פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא
סימן קצה
ס"ב מור"ם מטביע שנפסל לגמרי הוו ככלי וקוני' בהם ע"ך. הנה הג"ה זו הגם שפסקה בסתם לאו למימרא דסברא מוסכמת היא גם לדעת מר"ן אלא דמור"ם פסק כאן כסברת הטור שכתב לקמן בס' ר"ג ס"ט ז"ל בד"א כשיוצאין בהוצאה אבל אם אין יוצאין בהוצאה לא שינה פסלתן מלכות או מדינה יש להם דין מטלטלים בין לקנותם בסודר בין להקנות בהם וזוהי סברת מור"ם דפסק כאן לא כן מר"ן פסק לקמן הפך דהא פסק לקמן בסר"ג לסברת הרמב"ם יע"ש בס"ח שפסק דמעות הרעות שאינם יוצאין בהוצאה הרי שהם כפירות לכל דבר ונקנים בקנין ומתחייב על ידי משיכתן לתת מעות ע"כ. א"כ הוא הפך דברי הטור דפסק מור"ם כאן דהוו כמטלטלים וקונים בהם מטלט' ולדעת הרמב"ם דחשיב ליהו פירות אין קונים בהם מטלטלים וכבר נרגש בזה הש"ך שם בסר"ג א"כ פשוט דדברי מור"ם שפסק כסברת הטור הם הפך דברי הש"ע דסר"ג ס"ח:
וראיתי להש"ך כאן סק"ה שכתב וז"ל מטביע שנפסל ע"ל סר"ג ס"ח בהג"ה ע"כ. ונלע"ד דכוונתו היא על מאי דכתב כאן מור"ם מטביע שנפסל לגמרי דהוי ככלי ולקמן כתב דאפילו לא נפסלו לגמרי רק שאינם יוצאין להדייא הווין ג"כ כמטלטלים נלע"ד דלזה נתכוון לומר עיין ואני ההדיוט נלע"ד דחלוק גדול יש ביניהם דכאן דברי מור"ם הה לעניין לקנות בהם מטלטלים כזה בעינן שיפסלו לגמרי אזי הווין טלטול לקנות בהם בק"ס והן הם דברי הטור דסר"ג דס"ט שכתבנו אבל לקמן בס' ר"ג הם איירי לענין אי חשבינן כלי לקנות בהם מעות דהייני הלוקח שמשך אותם מטבעות הרעות אם מתחייב לשלם היפות על זה כתם שם סברת י"א דאפילו לא נפסלו לגמרי אלא עדיין יוצאים בהוצאה קצת עכ"ז חשיבי כמטלטלים לענין שאר מטבעות היפות והן סברת הטור שם בס' ר"ג ס"ו דמפרש מעות הרעות הן הם שעדיין יוצאים קצת בהוצאה יע"ש אבל לענין לקנות בהם מטלטלים ודאי לא חשיבי הם מטלט' הואיל ויוצאין ע"י הדחק ודו"ק:
ש"ע ס"ג במור"ם אבל במקח שאפשר שאינו חפץ וכו' מאד קשה לי מדברי מור"ם אלו כיצד יתקיימו עם דברי מר"ן דסרל"ה סכ"ג דמכאן פסק דשניהם יכולים לחזור הואיל והקנין היה שלא בפני הקונה ומדברי הסמ"ע דסק"י וסקי"א מוכח דמר"ן מודה בזה ובס' רל"ה סכ"ג שם פסק דהמוכר אינו יכול לחזור וז"ל שם המוכר שמכר קרקע או מטלט' וזכה בהן אחר ללוקח שלא מדעתו יד הלוקח על העליונה אם רצה ליקח אין המוכר יכול לחזור ואם לא רצה תחזור לבעליה ע"כ. ואמרתי אני בחופזי לחלק דמ"ש כאן שניהם יכולים לחזור הוא דוקא בדלא שמע הלוקח עדיין בקנין ונתרצה בזה הוא דיכול המוכר לחזור הואיל ולא ידענו אם יתרצה הלוקח או לא על כן גם ביד המוכר יש ברירה שיכול לחזור ואזי אפילו ישמע הלוקח ויתרצה הואיל וזה כבר חזר בו אינו קנין אבל אם עד שלא חזר המוכר שמע הלוקח ונתרצה ודאי שאינו יכול לחזור דאמרינן דבההיא שעתא ששמע הלוקח ונתרצה חשבינן כאלו היה קנין באותה שעה ומשום הכי אין המוכר יכול לחזור אח"כ. ויש סייעתא לזה מדברי מור"ם שכתב אבל במקח שאפשר שאינו חפץ לקנות וכו' ושניהם חוזרין דהיינו באותה שעה שהדבר עדיין בספק אם יתרצה הלוקח או לא ודברי מר"ן דס' רל"ה איירי בשמע ונתרצה כמו שמדוקדק מלשונו ג"כ שכתב אם רצה הלוקח אין המוכר יכול לחזור בו וכו' דהכוונה היא דאחר ששמע הלוקח ונתרצה אזי אין המוכר יכול לחזור ומ"ש הסמ"מ כאן סקי"א ז"ל וגם כתב וכוונתו על מהרי"ו דלא קנה וכו' כי אף שידעינן דהיה ניחא ליה מקודם לכן וגם עתה כששמע הקנין פירושו הוא והוה אמינא דבזה ודאי איכא הוכחה דהקונה ודאי לא נשתנה דעתו ותמיד הוה ניחא ליה וא"כ חזרת המוכר שחזר קודם ששמע הקינה ונתרצה נימא כמאן דליתא על זה סיים וכתב דליתא שמא חזר בו הקונה ולבסוף חזר בו ונתרצה וא"כ לפי זה לכאורה נראה דנתיישבו דברי מור"ם ומר"ן דכאן איירי בחזר בו קודם שידענו ברצוי הלוקח ושם בס' רל"ה איירי אחר ששמע הלוקח ונתרצה:
אלא דלא נהירא לי לחלק בכך מכמה טעמי חדא. דלשון מור"ם קרי בחיל ושניהם חוזרין ופשוטו הוא דאפילו בזמן שהמוכר הוא רוצה לקיים המקח הלוקח יכול לחזור בו וכן ג"כ בזמן שהלוקח ריצה לקיים המקח יכול לחזור דהכי מורה הלשון יכול לחזור היינו אפי' חבירו מעכב ומסייע לן דברי מהרי"ו שהביא הסמ"ע דאפילו ידעינן שנתרצה מקודם ונתרצה אח"כ אמרינן שמא חזר באמצע וכו' דפשט הדבר הוא דאין כאן קנין והלוקח יכול לחזור אפילו נתרצה ושתק ודומיא דידיה ג"כ המוכר אפילו נתרצה הלוקח מקודם ולבסוף עכ"ז מחשש שמא חזר באמצע המוכר יכול לבטל המקח. ומה שדקדקתי מלשון מור"ם שכתב אבל במקח שאפשר שאינו חפץ לקנות וכו' פירושו הוא שאפשר שאינו חפץ לקנות באותה שעה של הקנין ולכך שניהם יכולים לחזור אפילו בשמע ונתרצה וכן בא הדבר בד"מ וזלה"ה ואפילו ידעינן דניחא ליה לשמעון בכך מ"מ שמא חזר בו שמעון בשעת הקנין ולכן אין בקנין כלום אפילו נתרצה שמעון אח"כ כששמע וכו' פשט לשון זה מורה דאין בקנין כלום אפילו לאחר שנתרצה וקשה לדחוק בו איזה דוחק:
ומה שדקדקנו ג"כ מדברי מר"ן דס' רל"ה הגם דיש סייעתא לדקדק כן הואיל ומצינו דפסק מר"ן דס' רל"ה הוא דברי הרמב"ם בפרק שלשים מהלכות מכירה יע"ש ומצינו להרמב"ם בפ"ד מהל' זכייה ומתנה הל"ב דשם תני המזכה לחבירו מתנה על ידי אחר כיון שהחזק הזוכה בנכסים או בקרקע או שהגיע לידו קנה המקבל ואין הנותן יכול לחזור בו ויד המקבל על העליונה אם רצה מקבל וכו' ופסקו מר"ן בס' רמ"ג ס"א יע"ש וא"כ לנו יש לדעת למה בהל' זכייה כתב בזה"ל כיון שהחזיק הזוכה בנכסים או בקרקע או שהגיע לידו זכה המקבל ואין הנותן יכול לחזור בו וכו' ובכאן בדינים הקנין לא כתב כן אלה כתב אם רצה ליקח אין המוכר יכול לחזור דמחזי מלשון זה דעד שידעינן שרצה ליקח אזי אין המוכר יכול לחזור א"כ נראה לכאורה דיש לנו לדקדק מדברי הרמב"ם ומר"ן כך [והן אמת לפי דקדוק זה עדיין יש להקשות מדברי מור"ם אליבא דהסמ"ע דס' זה דמכאן מוכח דיכול המוכר לחזור קודם הודעת הלוקח ואחר הודעת הלוקח וכמו שכתבתי]:
אלא דאחר העיון נראה דאין דקדוק זה מדברי הרמב"ם ומר"ן אמת ודברי הרמב"ם דכתב אם רצה ליקח אין המוכר יכול לחזור בי וכו' ופירושו הוא דכשיתברר שהלוקח רוצה ליקח אין המוכר לחזור בו דהיינו קודם או אח"כ ומוכרח זה הן מצד הסברא דהואיל ובשעה שבא המוכר שלא בפני הקונה למכור לו היאך אנו כותבים לו שטר מכר שלא בפני הקונה אפילו נימא דיכול הלוקח לעכב עכ"פ היאך כותבים לו השטר שלא בפניו לשמו אלא מוכרח אתה לומר הואיל ולבסוף אם יתרצה לקחת אותו זכות הוא לו ללוקח א"כ זכין לאדם שלא בפניו דהא מכח טעם זה כותבים כמ"ש בס' רל"ח ס"א דכותבים שטר למוכר אע"פ שאין הקונה לפנינו יע"ש וכתב שם הסמ"ע סק"א משום דזכין לאדם שלא בפניו יע"ש וא"כ הואיל ובשעה שכתב לחבירו המקח והקנה אותו לו חשבינן ליה דזכו לו וזכין לאדם שלא בפניו ודאי דזכות ברורה קא מיירי ואי אמרת דיכול המוכר לחזור קודם שישמע הלוקח א"כ אין כאן זכות מבוררת והאיך קרית לו זכין לאדם ודאי דבזכות ברורה קא מיירי דאין המוכר יכול לחזור כלל אפילו קודם שמיעת הלוקח:
ואפילו חוץ מן הסברא אחר בעיון ראיתי שכן בא הדבר מפורש בס' המ"מ בפ"ל ממכירה דשם כתב הרמב"ם המוכר שמכר קרקע או מטלט' וזיכה בהן ללוקח שלא מדעתו וכו' ואם רוצה לוקח אין המוכר יכול לחזור כתב הרב המגי"ד על זה וז"ל זה פשוט שהמוכר אחר שזיכה לו אינו יוכל לחזור וכו' יע"ש מלשון זה מוכח דמשעה שזיכה לו אינו יכול לחזור אפילו עדיין לא שמע הלוקח:
גם יש ראיה לזה מדברי הנז' בפרק כ"ט מהלכות ה' הלכה י"א דשם כתב הרמב"ם וז"ל יראה לי שקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בקרקע תעמוד בידו אע"פ שאין ממכרו בקרקע כלום שהקטן כמי שאינו לפנינו הוא וזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין אלא בפניו עכ"ל וכתב הר"ב המגיד וז"ל ונראה שהקטן יכול לחזור בו ואין המוכר יכול לחזור בו ע"ך מכאן מוכח דמי שמקנה למי שלא בפניו אפילו עדיין לא ידע אם יתרצה או לא עכ"ז אין המוכר יכול לחזור וזה פשוט:
ועוד בה ראיתי להרב מוהר"ם פארדו ז"ל בספרו שמו משה דף ק"ב ע"ד דשם שקיל וטרי בענין מאי דקי"ל כותבים שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו וכותבים שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו וקי"ל בלוה אפילו כתב ללות מן המלוה יכול לחזור בו ולא ילוה ואין המלוה יכול לעכב עליו וא"ך למה פסק הרמב"ם דיד הלוקח על העליונה ואם רצה אין המוכר יכול לחזור בו ותרץ וכתב וז"ל אלא דצ"ל דכיון דס"ל דהכותב שדה בשם חבירו זכה חבירו ותכף א"כ גם במוכר זכה תכף אלא שאם לא ירצה לא יקנה דודאי כשרוצה הלוקח להעמיד המכר הוא בדאית ליה הנאה ששוה יותר וזכין לא אדם שלא בפניו עכל"ה הרי לפניך דדברי הרמב"ם הם דזוכה הלוקח תכף אפילו קודם שידע הלוקח אין המוכר יכול לחזור:
וא"כ מעתה אחר שבררנו דפסק מר"ן דס' רל"ה שהוא מדברי הרמב"ם דפ"ל דמכירה הוא דאין המוכר יכול לחזור כלל בין קודם שידע הקונה או אח"כ לעולם אינו יכול לחזור א"כ הדרא קושייתכו לדוכתה דדברי מור"ם דס' קצ"ה זה ומר"ן דסימן רל"ה סר"ג סתראי נינהו ומדסתם שם בס' רל"ה גם מסתימה דברי מור"ם כאן מחזו דמוסכמים הם ולא כן הוא:
אלא נראה לי דתמיהא מעיקרא ליתא דמור"ם כאן איירי במקנה לו בק"ס ולא מזכה לו על ידי אחר אבל הרמב"ם ומר"ן דס' רל"ה איירי במזכה לא על ידי אחר דהואיל ויד האחר באמצע זכה משום דזכין לאדם שלא בפניו ולעולם אינו יכול לחזור:
אלא דלפי זה התירוץ עמדה לנגדי קושייא גדולה דלפי חלוק זה נמצינו למדין דלדעת מר"ן ומור"ם ס"ל דק"ס לא הוי כאלו מזכה לו ע"י אחר דהא במזכה לו ע"י אחר אין המוכר יכול לחזור ובק"ס כאן פסק דאפי' המוכר יכול לחזור ומצינו דבר זה דאם ק"ס של עדים מחשיב לזכוי על ידי אחר הוא מחלוקת ישנה דלהרב הגדול מהרי"ט בח"ב סכ"א ס"ל דק"ס הוי כמזכה על ידי אחר דהואיל ומקבל סודר מיד העדים הוי כאלו זיכה ע"י העדים ואם נתן לקטן על ידי סודר העדים קנה הקטן יע"ש והרה"ג מהר"א מונסון ז"ל חלק עליו וסבר דמזכה לקטן בעינן שיזכה לו על ידי אחר ממש אבל קנין סודר של עדים לא מהני כלל במקום אחר ע"מ איך שיהיה לפי עניותין דחלקתי בין מור"ם ומר"ן דבק"ס יכולין לחזור ובס' רל"ה איירי במזכה ע"י אחר א"כ נמצינו למדין דמור"ם אזיל בשטת מהר"א מונסון ז"ל דק"ס על ידי עדים לא מהני במקום אחר ומדברי הסמ"ע דס' זה מוכח דמר"ן עצמו כך ס"ל וכמ"ש בסקי"א וא"כ הואיל ומר"ן ומור"ם סברי דק"ס ע"י עדים לא מהני כאלו הוא מזכה ע"י אחר א"כ אנו עושים מעשים בכל יום וסומכים על ס' מהרי"ט דס"ל ק"ס ע"י עדים כזכוי על אחר דמי וכמו שבא הדבר מפורש בס' האחרונים הלא המה בספרתם ובפרט הרב יוא"ל זלה"ה בתוש"י כתב והחליט הדין כסברת מהרי"ט וכתב דכן עשה מעשה מהר"ם בירדוגו ז"ל והרב אד"א והרב יעב"ץ זלה"ה יעו"ע וא"כ הואיל ומר"ן ומור"ם לא ס"ל הכי היאך פסקינן דלא כוותיהו הן אמת דעלה על דעתי לומר דסוגין דעלמא הרבנים הנז' ס"ל דמר"ן כסברת מהרי"ט ומה שכתב בס' רל"ה ופסק כסברת הרמב"ם זיכהו על ידי אחר לאו דוקא במזכהו על ידי אחר בפירוש אלא הוא הדין בק"ס על ידי עדים הוי כזכהו על ידי אחר וכמו שמישב כן רבינו מהרי"ט ז"ל לשון הרמב"ם דלאו דוקא קאמר דלאו כרוכלא הוי לחשב כל הנך הקנאות אלא תנא במזכהו על ידי אחר והוא הדין על ידי ק"ס של עדים יע"ש. ולפי' זה מה שכתב כאן מר"ן בס' קצ"ה הקנה אחד וכו' אפילו הקנהו שלא בפני הקונה וכו' הוא כפשוטו דאיירי אפי' במקח וממכר ופליג מור"ם אדברי מר"ן ודלא כהסמ"ע שממנו מוכח דהמחבר עצמו סבר כדעת מור"ם יעו"ע וא"כ נימא דמר"ן ומור"ם פליגי ואנן קי"ל כדעת מר"ן דס"ל כדעת מהרי"ט כדאמרן:
אלא דכל זה איננו שוה לי חדא דהואיל ומר"ם לא כתב כאן דבריו בלשון מחלוקת מי הביאנו עד הלום לומר דפליג על מר"ן דס"ל כהרב מהרי"ט ומור"ם כמהר"א מונסון ז"ל הואיל ודבריהם לא נרמז בהם שום מחלוקת מי הביאנו לפרש כן דדחוק הוא מאד:
ואחר העיון עלה במצודתי עוד לתרץ ולומר דאפשר דמהרי"ט עצמו לא אמר דק"ס של עדים לא הייא כקנייה על ידי אחרים אלא במתנה הואיל והויא זכות גמורה אבל במקח וממכר לא הוי אלים כח בק"ס להקנות הממכר כמו זכייה שעל ידי אחרים והן הם הדברים שחלק מור"ם עצמו כאן אלא דנשאר לבי מהסס להטעים הדברים ולא נתקררה דעתי עד אשר חפוש מחפוש תהלי"ת כאשר דמיתי כן מצאתי בס' שביתת יו"ט להרב מוהרי"ט אנקאווא זלה"ה בהגהותיו על הטור בס' רל"ה כתב וז"ל כתב כנה"ג אות ט"ו וז"ל רב אחד הובאו דבריו וכו' דק"ס לא מהני במקום זכייה על ידי אחר אבל מורי הרב כתב דהיינו דוקא במקום מקח וממכר אבל במתנה קנין הוי כזכייה וכן מפורש בתשובות המיוחסות בס' פ"ו ובס' רמ"ג בהגהות הטור אות כ"ו מפורש הא דכתב מהר"א מונסון דק"ס לא מהני זכייה לקטן על ידי אחר ומוהרימ"ט ז"ל חולק וכן תפס הרב משא"ת מש"ה ועין בדבר"י אמ"ת עכ"ל. בראותי זאת נתקררה דעתי דודאי מה שאנו נוהגים לתפוס כסברת מהרי"ט ז"ל הוא דוקא במתנה וכן ראיתי כל מקום שמביאם דברי מוהרי"ט הוא בקנין דמתנה יעו"ע. ומעתה לא נשאר לנו שום קושייא דמר"ן ומור"ם איכא למימר אזלי בשטת מהרי"ט אלא דבזכוי על ידי אחר לא שני לן בין מתנה למקנה וכמ"ש רל"ה ובס' רמ"ג ובק"ס הוא דאיכא חלוק דבמתנה הוא כמו על ידי אחרים ובמקח וממכר לא וכמו שחלק כאן מור"ם דבק"ס במתנה הוי ודאי זכות הוא לו וזכין דמסתמא ודאי ניחא ליה ביה אבל במקח הואיל ואין הזכות ידועה דיכול להיות שלא ירצה לקחתה ואין רצונו לקנות קרקע על כן לא הוי כשלוחו העדים זכות לו לומר זכין לאדם אבל במה שמזכה לו על ידי אחר דהיינו זכה בהן אחר ללוקח דהיינו שהחזיק בהן ללוקח:
שוב נזכרתי במה שפסק מור"ם בסו"ס קפ"ד ששם פסק וז"ל ואם קנה קרקע תחילה ע"ש לוי אע"פ שלוי לא עשאו שליח אם קנה במעות לוי לא יוכל לחזור בו ע"כ. וכתב הסמ"ע וז"ל פירוש המוכר וז"ל הגמ"ר ואח"כ רצה המוכר לחזור בו אינו יכול לחזור בו אע"פ שעשה בלי הרשאת לוי ולא עשאו שליח ואם טען השליח דקנה במעותיו הדין ביניהם כן הוא שם ע"כ:
וראיתי להטו"ז שם שהרבה תמיהות על הג"ה זו ולבסוף העלה דאין לסמוך על הג"ה זו ושם כתב וז"ל והנלע"ד דהא דאמרינן בגמרא הלוקח שדה בשם חבירו וכו' עכ"פ קנה חבירו וקשה במאי קנה אי בק"ס של זה האמור בפרק הזהב בכליו של קונה דניחא ליה לקונה דלהוו מקנה קונה ממנו כי היכי דלהדר ולקנות ליה החפץ והכי אמרינן בהדייא שם אלא דהגאונים תקנו בסודר העדים כמ"ש רבינו סקנ"ה והעדים הווין שלוחו של הקונה ובכאן אין שייך לו' כן דהא לוי שוויה שליח לזה. בשלמא במתנה דמסתמא ניחא ליה שיקבל זכין לאדם שלא בפניו משא"כ במכר דאימור לא איצטריך ליה למזבן ארעא וכ"כ רמ"א בס' קצ"ה ס"ג וע"כ צ"ל דמיירי שנתן לו השליח המעות דכאן לא בעינן דעתו כמ"ש בס' ק"צ דאם אמר לו הילך מנה ותהיה השדה קנויה לפלוני קנה אותו פלוני אלא דאח"כ צריך שיאמר הקונה למוכר שדך קנויה לי במה שנתן לך פלוני ופשוט דזה לא מהני בק"ס במה שיאמר אח"כ שיקנה לו הסודר שנעשה כבר שלא בפניו דכבר הדרא סודרא למאריה משא"כ במעות שישנן עדיין תחת ידו יכול להקנות אח"כ הקרקע על ידיהם ועפ"ז יתפרשו דברי העטור וכו' וכו'. הנה העתקתי זה דמדברי הטו"ז אלו מבורר הטעם הגריעותא שיש בק"ס לשאר קנינים וא"כ לפי זה נתקיימו דברינו הראשונים שיש חלוק בין קנייה דק"ס למזכה לו על ידי אחר דבמזכה לו על ידי אחר הוא או שהקנה לו ממנו במעות כמ"ש הטו"ז או בקנין חזקה שהחזיק בה הזוכה ללוקח או בשטר ועדיין השטר ביד הזוכה ג"כ דאזי כשישמע הלוקח ויתרצה במכר יש לה הקנייה על מה לחול לא כן בסודר דהדר כבר למאריה והן הם הדברים עצמם שכתבנו לעיל דלסברת מהרי"ט דעדים כאלו הוי שלוחים וזכה על ידם הם דוקא במתנה הואיל ויש צד זכייה אבל במקח לא דאפילו יתברר לסוף דניחא ליה במאי קנה כבר הדר סודר למריה והיא סברת מור"ם בסימן קצ"ה ודברי מר"ן בס' רל"ה הם במזכה לו על ידי אחר דהיינו בשאר קנינים דבשעה שישמע הלוקח יהיה על מה יחול בהם הקנין:
אלא דראיתי בספר עט סופר המסודר מיד הרב מוהר"ר יעב"ץ זלה"ה ששם כתב קצת פסקי דינים מדיני קנין דברים הלא הם בס' כר"ח ח"ב דנ"ב ע"ד ושם כתוב שאם קונה הקרקע אינו בעיר אם היה הקרקע בקנין חליפין לא קנה כי שמא אינו חפץ לקנות משא"כ במתנה דנקנה הדבר שלא בפניו דודאי ניחא ליה וכמ"ש מור"ם ז"ל בס' קצ"ה ס"ג ואפשר שאם קדמה ידיעה לעדים שחפץ הוא במקח זה נראה דקנה משעת הקנין וצריך שיכתבו העדים שידעו שחפץ הוא כנלע"ד ובקנין שטר נמי לא יזכה עד שיגיע השטר לידו כנודע ואין אחד יכול לזכות בעדו מטעמא דאתמר לעיל עכ"ל. מכאן מוכח דשטר כקנין סודר דמי ולא זכה בהן הלוקח ע"י אחר. הן אמת דעדיין צל"ע למה יגרע השטר אם יזכה לו אדם אחר הואיל ויהיה תחת יד האחר ואח"כ יתרצה הלוקח הרי יחול הקנייה עתה על ידי שטר זה כמו המעות שכתב הטו"ז:
איך שיהיה לפי דברי המסדר עט סופר הנז' לא נשאר לנו לפרש בדברי הרמב"ם דפסק מר"ן בס' רל"ה במוכר שזכה לו אחר דקנה אלא אם תהי' הזכייה במעות או בחזקה אבל ק"ס ושטר אתמעטו זה משנלע"ד ואם שגיתי אתי תלין משוגתי ודו"ק. אחרי כותבי כל זה מעלה מטה עשר שנים זכיתי וקניתי ספר נתיבות המשפט וקצות החושן ושם שם בס' זה ובס' רל"ה ראיתי להרבנים הנז' שהאריכו למעניתם ותהלי"ת נהניתי עד מאד כי שם ראיתי שדרכתי תהלי"ת בהישובים שעשיתי כמו שדרכו הם ז"ל בשקלא וטרייא שלהם יעויין עליהם ז"ל ושם תרוה צמאונך ודו"ק:
ש"ע ס"ד במור"ם ואין מקנים בכלי אלא מדעת בעליו וכו' ואם נתן הקונה למקנה כלי שהוא ממושכן בידו כתבו התוספות במציעא דף פ"ב ד"ה אמור דאמר וכו' דיכול לקנות אכן מדברי התוס' שם משמע דדוקא במשכון שמשכנו שלא בשעת הלואתו דאזי קני ליה מדר"י אבל מה שמשכן בשעת ההלואה אינו נקנה למלוה ואין עושים בו קנין הן אמת דבס' ע"ב כתב הטור ופסק מר"ן זלה"ה דהמלוה על המשכון לא שנו משכנו בשעת הלואתו או שלא בשעת הלואתו הוי שומר שכר וכתב הרב"י ז"ל דהגאונים זיע"א ס"ל דמימרת ר"י דבע"ח קונה משכון הוא בין בין ומאי דאמר בגמרא אמור דאמר ר"י דחייה בעלמא היא ומכח זה כתב הרי"ף דלא שנא שעת הלואתו וכו' מ"מ הרי הרב"י הצריך עיון ע"ש והד"מ לא כן דעתו אלא ס"ל דאפילו כתב הרי"ף בין בין לאו מטעם דר"י איירי בין בין אלא מטעמא אחרינא יע"ש. בס' ע"ב וא"כ משכון דבשעת הלואה מדי פלוגתא לא נפיק ולא קנה במשכון בשעת הלואה וק"ל:
ש"ע ס"ה י"א שאין הקנין וכו' ובסתם אמרינן כמעכשיו ע"כ. עיין למהרש"א ז"ל בס' משחד"ר ששם נשאל באחד שקבל ק"ס שכל זמן שיבא לו שמעון מעותיו שקנה בהם את מולקי של הקרקע שהוא חזקת שמעון אז יקח את הקרקע ולא אמר לו מעכשיו והשיב הרב על זה ממ"ש הש"ע האומר לחבירו קנה סודר ותקנה חפציך לי אחר שלשים יום לא קנה גם כאן לא קנה מיהו יש לחלק דהתם שאני דהא מגלי דעתיה שאינו מקנה לו אלא עד שלשים יום ולא מעכשיו אבל הכא אמרינן דהוי כסתם קנין דכיון שלא נתן לו המעות עכשיו לא מצי לאקנוי ליה לגמרי עכשיו ולעולם כוונתו דכשיבא לו המעות תהיה קנויה לו מעכשיו ולא מגרעינן האי קנין משאר קנינים כן נ"ל עכ"ל בקיצור. ועיין בבני חיי בס' זה ובס' ר"ו הגה"ט או"ד ועדיין צ"ל בדבר ועיין סר"ז סי"ד ובדברי רמ"א שם ובסמ"ע ודו"ק:
ש"ע ס"ו אע"פ וכו' ואם הפסיקו וכו' עיין להר' בית יהודה ס"ך שכתב דזה דוקא בקנין שנגמר קנינו לאלתר אבל בדבר שלא נגמר קנינו מיד כגון מעשה שבא לפניו באחד שהתחייב לחמיו שאם ימות הבן הנולד לא יחזור לו הירושה של האח לחמיו ע"ז כתב הואיל והדבר תלוי ועומד עד שימות הזרע אחר שלשים יום צריך כתיבה וכל זמן שלא נכתב השטר יכול לחזור בו יע"ש שהביא ראיות לזה ודו"ק:
שם ואם הפסיקו אין אחד מהם יכול לחזור ע"ך. כל זה מדינא אכן ראיתי בס' כר"ח משם מוהריב"ץ ז"ל הא דנתנו חכמים הוא מן הדין אבל נתנו חז"ל שעור שעה להתבונן וכך היו דנים קדמונינו ז"ל דאף אם קנו ממנו בק"ס תוך שעה מצי הדר ע"ך ודו"ק:
ש"ע ס"ט בדברים שהקרקע נקנה בהם שכירות וכו' לעד"ן דלסתמא דמר"ן דסתם בדברים שקרקע נקנה א"ך הוא הדין קנין סודר קני ואפילו במקום דלא קני בק"ס במקח במקום דכתבי שטרא עכ"פ בשכירות ודאי קנה דהא ק"ס איכא סברת הפוסקים דס"ל אפילו במקח עצמו קנה לבדו אפילו באתרא דכתבי שטרא וכמש"ל הבאה"ט בס' ק"ץ ס"א יע"ש. וא"כ לגבי שכירות אפילו מאן דפליג במקח וס"ל דלא קנה מודה כאן דקנה מטעם שכתב הסמ"ע סק"ך משום דסמכא דעתייהו א"כ מה לי על ידי כסף או בק"ס וכן ראיתי להרב ערך השולחן שכת' דהוא הדין אם הקנה השכירות בשטר דקנה אפילו במקום דבמקח לא קנה עד שיתן הכסף בשכירות בשטר בלי נתינת כסף קנה יע"ש וממנו נלמוד לנדו"ד ודו"ק:
אכן כל זה נראה בשכירות אבל מי שמשכן קרקע שלו ועדיין לא נכתב שטר המשכונה נלע"ד פשוט דיכול כל אחד מהם לחזור דהואיל ואין לך אדם שעושה משכונה בלי כתיבת השטר א"כ ודאי דלא סמכא דעתייהו הגם דמשכונה לדין שכירות לזמן ארוך חשיבא עכ"ז הואיל ועקר סמכת דעתם על השטר א"ך הדר דין משכונה כדין מכר:
הן אמת דראיתי לה' מוהרי"ע ז"ל בדיני המשכונה ס"ח שכתב שמי שנתן מעות לחבירו על דעת משכונה לאכול פירותיה בנכייתא כנהוג ונתעכב ולא כתב השטר ולא היה שם קנין והיה אוכל הפירות משך ששה שנים נלע"ד דאותן הפירות שאכל הוי רבית קצוצה שהרי לא נשתעבד לו הקרקע דלעולם אין קרקע נשתעבד לפירותיה אלא א"כ היה בו אחד מדרכי הקנאה ובנ"ד כיון דלא היה קנין אין כאן שעבוד והוו המעות הלואה ומוציאין מן המלוה מה שאכל כדין רבית קצוצה עכ"ל ומזה רציתי לכאורה לדון דגם במשכונה אם היה הקנין אפילו לא נכתב השטר קנה והייתי רוצה לדקדק זה מדכתב בלשונו ונתעכב ולא כתב שטר ולא היה שם קנין וכו' גם לבסוף כתב ובנ"ד כיון דלא היה קנין אין כאן שעבוד וכו' מזה רציתי לומר דאלו היה שם קנין דהיינו ק"ס הוה מהני אפילו לא נכתב השטר:
אלא אחר ההתבוננות אין זה אמת דאפילו נימא דכך הוא פירושו דלא היה שם קנין היינו ק"ס אין ממנו ראיה דבק"ס לחוד סמכא דעתייהו אלא יש לחלק דעד כאן לא קאמר הרב שם דאם היה ק"ס מהני היינו להתיר הרבית של הפירות שכבר אכל דהואיל ומדאוריתא נקנית לו בק"ס דק"ס דאוריתא הוא כמ"ש הרב המבי"ט והביאו הרב בני חיי בס' זה א"כ פשוט אפילו נימא דכל זמן דלא נכתב השטר לא קנה עכ"ז מה שכבר אכל לא מחשב לרבית ובפרט לסברת הפוסקים שהביא הבאה"ט דס"ל בס' ק"ץ דק"ס מהני אפילו באתרא דכתבי שטרא ודאי דאין כאן חשש רבית וא"כ אפילו נימא דכוונת הרב דקנין דכתב הוא ק"ס אין ממנו ראיה:
אלא דעדיפא מזה ראיתי בהגה אחת כתיבת יד כתובה על דברי הרב הנז' מן הצד וז"ל נראה דאם קנה בכסף אין כאן איסור דהא שכירות ממכר הוא וקרקע נקנה בכסף וזהו שדקדק הרב וכתב ולא היה שם קנין וכן סיים אלא א"כ היה בו אחד מדרכי ההקנאה ודו"ק ע"כ. הרי דהרב המגי"ד מפרש מה שכתב בדבריו הרב מוהרי"ע ז"ל ז"ל כיון דלא היה קנין וכו' היינו קנין ע"י כסף וא"כ איכא למימר דקנין על ידי סודר לא דבר בו הרב דהא הרב המגי"ה לא פירש הקנין שהזכיר הרב כי אם על הכסף ודע לך דהרב המגי"ה דגם שלא נמצא על אותה הג"ה שום חותם לדעת מבטן מי יצאו הדברים פשוט בעיני שהוא מדברי הרב הגדול מהר"ם סוזין איש ירושלים לפי מה שראיתי בס' הנז' הגהות אחרות כתובות באותו ספר מן הצד וחתום עליה שד"ר מש"ה סוזין נר"ו וכתיבת אותם הגהות החתומות כמו כתיבת הג"ה זאת לכך מאומת בעיני שהוא בעל דברים אלו וק"ל:
ומה שלפעמים המשכיר מחדש השכירות עם השוכר בפה על זמן ארוך אם יחשיב הדירה שדר בה השוכר לחזקה ואין אחד מהם יכול לחזור או נימא הואיל ולא עשה עתה שום דבר חדש לשם קנייה לא עלתה לו עיין להרב פתחי תשובה בס' קצ"ב סק"א ובנ"ץ שם שיש מחלוקת בדבר ועיין בפת"ש ג"כ ס' שט"ו ועיין בגוא"ל בס' קצ"ב סק"ג מ"ש המרדכי יע"ש
וראיתי להרב מוהרי"ע ז"ל במנהגי השכירות ס"ה שכתב וז"ל בענין השכירות דשוכר שהיה כבר דר בבית ובאותה שעה חזר המשכיר וחדש השכירות של שנה הבאה בדיבור בעלמא ונתרצו שניהם נראה דאין יכולין לחזור כיון דהוא כבר מוחזק בבית ואמר מורי ז"ל דכן המנהג לחדש השכירות בדברים בעלמא אמנם מצד הדין אינו מוכרח עכ"ל ע"ש:
ש"ע סעיף יו"ד במור"ם משום דהווין כמכר ואין קונים אפילו בתורת כסף ע"כ פירוש אפילו בתורת כסף הוא אפילו לקנות בה כדין קנין כסף בעלמא לחוד שקנה למי שפרע במלוה אינו קונה אפילו למי שפרע מכ"ש לקנין גמור והוא מה שרמז מור"ם במה שסיים וע"ל סר"ד ס"י יע"ש עוד יש לפרש באופן אחר ודו"ק: