדין זה "החזקה" זה כונת רש"י לענ"ד, גם פרשתי ביד חזקה ובזרוע נטוי' בפ"ע. דאם אחד גובר את חבירו באופן אשר השליך אותו ארצה ויך אותו כי כפל שם שדוד זה הוי ביד חזקה אבל אם אחד חלוש והאחר בא ותמכו ולולי זאת נפל לארץ בזו זרוע נטויה כי בזרועו תמכו כן הי' ישראל בשעת שאמר שרו של עשיו הללו והללו עובדי ע"ז והי' סכנה גדולה קיטרוג זה לישראל אולם הקב"ה זכר בריתו לאבות גם ראה הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם וגם ראה טהרת הנשים אשר אין שום אומה במדריגה זו עד היום (וכמי שפ"י אאמו"ר ז"ל הפסיק ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה גם שמע צעקת בני ישראל אשר הי' בכפלים, ולכן אמר "ויאנחו ויזעקו", צעקו כי קשה להם לסבול יותר העבודה קשה אשר המצרים מעבידים אותם, גם ראו כי נטבעו במ"ט שערי טומאה ורצונם הי' לשוב אל ד' להיות עם קדוש, זאת הי' זעקתם אל ד', אולם עולה אצלם בתפלה לשוב אל ד' יותר מן התפלה להיות חפשי מן העבודה. כי הי' במדריגה נשגבה, והעיקר הי' אצלם להיות בנים לד' כבתחלה והתפלה להיות חפשי מן העבודה הי' טפל נגד הבקשה לשוב אל ד' וז"ש "ותעל שועתם אל האלקים" היינו לשוב אל ד' מן "העבודה" מן שועתם להיות חפשי מהעבודה ע"כ וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים לכן ראה הקב"ה כי המה זרע ברך ד' בני אברהם יצחק ויעקב והוציאם ממצרים ודפאחש"י) לכן ריחם עליהם בשני אופנים "ביד חזקה להכותם בעשר מכות גם בזרועו נטוי' לתמוך ישראל כי כמעט כפלו על ידי קיטרוג הנ"ל, נזכרתי בעת כתבי זאת מה שפי' אאמו"ר הגה"ק ז"ל על המדרש ויואל משה שנשבע מרע"ה ליתרו שהבן אשר יהי' לו תחלה יהי' לע"ז, והוא תמוה ושמעתי זה כביר פרושים שונים אולם לא השביעני רצון ושאלתי פ"א את אאמו"ר ז"ל והשיב מי הגיד לך כי התיבות במדרש הוא לע"ז לדעתי הוא לעובדי זרה, והפשט הוא כמו שמצינו ויחד יתרו שנעשה בשרו חדודין יען אהב קרוביו ואוהביו רצה להביאם תחת כנפי השכינה וחשב כי בני משה יהי' גדולים בישראל ע"כ חפץ שבן הראשון ילמד עמהם אמונת הי"ת ע"כ, לע"ד טרם נשאת צפורה כבר הי' יתרו מאמין בהי"ת כי זולת זה לא הי' לקחה משרע"ה לאשה לכן אמר יתרו עתה ידעתי היינו כבר ידעתי מעת לקח משה בתי אולם לא הבנתי ולא השגתי עד כה גדולת הי"ת עתה אבין יותר ע"כ ביקש יתרו שבכדו יגייר אנשיו ומשפחתו וק"ל.
ועתה אשיב אל הנ"ל. בזה פרשתי הפסוק דבר נא באזני העם וישאלו ממצרים איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה וכו', רש"י הביא הגמרא דברכות ומוסיף ג' תיבות הזהירם על כך שלא יאמר אותו צדיק אברהם "ועבדום וענו אותם קיים ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם" גם פירש עוד אצל הפסוק ובני ישראל עשו כדבר משה "כלעיל איש מאת רעהו" אשר נראה כמותר, וקשה הרבה שחשדו שאברהם יהרהר נגד הקב"ה כי ידענו אצל בנו יחידו שעקל אותו ע"ג המזבח ולא הרהר אחר הקב"ה ואצל הבטחת רכוש גדול יהרהר, גם למה נטל רש"י אצל "ובני ישראל" וכו' גם מה זה "אותו צדיק" אצל אברהם מה כיון בזה, אולם נלע"ד לפרש בטוב טעם ודעת בעה"י, כי אברהם אבינו לא הרהר אחרי הקב"ה ח"ו רק הרהר אחר ישראל כי ידענו היטב שכ"ז שישראל נתונים בצרה המה דבקים בד' ובקרבם ד', אולם אם נתעשרו בפרט בפתאום אז ישכחו בורא עולם ואין ד' בקרבם וישמן ישורין ויבעט וראשית אצלם הנוגע לצניעות אשר זאת יעזבו, וידענו היטב כי רק מדת הצניעות הציל את ישראל מיד מצרים כי גם בעת שהי' אף הם נטבעים בטומאה נשאר עוד בבתיהם מדת הצניעות וזאת הצילם לזאת חידש רש"י בהג' מלות הזהירם על כך על זאת כמה שאמר בתורה וישאלו איש מאת רעהו דהלא די אם אמרה התורה וישאלו ממצרים אבל בכיון אמרה רק "איש מאת רעהו" וע"כ מדייק רש"י "הזהירם על כך שלא יהי' תערובת נשים ואנשים כי זה סכנה גדולה כי נראה בגמ' בשכר נשים צדקניות שהי' בדור, ישראל נגאלו, אמרתי כי למותר תיבות "שהי' בדור" אולם בכוונה אמרו זאת כי אז נאמין שצדקניות המה אם נראה "בדורה" היינו בניה אחריה, פעולתה, אז נאמין שהי' צדיקת, עכ"פ רק זאת לפנינו לדייק שיהי' צניעות, כי לולא זאת אין קיום לישראל ולכן נגאלו, לכן הזהירם שלא יאמר אותו צדיק אברהם ועבדום וענו אותם קיים בהם, היינו בעת עבדות הי' בקרבם ד' "קיים בהם" אולם בעת חירות בפרט שיהי' להם רכוש גדול לא ישאר בקרבם הי"ת היינו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים הקב"ה בקרבם, כי יעזבו הי"ת ע"י שהשעה משחקת להם ע"כ אחר שלא תצמח מזה תערובת כי מזה תצמח פריצות ואז יאבדו ח"ו זאת הרהר אברהם שהי' דואג שישראל יהי' אח"כ כשכורי יין מרוב עשרם ויחללו ש"ש ח"ו, גם מדויק רש"י אצל הפסוק "ובני ישראל עשו כדבר משה", דהדבר משה לא הי' שישאלו כי זה דבר ד' אולם דבר משה בזה שיהי' "איש מאת רעהו" שלא יהי' פריצות ע"כ על האופן אשר יהיו הזהירם זה דבר משה, ודוק כי זה נכון וברור הוא ב"ה. והאמין בד' ויחשביה לו בדקה וכו' יל"ד מדוע תגיע לו צדקה הלא החיוב להאמין בהי"ת ורק אם לא נאמין מגיע לנו עונש, אבל כדייק, כי לא אמר ויאמן בד' רק והאמין בד' משמע שהביא אמונה בלב אחרים, וע"ז מגיע לו צדקה כי מגייר האנשים לזאת אמר הלשון "והאמין" וק"ל ומדויק ג"כ שלא יאמר אותו צדיק וכו' דהלא שאר אבות ג"כ הי' צדיקים ולמה מדייק אותו צדיק' ולהנ"ל יובן ואציע עוד כי ידוע מדת חסד הוא לאאע"ה עטרה לראשו כמו שנאמר וירא אליו ד' וכו' והוא יושב פתח האוהל פרש"י "לראות אם עובר ושב ויכניסם בביתו", ואמרתי בכוונת ד' רש"י כי אצל אאע"ה הי' ב' מדות בגבורה גבוה ומפורסמת א' להטיב עם כל איש לתת לו לחם ושמלה מחי' וכלכלה ומקום ללון כי הי' משלים עצמו בשני דברים אשר הושיט ידו לעזר ולסעד בכל ענינים גם לרפאותם כשמש בצהרים הי' אור ומאיר לכל אדם יושב פתח האוהל כחום היום דוגמת כחום היום בזריחתה ולרפאות לכל להנאתם ולטובתם להאכיל ולהשקות וכיו"ב, ב' להביאם תחת כנפי השכינה לנטוע בהם אמונת ד' להורותם דרך ד', ויען ידע כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא אולם יש תשובה, לכן פרש"י לראות אם "עובר ושב" היינו אם עובר עבירה שישוב אל ד' וזה "ושב" ואח"כ גם יכניסם בביתו לתת להם לחם לאכול ובגד ללבוש. ע"כ בשתי מדות הללו מדד להם רפואת הנפש ורפואת הגוף להברות גופם ולתקן נשמתם ודו"ק.
ברש"י שם בא לבקר את החולה וכ"ל כי הקב"ה חפץ לנסותו ולכסותו, לנסותו אם עומד בצדקו גם בשעת חליו, ולכסותו אח"כ אם עמד בנסיונו שיהי' לנס עמו, כי אם האדם בריא אולם עשיר וגבור אז ג"כ יאתה לו שכר אם יתאמץ לטובת הכלל אבל על מעלות סולם זו הי' כבר נודע צדקת אאע"ה, ועתה חפץ הש"י לנסותו בעת חליו כאשר יש לו יסורים קשים אם גם אז מהיר במלאכת שמים במצוה ובא לבקר החולה לא למען יראה באיזה מעמד הוא כמו לבקרהו כי זאת ידע הקב"ה בלעדי זה רק בא לבקרו לנסותו כמו ביקור ד' ימים אצל קרבן וכמו לא יבקר בין טוב לרע וכמו כבקרת רועה עדרו, ומצאו זהיר במצוה קלה כבחמורה, לכן אמרה המשנה באבות בעשרה נסיונות נתנסה אאע"ה ועמד בכלם:
דלמה לא אמר ועמד בהם אחרי שאמר עשרה וכו' אלא לרבות בא, כי ידוע "שכולם" רבוי היא בגמרא כמה פעמים, לכן לדעתי הי' לאאע"ה אבות נסיונות עשרה אבל תולדות נסיונות הי' כמים נשפכו כי על כל פסיעה ופסיעה הי' לו נסיונות בל"ס כל חייו כי רבו כמו רבו. כמו שביארתי שעמד בנסיון בעת חליו שהלך לראות אם עובר ושב לזאת אמר ועמד בכלם חוץ העשרה נסיונות, וב"ה נכון הוא, והנה בגמ' שבת פ"ט אמר לו הקב"ה לאאע"ה בניך חטאו אמר אאע"ה ימחו על קידוש שמך וכו' מזה נראה הגם שהי' מלא חסד וכנ"ל אולם בעת שהי' נגד כבוד שמים לא חס עליהם לכן פירש"י "אותו צדיק" אברהם אל תאמין שבעת צרה יסמוך אותך בחסדו אם תמרוד נגד הש"י כי הוא צדיק ולא ישא לפשעכם כי שם ד' בקרבו הגם שהוא מלא חסד ונטע אילן 'א'ש'ל מרמז על רוב צדקות פזרונו וק"ל
והנה כ"כ מצינו אצל שם בן כח מלכי צדק מלך שלם שאמר בעת ששב אאע"ה מהכות את המלכים ברוך אברם וכו' וברוך אל עליון וכו' ובגמ' שעשה שלא כהוגן שבירך עבד קודם רבו ונלע"ד לפרש ואתרץ את שם בן נח, כי ראשית בירך שם שהקב"ה נתקדש על ידי אאע"ה, ואחרי שנתקדש שמו של הקב"ה ע"י אאע"ה, נתן ברכת תודה כי נפלו ביד אאע"ה ולא ביד אכזר. יען עילם הי' בכדו, אבל העיקר הי' אצל שם שיתקדש שמו של הקב"ה רק אחרי שנעשה קה"ש שמה שנפלו ביד אאע"ה מהטעם שאמרתי. בזה אפרש הפסוק אשר מגן צריך בידיך פרש"י כמו אמגנך ישראל וכו' לפרש"י הסגיר' אבל יקשה ע"פ הפשט שמגן יהי' במקום הסגיר ע"כ לדעתי הפירש מגן היינו מגן שאאע"ה הי' מגן למלך עילם יען נפל בידו וצריך בידיך בזה ניצולו ע"כ אחרי שכבר נתקדש שמו של יתברך ושם זקינו של עילם וכרחם אב נתן תודה אח"כ על זה ועתה הפשט אשר אמר "ברוך אברם" וכו' היינו שבירך על הנצחון של אאע"ה אשר על ידו נתקדש שמו של הקב"ה לכן לא בירך בזה העבד קודם היינו את אברהם ואשר אמר ברוך וכו' ואשר מגן וכו' בזה נתן תודה שנכדו עילם נפל ביד אאע"ה שהי' מלא חסד ולא ביד אכזר ודו"ק, ועתה נחקור ממי למדו מדת הצניעות כ"כ שהי' אף במצרים צניעות וצנועים משכו ידיהם מעבירה זו ביתר שאת וביתר עז הנה זאת למדו מיוסף הצדיק מנסיונו שעמד בו והוא שעמדה לאבותינו ולנו שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו בזו העבירה, וזכות מדת הצניעות הצילנו מידם ונבין כי אין סתירה אשר נאמר ויקח משה את עצמות יוסף אמו וביושיע נאמר ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם דהגמ' מתרץ אין המצוה נקראת אלא על מי שגומרה כפי הפשוט היינו ישראל ולא משה, אבל נאמר ג"כ וחכם לב יקח שבות זה משה אשר לא הלך אחר ביזת ים במו ישראל רק אחר עצמות יוסף, לכן נ"ל לברר שמשה הגומר מרע"ה לקח את עצמות יוסף להראות צדקתו של יוסף שעומדת לעד לבני ישראל ללמוד צניעות ממנו ויהי' לנס לכל ישראל שלא יכשלו בחטא זה אשר בלעם הרשע הסית ישראל בעצתו ואמר אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים על ידי פריצות יעשה העם הזה לעמך כמו אם אמר יהי' עמך באחרית הימים אם לא יבדלו מנשים נכריות כמו שראינו בעוה"ר ע"כ הראה להם יופי יוסף אשר כבש יצרו וזה יהיה לאות ולמופת בישראל עד תמם וגם עתה אשר ירדנו בכ"ז האומה הישראלית יותר מלובש ומקושט במדת צניעות מכל אוה"ע, ע"כ לקח משה את עצמות יוסף עמו ואח"כ כאשר הי' כבר על פקודתו ביד ישראל לא הי' כפ"ת כ"כ כמו כאשר הי' נטבע בים כי הי' ברשותם בפרט הועיל להם שהארון הקודש הי' עמהם כי בל"ס ניצולו ג"כ בזכותו כי הי' לשניהם קדושתו למוסר גם זאת ששמרו אותו כי הי' שמור לי ואני אשמור לך ע"כ הגומר מרע"ה כי בזה נגמר המעשה אשר לקח את עצמות יוסף ובאמת עלו ממצרים ע"י זכות יוסף ע"כ הפשט ואת עצמות יוסף אשר העלו בנ"י ממצרים היינו העצמות העלו אותם ולא שהם העלו העצמות, העצמות הקדושים אשר לא נלכדו ביה"ר והי' לנס לכל ישראל שיהי' צניעות בביתם המה העלו בזכותם את ישראל ממצרים וביושיע סיפר לכו רק זאת שאלו עצמות אשר פעלו גאולתם קברו בשכם אשר נתן יעקב ליוסף שכם אחד על אחיו ועתה גומר המצוה מרע"ה כי הפקודה מיוסף הי' דק והעליתם את עצמותי מזה אתכם ומצות ההעלאה הי' נגמר ע"י מרע"ה וזה העיקר ואין סתירה, גם בתי' אין סתירה כי התי' ג"כ יכול להורות זאת כי הוא הי' נותר המצוה בזה שלא קברו במצרים כמ"ש ודו"ק.
והנה אחרי כי דברתי מיוסף הצדיק אשר הי' לנס עמו בצדקותיו אדבר ג"כ מגדולתו אשר העיד עליו אביו יעקב אע"ה כי לא נחשד יוסף בעיניו כי לא עלה בלב יוסף להרע לאחיו ונאמר כי הוא זה בפ' ויחי אביך צוה לפני מותו וכו' וברש"י ששינו מפני השלום כי לא ציוה יעקב כן שלא נחשד יוסף בעיניו, וקשה מדוע לא ציוה באמת יעקב אע"ה לפשר ביניהם לפני מותו כדרך האב לבנים וגם קשה מה שאמר כי לא ציוה כן' הלא לא ציוה כלל והאיך שייך לומר שינו, אמנם נראה ליישב כי מצינו בברכת יעקב לבניו ברכה כוללת ג"כ אשר אמר ברכות אביך גברו על ברכות הורי תהיין לראש יוסף וכו' היינו שאצל יעקב הי' מטתו שלמה יען לאברהם הי' ישמעאל וליצחק עשו אולם ליעקב שבטי יה כלם צדיקים לזאת גברו ברכותיו שהי' מטתו שלימה אבל ברכה זו הי' צ"ל או אצל ראובן בתחלה או אצל בנימין לבסוף גם מה זה קדקוד נזיר אחיו ובפירש"י "דפרוש מאחוהו" למה אמר זאת יעקב הלא בזה יכאיב לב יוסף ואחיו. אולם יעקב אע"ה רמז לבנו ליוסף שאז מטתו שלימה אם הוא מוחל להם אשר עשו לו בהמכירה ולולי זאת לא, ע"כ זה שיהי' מטתו שלימה רק ביד יוסף וממנו תלוי ויען שבטוח אצלו שיוסף ימחול להם ע"כ ליוסף להודות כי מטתו שלימה לכן אמר זה שגברו ברכתי על ברכת הורי שהמה עד תאות גבעות עולם מגיע השכר ליוסף והיינו תהיין לראש יוסף וכו' וכפירש"י "דפריש מאחוהו". כי בידו היא אם מחל להם ולא נחשב יוסף בעיניו שלא ימחול אבל אחי יוסף הי' קדושי עליון ג"כ אמרו הגם שיוסף מחל להם לא יצאנו בזה יד"ח ואנחנו סוברים. כי כה צוה יעקב אבינו "לאמר" כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וכו' ועתה נבין היטב שבאחת מרמז יעקב בצואתו רק לא "כן" והם שינו מפני השלום ודו"ק כי נכון הוא ב"ה.
ועתה נדבר מיצחק אבינו שיהי' חוט המשולש ולא ינתק, כי דברנו מאברהם ויעקב נדבר ג"כ מיצחק, "ויעתר לו ד'" וברש"י לו ולא לה ולפי שאין דומה תפלת צדיק ב"ר לתפלת צדיק ב"צ לפיכך כלו ולא לה'. הנה אצלי דבר פשוט כי יצחק בעצמו הי' ראוי שיעתר לו הי"ת, וכ"כ רבקה ששוים לטובה רק אצל יצחק מדייק לו' היינו לבדו בזכות עצמו נעתר השי"ת למען לא יאמינו שבזכותו לא הי' די למלאות תפלתו אמר "לו" היינו לו לבדו בלי זכות אבות שמע הש"י תפלתו הגם שרבקה הי' ג"כ ראוי שישמע הקב"ה תפלתה לא צריך לדייק לומר לה שלא הי' הו"א לטעות כי לא הי' לה זכות אבות ע"כ נדע כי הקב"ה שמע לקולה לה לבדה ויען שבכלל יותר חשוב תפלת צדיק ב"צ מתפלת צדיק ב"ר הייתי טועה לותר אצל יצחק יען שהי' לו זכות אבות שבגלל זה נשמע תפלתו כי הי' בן צדיק לזאת מדייק ויעתר לו ד'. כי הי' די ויעתר ד' למה אמר "לו" להודיעך כי יצחק בעצמו הי' ראוי לכך, ע"כ לו ולא לה "לו" הי' צריך הדיוק ולה לא הי' צריך הדיוק ודו"ק, והנה אאמו"ר הקדוש ז"ל יחוסו עד רש"י כמבואר בש"ת ובש"ר ז"ל אולם הוא אינו הוכרח לדפוק על פתחי נדיבים אבותיו הקדושים זי"ע כי הוא בעצמו הי' לגאון ולתפארת ישראל כנודע לכל וגדול מרבן שמו בכל קצוי תבל ע"י פעולתיו הנשגבות עד מרום אשר הרביץ תורה ואשר מסר עצמו לטובת הכלל אולם אנכי בעוה"ר כננס לגבי ענק אנכי מוכרח להגיד בן מי אנכי למען יקרבו אותי בגין אבותי הקדושים זי"ע בעוה"ז ובעה"ב.
ועתה אפרש אשר אי' במדרש אצל נדב ואביהו טעם העונש שלהם שלא חלקו כבוד לאהרן ולמדו זאת יען נאמר נו"א בני אהרן מה ת"ל בני אהרן מלמד שלא חלקו כבוד לאהרן. וזה קשה מאוד להבין כי נו"א אשר הקב"ה אמר עליהם בקרובי אקדש נאמר שלא כבדו לאביהם גם קשה להבין יען שנאמר בני אהרן יורה ע"ז אדרבה זה יחוסם, ונלע"ד לפרש כי מצינו אצל ראובן אשר חטא אצל בלהה ויהיו בני יעקב שנים עשר מלמד שהי' כלם צדיקים בשוה שבטי יה עדות לישראל למען שלא נאמין שירד מגדולתו לכן אמר ויהי' בני יעקב שנים עשר, עכ"פ למדין מזה שבכ"מ שמצינו דברים למותר מורה שהי' חסרון בטרם זה להורות שנתפשרו שעשה תשובה כהוגן. לזאת אחר דברים שנראים למותר כן אצל נו"א נראה איזה חסרון לתקן יען נכתב למותר בני אהרן ע"כ אמר מלמד שלא חלקו כבוד לאהרן לזאת כ' בני אהרן רק קשה איך נבין שלא חלקו כבוד לאביהם, ע"כ האמת כך הוא שנו"א הי' גדולים וצדיקים אולם לפי פרך אהרן ולפי מדריגתם עוד לא הי' עולים על במתי אביהם קדוש ד' שתתרבה כבודו על ידם שראוי לבני אהרן לכן אמר שלא חלקו כבוד לאהרן אבל לאביהם חלקו כבוד, רק לאהרן ל"ה תפארתו על ידם לכן לא אמר לאביהם רק לאהרן אמנם צדיקים הי' כי הי' בכ"ז לפני ד' כי התורה העיד כי רק לכבוד ד' מתו יען מדקדק עמהם כחוט השערה, ואהרן הי' במעלה נשגבה מאד שעמד בין החיים ובין המתים ותעצר המגפה גם הי' לו מעלה יתירה כי נאמר בו וידום אהרן ופירש"י אקבל שכר על שתיקותו ויל"ד דלמה לא אמר על השתיקה, ונ"ל דישנם אשר המה אכזרים או שאינם מאמינים בהשארת הנפש כלל לכן שותקים אבל אהרן הי מעוטה במדת רחמנות גם קדוש ד' הי' ואשר שתק הוא רק כי קיבל באהבה אשר עשה ד' ולכן נאמר ששתיקותו", ועתה הנה נתעוררתי מידידי תלמיד חביב של אאמורז"ל הרבני החו"ב מו"ה צבי דוב גרינבערגער נ"י מאונגוואר יע"א אשר רשם מרבו אאמורז"ל, בדברים י"ד בנים אתם לד"א לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת ובגמ' יבמות י"ג ע"ב וי"ד ע"א לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות ולכאו' מה שייכות ללימוד לא תעשו אגודות אגודות בין אנשים חיים לצווי לא תתגודדו שלא לעשות חבורה על מת ובגמ' שם פריך האי לא תתגודדו מבעי' לי' לגופא דאחר רחמנא לא תעשו חבורה על מת א"כ לימא קרא לא תגודדו מאי לא תתגודדו ש"מ להכי הוא דאתא ואימא כולא להכי הוא דאתי א"כ לימא קרא לא תגודו מאי לא תתגודדו ש"מ תרתי, ואולם הדבר מושכל מאוד ויתו' גם קו' הגמ' הנ"ל על דרך אגדה דשפיר ילפי' לא תעשו אגודות מהצווי זה בעצמו דלא תתגודדו שלא לעשות חבורה על מת ואין צורך לשינוי הלשון דשני הלאוים משם אחד הם מישך שייכי אהדדי, דכל ענין גדידה ושרט בבשר על מת עושין האמורי' משום דהמיתה מפרדת לגמרי בינם. ולפי שאינם מאמינים בתחיית המתים והשארת הנפש ממילא נתפרדה החבילה לעולם בין החי ובין המת, ובעבור זה עושים ענינים זרים ומשונים לבל ישכחו את מתיהם לא כן בישראל עם קדוש ובנים לד' מאמינים בהשארת הנפש ובתחיית המתים, אצלם משל המת והחי אך כמו בן שהרחיק נדוד מאבותיו לזמן קבוע ואחרי עבור הזמן ישוב לביתו ממילא גם שיש געגועים לאביו בכ"ז לא יאנח ולא יבכה מרה ויתנחם כי עוד מעט וישובו לראות איש את אחיו ויתעלסו באהבים כן הדבר הזה המות הוא אך נסיעה למרחקים לזמן קבוע ואין כאן מקום כלל להתמרמרות ולבכי יתירה והתאבלות יותר מדי, זה הטעם של הלאו לא תתגודדו ועיין ברמב"ן וממילא אם כך המדה שגם בין המתים ובין החיים יש עוד יחס וקשר אמיץ עאכו"כ שאין נכון שבין החיים בעצמן יהי' פירוד כלל וזה לא תתגודדו תן הציווי הזה בעצמו שלא לעשות חבורה על מת ולהתאבל עליו יותר מדי משם אנו למדין שכ"ש וק"ו שהחיים בעצמם לא יעשו אגודות אגודות ובין אחים יפריעו כל אחד ישבו כאחים יחדיו. איש את רעהו יתלכדו ולא יתפרדו ע"כ, ובמה שאמרתי לעיל טעם שתיקותו של אהרן כוונתי ב"ה לדעת הגדול ה"ה אאמו"ר הקדוש ז"ל – וכל בית ישראל וכו' אשר שרף ד' והלא כל אדם מת רק על פי ד' אם בא מת פקודתו הלא צבא לאנוש עלי ארץ ומי יחי' יותר משומו אל אולם נו"א מתו קודם זמנם רק שיתקדש ש"ש ע"י לכן אלו אשר לא עלו לגדולתם לא הי' מתים בדרך הטבע רק הם עלו כליל לד' רק בפקודת ד' להוראת שעה וז"ש "אשר שרף ד'" ומזה נודע גדולתם לכן בכו כל בית ישראל וק"ל.
כמראה אשר הראתיך בהוד ההר הבה קדושת מעלות אאמו"ר הקדוש ז"ל בתורה ובקדושה ובענוה אשיב אל לבי לראות לעומתו עד כמה ירדתי בעוה"ר למדריגה השפלה עד התהום מי אנכי מה חיי אם בארזים כפלה שלהבת במלאכי עליון משרתי אל וגם בהם ישים תהלה מה יענו אזובי קיר רתת רטט חיל ורעדה אחזונו פחד ובהלה הקיפוני לבי חלל בקרבי כי אנכי בעוה"ר לא חלקתי כבוד לקדושת אאמו"ר עט"ר ז"ל מעולם כראוי אולם תקותי חזקה ברחמי אב הוא תשגבי ומעוזי ביום צרה שלא תבוא, ובטרם אסיים אפרש הפסוק יענך ד' ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב כי בקשתינו מהי"ת אחת שהן שתים שיתן לנו ברוב רחמיו כל הצורך והצורך בכפלים שיעזור לנו שיהי' בבתינו ברכה הצלחה והרוחה וברחבה בהיתר ולא באיסור, שנית שיגדיל שמינו עלי ארץ שנהי' לכבוד ולתפארת ושמינו יקרא בשמו הגדול וז"ש יענך ד' ביום צרה שלא תבוא ואם ח"ו באה יענינו הי"ת שנית ישגבך שם שיהי' לנו שם ויד לכבוד ולתפארת, ומי ישגב אלקי יעקב, ועתה אין לנו לזוז "מפקודת אלעזר" היה אבי הגה"ק ז"ל כי אין לנו שיור רק התורה הזאת שבכתב ובע"פ כאשר פרשו לפנינו השמלה חז"ל ובזה מפורש דברי בן בג בג באבות הפוך בה והפוך בה וכו' שאין לך מדה טובה ממנו וכו' למה אמר כפל הפוך בפעם אחת ג"כ כבין שנשנה ונשלש עד שלא נשכך התורה אולם ישנם קלי דעת אשר יהיכו לעלות ההרה להזיד ולהרשיע לעשות בחרט ובעופרת לצייר זה יוכשר וזה אינו יוכשר בש"ס ע"ז אמר הפוך בה היינו לשנות, גם הפוך בה דכולא בה כי לא תדע איזה יוכשר יותר כי הכל דברי אלקים חיים וטובים השנים, ואל תמדוד לעצמך כי זו המדה אשר חז"ל מדדו לנו ואין לזוז ממנה כי רק זו המדה אשר אבות העולם התנאים ואמוראים פרשו לפנינו לא פחות ולא יותר עלי' אין להוסיף וממנו אין לגרוע ח"ו.
והנה לספר קורות וסיפורי נפלאותיו ופעולותיו הנשגבות של אאמו"ר הגה"ק ז"ל הכל למותר כי מי לא שמע ומי לא הכיר אותו ואת פעולותיו הלא עמד לנס עמו כל ימי חייו מי הקריב קרבן כליל לד' לכבוד שמים כמותו בעת שפרד באוהעל הקהלה להציל היראים מיד עושקיהם כי לחם מלחמות ד' ונבנה בהכנ"ס ובהמ"ד מהודר על ידו כ"כ באוכגוואר נבנה בהכנ"ס ומקוה על ידו תחת דגלו, עכ"ז לא אמנע מלכתוב קורותיו למען ידעו דורות הבאים מי פעל כ"ז בפרט יוצא חלציו הי"ו יבינו גדולת עטרת ישראל נזר משפחתם לעוררם ליראת הי"ת והפעולה תעיד על הפועל. כי הי' חד מקדמאי אאמו"ר נולד בשנת תקצ"ט כ"ג שבט בטאפאלטשאן בעת הי' זקינו בעל שערי תורה ז"ל אב"ד שם ואביו הקדוש ז"ל הי' אז שם סוחר ותופס ישיבה אח"כ הי' אביו הקדוש ז"ל אב"ד במאגטנדארף ואח"כ ממלא מקום אביו בווערבויא ומשם בא לאוהעל והי' אב"ד, כאן יותר מכ"ב שכה אאמו"ר ז"ל הי' בעת שבא אביו הקדוש ז"ל לאוהעל בן י"ג שנה ובן י"ד שנה כבר כתב חבור קטן מעט הכמות ורב האיכות אשר קראתי בשם מזכרת אהבה לכבוד אמי הצדקת על שמה ליבא ז"ל בן י"ט שנה הי' כשנשא אמי הצדקת ז"ל בת הרבני המפורסם בצדקת פזרונו ירא ד' מרבים מוהר"ר אהרן איש שלום ז"ל ואמה כבתה הצדיקת מרת בלימה ז"ל מרגע ראשונה שהיתה דבוקה בקדוש אאמורז"ל היתה משמשתו בזריזות והיתה מתבוננת ונצבת עליו לשמרו כי הי' מתמיד עצום בתורה כיום כליל עד אחר חצות ונעורה עד אשר הוא נעור כי חשקה תמיד לשרתו ולהשגיח עליו כי הי' תמיד חלוש כי לא רצה למלאות כרסו באכילה ובשתי' רק בש"ס ופוסקים ויען ידעה כי נחלש עוד בימי חרפו שמרה להברות גופו, והרבה פעמים ישבה בבגדיה ונתנמנה על מטתה אמר לה לך שכב על מטתך כהוגן כי קשה עליך להמתין אבל היא השיבה לו גם באופן זה טוב לי, כאשר ביקש אחר חצות מעט חמין רצתה בשמחה ושרתו בחיבה יתירה עד לילה האחרונה כי ישבתי אצל מטתה בלילה האחרונה וברגעיה אחרונים אמרה לי לך בני ראה את שלום אביך אם חם בחדרו ואם הוכן לו מעט חמין ובעוה"ר אחר רגעים אחדים עצמה עיניה ויצאתה נשמתה היקרה בקדושה ובטהרה, בחצות לילה שעה אחת בטרם זה אמרה לי כי תקותה שתהי' גם לאחר מותה עם אאמורז"ל יחד לאחר ארוכת ימיו ואאמורז"ל אחרי גליתי לו זאת התנה טרם הקבורה בכתב עם הח"ק כי בכל עת שאבקש לפנותה מחויבין לתת לי רשיון וכאשר יעזור לי הי"ת בל"נ אמלא רצונה כי ע"ע לא הי' יכולת בידי מכמה טעמים.