פקודת אלעזר· רבי אליעזר לעוו
בענין מילי לא ממסרן לשליח
המהרי"ט בסי' כ"ז כ' אם אמר א' לשליח צא והקדש לי שוורי אינו קדוש משום דאינו אלא דיבור ומילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח אפי' לראשון ע"ש והקשה עליו המחנה אפרים בה' שלוחין דף מ"ח סי' ז' מ"ש מהא דאמרינן בנדרים ע"ב האומר לאפטרופס כל נדרים שנודרת אשתי מכאן ועד שאבא ממקום פלוני הפר והפר לה יכול יהא מופרין ת"ל אשה יקימנו ואשה יפירנו דר"י אמר לו ר"י מצינו בכל התורה כולה שלוחו ש"א כמותו ואפילו ר"י לא קאמר אלא משום דגזירת הכתוב הוא אשה יפירנו אבל דכ"ע שלוחו של אדם כמותו וכו' והא נדר נמי ל"ה אלא דיבור, ועוד הק' לפמ"ש המהרי"ט דדוקא בתרומה יכול לעשות שליח לפי שלא בעינן אלא מחשבה שנא' ונחשב לכם וכו' אבל בהקדש לא והק' הא בהקדש נמי אמרו בתוס' כ"ו בד"ה משום דהוה תרומה וקדשים דלא בעינן אלא מחשבה מכל נדיב לב ע"ש ע"כ, ואומר אני להיפך אי הוי אמרינן דמחשבה בהקדש לא מהני ול"ה כמסירה היה יכול לעשות שליח אבל השתא דאמרינן דמהני מחשבתו ולפיכך אינו יכול לעשות שליח דלכאורה יש להקשות אמאי יכול השליח להקנות לאחרים והא לא מצי מקני דבר שאינו שלו ואע"ג דקי"ל שלוחו של אדם כמותו היינו דוקא היכא דשוי' לי' שליח אבל על המעות לא שוי' לי' שליח שהרי לא הקנה לו וא"כ אמאי מצי מקני לי' אבל י"ל פשוט דהמשלח הקנה למקבל והשליח הוא על הנתינה ולפ"ז אומר אני דזה שייך דוקא בשאר דברים אבל הכא בהקדש דלא בעינן אלא המחשבה דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי וא"כ ממנ"פ אם חשב שיהיה להקדש אמאי בעי לשליח הא בלא"ה נמי קדוש אלא דלא חישב כלל ולא הקנה להקדש וא"כ הקו' בתוקפה עומדת אמאי יכול להקנות והא הוי דבר שאינו שלו ומשו"ה כ' המהרי"ט דאינו יכול לעשות שליח אבל בהאי דנדרים שפיר היה יכול להפר אי לאו משום טעם אחר דהא לא צריך להקנות לו שום דבר והוה שלוחו ושלוחו ש"א כמותו ולפ"ז מיושב קו' הב' דהא הכא לא בעינן אלא מחשבה ולפמ"ש הוה להיפך לפי דאמרינן דמחשבה סגי ע"כ בלא חישב כלל איירי ואיני יכול לעשות שליח אבל אי לא סגי במחשבה בלחוד היה יכול לעשות שליח בשלמא בתרומה יכול לעשות שליח דהוא לא הקנה לכהנים כלום דהא התורה הקנה להם וג"כ נדחו לגמרי מש"ס דאומר אמרו גרע מאומר ותנו למהרי"ט ולפמ"ש אין דמיון כלל הכא להתם.
בגיטין כ"ד במתני' אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה נמנעו מלהשביעה, התקין ר"ג הזקן שתהא נודרת ליתומים וכו' ובגמ' אר"ה ל"ש אלא כשלא נשאת אבל נשאת אין מדירין אותה מפני שהבעל מיפר לה והק' בתוס' וידירוה עד"ר ע"ש, ונ"ל לתרץ ואומר אני להיפך משום דאין יכולין להפר לה ותעמוד באיסור כל ימיה משו"ה אין מדירין אותה דאמר ר"ה מודה רב בקופצת פירש"י וגובה כתובתה אבל ר"מ פי' דמשביעין אותה פעם אחרת ויש לעיין למה משביעין אותה פעם שנית ולמה יכולין להשביע כלל והא חשודה היא כמו דאמרי' לעיל, וי"ל לפמ"ד בב"ק ק"ו ע"א כאן בקפץ כאן בשלא קפץ וכתב הרמ"ה הביאו השמ"ק וז"ל ש"מ דמאן דמשתבע חוץ לב"ד או בב"ד מקמי דחייבוהו בי דינא שבועה צריך לשבע פעם אחרת אפומא דבי דינא עכ"ל הרי מוכח דלא אמרינן דשבע לשקר אלא דגזה"כ היא דצריך שיהי' הב"ד חייבוה כדמשמע נמי מרש"י שם בד"ה לצדדין וכו' וז"ל דאע"ג דחייבוה ב"ד שבועה כיון דמחוץ לב"ד השביעו לא קני' וכו' ע"ש ומ"ש לא קני' משמע אפי' נשבע באמת מ"מ לא קניא וא"כ אני אומר ג"כ דהיא לא חשודה לשבע לשקר אלא דאנן אמרינן דלמא לא מדכירא כ"כ ותשבע בשקר אבל מ"מ אם חזינן דשבעה כבר לא אמרינן בשקר שבעה דהרי התורה האמינה וא"כ יכולין להשביעה וג"כ צריכין להשביעה מפני שלא חייבוה ב"ד וא"כ מאי הקו' וידירוה עד"ר ויהא באיסור כל ימיה ולא חשודה, הא לפמ"ש הוה להיפך אם לא חשודה על כך א"כ ראיה דשבעה באמת ולפיכך צריך לשבע שנית ע"ד ב"ד ול"ש לומר נמנעו מלהשביעה דהא לא חשודה שתהא באיסור כל ימיה שלפי שהוא ראי' שאמת הוא לפיכך צריכה לשבע שנית.
בדף מ"א ע"ב המשחרר חצי עבדו בשטר רבי אומר קנה. והקשה הפנ"י האיך קנה הא אגיד בי' כיון דחצי גופו קני לרבי ל"ש לומר גיטו וידו באים כאחד ואין זה שחרור וכו' אלא שמעת מינה כל מלתא דאיהו לא מצי עביד מצי משוה שליח וכו' ע"ש היטב והניח בצ"ע. והנה גם התוס' הק' קו' כזה בדף כ"ג ע"ב ד"ה ונעשה כמי שהקנה וכו' ע"ש, ולפעד"נ לתרץ דהא דאמרינן מה שקנה עבד קנה רבו לאו היינו טעמא משום דאין לו יד אלא אומר אני דטעמא הכי הוי דלעולם יש לו יד לזכות אלא דרבו קנה ממנו מפני דמשועבד לו, וראי' לזה דלמה אמרינן דרבו קנה דיד עבד כיד רבו והא אין לו יד כלל ובמה זכה ש"מ דיש לו יד כמ"ש אלא דרבו קנה ממנו ולפ"ז י"ל אפכא כיון דשחררו על חציו אין לרבו יד לזכות בו מפני דעבד יש לו יד כמ"ש אלא שרבו קנה ממנו והכא לא מצי קני מיני' משום דאין לו אלא חצי יד בעבד ממילא היכא דלא מצי קני מיניה זכה הוא בעצמו וג"כ מיושב שם קו' התוס' דהתם איירי בעובר ומשום דאמרינן עובר ירך אמו ולפמ"ש מתו' היטב.
בדף ס"ד אי' א"ר קטן שנותנין לו צרור וזרקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים חפץ ומחזירו לאחר שעה זוכה בין לעצמו בין לאחרים פרש"י ומדרבנן אר"ח כי אמריתא קמי' דשמואל א"ל דא ודא אחת הוא פירש"י ב' תקנות אלה דינן שוה ע"כ. ויש לברר דברים אחדים חדא רש"י שפי' בד"ה לאחרים ומדרבנן משמע דלעצמו מדאו' קנה ולקמן בפי' בדא ודא וכו' פי' שני תקנות אלה וכו' משמע שאף לעצמו זכה רק מדרבנן וכן משמע בלולב וערבה, וגם הפ"י הרגיש בזה, ועוד בפי' על דא ודא וכו' ב' תקנות ודינן שוה ע"כ וא"כ אם מודה שמואל שב' תקנות הן ואמאי אמר שזוכה רק לעצמו ולא לאחרים. ועוד יקשה להשיטות הסוברים דעת אחרת מקנה אותו מדאו' א"כ אמאי אינו זכה לאחרים ועוד לשיטות הרמב"ם ולשאר פוסקים דפסקי שהחכמים יש להם כח רק להפקיר ממון שלזה אבל לא להקנות כזה וק' על המתני' דהנזקין נ"ט מציאת חש"ו יש בהם משום גזל מפני דרכי שלום רי"א גזל גמור פירש"י לקנות לו בקנין גמור וק' בשלמא בשאר קנינים הפקרו חכמים וממילא זכה זה בהם מפני שיש לו יד אבל בקטן אפי' הפקיעו חכמים מזה מ"מ הקטן נמי אינו יכול לקנות משום דאין לו יד אלא דנימא דחכמים הקנו לו וז"א לדעת הרמב"ם [ואח"כ ראיתי שגם אאזמ"ו הגאון בס' ש"ת ח"ב הביא קו' הלז באופן אחר].
ולע"ד יש לתרץ כל אלו הקו' דלכאו' יש לעיין שהרי לא מצינו בפי' כתוב א' שלמדו ממנו שהקטן אין לו יד מאיש זוכה ולא הקטן אין ללמוד דהתם קאי על השליחות שיקנה לאחרים אבל לעצמו אין לנו ללמוד מהכא אמנם י"ל לפמ"ש התוס' כאן בד"ה שאני במלתא דאיתא לקטן יכול להיות שליח וא"כ מוכח שפיר דקטן אין לו יד דאם איתא דיש לו יד אמאי אינו יכול לעשות שליח והא במלתא דאיתא יכול להיות שליח וא"כ לפי"ז י"ל דהא דאמרינן דקטן אין לו יד היינו מגזה"כ ובכל הש"ס קיי"ל תפסת מועט תפסת ולפ"ז אומר אני דהא דקטן אין לו יד היינו היכא דצריך להוציא זכות מאחרים או להכניס לרשות אחר אבל לקנות היכא דלא הוציא מרשות ולא הכניס בזה י"ל דיש לו יד מדאו' כדחזינן בקטנה שמת אביה שיכולה לקבל גיטה הרי שיש לה יד וא"כ שפיר יש לחלק בין מקח וממכר ומציאה לדעת אחרת מקנה אותה דבמו"מ צריך להוציא או להכניס לרשות אחר ובמציאה נמי צריך להוציא שלא יכול לקנות אחר בו ומשו"ה אין לו יד אבל בדאמ"א המקנה עצמו הוציא מרשותו אלא הקטן הכניס לרשותו ובזה יש לו יד מדאו' ובזה מתו' הקו' שעל הרמב"ם וסייעתו מה מהני תקנות חכמים במציאת חש"ו הא אין להם יד ולפמ"ש שקטן באמת יש לו יד לזכות אם אין בו זכות לאחר כלל ניחא שהכא הפקיעו מכל העולם מציאתו ואין להם בו זכות כלל וממילא יכול לזכות בו שיש לו יד ואפשר לומר דבזה נחלקו ר"י ור"ח מ"ס שזוכה לעצמו ולאחרים ומ"ס שזוכה לעצמו ולא לאחרים שי"ל רק לעצמו יש לו יד אבל לאחרים שצריך להקנות אין לו יד כמבואר ובזה מדויק שפיר רש"י בד"ה אף לאחרים ומדרבנן שלפמ"ש שקטן יש בו יד וצריכין חכמים רק להפקיע וממילא זכה בקנין דאו' וכמ"ש שדוקא לעצמו אבל לאחרים שצריך להקנות לאחר א"א לומר אלא דוקא אי אמרינן שחכמים הקנו לו והוה רק מדרבנן וז"ש רש"י ומדרבנן וג"כ מיושב שפיר מה שהקשיתי בדא ודא בפירש"י ולפמ"ש מתו' היטב שאמר לי' א"א שהתווינו ב' תקנות שאפילו אם התקינו ג"כ מ"מ אינו יכול לזכות בו לדעת הרמב"ם דדוקא לעצמו אם נאמר שהפקיעו מהם וממילא יכול לזכות אבל לאחרים א"א לומר כן שצריך להקנות לאחרים ובזה אין לו יד כמבואר אבל אין להקשות לפמ"ש דיש לו יד ואמאי אינו יכול לזכות לאחרים הא איתא בדנפשי' ז"א דדוקא אמרינן איתא בדנפשי' היכא שבזה הענין יכול הוא ג"כ לזכות בו אבל הכא בדעת אחרים מקנה אותו לאחרים אינו יכול לזכות בו שלפי בכה"ג אין לו יד כדכ' אפילו מדרבנן כנלע"ד.