פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא
סימן רסח
ש"ע ס"ב ארבע אמות וכו' הילך מ"ש הרב ק"פ בדף רס"ט ס"י משה הרב זכו"ל ע"ל. עיין סימן רס"ח וע"ש במור"ם ס"ג דאין חצירו קינה אלא בידוע במציאה או וכו' יע"ש דנראה דה"ה בד"א דהא ד"א גריעי מחצר. עיין בטור ז"ל שם ובסמ"ע אות ג' ומ"ש בש"ך דאפילו ידו אינו קונה לו שלא מדעתו יע"ש דמכ"ש נראה דיוציא לד"א ודו"ק. ודע דר"ה שאמרו במציאה פשיטא דאפילו ר"ה דידן חשיב ר"ה ואינו ענין לר"ה דשבת די"א דבזה"ז אין ר"ה דהתם היינו מילתא בטעמא דכל מילי דשבת גמרינן ליהו ממשכן ור"ה דאותו זמן היו ששים רבוא ומש"ה אמרינן דה"ה לשבת משא"כ לשאר ענינים ע"כ:
סעיף ג' במור"ם ואם סוחר אחד וכו' י"א דזכה ראובן וכו' וי"א דזכה בעל החצר וכו'. ראיתי להרב בני חיי בהגה"ט הרב"י אות ה' שכתב וז"ל מי שבא לידו חפץ מגוי לקנותו בזול והלך הקונה לבית יהודי אחד וקנהו וקודם שנגמר המכר אמרה אשתו של בעל הבית מה אתה עושה אני רוצה לקנותו הואיל והוא בביתי אמר לה הקונה אל תראה אני אשוה ואפשר עם בעלך. חייב ליתן לה החצי ע"כ. ולענ"ד נראה דאפילו דעת י"א קמא דכתב כאן מור"ם מידו בזה דהואיל ועכבה עליו ורצתה היא לקנות והוא בתוך ביתה היא קודמת לא כן כאן לא תקע עצמו שמעון בעל הבית לקנות אלא אמר חצרי תקנה לי אפשר לא היה קונה דדילמא לא מתרמי ליה זוזי כמ"ש הסמ"ע בסק"ט לכך לא קנה. ועיין מ"ש הש"כ בס' ר"ס סקט"ו משם הראב"ן ומה שכתבתי שם וק"ל:
שם ואין חצר וכו' או דלא אסיק וכו'. עיין בס' שדה הארץ סימן וא"ו שפסק מכח דין זה במי שנתברך לו השמן שהיה בביתו ונעשה לו נס כאשת עובדיה דאין חצירו קונה לו שלא מדעתו בדבר דלא אסיק אדעתיה ואם קדם אחר ולקחו הרי הוא שלו וכתב דכן כתב הרב מורו והוא הרב חיד"א זלה"ה ע"ש. ולי נראה דיש להביא ראיה לדין זה מדברי התוספות תענית דף ח' ע"ב ד"ה אלא בדבר הסמוי וכו' דשם תרצו דהברכה הנתוספת דין הפקיר יש לה יע"ש: