פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא
סימן שפח
ש"ע ס"ב המוסר ממון וכו' ואם מת גובין מיורשיו וכו'. עיין בס' תוש"י ח"ב סי"ט דמשם באירה שלדעת רבני מקנאס ס"ל דאם לא עמד בדין הנמסר עם המוסר הדין הוא שגובין מיורשיו אפילו במקום דליכא שלשה דרכים דהואיל ולא עמדו בדין ולא ידע המוסר אם חייב או לאו ודאי לא פרעו וגובין מן היורשים בכל ענין לא כן דעת הרב יוא"ל זלה"ה הרבה לתמוה על זה ומסקנתו היא דאפילו לא עמדו בדין אין גובים אלא באופן שגובין שאר הלואות מן היורשים כמבואר בסק"ח יע"ש:
ש"ע ס"ה במור"ם מכל מקום אין לו דין מסור וכו' עיין להרב משכנות הרועים באות מי"ם סרכ"ב ובס' גושפנקא דמלכה סכ"ב ככר לאדן למר"ן חיד"א דף קנ"ט ע"ב מה ששייך לדין זה ועיין בס' התשב"ץ ח"ג סקס"ח ובס' גוא"ל סו"ס ט"ו יע"ש. ובס' פתחי סע"ה סי"ט יעו"ש:
סמ"ע סקי"ח אין חבירו חייב לשלם דריע מזלו גרם לו שיהיה נתפס עבורו אף שנפטר חבירו על ידי כך מחובו יכול לומר מפייסינא הוינא עכ"ל. ראיתי להרב שער שלמה שרצה להוכיח מדברי הסמ"ע אלו שהסמ"ע ס"ל דדעת מר"ן בש"ע היא דאפילו פוריע חובו של גוי עכ"ז יכול לומר הוה מפייסנא ליה ופטור והוכיח זה מדברי הסמ"ע אלו דהכי ס"ל וזל"ה דאי לא תימא הכי דברי הסמ"ע אלו קשה להבינם חדא דמאי ראיה מייתי מפוריע חובו דס' קכ"ח לנתפס דהכא והן מחולקין בדינם ותו קשה איך עירב שני הטעמים יחד דריע מזלו לא שייך אלא בנתפס ולא בפוריע חובו הנז' וטעם השני דמפייסנא לא שייך אלא בפוריע חוב וכו' ותו קשה מדידיה אדידיה דכאן בנתפס כתב דשייך טעם מפייסנא והתם בסק"ו כתב הטעם משום דהוצרך לפורעו בע"כ ומשום הכי אף אם פרע לכותי דלא מחיל גם לי"א הנז' פטור כנ"ל אלא ודאי כדכתיבנא דהתם בס' קכ"ח איירי לדעת הי"א הנז' בהג"ה דלא שייך מחיל בגוי להכי לא שייך טעם דנתפס בפ"ך וריע מזלו כמבואר שם בדבריו והכא איירי לדעת הש"ע דאינו מחלק בין גוי לישראל ולהכי שייכי תרי טעמי אי משום דריע מזלו או משום מפייסנא וכו' וא"כ הרי לך הסכמת הסמ"ע כאן כסברת מר"ן דכולן שוים לפטור חבירו מלשלם ודלא כי"א בהג"ה עכל"ה. ואני הצעיר כבר כתבתי לעיל בס' קכ"ח והכרחתי בהוכחות הפך דבריו דאדרבא לדעת הש"ע גם הוא ס"ל דפוריע חוב לגוי חייב חבירו לשלם לו יע"ש באורך. ועל עסקי עתה באתי להשיב על דברי הרב שרצה להוכיח דמדברי הסמ"ע כאן מבורר דהסמ"ע ס"ל גם הוא כדעת מר"ן דפוריע חוב הגוי פשוט ועל זה אני אומר דתמיהא לי היאך כתב דהסמ"ע ס"ל דמר"ן בש"ע לא ס"ל כדעת י"א בהג"ה דפוריע חוב לגוי חייב לפורעו וכו' על זה קשה לי הדבר לאומרו שהרי מצינו להסמ"ע בסקכ"ח סק"ו כתב ז"ל ומשום הכי אף אם פרע לכותי דנתבאר לעיל דלכו"ע צריך לחזור ולפרוע לו בכהאי גוונא דנתפס מכותי א"ץ לחזור ולשלם לו עכ"ל. הרי לך דכתב הסמ"ע דבפוריע לגוי כו"ע מודו דחייב לפורעו והיאך נאמר דהש"ע ס"ל דבפוריע לגוי הש"ע לא ס"ל הכי אתמיהא:
אלא נלע"ד דהש"ע לא פליג על סברת הי"א שכתב מור"ם וכמש"ל באורך סי' קכ"ח והסמ"ע אזיל ומודה דהכי ס"ל להש"ע וכדהוכחנו מדבריו בסקכ"ח סק"ו שכתב בפשיטות דבפוריע חוב לגוי כ"ע מודו כמש"ל אך כדי ליישב דברי הסמ"ע באמת בין דבריו שבס' קכ"ח סק"ד דשם כתב לסברת הי"א דבפוריע לגוי חייב לשלם לו משום דאין הגוי מתרצה כי אם ברצי כסף ובכאן בס' שפ"ח סקי"ח כתב הטעם דמי שנתפס אין חבירו חייב לשלם משני טעמי חדא משום דריע מזלו ואף שנפטר חבירו על ידי כך מחובו יכול לומר מפייסנא הוינא ליה וכו' והרי תקשה הרי אין הגוי מתרצה כי אם ברצי כסף והאיך יוצדק לומר כאן הוה מפייסנא ליה על זה אני אומר דמעקרא צריך אתה לדעת מה נענה לפי אותה הי"א דס"ל דבפוריע לגוי חייב משום שאין הגוי מתרצה כי אם ברצי כסף הרי י"א אלו ס"ל דבאנסו הגוי לישראל בעד חבירו פטור חבירו וכמ"ש ש"ע בס' כק"ח ס"ב ובכאן ודין זה הוא מוסכם אלבא דכ"ע כמ"ש הסמ"ע שם בס' קכ"ח ובכאן ויהיב טעמא הואיל ונתפס בעל כורחו ריע מזלו גרם לו והרי תקשה מאי הוי דריע מזלו גרם לו סו"ס הרי לא נתפס אלא בשביל חבירו ואלו לא היה נתפס חבירו והוא נתפס הרי לא היה הגוי מתרצה אלא ברצי כסף ומאי שנא פוריע מנתפס:
אלא דמוכרחים אנחנו לחלק ולומר דעד כאן לא אמרו דבפוריע לגוי חייב לשלם לו ולא אמרי' הוה מפייסנא ליה משום דאין הגוי מתרצה כי אם ברצי כסף לא אמרינן חלוק זה אלא דוקא בפוריע חובו של חבירו ועשה עמו חסד בזה הוא דאמרינן הואל וזה נתכוון לגמול חסד ולהילכו לפרוע לגוי אין להפסידו מכח דילמא הוה מפייסנא ליה אלא הואל וזה עשה חסד והגוי אינו מתרצה אלא ברצי כסף דין הוא שלא נפסידו אותו מחשש דילמא הוה מפייסנא ליה אבל במקום שהגוי אנס לישראל או משום איזה עלילה או אנסו לפרוע בעד חבירו בזה לא חייבו אותו חכמים הואל ולא עשה שום חסד אלא בע"כ הוצרך לפרוע בזה יוצדקו לן שני הטעמים לפוטרו הן מצד דריע מזליה גרם ליה הן מצד הואל ולא עשה חסד יכול לומר גם כן טענת מפייסנא הוינא ליה ולכך כאן הסמ"ע נקט תרי טעמי אפילו באנסו הגוי דהגם דקי"ל דבפוריע לגוי לא שייך טעם מפייסנא הואל ועשה חסד בכאן דלא עשה חסד אלא בעל כרחו יוצדק אפילו טענת מפייסנא ובזה נחה שקטה הארץ ואין כאן שום ראיה מדברי הסמ"ע לומר דהסמ"ע ס"ל דדעת מר"ן היא דאפילו פוריע לגוי יכול לומר מפייסנא אלא האמת הוא כמש"ל בס' קכ"ח יע"ש ודו"ק:
ש"ע מור"ם ס"ז וכל זה במוסר ממון אבל מוסר גופו וכו' הגם דהש"ך הרבה להשיב בסקל"ט על דין זה אנו אין לנו אלא דברי מור"ם כדקי"ל. וכן ראיתי לרבותינו האחרונים שכך דעתם עיין בס' כר"ח סקמ"ב שכך דעת הרבנים מוהרריב"ע ומוהר"ר יעבי"ץ ורבנים אחרים זכ"ל זלה"ה יע"ש. וכן ראיתי פסק כן הרב יוא"ל בתוש"י ח"ב ס"ד ועיין ג"כ לרב אחרון גושפנקא דמלכא דף מ"ז ע"ע וק"ל:
שם שנים שמסרו ביחד וכו' עיין בדברי הש"ך סק"מ שכתב דאפילו אם אין לחבירו לשלם אין צריך לשלם רק החצי עכ"ל הגם דלא כתב הרב הש"ך ז"ל שום חולק על זה ראיתי בס' כר"ח סק"ך שכתב וז"ל שנים שמסרו כאחד נעשו ערבים זל"ז ואם א"א לגבות מאחד מהם האחרים חייבים לפרוע בעדו מוהריב"ץ דף ר"מ ע"א ומוהריק"ש בס' ערך לחם סו' שפ"ח ס"ז ואם אחד מהם כפר אין הב' המודה מחייבו שבועה וכן אם היו שלשה וכפר אחד אין השנים מחייבין אותו ממון והמודה יתחייב בכל הרב הנז' סל"ז והוא הדין נמי אם אחד מהם גברא אלמא או שאחד מהם אין לו נכסים במדינה זאת אפע"פ שיש לו נכסים במדינה אחרת שיפרע מן השני ע"ך מכת"י הרב כמוהר"ש ן' זלה"ה יע"ש. עוד ראיתי לו בס' קמ"ב שכתב באחד ששלח לאחיו למסור לאדם אחד וכן היה ופסק שם הרב מוהריב"ע זלה"ה דהמשליח ואחיו כולם נעשו מוסרים ויגבה ממי שירצה מן המשליח או מן אחיו יע"ש. שמדבריו משמע דלא ערבים בלבד הוו אלא קבלנים נמי הוו ויגבה לכתחילה ממי שירצה יע"ש:
הרי לפניך דדין זה שכתב הש"ך הוא במחלוקת שנוי אכן דברי הרבנים הנז' נראה שהם היפך דברי מר"ן בסו"ס תי' שכתב בשם יש חולקים וז"ל יש חולקין דכיון דחבירו מדינא בר תשלומין אלא שאין לו ממה לשלם למה יפרע בשבילו עכ"ל. הרי מדברי סברא בתרייתא דקי"ל כוותה פסיק ותני דלאו ערבנים אינון וכעת צל"ע בדבריהם הואל ובאו בקצרה וק"ל. ועיין להרב הגואל בס' קע"ו סק"ט שכתב באחד שהודה שהוא ושותפו גנבו אם חבירו הודה ישלמו בשניהם הא לאו הכי ישלם הוא לבדו יע"ש ודו"ק:
שם במור"ם י"א דאדם המוכה וכו' הגם דהרב בד"מ כתב דאין נראה לו דין זה דכמו במסור אסור למסור מממונו גם הכא הכי הוא ע"ש עכ"פ הואל וחזר כאן ופרס מפתו עלה ודאי נקטינן כמ"ש כאז במפה ובפרט הרי הש"ך ישיב תמיהותיו כאן בסק"ג:
אלא דצריך להתיישב היאך יוצדקו דברי מור"ם אלו עם מה שפסק ביור"ד סרל"ב סי"ד שכתב שם ז"ל שני יהודים שהכו זה את זה וגזר השלטון אחר עדות אם יענשו המכה יותר מדינו נקרא אונס ואם אינם יכולים להשמט וצריכם להגיד יעידו וישלמו לניזק נזקו ואל יצילו עצמן בממון חבירהם עכ"ל וא"ך מדבריו אלה מוכח דאסור לקבול לפני הכותים במקום דמטי לחבירו הזק גדול יותר מכח עונשו ודוחק לחלק בין המוכה עצמו לעדים דזה אינו דמאי שנא דאם התרו למוכה לקבול כדי שפעם אחרת לא יוסף להרשיע א"ך הוא הדין העדים תבוא עליהם ברכת טוב ועיין בש"ך כאן סקמ"ג שהביא דברי מהר"ם מרזבור"ק בעל דין זה ושם מפורש דלאו דוקא המוכה אלא כל אדם יכול לקבול על זה לפני השר ואדרבא מצוה יש בדבר יע"ש וא"ך הואל ומור"ם פסק כאן דיכול לקבול אפילו מטי לחבירו הזק גדול והוא הדין אדם אחר יכול לקבול כמ"ש מהר"ם א"ך היאך פסק בס' רל"ב דאם העידים העידו שישלמו מכיסם ולאפס הפנאי לא עמדתי על שורשן של דברים בכל מקום אכן ראיתי להרב גור אריה הלוי זלה"ה בסקי"ב שכתב על דברי מור"ם אלו דסימן זה דדוקא בשעת זעמו ודוקא שלא היה לו ב"ד ישראל מוכן וגם בעדים שהכהו ע"כ ועיין גם להרב בני חיי הגב"י והרב הגוא"ל סקי"ב שכך כתבו בפשיטות דדוקא בשעת זעמו יע"ש וא"כ ע"פ הדברים האלה יכולים לומר דאותה הג"ה דס' רל"ב יכולים לומר דבמקום דיש ב"ד של ישראל קא מיירי או במקום שנח זעמו בזה הוא דאין יכול לקבול והעדים אינם יכולי' להעיד לא כן כאן איירי במקו' שיש בידו רשות כגון בשע' זעמו או ליכא ב"ד של יש' ודו"ק או יש לחלק דהתם בם רל"ב איירי בהכו זה לזה וזה לזה לא כן כאן איירי באחד שהוכה מחבירו בזה יכול לקבול והחלוק פשוט:
ועיין להרב מוהר"ר ר"ב זלה"ה בס' משי"ש ח"ב סק"פ דמפרש המוכה מחבירו היינו ברגיל להכותו יע"ש וע"פ דבריו אלה ודאי דלא קשה בין דברי מור"ם אלו לדסימן רל"ב ופשוט ועיין בס' כ"ו ס"ג ובסמ"ע וש"ך ובמאמר קדשין שם יע"ע:
שם המוכה מחבירו יכול לקבול וכו' עיין בדברי הרב בני חיי שמדדק מדברי מהר"ם דאם בשעת הזעם חם לבבו של קרובו ועמד והכה המכה שהוא פטור יע"ש וכל זה אם לא קבל לפני השר אבל אם כבר קבל לפני השר אפילו המוכה עצמו אינו יכול לחזור ולנקום נקמתו יע"ש בס' בני חיי הגה"ט וק"ל:
שם המוכה מחבירו וכו' עיין בס' משי"ש ח"א סכ"ב ועיין בס' גושפנקא דמלכא סמ"ו שנוגיע לדין זה ובספר מוצ"ב יע"ש ועיין בס' ככר לאדן ג"ך בדין מי שקבל לפני השר להציל שלו יע"ש:
שם ואם בזה אחר זה האחרון פטור ע"ך ואם טען המוסר שכבר קדם לו מוסר אחר אינו נאמן אפילו בשבועה מרדכי בשור שנגח משם מוהר"ש כ"י רא"ם ז"ל העתקתי שטין אלו מספר הנד"מ בשנתינו זאת זה שמו ליצחק ריח בלקוטיו אות מי"ם ס"א יע"ש:
סעיף ח' במור"ם וכן אם הודה שמסר וכו' ואם שלח כתב ידו והודה בו שמסר אם יכולים אח"ך לומר שנתכוון לכתוב דברים בטלים ומעולם לא מסר או נימא דחייב עיין זכו"ל ח"ב דף פ"ו ע"ד יע"ש דמדברי הרב תורת חסד נראה דאין לחלק בין כתב להודאת פיו יע"ש דכן מוכח מקושייתו שהוקשה על מהרש"דם והגם דהר' זכו"ל רצה לחלק בדברי מהרשד"ם עכ"פ מסוף דבריו נראה דלא שינא ושוים הם יע"ש:
סעיף י"ב במור"ם מי שעוסק בזיופים וכו' ראיתי להרב מוהר"ר רבן זלה"ה בספרו הנד"מ משי"ש ח"א קכ"ג שנשאל בראובן שמנה לגוי מעות ושמע ראובן ששמעון רצונו להלוך לשאת ולתת עם הגוי על דבר הגניבה לגנוב לו וראובן נתיירא שמא כשיגנוב שמעון יחזור עליו הגוי לומר היכן המספר שאמרת וע"ז התרה בשמעון שלא יגנוב לגוי ושמעון אף אחר התראה הלך והוליך עמו אחרים וגנבו לגוי ואשה פחד ראובן היה לו שחזר הגוי לראובן ואמר לו שמצא המספר חסר והוצרך לפרוע מהו הדין אם ישלם שמעון לראובן תשובה נראה שחייב שמעון בהפסד אף לכאורה נראה דהוי גרמא בנזקין דקי"ל פטור נראה דזה הוי בכלל גרמי וחייב וראיה לזה מדברי הסמ"ע במעשה דכותי שעשה מקח וכו' ושלח להתרות בישראל אחר ופסק לפוטרו [והא מ"ש הסמ"ע בס' שפ"ו סק"ו יע"ש] ויהיב טעמא כיון שלא הלך אליו ישראל השני וכו' משמע שאם נשתדל בדבר היה השני חייב כיון ששלח להתרות בו ונד"ז דכוותיה ועדיין צריך להתיישב בזה עכ"ל. ולדעתי הקצרה נראה לי לחלק דשאני התם דמיירי שראובן עשה מקח עם הגוי ועל זה התרה ראובן בשמעון שלא יעשה עמו מקח דאזי בשעה שעושה המקח שמעון עם הגוי הוי ברי הזיקא שבשעה שלוקח הגוי משמעון מתבטל המקח שעשה עם ראובן והוי גרמי ודאי לא כן בשעה שגונב שמעון לגוי היכן ברי הזיקא לראובן דילמא הגוי יתבע משמעון שעשה עמו משא ומתן ולא מראובן שנותן לו המעות גם ראובן יכול לדחותו ולומר דילמא שמעון גנב לך וזיל הכא קמדחי ליה זיל הכא קמדחי ליה ולמה יתחייב שמעון על כן נראה שאין ראיה. ועוד אפילו באותו מעשה שהביא הסמ"ע הרי אינו מבורר משם שאם השתדל שמעון עם הגוי שיהיה חייב לשלם אלא אם השתדל ראוי להענישו ולא לחייבו תשלומין מן הדין יע"ש:
אך בעיקר הדין הגם שהרב הניח הדבר בצריך להתיישב ונלע"ד דיש לדון בו אנן בדידן ממה שראיתי להרה"ג זרע יעקב סכ"ט שנשאל באדם אחד שתפסו אותו קרובי המלכות עבור בני עירו שזייפו לו כסף בבדין ועופרת ורצה למוסרו למלכות אשר יאמר עליו כי הוא זה אשר ירשיעון עד שיתן לו חלופיהן ובראותו צרת נפשו פרע לו מה שתבע ממנו ובו ביום הביא עדים והעידו שפלוני ופלו' הם העוסקי' בזיופים אלו והם שזייפו לגוי זה ורצה לעמוד על קו הדין אי הוי נתפש דקי"ל חבירו פטור או לחלק יצא זהו מה שנשאל הרב הנז' ועל זה עמד וימודד אר"ש בדין הנתפס על חבירו. ואחר שהעמיק והרחיב היתה מסקנתו בזה"ל המורם מזה וכו' אבל בנד"ד שהאנשים הללו אנשים בני בליעל יצאו להדיח וללסטים הבריות ולזייף להמיר טוב ברע לא יחרוך רמייה צידו ולא תעשינה ידיהם תושיה וחייבם להוציא בולעם מפיהם ולא יהיה חוטא נשכר וגדולה מזו פסק מור"ם בס' שפ"ח וסי' תכ"ד דמי שעוסק בזיופים וכדומה וכו' וטעמו משום דהוי רודף וניתן להצילו בנפשו או באחד מאיבריו אם יכולין וכן נמי באפרושי ממונא מיניה אם כוחו בממונו ובהעדרו ממנו אזל כותיה מיניה ואינו יכול לרדוף עוד כמ"ש הש"ך בדין המוסר בס' שפ"ח ס"ק ס' ע"ש והני רשעי אם באת ג"כ להחזיק ידם ולהפך בזכותם נתת יד לפושעים ומוסיפים להרשיע וכשתוציא בולעם מפיהם לא יוסיפו לחטא וכ"ש דלסברת הרב בעל הלבושים שמחוייבים הם לפרוע כדאי הוא לסמוך עליו בזה עכל"ה. א"כ ממנו נלמד במכ"ש להני גנבי שמותרים ועומדים הם והלכו בכוונה לגנוב לגוי ויוצא קלקול שיחזור לתבוע לראובן ולרעת ראובן נתכוון שהגם שהדבר שקול דבשעת גניבה אין הדבר מבורר אם הגוי יתבע לראובן או לשמעון עכ"פ שמעון הגנב בשעת מעשיו הרעים סמך לומר שאין בידו עולה וכוונתו ודאי היא לומר שראובן שנתן לו המעות נתן לו מספר חסר וא"כ פשוט דלדעת ראובן נתכוון ונוסף עוד מותרה ועומד ודאי דחייב ודו"ק:
שם במור"ם מי שרוצה לברוח וכו' ראיתי בס' משי"ש ח"א סקמ"ח שכתב וז"ל הנתפש על חבירו אם יכול להודיע חבירו או לא תשובה נראה לכאורה שיכול הוא לגלותו אמנם היינו אם היה חבירו חייב בדין וראיה מהא דאם היה חבירו רוצה לברוח ובא זה וגילה לא הוי מסור סי' שפ"ח סי"ב בהג"ה ואפע"ג שסיים כי רעה עשה דהוי כמשיב וכו' הכא אין כאן רעה דהא הגוי רוצה ליפרע ממנו ונראה הגם הכא אם גרם לו הזק יותר חייב לשלם כמו התם עכ"ל. ואני הפעוט נלע"ד דאין דמיונו עולה יפה דשאני כאן דס' שפ"ח במי שרוצה לברוח עדיין הגוי יודע בעל דינו ויודיע אותו וידו נטויה עליו לגבות ממנו בזמן שירצה ועל זה רוצה לברוח ולהמליט מחובו כדי ליפטר מהחוב וזה שהלך לגוי וספר לו שרצונו לברוח הוי כאלו מנע ישראל זה מן הריוח ועל זה אינו חייב ממון כי אם רעה עשה אבל בנדון שנשאל עליו הרב שהגוי תו לא ידע מהישראל המחויב לו א"כ אותו ישראל הרי זכה כדין מציאה הואיל והעכו"ם שכחו אין לך זכיה יותר מזה וכמו שכתוב אצלי בשאלותי באורך בראיות צודקות דעכו"ם ששכח הלואה לישראל והלך ישראל אחר והגיד לעכו"ם דחייב הישראל המגיד לשלם לחבירו דהואיל ושכח לו ההלואה זכה כדין מציאה יע"ש בסה"ק בשאלותי סי' פ"ה יעו"ש באורך והן היום נוסף עוד ראיתי להרב מוהריב"ו זלה"ה בלקוטיו אות מי"ם שכתב ז"ל ראובן שחייב לערל סך מה ולא היה זוכר הערל ממנו והלך יהודי אחד והלשינו והוליכו הערל לעש"ג והעיד היהודי לא מלבד דרשע מקרי ובר שמתא הוא חייב לשלם כל הנזק שאפשר להתברר שבא לו שהגוי לא היה זוכר ולא היה חלול ה' בדבר כיון שאין יודיעו ומכירו תהל"ת עדות ביעקב ע"כ הרי לך דהואיל והוה העכו"ם אינו יודיע להלוה דידיה ואינו עתיד לתבוע ממנו זכה הלוה כדין מציאה וא"כ כשבא העכו"ם לתבוע לישראל אחר אין לך נתפס יותר מזה דרוע מזלו של השני גרם לו ואין לך מי שנתפס על חבירו שחייב כלל וכמ"ש מר"ן בס' קכ"ח ובס' זה ס"ו ועיין שם במ"ש הסמ"ע בס' זה סקי"ח ז"ל דרוע מזלו גרם לו שיהיה נתפס עבורו אף שנפטר חבירו על ידו מחובו וכו' והרי לך דאפילו במקום שחבירו חייב עכ"ז זכה והנתפס הפסד והגם דיכולים להשיב על זה ולומר דמדברי הסמ"ע אלו אין דחייה לדברי הרב הנז' דיש להשיב ולומר דמ"ש מר"ן דהנתפס על חבירו פטור היינו אם כבר שלם הנתפס אין הנתפס יכול להוציאו מחבירו אבל הרב מוהר"ב זלה"ה דינו הוא אם קודם שיפרע הנתפס יכול להודיע לתופסו דהואיל וחבירו יכול להודיע זה נראה דוחק דהפשט הוא דאין אדם יכול להציל עצמו בחבירו אפילו הוא נתפס עבורו ומה גם הרי דברי הרב עדות ביעקב לפניך סוף דבר ראיתי הרב מדברי מור"ם שגבה ממני גם לא ידעתי היאך רצה ללמוד דהנתפס על חבירו יכול לילך בקום עשה להגיד לעכו"ם מדברי מור"ם דלא דבר אלא במי שעבר והגיד כבר אבל ליתן לו רשות לילך ולהגיד היכן רמיזה אפילו בנתפס ויהיה חייב לשלם ודו"ק:
ש"ע סי"ד מוסר מקבלין עדות שלא בפניו עכ"ל. הגם דמר"ן כתב כאן סתם מוסר מקבלין שלא בפניו לאו בכל מוסר איירי שלא דוקא במוסר שהוחזק שלשה פעמים דהא דברי מר"ן אלו עקרם הם מדברי הרא"ש שהביא אותם רבינו הטור ז"ל ושם מפרש דלא אמר הרא"ש אלא במוסר שלשה פעמים בזה הוא דכתב הרא"ש דמקבל עדות שלא בפניו אבל במוסר פעם אחת ודאי דצריך לקבל עדות בפניו א"כ פשוט דגם דברי מר"ן קאי על מוסר שהוחזק למסור דוקא:
גם יש ללמוד מדברי מר"ן אלו דפסיק ותני מוסר מקבלין עדות שלא בפניו הוא מיירי בין לאבד גופו של מוסר בין להוציא ממנו ממון דהגם דרבינו הרא"ש בעל דין זה לא איירי אלא לקבל עדות שלא בפניו כדי לאבד גופו דוקא אבל להוציא ממון נימא דבעינן בפניו דוקא דהא קי"ל דגופו של מוסר הוא קל מממוניה דהא גמרא ערוכה שנינו דהמוסר מצוה לאבד גופו ופסקוה הפוסקים וגם מר"ן ס"י כתב דמותר וכו' אבל לאבד ממונו לא מצינו התיר ואפילו להוציא ממנו ממון על ידי שבועת הנמסר סלקה בתיקו ופסקו בה דהממע"ה וכן פסק מר"ן כאן ס"ו ובודאי אפילו במי שהוחזק למסור אפילו הכי חסו על ממונו דלא לאפוקי מניה אלא בראיה ברורה דחסו על יורשיו משום רשע יכין וצדיק ילבש וא"כ מן הראוי הואיל ודברי הרא"ש אינם אמורים אלא מקבלים עדות שלא בפניו לאבד גופו נימא דוקא גופו ולא להוציא ממנו ממון אלא בעדות בפניו:
אלא דהואיל ומר"ן כאן פסק סתם דמוסר מקבלים עדות שלא בפניו משמע דדבריו הן בין על עדות כדי לאבד גופו בין להוציא ממנו ממון מקבלים הואיל וסתם לן סתומי ומה גם דכתב לפסק זה אחר דיני הוצאת ממון מן המוסר קודם שכתב דין אבוד גופו פשוט דעל עדות הוצאת ממון נמי איירי וכן ראיתי להרב תוש"י בח"א סי"ח שכתב דמוסר שהוחזק למסור שלשה פעמים מקבלים עדות שלא בפניו להוציא ממנו ממון ושם נרגש ממה שכתבתי דדברי הרא"ש אינם אלא בלאבד גופו וכתב עכ"ז הואיל ומר"ן בשולחנו הטהור כתב דדבריו בסתם מוכח לחלוק וגם נתן טעם הואיל ומר"ן כתב דין זה קידם דין שממיתין אותו על ידי כותים ונהניתי תהלי"ת יע"ש:
ואין לומר דהשתא דאזלינן בתר סתמא דמר"ן ואמרינן דאפילו הרא"ש לא דבר אלא בלאבד גופו עכ"ז הואיל ומר"ן סתם דבריו בקצר אמרינן דגם בלהוציא ממון איירי א"כ נימא דגם הרא"ש לא כ' דינו אלא בהוחזק למסור ג"פ נימא ג"כ הואיל ומר"ן סתם דבריו וכ' דמוסר מקבלין עדות שלא בפניו סתם ולא פי' בהוחזק שלשה פעמים נימא דס"ל דלהוציא ממנו ממון מקבלים אפילו בלא הוחזק זה לא יתכן דבשלמא לקבל עדות שלא בפניו אחר שהוחזק נימא דמר"ן ס"ל דהגם דהרא"ש לא כתב דינו אלא בלאבד גופו עכ"ז גם בממון ודאי כן דטעם האמור שם בלאבד גופו שכתב הרא"ש דהואיל והוא מוחזק אם אין אנו מקבלים אותו שלא בפניו אין אנו יכולים לקבל דהואיל והוא מוחזק גם באותה שעה של הקבלה ילך וימסור לפיכך תקנו שיקבלו שלא בפניו וטעם זה יוצדק גם שבאים להוציא ממנו ממון ולפיכך כתב מר"ן דדין אחד להם אחד שהוחזק מקבלים שלא בפניו גם להוציא ממנו ממון אבל להקיל בעדות להוציא ממון ונימא דגם בפעם הראשון מקבלים שלא בפניו זה לא יתכן דמיהכן הוא מקור דין זה ודיו לבא מה"ד שהוא הממון להיות כנדון שהוא לאבד גופו דמצריך בו הרא"ש שלשה פעמים ובפרט דכבר בררנו דממונו חמור מגופו וא"כ פשוט דדברי מר"ן בין לאבד גופו או ממונו אין מקבלי' שלא בפניו אלא אחר שהוחזק וכדעת הרא"ש:
והגם שראיתי בתוש"י ח"ב סק"ו שכתב בפשיטות לחליק דלא הוצרך הרא"ש שלשה פעמים אלא בעדות לאבד גופו אבל להוציא ממון לא בעי הוחזק ג"פ יע"ש על זה גדלה תמיהתי דלא מלבד דפסק זה דח"ב סתיר פסק דידיה בח"א סי"ח שהבאתי לעיל שהרב מסכים שם עם כמה רבנים דמצריכים דאם בא להוציא ממנו ממון שיהיה קב"ע בפניו עד שיוחזק שלשה פעמים וא"ך פסקיו סתראי נינהו והגם דיכולים אנחנו לו' דהרב בסוף ימיו חזר בו והוא מה שפסק בח"ב עם כל זה פסקו זה לא נתחוור בעיני חדא דמאיזה מקום מובן זה מדברי רבינו הרא"ש ובפרט כבר בררתי לך דממונו חמור מגופו ואפילו אם נבוא להקיל בממונו דיינו להשוותו לגופו וליבעי עד שיוחזק שלשה פעמים כמש"ל אלבא דמר"ן סוף דבר לקוצ"ד פסק הרב זה קשה בעיני:
שוב מצאתי ראיתי להרב המופלה סבד"מ עטרו"ת מו"ז אבי אמי כמוהר"ר רפאל ביבאס זלה"ה שכתב על דברי הרב יוא"ל זלה"ה בפסקו הנ"ז דח"ב ז"ל בכתיבת ידה"ק ז"ל הטהור עיין בשו"ת להרב אד"א זלה"ה דמ"ו ע"ב שהעלה דבלא הוחזק צריך שיעידו בפניו דוקא וכתב שם שגם הרב מוהריב"ם זלה"ה ס"ל כוותיה גם רבני מראקיס וכל רבני המערב הכי ס"ל זולת חכמי מקנאס ובודאי דכוותיה דרב אד"א נקטינן דרב חיליה ורב גובריה בחוכמת העיון ובפרט דרבים קיימי כוותיה וא"ך שדכוותיה נקטינן עכ"ל ובראותי זאת נתתי שמחה בלבי ונקטינן פשוט דדברי מר"ן דסתם לן הוא בין בממון בין בגוף אין מקבלים שלא בפניו אלא בהוחזק שלשה פעמים ודו"ק:
סעיף ט"ו בהג"ה אם השליח הוחזק וכו' עיין להרב מוהר"ר יעבי"ץ הובאו דבריו בס' כר"ח סקמ"ב ששם כתב דהוחזק לאו דוקא אלא כל היכא שברור לו שיגיד השליח וימסור חייב משליחו וכן כתב ג"כ שם הרב מוהר"י מלכא זלה"ה יע"ש:
שם וכן אם מסר שטר פרוע לכותי וידע שיתנו לשר ויכוף הישראל לפרוע שנית חייב לשלם ע"כ עיין בש"ך סקס"ו מה שהוקשה על דברי מור"ם אלו ועיין להרב שדה הארץ דף ס"ז מה שמיישב דברי מור"ם על נכון ודו"ק: