אור ברסלב
פעמוני זהב סימן רכז

פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא

סימן רכז

סימן רכו

ש"ע ס"א אסור להונות וכו' עיין להרב מהריט"ץ זלה"ה בסי"ז ששם פסק בעיר אחת שהקהל עשו קצבה למכירת היין והלך אחד אצל המוכר וקנה ממנו ביותר מהקצבה ואח"ך כששמעו הקהל הענשוהו על שעבר על ארם. הדין הוא דגם זה נכלל בכלל אונאה ואפילו פרע הלוקח למוכר בעמוד והחזר קאי ולא הוי מחילה הואיל ובחזרתו יתוקן העברת החרם יע"ש באורך ודו"ק:

ש"ע ס"ד היתה האונאה יתירה על שתות וכו' אל תטעה לומר דאם היתה יתיר על שתות בכל ענין הויא אונאה אפילו הוסיף סך גדול אלא דוקא אם היתה ההוספה דבר שהדעת טועה בו דאל"כ אלא היתה ההוספה יותר מדבר שהדעת טועה בו פשוט דפטור. וגמרא ערוכא שנינו בפרק הספינה דמ"ז וז"ל ואבע"א כי אמור רבנן אונאה ובטול מקח בכדי שהדעת נוטה לטעות אבל בכדי שאין הדעת טועה לא אמור מתנה יהיב עכ"ל הגמרא ופסקה מר"ן בחומ"ש סר"ך ס"ח וא"כ ודאי כאן איירי בהוספה שהדעת טועה בה:

אלא דקשה לי ממ"ש מר"ן בסכ"ט וז"ל העבדים והקרקעות והשטרות אין להם אונאה אפילו מכר שוה אלף בדינר ע"כ. לשון זה של אפילו קשה בעיני דהא אדרבא הואיל ומכר שוה אלף בדינר בודאי דלא הוי אונאה דהואיל והוא דבר שאין הדעת טועה בו ודאי מחילה הוי דאפילו לגבי מטלטלין:

ובפרט לסברת מור"ם שם בסכ"ט דכתב דכל שהוא יותר מפלגא הויא אונאה וחייב להחזיר וכו' הרי יש להקשות הרי הדבר ידוע דכל שהוא יותר מפלגא אין הדעת טועה וא"כ מחילה הוי ולמה חייבו להחזיר:

גם ראיתי מה שכתב רבינו הטור ס"ח וז"ל עד מתי יכול לחזור ולתבוע אונאתו בשתות ולבטל המקח ביותר עד כדי שיראה לתגר או לקרובו ואם שהה יותר אפילו לקח שוה מנה במאתים אינו יכול לחזור ולא לשאול אונאתו עכ"ל. וכתב הסמ"ע סקט"ז דמר"ן בש"ע הכי ס"ל דאפילו לא כתבו דין זה ממילא נלמד ממ"ש יתיר משתות וכו' יעו"ש. א"כ הרי בפשיטות דאפילו במטלטלין שוב מנה במאתים שהוא דבר שהדעת טועה עכ"ז ס"ל דחייב להחזיר וזה דבר תימה היאך יתיישבו דינים אלו עם גמרא ערוכה דפסק לעיל בסר"כ ס"ח:

ועל זה לא שקטתי בחיפוש מחיפוש עד שמצאתי דפ' זה של הטור הוא פסק הרמב"ם בהלכות מכירה פי"ב והוא כלשון שהביא הטור. וראיתי להרב המגיד שכתב דבכדי שאין הדעת טועה בודאי דלשם מתנה יהיב מכח הגמרא שכתבתי. וראיתי להלח"ם שהקשה קושייות ומתחילה הקשה דברי הרמב"ם שכתב דאפילו מכר שוה מנה במאתים כמו שהקשתי אני בעוני ועל זה הוצרך לתרץ דשוה מנה במאתים הוי בכדי שהדעת טועה יע"ש שוב ג"ך מאותה של הקרקעות וכו' דאפילו שוה אלף בדינר כמ"ש אני בעוני ועל זה תרץ דכוונתו לומר דלא בעינן לומר בקרקע דמדין מתנה יהיב אלא אפילו מדין אונאה ליכא וכו' יעו"ש דבריו ותלי"ת ששתי ושמחתי שנתכוונתי לקושיותיו וששתי שנתלבנו לפני פסקי הש"ע ע"פ ישובו:

אך באמת עדיין עומד לנגדי פסק הש"ע דס"ט שכתב ז"ל וכן אם מכר מפני דוחקו וזלזל במכירתו יותר מכדי שהדעת טועה שניכר שמפני דוחקו הוצרך לזלזל אינו יכול לחזור דידע ומחיל ע"ך. והרואה לשון זה שכתב וכן אם מכר מפני דוחקו וכו' משמע דדוקא בעינן שימכור מפני דוחקו הוא דאמרינן ביותר משהדעת טועה ידע ומחיל הלאו הכי אפי' יותר משהדעת טועה לא הויא מחילה וא"ך הדרא קושייתינו מדין זה לדסימן ר"ך דהם סתמא דכל מי שנתן יותר מכדי שהדעת טועה הויא מתנה יע"ש. ודוחק לחלק בין לוקיח למוכר ולומר דהתם בסר"ך איירי בלוקיח לכך אמרינן אפילו בסתמא לשם מתנה יהיב ובכאן איירי במוכר בעינן למידע דמוכר מחמת דוחקו ואזי אם היה ביותר אמר ידע ומחיל דזה דוחק דמאי שינא מוכר מלוקיח אלא הנראה דכוונת מר"ן לאו דידעינן בברור שמכר מפני דוחקו איירי אלא במוכר סתם קא מיירי ומאי דנקט מר"ן וכן אם מכר מחמת דוחקו אורחא דמילתא נקט דמסתמא אמרינן דדעתו כך היתה למידע ולמחול הואיל והוא דבר שאין הדעת נוטה לטעות ולפי זה גם בלוקיח דיהיב יותר מכדי שהדעת טועה אפשר דבו ג"ך אמרינן אפשר דהוה דחוק לאותו דבר ומאי דנתן ידע ומחיל. הן אמת שהלשון דחוק דהתם נקט דלשם מתנה יהיב ובכאן נקט דידע ומחיל והו"ל למינקט גם כאן דלשם מתנה יהיב אלא דלשון דבנותן אפשר לשון זה אינו נאמר אלא בנותן איזה דבר מידי כגון לוקיח שבמקום מנה נותן שלש מאות הרי כל היתר מדמי השיוי הוא מתנה וטעמו הוא משום דוחקו שצריך הוא לאותו דבר גמר ויהיב אבל בכאן במוכר שאינו נותן אלא מפחית מדמי המכר לא הוי אלא כמי שמוחל ולכך נקט ידע ומחיל אבל לעולם קא מיירי כאן אפילו בדלא ידעינן ביה בברור אם מכר מחמת דוחקו אלא כל זמן שמכר או קנה ביותר משהדעת טועה מסתמא אמרינן ידעי ומחלי ובהכריח מוכרח לפרש כן דאי דברי מר"ן איירי בידעינן בבירור דמחמת הדוחק מכר א"כ למה דוקא ביותר מכדי שהדעת טועה הוא דאינו חייב להחזיר הרי מן הראוי אפי' במה שהדעת טועה אינו חייב להחזיר דהואיל ומידע ידעינן דדחוק הוא למעות ואורחיה דאגיש למיזל במקחו בשעת דוחקו א"כ יש לנו לתלות ולומר דלא טעה אלא הדוחק גרם לו לזלזל וידע ומחיל והמוצא מחבירו עליו הראיה אלא ודאי מר"ן בסתם דבר והכוונה היא דכל מי שזלזל במקחו ביותר ממה שהדעת טועה או הוסיף על המקח יותר ממה שהדעת טועה ודאי מחלי ופשוט ודו"ק:

שם והמתאנה יכול לחזור וכו' כתב הרב דמש"א וז"ל ומשמע דאם מכר הלוקח המקח אף שמכרו בפחות מכח מה שנתאנה וגם אמר שאינו מוחל אונאתו מ"מ אינו יכול לתובעו כי יכול המוכר לומר החזר לי מקחי ואתן לך מעותיך ואפילו הוליכו למרחקים ומכרו שם אינו יכיל לומר מה היה לי לעשות כי כבר היה לו הוצאת הדרך וכן משמע כדברי בס' רל"ב סכ"א שצריך להחזיר לו החפץ רק שהמוכר מטפל לחזירו לכאן ועיין בס' רל"ב ס"ד עכ"ל הרב דמש"א. אלא לדעתי הצעיר פשוט דלא נאמרו דברים אלו אלא היכא דהיתה האונאה ביותר משתות דאז היה המוכר לומר היה לך להחזור לי מקחי דוקא שאין רצוני לקיים המקח אבל במקום שהיתה האונאה בדקדוק דאין שום אחד מהם יכול לבטל המקח אזי הלוקח יכול לכוף למוכר להחזיר לו אונאתו דיאמר לו דלהכי מכרתי אותו הואיל וקנוי לי ואין שום אחד ממנו יכול לתבוע לבטל המקח על זה סמכתי למכור ולתבוע אח"ך אונאתי ופשוט שכן מדוקדק הדברי הרב הנז' וגם כן יש להוכיח מדברי הרב משחד"ר בסימן זה שכתב על דברי הש"ך שכתב בסימן ק"ד דאם היתה אונאה ביד הלוקח עדין אפילו עבר זמן האונאה יכול לומר על זה בטחתי הואיל ועדיין המעות בידי וכו' יע"ש בש"ך ועל זה כתב הרב משחד"ר דוקא אם היתה האונאה בשוה אבל אם היתה אונאה גדולה שיש בה ביטל מקח והמוכר יאמר הואיל והיה בה דין מקח בטל למה אחרת אותה יותר מהזמן היה לך להביאה לי וכו' יע"ש א"כ הרי מדברי הרב דיש לחלק דוקא כשיעור שש ושבע דהיינו בדין קנה ומחזר אונאה יכול לומר הלוקח לזה סמכתי ולא באתי לתבוע אונאתי הואיל והמקח קיים ומעות אתה חייב להחזיר והרי הם תחת ידי ועל זה סמכתי וא"כ גם כאן הואיל ומעות הוא עתיד ליקח מן המוכר על זה יכול לומר על זה סמכתי למכור המקח דשלי הוא ואונאתי אתבע ממך ופשוט ועיין בס' בית יהודה למוהרי"ע ז"ל סימן ודו"ק:

במור"ם מכר לו שוה ששים בחמשים ופרוטה וכו' אזלינן בתר המקח וכו' הגם דמר"ן לא גילה דעתו כאן בש"ע מדין זה ומור"ם דוקא הוא דגילה דעתו ופסק כסברת המרדכי עכ"פ נראה דמר"ן לא ס"ל הכי דהא בבד"ק הבי"ת מביא תמיהת הרב המגיד שתמה על פסק הרמב"ם שכתב כיצד פחות שוה ששים בחמשים ופרוטה וכו' ועל זה הוצרך להגיה הגירסא דצריך להיות שוה שבעים בששים ופרוטה וכו' אבל במכר שוה ששים בחמשים ופרוטה ס"ל הרב המגיד דלא הויא מחילה הואיל ולגבי המעות נתאנה ביתר משתות וכמ"ש הסמ"ע באורך סק"ה יע"ש. והגם דמר"ן לא כתב זה בב"י אלא בבד"ה וכבר קדמה לנו ידיעה מרבותינו האחרונים דלא קבלנו עלינו הוראת מר"ן אלא בש"ע ובב"י שנתגלה בימיהם אבל לא על ספר בד"ה שעדיין לא נתגלה בזמן הקבלה וכמ"ש כלל זה הרב מהריב"ו זלה"ה בלקוטיו לחלק שני סוף הספר משם הראשונים יעו"ע עכ"פ בכאן הרי מצינו בפירוש למר"ן עצמו דנקט כסברת הרב המגי"ד כמ"ש בס"ג מכר שוה שבעים בששים ופרוטה שמע מינה בשטת הרב המגיד אזיל וכן ראיתי בפשיטות להרב באה"ג סק"ז וז"ל דלגבי שווי המקח הוא פחות משתות וכו' ואין דעת הרב המגי"ד כן וכן דעת הרב המחבר ב"י והסמ"ע האריך בזה וכו' נמצינו למדין דסברת מור"ם דפסק כהמרדכי היא הפך הש"ע:

ואל תקשה ע"ז דלפי סברת הרב המגי"ד ומר"ן דס"ל דשוה ששים שמכרו בחמשים ופרוטה לא הוי מחילה אלא חשיב מצד המעות הוי יותר משתות א"ך יקשה לך מה שפסק מר"ן כאן בס"ד והוא דברי הרמב"ם שכתב היתה יתרה על שתות כל שהוא כגון מכר שוה ששים בחמשים פחות פרוטה וכו' ולפי דברי הרב המגי"ד ומר"ן הרי היה יכול לפרש ג"ך דיתר משתות הוא שוה ששים בחמשים ופרוטה הואיל ומצד המעות הווין יותר משתות זו אינה קושייא שהרי הכל מפורש שם בספר הלח"ם דלדעת הרב המגי"ד לאו כוונתו לומר דהואיל והוא יותר משתות מצד המעות להוי בטול מקח דזה לא יתכן אלא הכוונה הואיל והדבר ספק דאי תפסת ליה מצד המקח הויא מחילה ואי תפסת מצד המעות הוי בטול מקח לכך עבדינן פשרה דהמקח לא יתבטל אלא להוי דינו כדין מכר שוה בחמש דקנה ומחזיר אונאה ודבר פשוט הוא דלא שייך להעדיף מכר שוה שש בחמש ופרוטה יותר ממכר שש בחמש דנתאנה יותר ועכ"ז קנה ומחזיר אונאה ולכך הוצרך הרמב"ם לומר האונאה יותר היינו מכר שוה ששים בחמשים ופרוטה כדי שיהיה המקח בטל ופשוט:

שוב ראיתי מ"ש הסמ"ע סקי"א וראיתי שבכלל דבריו דברי ועכ"פ תכלית דבריו ס"ל דלשון מר"ן בס"ג בשטת הרב המגי"ד אזיל וא"כ פשוט דהש"ע לא סבר לדברי המרדכי דפסק מור"ם כאן ודו"ק:

שם וי"א דאף המאנה יכול לחזור אלא א"כ נתרצה פעם אחת או ששתק וכו' פירוש דברי מור"ם הוא דהיינו אם היא תוך הזמן דיכול לחזור בעינן עד שנשמע מפיו שנתרצה ולא תבע כלל אונאתו או אפ' לא שמענו מפיו אלא עבר הזמן ולא בא ודאי נתרצה ואזי גם המאנה אינו יכול לחזור זהו פירוש דבריו אבל אם עדיין לא עבר ולא גילה דעתו אם רצונו לתבוע אם לא בזה ס"ל למור"ם דהמאנה יכול לבטל המקח זהו פירוש דבריו ובזה הוא חולק על מר"ן דס"ל דאפילו לא הגיע הזמן דכדי שיראה לתגר אם לא גילה דעתו שרצונו לחזור אינו יכול המאנה לבטל המקח והיא סברת הרי"ף והרמב"ם דכל זמן ששתק ולא בא לתבוע אין המוכר יכול לחזור והגם דלשון הרמב"ם הוא מ"ש מר"ן כאן ז"ל אבל המאנה אינו יכול לחזור אם רצה וקבל ע"כ אל תטעה לומר דגם הרמב"ם ומר"ן הכי סברי עד שיתרצה ויקבל בפירוש אבל לא בסתם דאי אמרת אפילו בסתם לא א"כ הכי הו"ל להרמב"ם והש"ע למינקט אבל המקנה אינו יכול לחזור כל זמן שלא תבע המאנה אונאתו וא"כ מדלא כתב הכי איכא למיטעי. זה אינו דודאי פירוש הרמב"ם דאמר אם רצה זה וקבל פירושו הוא כל זמן שלא תבע הוי רצה וקבל דאל"כ במאי פליגי הרמב"ם עם רבינו יונה ז"ל שכתב הטור דפלגאי נינהו ומר"ן פסק כהרמב"ם ומר"ם כר"י ובפרט דזיל קרי בי רב הוא רבינו הטור שהשוה דעת הרמב"ם ז"ל לדעת הרי"ף דתרוויהו בשטא חדא קיימי ועיין שם בהרב"י שהעתיק דברי הרי"ף דכתב ז"ל כל זמן שלא תבע אונאתו אין המתאנה יכול לחזור יע"ש א"כ משם תלמד מ"ש הרמב"ם אם רצה וקבל. פירושו הוא כל זמן שלא תבע אונאתו:

אך אם המתאנה בא לתבוע המאנה ואח"כ חזר ושתק ונתרצה לא נתברר בפירוש בדברי מר"ן ומור"ם מה דינו אכן הדבר פשוט מעצמו דבין להרי"ף והרמב"ם דהיא סברת מר"ן ובין לרבינו יונה והרא"ש שהיא סברת מור"ם שהובאו בטור יעו"ע דמשם יתברר לך דהואיל ותבע וגילה דעתו דבא לתבוע למוכר נתבטל תכף המקח והואיל ונתבטל אפילו נתרצה אח"כ אין כאן מקח אליבא דכו"ע וכן נראה מדברי הסמ"ע כאן סק"ח מתרוצו שתרץ על הקושייא שהקשה עיין בדבריו דממנו נלמד דהואיל וגילה דעתו ונתבטל שוב אין כאן קנין:

ובפרט הדבר כך הוא מוכרע מאליו דאל"כ אליבא דהרי"ף והרמב"ם דבררנו להם כל זמן שלא תבע אונאתו אין המאנה יכול לחזור בו א"כ במאי מוקמי מאי דאתמר בפרק הזהב דף נ' ע"ב דביתר על שתות שניהם יכולים לחזור במאי קא מיירי אי בדלא תבע כלל הרי אמרנו שאין המאנה יכול לחזור ואי בתבע המתאנה אונאתו א"כ בלאו הכי תפוק לך דגם המתאנה רוצה לחזור ולמה תלה הדבר בחזרת המאנה וכעין קושייא זו ממש הביא אותה הדרישה בהקושיות שהקשה רבינו על פירוש ריב"ם יע"ש בדרישה אלא ודאי דהרמב"ם והרי"ף מוקמי להא דשניהם חוזרין היינו בבא לתבוע אונאתו ואח"כ נתרצה מאיזה טעם שיהיה בזה הוא דאמרו שניהם יכולים לחזור אליבא דהרי"ף והרמב"ם:

ודע מה שכתב הרי"ף והרמב"ם דאם תבע אונאתו גם המאנה יכול לחזור בו הכוונה היא אפילו לא בא לתבוע לפי דעתו כי אם להחזר לו האונאה ולהוי המקח קיים עכ"ז נתבטל המקח ולא בעינן עד שתהיה תביעתו לבטל המקח אלא אפילו בא לתבוע אונאה דוקא הואיל ומצד הדין המקח בטל נתבטל המקח ואין כאן משיכה:

והגם דראיתי להרב"ח שדחק לפרש בדברי הטור לדעת רי"ו ז"ל דמאי דכתב הטור בדברי רי"ו ז"ל אפילו אין המתאנה תובע אונאתו פירושו הוא אפילו אם אין המתאנה תובע בעד אונאתו לומר אני חוזר בי במקח וכו' ולפי זה לא כתב רבינו דין היכא שהמתאנה רוצה לקיים המקח אלא דתובע אונאתו אם המאנה יכול לחזור בו אליבא דהרר"י וכו' א"כ נמצינו לדעת הרב"ח דבבא לבטל המקח הוא עדיף מן הבא לתבוע אונאתו עכ"ז לדעת הרמב"ם והרי"ף שוים הם בא לבטל המקח כמובא לתבוע אונאתו כמו שנראה שם בדברי הרב"ח דלא דחק לפרש כן אלא בדברי הרי"ו ז"ל הואיל והדבר מסופק לדעת הרי"ו כמ"ש הוא ז"ל אבל לדעת הרי"ף והרמב"ם הרי שם מפורש בדבריהם שכתב הטור ז"ל היתה האונאה יותר על שתות כל שהוא כגון שמכר שוה ששים בשבעים ופרוטה. אין כאן חזרה אלא אם המתאנה תובע אונאתו יכול המאנה לומר לא אחזיר אלא יתבטל המקח אבל אם המתאנה חפץ במקחו ואינו שואל אונאתו אין המאנה יכול לבטלו כ"ך הרי"ף והרמב"ם עכ"ל. הרי לך מה שכתב בסיפא ואין שואל אונאתו דומיא דרישא דכמו דרישא פירושו הוא שואל הדמים ורוצה בקיום המקח כן הוא פירוש דסיפא וממנו תלמד דאם שואל דמי אונאתו גם המאנה יכול לחזור ומי הביאנו לדחוק שום דוחק בדברי הטור לדעת הרי"ף והרמב"ם ולפרש סיפא דלא כרישא האמת הוא דשוים נינהו ופשוט ודו"ק:

ש"ע ס"ז עד מתי יכול לחזור וכו' עד שיראה לתגר וכו' עיין להרב מש"ה מערכת אלף סכ"ו ששם כתב וז"ל ומצאתי להכנה"ג סרכ"ז משם הרב פני משה ח"א ספ"ג שכתב דהא קי"ל לענין אונאה עד שיראה לתגר דאין חלוק בין תגר גוי לתגר ישראל דכיון דאומן הוא חזקה דלא מרע נפשיה וקושטא קאמר דאפלו באיסור מיהמן ומהאי טעמא לוקחים יין רמונים מן האומן דלא מרע נפשיה ע"ש ע"כ וק"ל:

שם ואם שהה יותר אינו יכול לחזור וכו' טעם דין זה כמו שפירש"י והביאו הרב"י דהואיל ושהה ולא בדק ודאי מחל ונפקא מינה אם גילה דעתו בפני עדים שאינו רוצה למחול אלא רצונו לשהות עד זמן אחר ולבדוק הרי גילוי דעת שלא מחל ויכול לחזור באיזה זמן שירצה ודמי זה קצת למ"ש הסמ"ע סקי"ז דאם היה לו אונס באותו זמן שיראה לתגר או לקרובו ולא בדק אפילו על זמן האונס וכו' ע"ש הרי לך כל זמן שעבר הזמן שאמרינן בו מסתמא מחל ולא אמרינן הואיל מחמת שהיה אנוס תו לא אמרינן יותר מסתמא מחל גם בנדו"ז הואיל ואותו זמן דכדי שיראה לתגר נסתלק מחמת שגילה דעתו לפני עדים שאינו רוצה למחול א"כ אפילו נתעכב אח"כ יכול לתבוע אונאתו ודין זה עדיף מדינא דהסמ"ע ואפי' הטו"ז יודה בזה הואיל ויש כאן גלוי דעת בעדים שאינו רוצה למחול זהו הנלע"ד. שוב ראיתי להרב זכו"ל אות מי"ם שכתב כן בפשיטות יעו"ש אחרי זאת ראיתי מ"ש הרב"ח על דינא דהמרדכי דפסק כאן מור"ם והביאו הרב קצות החושן יע"ש דהוא תנא דמסייע לן ודו"ק:

שם ואם יברר שהיה לו אונס וכו' עיין בספר דמשק אלעזר סק"ד ומדקדוק דבריו שם נראה דאם היה הלוקח יוצא לדרך ולא חקר הוי אונס יע"ש:

ש"ע סק"ד ולא לתבוע אונאתו משמע שכבר נתן המעות וצ"ע עכ"ל הגם דהש"ך הניח הדין בצ"ע ראיתי להרב זכור לאברהם ח"ב אות אל"ף שכתב דהכנה"ג כתב דין זה בפשיטות וכתב וכיון שכן מי שבידו המעות יכול לומר קי"ל וצריך לישבע דמעולם לא עלה על דעתו להתרצות אם באולי יהיה אונאה דזה לא אסיק אדעתיה אלא דנראה לו בדעתו שלא היתה אונאה ולכן לא הראהו תכף אלא דאח"כ נודע לו ע"כ דבריו בקיצור:

ודע וראה דדיניה דהש"ך והכנה"ג אינו אלא באם אינהו בכדי אונאה אבל אם היתה האונאה ביתר משתות ראיתי להרב מהרש"א בספר משח"א דרבותא שכתב על זה וז"ל ונראה פשוט דהיינו דוקא בשיעור אונאה אבל ביתר משתות לא מצי למימר לא נתרצתי דא"כ הו"ל להחזיר המקח בכללותו שהרי המקח בטל וא"כ או יקבל המקח כמו שלקחו או יחזרנו לבעליו ולאו כל כמיניה לקיים המקח לפרוע דמי שוויו בלבד ולא ברצונו תלייא מילתא וא"כ כיון ששתק וקבל המקח חייב הוא לפרוע דמיו בערך שלקח ממנו יע"ע ודו"ק אחרי מופלג בא לידי ספר פת"ש וראיתי שהביא סברת הפוסקים בענין זה יע"ש מה שכתב ויעויין שם דברי הרב חוות יאיר שהביא בסוף דבריו ומשם נראה דלא ס"ל לסברת מהרש"א הנז"ל אכן ראיתי להרב נחלת צבי שדחה דבריו יע"ע ודוק:

ש"ע ס"ח בד"א בלוקח אבל במוכר וכו' ראיתי למהרש"א בס' משחד"ר שכתב כאן ז"ל כתב הרשב"ש סרי"ח ראובן שמכר שוה מנה בכ"ה ונתאנה המוכר ולא יכול לתבוע אונאתו מפני שהוא אלם ועתה כשנסתלק האונס רצה ראובן לתבוע אונאתו תשובה אם הדבר אמת. ראובן נוטל את שלו ממ"ן אם נאמר שלא נודע האונאה עד עתה מוכר לעולם חוזר ואם נודעת לו מיד ושתק דהוי מחילה הרי היה באונס ואינה מחילה עכ"ל וקשה דלמא ידע בה מתחילת המכירה ומשום שהוצרך לדמים גמר ומקנה ולא מחמת האונס שתק דהא לא מסר מודעא על זה וי"ל דכיון שנתנו רז"ל שיעור שיראה לתגר נמצא שכל משך השיעור הזה עדיין הרשות בידו של לוקח לחזור. ומוכר לעולם כל שלא נודעה לו האונאה א"כ לא נתקיימא המכירה עד אותה שעה ואותה שעה אין כאן דמים שנאמר אגב זוזי גמר והקנה ודו"ק עכ"ל הרב מהרש"א ז"ל ואני הפעוט דבריו קשה לי להולמם דלפי ענ"ד דברי הרשב"ש ברור מללו ומה היתה כוונתו להקשות עליו שהרי דברי הרשב"ש מיירי דבשעת מכירה לא ידע שנתאנה ואחר זמן הוא שידע ושתק מחמת האונס וא"כ דבריו פשוטים המה וא"כ מאי האי דמקשה בזה"ל דילמא ידע בה מתחילה המכירה ומשום שהוצרך וכו' מאי כוונתו בזה אם כוונתו להקשות דמתחילה איכא למימר משום שהיה צריך לזוזי מכר אפי' ידע באונאה אם כוונתו בקושייתו זאת כך היא. לזה יש לתמוה למה קבע קושייתו על הרשב"ש הרי עקר הדין כך הוא שהמוכר יכול לחזור באונאה ומכ"ש בבטול מקח ובטול מקח שאמרו שיכול לחזור הוא יותר משתות אפילו יותר הרבה ולא אמרינן דילמא ידע ומכר מחמת אונס הזוזים וא"כ מאי הוקשה על הרשב"ש ואי כוונתו להקשות דווקא על עובדא דהרשב"א הואיל ומצינו לו שם שנודע לו האונאה אח"כ ושתק ולא מסר מודעא לזה מקשה דנימא דלא משום האונס שתק אלא הואיל והיה צריך לזוזי שכבר קבל וגם כן האונס של הלוקח עליו אגב אונסא וזוזי גמר ומקנה זה לא יתכן לפרש בדבריו כן דהא איהו מקשה ז"ל דילמא ידע בה מתחילת המכירה וכו' ש"מ דעקר כוונתו היא דילמא בשעת מכירה ידע ומחיל קא מקשה. גם בסוף דבריו דכתב וז"ל ומשום שהוצרך לדמים מכר ולא מחמת האונס וכו' ש"מ דכוונתו היא להקשות דדילמא שהיה צריך דוקא לדמים מכר ולא מטעם אונסא וזוזי קא מקשה וא"כ הואיל ועקר קושייתו היא משום דילמא בשעת מכירה ידע ומכר מחמת דצריך לזוזים א"כ מה מקשה על הרשב"ש כדאמרן גם לפי הבנה זו לא יוצדק תרוצו שמתרץ דהואיל והזוזים לא היו בשעת האונס אין כאן אונסא וזוזי וכו' דלפי תרוצו זה נראה דקושייתו היתה משום אונסא וזוזי ולא מסר מודעא קא מקשה ובאמת אין מובן כן מאשגירת לשון הקושייא כדאמרן:

גם בעקר תרוצו קשה לי שכתב וזל"ה דלא נתקיימה המכירה עד אותה שעה ואותה שעה אין כאן דמים שנאמר אגב זוזי גמר והקנה ע"כ. מדבריו אלה משמע דאם היו הדמים בשעת האונס אמרינן אגב אונסא וזוזי גמר ומקנה ובאמת היא מילתא דתמיהת שהרי לא אמרינן גמר ומקנה לענין אונאה וכמ"ש הש"ע בסר"ה ס"ד יע"ש סוף דבר דברי הרב שגבו ממני ואולי שם ט"ס נפל בדבריו וצל"ע ודו"ק:

ש"ע ס"ך המחליף כלים וכו' מדברי הסמ"ע סקל"ה נראה דדינא דכלים הוא אפילו בשמו אכן עיין בפ' פת"ש שהביא להקת הפוסקים דפליגי יע"ש:

גם בדין אי איירי אפילו החליפו כלים בכלים לסחורה או דוקא בבעלי בתים עיין בני חיי הגה"ט והביאו הבאה"ט ועיין גם זה בס' פת"ש יע"ש:

ואם החליף כלים בפירות עיין ג"כ בס' פתחי תשובה ובס' לקוטי וי"צ שהביא לסברת הרדב"ז א"ח יע"ש:

ואם החליף כלים עם כלים ומעות עיין ג"כ שם בס' פת"ש ובס' משחא דרבותא יע"ש:

ואם היתה האונאה יותר משתות גם זה שם בס' פת"ש ועיין בס' משחא דרבותא ובספר זכור לאברהם אות אונאה יעו"ע:

ואם היה מום בחליפין עיין גוא"ל ובס' פת"ש ובס' זכול"א ועיין בתשובותי ס"א לחלק ח"מ ששם העליתי באורך דחוזר במום יע"ש כל אלה כתבתי לזכרון בעלמא וק"ל:

ש"ע סכ"ד הא המוכר כלי וכו' או שקנה על ידי סרסור יש בו אונאה ע"ך מכאן מוכח דמי שקנה איזה דבר מן הסרסור יש בו אונאה ומכאן קשה לי על מאי דראיתי בס' כר"ח ח"א סמ"ח ששם כתוב בכתבי כמהר"ש ן' צור ז"ל מנהג קדמון בלוקח מן הסרסור דאין בו אונאה כלל אבל הסרסור צריך להראות ללוקיח אותן המוסיפין במקח וכו' יע"ש ותמיהא לי מילתא היאך היה מנהגם כך הפך דין זה בלי שום חולק ולא נחה דעתי עד שאינה ה' לידי ספר צרור החיים ז"ל ושם ראיתי שכתב וז"ל הסרסור אין לו אונאה כיון שהוא מכריז וראיה מדין אגרת בקורת בס' ק"ץ ס"ג והא ד"ס רכ"ז סכ"ג אינם בסרסור כאלו אלא המוכר מוכר ללוקיח ואיש אחר מתווך בניהם הנקרא סמסאר ודאי יש בו אונאה מוהריק"ש סקכ"ז עכ"ל ובראותי נחה דעתי הן אמת מדברי הסמ"ע כאן סקמ"ב לא נראה כן ומדבריו נראה דלא איירי בלוקיח שקונה מן המוכר וזה מתווך אלא שהמוכר נתנה לסרסור למוכרה והוא כעין סרוסור שלנו שהמוכר נותן לסרסור למכור עכ"ז אפשר ליישב ופשוט ודו"ק:

ש"ע סז"ך הנושא ונותן באמונה וכו' עיין להרב צרור החיים שכתב משם הרב המשב"ר שכתב דראובן שקנה משמעון סחורה בריוח. פירוש בכמה קניתיה וא"ל בכו"ך אמר לו ארויח לך כו"ך ומשך והלך לו אח"ך נודע שקנאה בפחות ממה שאמר לו ורוצה לחזור עליו הדין עם המוכר דהכי סבר וקבל ואף אם הטעהו עיין סשל"ב ס"ד בהג"ה ולא דמי למ"ש מור"ם שם שאם אמר כמ"ש חברינו דצריך ליתן כמו חבריהם דהתם מדאמרו כמו שעשו וכו' לא האמינהו אלא שאם קנה סתם בריוח ועדיין לא הזכיר השומא ואח"ך אחר שנגמר המקח אמר לו בכך וכך קניתי והוסיף עליו אז יוכל לחזור ומנכה לו התוסיפת עכ"ל ועדיפא מזה ראיתי להרב פת"ש בסר"ז סק"ט שהביא משם הרב חו"י ז"ל בראובן שתבע לשמעון קרקע בסך של שלש מאות למוכרה לו ושמעון אמר לו שלוי נתן לו בה שלש מאות וחמשים ולא רצה למוכרה והוסיף עוד שמעון ונשבע שאפי' אלו נתן לו ארבע מאות לא היה מוכרה ומכח דבריו אלו קנאה ממנו בסך ארבע מאות ועשרה ואח"ך הלך ושאל ללוי אם באמת נתן לו בה שלש מאות וחמשים ואמר לוי לא היו דברים מעולם והשיב הרב דאין ראובן יכול לתבוע לשמעון כי זה כל האדם כוזב להשביח מקחו ולא היה לו להאמין לו יע"ש וכתב שם הרב משם הרב חוות יאיר ז"ל דכל זה אם כבר פרע הלוקח למוכר אבל אם עדיין לא פרעו יכול הלוקח לומר לא קניתי אלא בשביל שאמרת לי לוי נתן כו"כ עכשיו שאין האמת כן המכר בטל עכ"ד אך מדברי הרב טו"ז ב"ס של"ב ס"ד משם באירה דאפילו עדיין לא פרעו אין המכר מתבטל כי כך דרך התגרים להשביח מקחן והתם ודאי אפילו בדעדיין לא פרע המוכר ללוקח איירי דהא התם מדמה לפועלים ובפועלים שם בדלא קבלו עדיין שכרם איירי ומצרך שם עד שיאמרו המה בפיהם כמו שעשו חברינו יעו"ש ועכ"פ אנן בדידן יכול לוקח המוחזק לומר קי"ל כהרב חו"י ז"ל אבל אם כבר פרע אין יכול לחזור והגם דפסק מר"ן אחר זה ז"ל דלא יחשוב הרע ביפה וכו' עיין להרב המשב"ר ב"ס הנז' דמוקי דינא דסעיף זה הוא דוקא לענין אונאה דהיינו קאי על מה שפסק הנושא ונותן באמונה אין בי דין אונאה על זה קאי ואמר דדוקא שאמר האמת ולא חשיב הרע וכו' אזי אפילו תהיה אונאה במקח אין לו דין אונאה אבל אם הוסיף עליו בדמי המקח בעינן דוקא שלא יהיה אונאה ואזי זכה בכל מה שיוסיף אבל אם הוסיף ונתאנה יש דין אונאה יע"ש בדבריו וגם הרב ברית אבות ז"ל בס' קכ"ו הביא דברי הרב המשב"ר משם מו"ז הרב זכות אבות ז"ל ודו"ק:

שם הנושא ונותן באמונה אין לו עליו אונאה וכו' עיין להרב מש"ה מערכת אלף אות ל"א שהעלה דאפילו היה קנין של המוכר הזה שקנה סחורה זו ומכרה באמונה תוך זמן שיראה לתגר או לקרובו עכ"ז אין המוכר הזה שקנה סחורה זאת ומכרה ולא הלוקח יכול לחזור על המוכר הראשון דלגבי זה הלוקח השני יכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את ולגבי המוכר שלקח ממנו יכול לומר לו הא נסתלקת ממני יע"ש דמסיק אפילו אם רצו המוכר והלוקח לבטל המכר דאז תאמר יכול המוכר הזה לחזור על המוכר שמכר לו עכ"ז המוכר הראשון יכול לעכב עליו ולומר לו כבר נסתלקתי ממך ואינו יכול לחזור עליו ע"ש ודו"ק:

בהסמ"ע סקע"ו כיצד חפץ זה בטור הוסיף וכו' והמחבר השמט להאי יש מפרשים ולטעמו אזיל וכו' לפי דברי הסמ"ע אלו מוכח דלפסק הלכה אנן דגרירי בתר מר"ן נקטינן דלא שינא אמר כו"כ קניתי לא שינא אמר לו תן לי חפץ זה כמו שקניתיה וכו' אפילו הכי מקרי נושו"ן באמונה ואין בו אונאה הואיל ומר"ן גילה דעתו ב"ב דזה וזה שוים הם ואין חדוש בדברי היש מפרשים על דברי הרמב"ם יעו"ש:

אלא דראיתי להרב זי"ע נאיים זלה"ה בס' ז"כ שהעלה דהואיל והרבה פוסקים חלקו על מר"ן בב"י וס"ל דיש חלוק בין סברת הרמבם לסברת יש מפרשים ולדעת הרמב"ם ס"ד דוקא בעינן שיאמר בכו"כ קניתיה וכו' אבל בסתם ולא ידע הלוקח דמיה לא מקרי נושו"ן באמונה הכי נקטינן הואיל ומר"ן בש"ע פסק לסברת הרמב"ם דקי"ל כוותיה יעו"ע:

עוד לו שם כתב דהוא הדין לפי סברתו אם המוכר לא היה יודיע סכום המקח והלוקח היה יודיע דלא מקרי נושו'ן דשוים הם יע"ש דבריו בריוח כך הבאתי לך הדבר בקצר אמיץ ודו"ק:

ש"ך סקט"ו אין לו עליו אונאה וכו' ונ"ל לדקדק מהש"ס וכו' ומ"מ צריך להתיישב למעשה ע"כ הגם דהרב הניח בצ"ע עיין להרב משכנות הרועים במערכת אלף אות ל"ב שהביא להקת הפוסקים הלא המה מהריט"ץ והרב משא"ת מש"ה והרב בית יהודה ומהר"י ן' נאיים ז"ל דכולהו סברי אפילו ביתר משתות אין המקח מתבטל יע"ש:

ולענין אם נמצא מום במקח עיין בס' דמש"א והרב גוא"ל והרב זכור לאברהם והרב בני חיי דבמום חוזר וכן הבאתי אני עני בתשובותי ס"א משם הרב מהריט"ץ ופוסקים אחרים דבמום חוזר וק"ל:

אכין ראיתי להרב גוא"ל זלה"ה בס' זה סקי"א שכתב משם מהרש"ך ז"ל ומשם מהר"י לבית לוי ספ"ד שאם המוכר אמר לו כמו שקניתיה אני מוכרה אין לו אונאה אפילו במום וק"ל.

וראיתי להרב הגדול מהרי"ט זלה"ה בתשובותיו ח"א ס"מ דפסק באחד שנשתתף עם חבירו דהיינו ראובן ושמעון וראובן היה קונה משי ועושה ממנו בגדים והיה מוסיף במשל על כל בגד חצי דינר ריוח והיה נותן הבגדים לשמעון למוכרם בתורת שותפו' ביניהם ואחר עבור זמן רב הפריד השותפות ונתפשרו עוד ביניהם שישאר ראובן למכור הבגדים לשמעון כמו השער שהיה מניחם לשותפות דהיינו לערך חצי דינר ריוח שיטול ראובן לכל בגד ואחר עבור זמן רב עוד מזה לא נשאר עוד ראובן מוכר הבגדים לשמעון ושמעון היה קונה משי ועושה מלאכת הבגדים על ידו ואזי ראה שמעון כי ראובן היה מרויח עמו יותר מחצי דינר שפסק עמו לכל בגד ואז בא שמעון לתבוע אונאתו הן מה שהוסיף עליו בזמן השותפ' הן מה שהוסיף בזמן המכר והעלה הרב הנז' דהגם שהוא נושה ונותן באמונה ראובן עם שמעון חייב להחזיר לו הואיל ובתורת שותפ' מעקרא ירדו ואדעתא דהכי נשתתפו דזה יעשה הבגדים בתוספת חצי דינר ריוח וזה יעבוד בעסק השותפ' א"כ כל פרוטה ופרוטה שיוסיף עליו הואי אונאה וגזל חייב להחזיר ולא מבעייא מה שיהיה בזמן השותפ' אלא אפילו מה שהיה בתורת מכר אחר פרידת השותפות וטעמא טעים הואיל ומעקרא בתורת השותפ' ירדו ובאותו זמן אינו יכול להוסיף אפילו פרוטה גם מה שהיה אח"כ בתורת מכר אדעתא דהכי נחתו דהיינו כמו שהיו מעקרא בזמן השותפות דלא היה יכול להוסיף כלל ולא אסיק אדעתיה דשמעון שום הוספה גם בזמן המכר אדעתא דהכי נחתי וחייב להחזיר יעו"ש וכן מוסכם נמי מהרב מהר"ם קשטילן זלה"ה בענין זה יע"ש:

והבאתי דבריו אלה ללמוד דהנו"ן אדעתא שיהיה העסק בשותפ' חייב להחזיר וממנו יש ללמוד דדברי הרב הנז' מטין לסברת הרב המשב"ר זלה"ה שהביא הרב צרור החיים דהא זיל בתר טעמא למה הצריכו הרב להחזיר הואל והיה מוכר לשותפ' והאחר היה עושה בשותפ' אדעתא דהכי נחתי וגם מה שחייב הרב אפילו אזמן המכירה הוא משום דהיו שותפים מעקרא וכו' אבל אם לא היה כי אם מכירה לבד ולא קדמה שותפ' מקודם אפילו יהיא נודע שהיה מוסיף עליו יותר ממה שקצב לו אינו מחזיר וזה הוא כדעת הרב המשבי"ר ז"ל ופשוט וק"ל:

ש"ע סכ"ט אלו דברים שאין להם אונאה הקרקעות וכו'. עיין בס' מש"ה מערכת ה' אות כ"ו שכתב וז"ל המוכר קרקע בהטבה יש בו אונאה כנה"ג סימן זכ"ר בהגב"י אות ל"ג משם המבי"ט ח"ב סרי"ח ע"ך:

ש"ע ל"ב כשם שאין אונאה וכו'. עיין להרב פחד יצחק אות אונאה שכתב משם הרב שמריה חכים זלה"ה וז"ל ב"ד ששכרו קרקע של הקדש בכל שהוא הוי אונאה לכ"ע דשלוחים העניים נינהו ולא שייך למימר זלזל בשכירות מפני דוחקו אף שקבלו הדמים מקודמים הוי ספק וקרקע על חזקתו ואפילו לא מיחה הנזכר לא יפסידו העניים וכן אפוטרפוס ע"ך:

[השמטה השייכה לעיל] ש"ע סי"ז עד מתי חייב להחזיר הדינר וכו' דין זה הוא קאי על הדין דלעיל בסט"ז במטביע דיש בו אונאה אבל אם נמצא המטביע רע לגמרי דינו כדין מק"ט דלעולם חוזר ואין צריך להאריך בזה ועיין עליו בש"ך בס"ס ש"ו ופשוט:

ועיין בהגהות הרמ"ע זלה"ה הביאה הבאה"ט בסרל"ב סי"ט ששם כתב וו"ל כתב מהריט"ץ סרכ"ה ובנותן לחבירו דינר ונמצא רע לעולם חוזר ואם ראובן שנתן הדינר לשמעון לקחו מאדם אחר ואפשר שיטעון ויאמר לשמעון אם הבאתו לאלתר הייתי מחזירו לבעליו אבל עתה איני יודיע בעליו מחמת אורך הזמן ואתה הפסדת על עצמך זה אינו דבשעה שלקח ראובן המעות מבעליו היה לו להראותו ויטעון שמעון ויאמר אני חשבתי שהראית מעותיך לשולחני כדרך כל הארץ ואת הוא דאספדת. אומנם אם בפני שמעון לקח ראובן המעות מבעל חובו ושמעון ידע שלא הראה אותה וסמך על שמעון שיראה אותה בודאי אז פשע שמעון במה שלא הראה אותה תכף ודינו בכדי שיראה אותה לשולחני ע"כ ע"ש ודו"ק.

תוכן העניינים

פעמוני זהב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה