פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא
סימן שסג
ש"ך סק"ז הרי שלך לפניך וכו'. וכמדומה לי שמהרש"ל אגב חורפיה לא ראה סוף הסוגייא ע"כ. עיין להרב כוס הישועות בחדושיו בקמא דף מ"ח שכתב ז"ל ורש"ל בים של שלמה חלק בין גזלן ושומר דגזלן יכול לומר הרי שלך לפניך לא בשומר וזה עשה שלא תקשה על הרמב"ם דבגזלן פוסק כר"י דמצי למימר הרי שלך לפניך ובשומר לא פסק כן ובעל ש"ך הקשה עליו הרי הברייתא איירי בגזלן ואעפ"כ חילק בין קודם ג"ד ולאחר ג"ד ובאמת דלכאורה קושיא גדולה היא זו אבל כד תעיין תמצא שרש"ל לא שגה ברואה ח"ו שברייתא הרי היא כתובה לפניו ממש ומי לא גדול ממנו שנהירין ליה שבילי דגמרא אלא האמת שרש"ל סבירא ליה כשטת התוספות דאפילו בתפסו מאליהם שומר חייב דהוה ליה לשומרו שלא יבוא לידי כך ובזה חלק הרש"ל בין שומר דשמירתו עליו ובין גזלן דאין שמירתו עליו אבל בתפסו בידים אין חלוק בין גזלן לשומר וברייתא דלקמן איירי בתפסו בידים ולכך חילק בין קודם ג"ד לאחר ג"ד אף בגזלן ע"כ וא"כ נתיישבו דברי רש"ל וק"ל:
בשך סק"ח התוקף וכו' מוכח מסעיף זה וכו' הוכחתו היא מסעיף זה משום דנקט דוקא התוקף עבדו שהוא כקרקע בזה הוא דאם בטלו ממלכתו חייב הא במטלטלין לא ומסעיף שאחר זה ג"כ מדנקט בדין תוקף ספינתו דאם ירד בתורת גזל נותן הפחת משמע דאין בה דין השכר אלא הפחת א"כ אם אין פחת אין צריך לשלם שום דבר היא עשויה לשכר דו"ק. ועיין בש"ך סימן שע"א סק"ד יע"ש:
ש"ע ס"ה התוקף ספינתו וכו' וה"ה אם נטלה על דעת שאלה שלא מדעת גזלן הוי וכו'. הוא הדין אפילו לקח ברשות בנו גדול או אשתו הואיל ואינו שלהם הוי גזלן. עיין בס' שס"ו ס"ג וק"ל:
שם במור"ם ואם שכרה הגזלן וכו' הואיל ועומדת להשכיר ע"כ. ואם היא אינה עומדת לשכור ושכרה הגזלן לאחר אין השוכר מתחייב שכירות לא לבעלים ולא לגזלן דשכירות בטעות היא ואם כבר פרע לגזלן נראה דאפשר דיכול להוציא ממנו. ועיין מ"ש רבינו הב"י סי' שס"ג מ"ש בשם הרשב"א והרמ"א ז"ל אלה היו דברי מח"א הובאו דבריו בס' ליצחק ריע אות גימל יע"ש וק"ל. ולדעתי דאין לחלק בין זה למה שפסק הש"ע כאן בס"ט יע"ש ופשוט:
בש"ע ס"ו הדר בחצר חבירו וכו' ואם החצר עשויה לשכור צריך להעלות לו שכר וכו' ואם יצא מן הבית ושתק זמן מה ולא תבעו בשכירות יותר מזמן התביעה הוי מחילה אם לא שלא ידע הבע"ה או היה קטן. עיין להגוא"ל סק"ב משם יש"ש זלה"ה וק"ל:
שם במור"ם ודוקא שכבר דר וכו' אבל בכהאי גוונא דאי בעי וכו'. מדקדוק דברי מור"ם אלו דבמקום דאי בעי ליהנות ולהרויח לא הוה מצי הדין הוא שיכול לכוף לכתחילה. שוב ראיתי להרב פת"ש מ"ש בסק"ע סק"א ובס' קטן גימ"ל שבסימן זה שהביא הרבה פוסקים דאתגורי אתגור בדבר זה יעו"ע אך אנן בדידן הואיל ומר"ן דקי"ל כוותיה הכי פסיקא ליה כדעת המרדכי שהביא בפסקו זה דדוקא אין כופין הואיל ואי בעי מרוח הוה מרוח דון מינה הא במקום דלא מצי להרויח כופין לכתחילה ודו"ק:
סעיף יו"ד במור"ם האומר לחבירו דור בחצרי אין צריך וכו'. ממה שפסק מר"ן לעיל ס"ו דבחצר דלא קיימא לאגרא אפילו הוא עביד למיגר אם דר א"צ להעלות לו שכר יע"ש דגם מור"ם לא פליג עליו א"כ מוכרחים אנחנו לומר דמה שחדש כאן מור"ם דבאומר דור בחצרי אין צריך להעלות הוא אפילו בחצר דקיימא לאגרא איירי זהו מה שנלע"ד:
וכן נראה פשוט מדברי הש"ך בס' רמ"ו סק"ט דשם כתב מור"ם האומר לחבירו אכול עמי צריך לשלם יע"ש ושם הש"ך בסק"ט כתב ז"ל אכיל עמי צריך לשלם וכו' עיין לקמן בס' שס"ג בהג"ה שנייה וצ"ע עכ"ל וכוונת הש"ך פשוטה דכוונתו להקשות מאי שנא אכול עמי דחייב לשלם מדור בחצרי דפטור זהו ודאי כוונתו והניחה בצ"ע ומקושייא זאת מוכרחים לומר דמור"ם כאן בס' שס"ג בחצר דקיימא לאגרא שמחסירו ממון איירי דאי לא תימא הכי מאי מקשה הרי איכא למימר דבס' שס"ג איירי בדלא קיימא לאגרא דאינו מחסירו ממון לכך איכא למימר דור בחנם איירי לא כן בא ואכול עמו שודאי מחסירו ממון אלא ודאי דגם דור בחצרי האמור כאן הוא אפילו בחצר דקיימא לאגרא איירי מכח מה שהכרחתי לעיל דבהכריח בהכי איירי דאל"ך מה בא מור"ם עוד לחדש:
וכן נראה ג"כ פשוט מדברי הש"ך שבס' זה סקי"ב דמור"ם איירי בחצר דקיימא לאגרא יע"ש בדבריו אלא דכתב דהב"ח פליג על זה מכח ההיא דת"ה דפסק שם מור"ם בס' רמ"ו וכתב דהמע"ה זהו מסקנת הש"ך לדינא יע"ש:
עלה בידינו דפסק מור"ם כאן דבאומר דור בחצרי אפילו חצר דקיימא לאגרא פטור אלא דלמודעי אני צריך מה יעשה ישראל הואיל ולדעת המפרשים דברי מור"ם כאן עם דבריו דס' רמ"ו סתראי נינהו בתר מי ניזל:
על זה יש לסמוך על מה שראיתי להרב טו"ז ביור"ד בסקס"ו סק"ג ששם כתב וז"ל וכבר כתבתי בסרמ"ו בחו"מ סי"ו דלא קי"ל כהך פסקא דס' שס"ג עכ"ל. ובדקתי אחר הטו"ז שבחומ"ש ולא נמצא כעת בידינו הטו"ז אלא עד סרמ"ו ס"א ומשם ואילך אינו בידינו ולא ידעתי על מי ועל מה דעתיה דמור לדחות האי פסקא דס' שס"ג מהלכה אם לא שנאמר דגם הוא ס"ל דבחצר דקיימא לאגרא איירי מור"ם וכדעת הש"ך. וא"כ תקשה על מור"ם הן מצד פסקיו סתראי דס' רמ"ו עם סשס"ג הן מצד הקושייא שהקשה ביור"ד סקס"ו דמדברי הב"י משמע עד שיאמר דור בחנם אבל סתם לא יע"ש ולכך כתב דלא נקטינן כההיא דס' שס"ג זהו ודאי דעתו:
עלה בידינו מזה דלדברי הטו"ז אין לסמוך על הג"ה זו ולהב"ח הממע"ה ונראה דגם הש"ך שמביא דבריו כך דעתו. שוב אחר החפוש ראיתי להרב בנ"י חי"י בס' זה שגם הוא נתקשה בדברים אלו ולבסוף העלה דמור"ם כאן איירי בחצר דלא קיימא לאגרא וכתב ואם יקשה לך על בעל המפ"ה כיון דבחצר דלא קיימא לאגרא איירי הרי אפילו בלי רשותו אין צריך להעלות לו שכר ואפשר לישב בדוחק דס"ל דיותר חדוש הוי באומר דור בחצרי דפטור ממי שנכנס שלא מדעתו דכיון שא"ל דור בחצרי ולא סיים דבריו ואמר בחנם הוה אמינא דבשכר קאמר כמו גבי שכר את כדי לכן הוצרך לומר דלא דמי ודו"ק:
ואחרי מופלג ראיתי להרב יוא"ל זלה"ה בח"א דט"ל ששם הביא גם הוא ענין זה וכתב דגם הסמ"ע בס' רמ"ו מודה דמור"ם כאן בס' שס"ג בחצר דלא קיימא לאגרא קיימי וכתב ולכל דברי האחרונים בדלא קיימא לאגרא זולת לדברי הטו"ז והוא יחיד בדבר ע"ש. ולדידי תמיהא לי דמדברי הש"ך שהבאתי לעיל ברור ופשוט דגם הוא מפרש דמור"ם בחצר דקיימא לאגרא קיימי כמ"ש לעיל שכן משמעות לשונו דס' רמ"ו וס' שס"ג יע"ש:
אך עכ"פ בעקר בודאי נקטינן לדינא דוקא בדלא קיימא לאגרא הן מצד דהסברא נותנת לפרש דברי מור"ם כדי דלא להוי דבריו שבראן סתראי לדסימן רמ"ו הן מצד דהגם דהטו"ז המפרש דמור"ם אפילו בדקיימא לאגרא איירי הרי הכריע דנקטינן כדעת ההג"ה דס' רמ"ו ומה גם דכך הורה זקן הרב יוא"ל הכי נקטינן ודו"ק:
ובדרך אגב אמרתי אעלה בתמר להעתיק כאן מה שמצאתי ראיתי להרב עקרי הד"ט הלכות צדקה אות כ"ו והוא נוגיע לדברי מור"ם דס' רמ"ו דפסק בוא ואכול עמי חייב אעתיק לך דברי עקרי הד"ט הנז' ז"ל המארח חבירו בביתו אם איש עני הוא הכל הוא לשם מתנה ולשם צדקה וסתם כמפורש ואף שאח"כ העשיר אינו חייב לתת לו כלום ואם אינו עני כל המהנהו סתם במאכל ומשתה וכסות ודירה ולא פירש שהוא דרך מתנה או דרך הלואה יכול לתבוע ממנו מה שמהנהו ושמין ב"ד כמה ראוי לזה לאכול ולשתות ונותן לו ולא לפי מה שהוציא שיכול לאמר לו אלו הייתי יודיע להוציא משלי הייתי מצמצם עצמי הרדב"ז ח"ג ס' תרט"ו אלה היו דברי הרב עקרי הד"ט ודו"ק ואם מת הבע"ה ובאו יורשיו לאורח עיין בס' הנד"מ ליצחק ריע חמ"ש בלקוטיו אות גימל:
שם במור"ם שני שותפים בבית וכו' צריך השוכר ליתן לשותף השני חלקו ע"כ היה כאן מקום להסתפק אם דברי מור"ם אלו דוקא בדלא נתן עדיין השכירות ביד מי שהשכיר לו הוא דמחייבינן לזה השוכר אבל אם כבר עבר ושלם כל השכירות ביד מי שהשכיר לו אינו חייב לחזור ולשלם והגם דמצינו למר"ן כאן שכתב, ז"ל י"א שזה שאמרנו בחצר העשויה לשכר חייב להעלות לו שכר אפילו שכרו מראובן ונתן לו השכר ונמצא שאינו שלו אלא של שמעון צריך ליתן לשמעון שכרו ויחזור ויתבע מראובן מה שנתן לו כבר פרע לשותף ילך זה השותף ויתבע אותו ואין משם ראיה אלא דאין אנו צריכים לכל זה דהא מצינו הדבר מפרש דהא הג"ה זו מקורה חוצב ממ"ש הרשב"א הביאו הרב"י ושם שם מפורש אפילו פרע לשותף האחד חייב לתת לזה חלקו יע"ש ומשם באיכא דשותף ששכר השוה דינו לדין גזלן ששכר דדינו הוא אפילו כבר ביד הגזלן בעל הקרקע מוציא מיד השוכר והשוכר חוזר על הגזלן יע"ש וק"ל:
שם שני שותפים בבית וכו' צריך ליתן לשותף השני חלקו ע"כ. מכאן רציתי לדקדק דשותף ששכר כל הקרק' אין השותף יכול לעכב על חלקו דאי אמרת יכול הוא לעכב א"כ כיצד קאמר דמחויב לשלם לחבירו חלקו הרי יש להקשות ממה נפשך אי אמרת לאגרא אפילו בלי שכירות חבירו נמי אם ירד ודר בה חייב לשלם לבעל הקרקע חלקו כמ"ש בס"ו ואי דלא קיימא לאגרא א"ך הואל ושכירות השותף לא מהנייא לגבי שותפו וכאלו לא שכר חלק השותף השני א"ך הדר דיניה כאלו דר בחצר חבירו דלא קיימא לאגרא דדין הוא שאינו משלם שכירות כלל ואפילו ירד לה אדעתא לשלם בל הקרקע עכ"ז הרי כאלו שכרו מראובן ונמצאת של שמעון שאינו משלם כמ"ש בס"י ואין לומר דכאן מיירי שהשותף כשהשכירה לו אמר לו שהיא משותפת בינו ובין חבירו בזה הוא דנשתעבד לשלם לשניהם דוקא זה אינו דהא דברי מור"ם סתמא איירי דקאמר ז"ל שני שותפין וכו' והשכיר אחד מן השותפין כל הבית שלא מדעת שותפו וכו' משמע אפי' שכרה לו סתם ולא אמר לו שהיא משותפות בינו ובין חבירו ועכ"ז נשתעבד לשלם לשותף האחד נמי חלקו ואי הדין הוא שאין חלק השותף מושכר כיצד יהיה דינו שחייב לשלם אלא ודאי שותף ששכר כל הקרקע הויא שכירות גם לחלק השותף. אך עדיין יש לדחות דלא הוי שכירות אלא לגבי חלקו ומה שנתחייב לשלם הוא אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא איירי ואפילו לא הזכיר לו שהיה בינו ובין חבירו עכ"ז נתחייב דמיגו שהשתעבד לגבי המחצה לשותף ששכרה ממנו נשתעבד גם לחבירו ואין מדברי מור"ם אלו דקדוק לומר דמדמשלם לשותף נשמע שאחד מן השותפין ששכר לאחד נשתעבד גם חלק חבירו:
אלא דראיתי להרב בנ"י חי"י ס' שי"ב בהגה"ט ס"ג ששם כתב בפשיטות הכי ז"ל. שנים שהיה להם בתים בשותפות והבתים קיימי לאגרא והשכיר שותף האחד בלי רשות חבירו השכירות קיים ואין השותף יכול לעכב מהרשד"ם סתי"א מוהר"ש בצלאל סמ"ג והסכים עמהם הרב בס' בני אהרן וכן היא דעת השואל שהוא מור"י הרב עכ"ל. נקטינן מזה דבעומדת לשכירות מיהא הויא ושכירות השותף שכירות לכל הקרקע ומזה יש לדון דדוקא בעשויה לשכור הוא מה שעשה אחד מן השותפין עשו אבל בשאינה עשויה לשכור בודאי דחלק השותף אינו שכור והגם שהשותף שכרה לגבי חלק חבירו מיהא הוו כאלו איש נכרי הוא והוי כאלו ראובן שכר לשמעון קרקע דשכירות לאו כלום הוא אך לענין דמי השכירות צריך להתיישב אי אמרינן יהיה פטור שוכר זה מחלק זה השותף דהויא ראובן ששכר לשמעון חצר שאינו שלו דהוי פטור הואיל ואינו עשוי לשכר וכמ"ש הש"ע לעיל ס"ט או דילמא שאני כאן הואיל ומחויב בחצי חלק השותף יתחייב גם בחלק חבירו הואיל ואדעתא דשכירות ירד. והקרוב לדעתי הואיל ולדעת הרשב"א שפסק מור"ם ס"ל דאם שכר מהשותף אפילו פרע בידו כל דמי השכירות חייב לחזור ולפרוע חלק זה השותף משום דהשותף ששכר הכל חשבינן כדין גזל קרקע ושכרה לחבירו וכמ"ש בסמוך מזה לעיל א"ך גם לדבר הזה הכי יש לדון דחשבינן ליה כאלו איש זר שאינו שותף שכרה לו דדינו הוא הואיל והיא חצר דלא קיימא לאגרא פטור ועדיין צריך להתיישב בדבר ודו"ק:
שוב ראיתי להרב זכו"ל שכתב ז"ל שני שותפים בבית והשכיר האחד מן השותפין כל הבית שלא מדעת שותפו עיי"ן מור"ם ס' שס"ג בסוף הג"ה דסי' ושם בסמ"ע ועיין כנה"ג סקט"ו אות קי"ג דיכול להשכירה בלי רשותו וקנה השוכר ועיין במשפטים ישרים סע"א עכ"ל:
אלא כנגד זה ראיתי בס' כרם חמר ח"א דף פ"ד ע"ג שכתב ז"ל ראובן ושמעון היו שותפים בבית אחד והלך ראובן והשכיר חלקו בבית ללוי יכול שמעון לעכב ולומר לו אני אעלה לך שכירות באשר אתה מעלה ללוי היכא דשמעון שוה בדיורין והגם דאין מצרנות בשכירות הכא אין לך טוב וישר שלא ידור עם מי שאינו חפץ ואפילו אין שמעון דר בבית מצי מעכב וכל אחד לא מצי להשכיר הבית אלא מדעת שניהם שיש שכן מחריב הבית שכן מתקן הבית דהרדב"ז בחדשות ח"א ס' קס"ז ע"ך. וא"כ נראה דהרדב"ז חולק על מה שכתבנו משם הרב בנ"י חי"י ושאר פוסקים דסברי דיכול להשכיר בלי רשות חבירו. ואולי דהרדב"ז לא איירי אלא לכתחילה לא ישכור אבל בעבר ושכר הוי שכירתו שכירות דכן נראה מדברי הרב בנ"י חי"י ושאר פוסקים שהביא לסייעתו דדוקא בעבר ושכר הוא דנשתעבד לשוכר אבל לכתחילה לא נתנו לו רשות חכמים לשכור אלא מדעת שניהם אבל מדברי כנה"ג הנז' פשוט דחולק וס"ל דהשותף יכול לשכור וקנה ועדיי' צ"ל לדעת הרדב"ז ודו"ק: