פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא
סימן רפא
ש"ע ס"א אין אדם יכול להוריש עיין הלק"ט ח"ב סרס"ז שנסתפק שם בתלת כחדא ספק הראשון הוא מהו הדין בדין מי שמעביר הנחלה מיורשיו אם לענין קרקע דוקא אמורה דלגבי הקרקע הוא דכתוב בתורה ולא תסוב נחלה ופשיט שם מן הגמרא דגם במטלטלין שייך אעבורי אחסנתא יע"ש. ועיין בספר כרם חמר ח"א סי' ק' שם דהכי הוכחו גם הם מן הגמרא ופשוט:
גם נסתפק הרב הלק"ט בספיקו השני אם ראוי לנדות למי שמעביר ירושה מיורשיו או לא ופשיט ליה דלאו בר נדוי הוא מדלא נמנה עם כ"ד דברים שמנדין עליהם:
ואל ספק השלשי לו' בא מי שהוריש ממונו למי שאין ראוי ליורשו אך בתנאי אם יהיו בניו של המוריש נוהגים כשורה יחזר להם מהו הדין ופשיט גם את זה דאסור הואיל ומניעת הדבר הוא משום דאסור לעקור נחלה דאורייתא ואפילו להניח איזה דבר משום ירושה והשאר יעשה בו מה שלבו חפץ אסור בכל גוונא דאם לא יהיה בנו וכו' אפשר כבן בנו ע"ס כל הדורות אלה היו דבריו ז"ל יעו"ע ודוק:
שם בתי תירשני במקום שיש לו בן וכו' עיין בכנה"ג ובמהרשד"ם הביאו הרב ערך השולחן מדין האומר בן בני ירשני במקום שיש לו בן דלא מהנו יע"ש:
ש"ע ס"ג אמר פלוני וכו' או שאמר ראובן בני יירש חלקו וחלק שמעון לא אמר כלום ע"כ. לכאורה יש להבחין מה בין זה לאומר פלוני בני יירשני מכלל בני דפסק בס"א דמהני דגם כאן הואיל ואמר פלוני יירש מכלל בעי הוי כאלו אמר פלוני בני יירש חלקו וחלק אחיו אלא דנלע"ד נראה דרב המרחק ביניהם דבשלמא באומר פלוני בני יירשני מכלל אחיו זכה מתרי טעמי חדא הואיל ולא הזכיר על אחיו עקירת הירושה דלא הזכיר עליהם לא ירשו ואין כאן מתנה על מ"ש בתורה ועוד אפילו אי חשבינן האי מכלל אחיו דהוי כאלו אמר ואחיו לא ירשו אפילו הכי מהני הואיל והתחיל ואמר פלוני בני ירשני א"כ זכה ומה שאמר מכלל אחיו הוי מילתא אחריתי וכמו שפסק כאן בס"ג וכטעם הסמ"ע סק"ה אבל באומר ראובן ירש חלקי וחלק שמעון נמצא באמירתו זאת אומר חלק שמעון ירשנו ראובן ואין כח בידו לעקור דבר מן התורה והוי כאלו אמר לא ירש שמעון אלא ראובן ודו"ק. כתבתי זה משום שראיתי להמשד"ר שתמה על הש"ע איך פסק לשני דינים אלו יעו"ש וק"ל:
שם במור"ם וכן אם אמר לא ירש שמעון וראובן ירש הכל דבריו קיימם ע"כ הנה מלשון מור"ם דסיים וכתב על דברי מר"ן וכן וכו' משמע דגם מר"ן מודה להאי דינא דכתב איהו משם הרב המגיד ובא לאוסופי על דברי הש"ע וא"כ צריך אתה לדקדק לדעת מה בין האי דינה דפסק מור"ם דמהני למה שפסק הש"ע בסעיף זה דאם אמר לא ירש שמעון אלא ראובן לא אמר כלום אלא דמוכרחים לחלק ולומר דשאני באומר לא ירש שמעון אלא ראובן לא מהני הואיל ותלה ירושתו של ראובן בלא יירש דשמעון דהוי פירושו לא ירש זה אלא זה והוי עוקר דבר מן התורה אבל כאן אין ירושת ראובן תלויה בו לא ירש שמעון אלא חשבינן במה שאמר לא ירש שמעון תחלה מילתא פסיקתא וכאלו אינה והדר אמר וראובן ירש הכל דהוי מילתא אחריתי וזכה שמעון כאותה שאמר מר"ן ראובן בני ירשני ולא ירש שמעון דדבריו קיימים דכתב שם הסמ"ע דהוי בתרי מילות ומעקרא זכה ראובן ומה שאמר אח"כ אלא שמעון הוי מילתא אחריתי:
אלא דראיתי להרב באה"ג דכתב על דין זה דמור"ם דלא דמי כלל לההיא דמר"ן ומשמע ליה דדוקא באומר פלוני ירשני הוא דזכה מעקרא ואזי אפילו אח"כ יאמר ופלוני לא ירש כמאן דליתא אבל במקדים בדבריו הראשונים לא ירש חשיב ליה כמתנה על מ"ש בתורה ואין בדבריו כלום:
וכן ראיתי להרב משד"ר שתמה ואמר דהאיך יוצדקו דברי מור"ם אלו על דברי הש"ע הרי מדברי הש"ע נראה דדוקא במקדים פלוני בני ירשני הוא דמהני אבל בדינא דמור"ם הואיל וקדם ואמר פלוני לא ירש אפילו חזר ואמר ופלוני יירש במאי נתרפא העקירה זהו תכלית דבריו וא"כ לפי דברי הרבנים הנז' נראה דפסקי הש"ע ומור"ם בחלקות תשית למו:
הן אמת לדידי לכאורה חזה לי דמר"ן עצמו השו הדינים אלו בחדה מחתא בין אם פלוני ירש ופלוני לא ירש בין אמר פלוני לא ירש ופלוני ירש שוים נינהו שהרי מצינו לו בב"י הביא דברי הרמ"ה שהם דברי הש"ע כאן דאם אמר פלוני לא ירשני דמהני והביא אחריהם דברי הה"מ שהם דברי מור"ם בהג"ה זאת וכתב שם הרב"י עליהם ז"ל וקצת ראיה יש לדברי הרה"מ ז"ל וא"כ משתמע מדברי הרב"י דהרמ"ה מסכים והולך לדברי הרב המגיד ומר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי יע"ש:
אלא דאחר החיפוש ראיתי דדברי הרב"י אלו במחלוקית הם שנוים בפירושן דהא מצינו להרב מוהרי"ט ז"ל בח"ב סצ"ו ששם הביא דברי רב אחד דכתב דאין דעת הרב ב"י להשוות דעת הרמ"ה לדעת הרב המגי"ד דהא מדברי הרמ"ה לא משמע אלא באומר פלוני בני ירשני תחילה הוא דמהני אבל בהפך לא אלא כוונתו לומר דיש קצת ראיה עכל"ה. של הרב המוביא דבריו אבל ה' מהרי"ט לא ס"ל כן אלא דשוים הם וכמו שמסיק שם יע"ש וא"כ אין הכרעה מדברי הרב"י הנז"ל ועדיין הדבר שקול אם דברי מור"ם בהג"ה זו מודה בהם מר"ן או לא:
גם מדברי הסמ"ע בס"ז סק"ז נראה דמר"ן לא ס"ל כדעת מור"ם בהג"ה זו שהרי מצינו להסמ"ע בסק"ז כתב וז"ל וריבה לאחד ומיעט לאחד וכו' ובהאי ריבה אין חדוש לענין פשוט וכו' אם לא דאמר בלשון לא ירש וכו' יע"ש וכוונת הסמ"ע הרי היא מבוארת בדברי הש"ך סק"ו דכוונתו לומר דלגבי הפשוט אין שום חדוש במרבה לזה בלשון מתנה דהא אפילו רבה בלשון ירושה מהני כגון אם אמר ראובן ירש מנה ושמעון מאתיים וא"כ מה חדוש כתב כאן מר"ן בפשוט אלא אם באנו לומר דיש חדוש ובפשוט הוא באם אמר בפשוט בלשון לא ירש ראובן אלא כו"ך ובני השני ירש כו"ך דבאופן זה אפילו בפשוט לא מהני הואיל ואמר בלשון ירושה על זא אמר מר"ן דאם אמרו בלשון מתנה ראובן לא יטול אלא כו"ך ושמעון יטול כו"ך מהני וזהו החדוש שיש בפשוט דבלשון מתנה אפילו הקדים בדבריו לשון לא יטול עכ"ז מהני זהו תכלית דברי הסמ"ע ע"פ פירוש הש"ך סק"ו:
נמצינו למדים דהסמ"ע ס"ל דמר"ן בס"ג ס"ל דבאומר פלוני בני לא ירש אלא כו"ך ופלוני ירש לא מהני ולכאורה הרואה יתמה דהא שם בס"ג כתב מור"ם דמהני אפילו באומר לא ירש כלל ופלוני ירש מהני מכ"ש באומר לא ירש אלא כו"ך בודאי דמהני אלא דפשוט הוא דהסמ"ע ס"ל כתמיהת הרב באה"ג הנז' וכסברת הרב המובא בס' מהררי"ט וכדעת הרב משחד"ר דכולהו סברי מרנן דמר"ן בש"ע לא ס"ל אותה סברא של הרב המגיד דפסק מור"ם ולעניין הדין צריך להתיישב בדבר הואיל ומדברי מור"ם דכתב בלשון וכן וכו' משמע דשוים הם על כן צריך עיון לדינא:
אחרי מופלג בא לידי ספר בית יהודה ח"ב וראיתי לו שם בס' קכ"ג דקצ"ו שדעתו לפסוק כדעת מור"ם דס"ל דלא פליג על מר"ן ודרך לו דרך אחרת בדברי הסמ"ע דסק"ז הנז"ל יע"ש שיצא לחלק בין אמר וראובן ירש הכל לאומר וראובן לא ירש אלא כו"ך והגם שחלוק זה עלה על דעתי לחלק כמו שחלק הרב ממש לענ"ד נראה דוחק שיש מה להשיב עליו והואיל והדברים סובלים אריכות קצת אמרתי לקצר הואיל ולא נפקא מינה לדינא הואיל והדבר שנוי מחלוקית ודו"ק:
ש"ע ס"ו ש"מ שיש לו וכו' וריבה לאחד וכו' לא אמר כלום ע"כ עיין להרב עדות ביעקב שהקשה דמאי שינא מקני את וחמור דקי"ל דקני מחצה וכאן למה לא מהני לשאר אחיו מה שריבה להן והצ"ע עכ"ל והחילוק לע"ד נראה דמבורר ופשוט הוא וכמו שראיתי שכתב החלוק שבניהם הרב מהרי"ט אלנקווא זלה"ה בס' שביתת יום טוב וז"ל ולי נראה דשנא ושנא דמאי דאמרו קנה את וחמור דקני מחצה משום דלגבי האדם הקונה אין לו שום קשר במקצת מתנתו שנתן לו עם החמור מקצת ממנה מתנה אבל הכא פירש הטור הטעם דנתבטלה אפילו לגבי הפשוט דכיון דע"כ צריכין למלאת לבכור מחלקם דבלשון ירושה גילה הכתוב שאינו יכול למעט מחלקו וכיון שבטלה הצוואה שנתן להם שהרי נפחתא להם ממה שצוה וכיון שבטלה מכללה חזרה הירושה לעקר הדין ע"כ א"כ לא דמי לקני את וחמור כלל ודו"ק: