אור ברסלב
פעמוני זהב סימן קפה

פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא

סימן קפה

סימן קפד

הנה בדין הסרסור שלפעמים המוסף בחפץ כשבא הסרסור להניח לו החפץ חוזר המוסיף ואינו רוצה לקנות. בזה ראיתי להרב מו"ד נר"ו בס' כר"ח סמ"ה שכתב משם רבני פאס דמנהג קדמון ביניהם שאין המוסיף בחפץ יכול לחזור בו אלא דצריך להראות לו המוספין יע"ש. דתלה הדבר במנהג ואנן בדידן כמדומה לי שאין מנהג זה קבוע במקומנו והיום האיר וזרח עלינו ספר משכנות הרועים ושם ראיתי במערכת סמך אות י"ז דכתב משם הרשב"ץ בפשיטות דמן הדין כך הוא דאינו יכול לחזור יע"ש. אחרי מופלג בא לידי ספר משי"ש להרב מוהרר"ב זלה"ה ושם ראיתי לו דדעתי לא כן הוא יע"ע ח"א סימן רכ"ה ורכ"ו ודו"ק:

ש"ע ס"א הסרסור וכו' אלא שנוטל שכר שליחותו וכו' לאו דוקא בנותין לו שכרו קצוב הוא דהוי דין ש"ש אלא הוא הדין אם אמר לו טול חפץ זה למוכרו ועשו לו שומא תחלה ואמר לו כל הנותר על השומא יהיה לחצאין דינו הכי עיין בב"י סקפ"ו ובמור"ם שם וק"ל:

ש"ע ס"ב אין שליח וכו' עיין בס' בית יהודה ח"ב סמ"א ששם נשאל באחד אפוטרופוס שהיה לוקח סחורה של יתומים ושם אותה לעצמו בערך שוויה ולוקחה לעצמו ומוכרה אח"ך בהקפה לאחרים ואחר שגדלו היתומים רצו להוציא ממנו גם הריוח שהרויח באותה סחורה מכח מאן שם לך וכהאי פסקה דמר"ן יע"ש שהעלה דעד כאן לא אמרו דאינו יכול ליקח לעצמו אלא דוקא אם היה עדיין בעיין אבל לקחה ומכרה אינו חייב לשלם אלא כפי מה שהיתה שוה בשעה שמכרה בהקפה ומה שהרויח בה הוא שלו דהוי כדין כל הגזלנין שמשלמין בשעת הגזילה יע"ש ומדבריו נלמד דאם לקחה לעצמו ומכרה במעות בעיין ודאי דיש לו לשלם כמו שמכרה ופשוט הוא:

ועדיפא מזה ראיתי בס' התקנות סקי"ט ששם כתב מוהר"ר סעדיא אב"ד זלה"ה משם מהרש"ך באחד ששלח מרגלית לשמעון למוכרה ושמעון לקחה לעצמו ומכרה ואח"ז בא ראובן המשלח ותבע לשמעון סחורתו וענה לו שמעון ואמר כי הוא לקחה לעצמו בכו"ך אז עמד ראובן מרעיד עליו למה לקח אותה לעצמו פחות משוויה ואיידי דביני ביני תוך הקטטות מת שמעון ופסק הרב מהרי"ק שצריכים היתומים לשלם בשער הגבוה דהיינו שאם מכרה בערך היותר גדול ממה שאפשר שיעריכו אותם אנשים בקיאים יפרעו לראובן בערך שמכרם ואם מכרם בפחות ממה שיעריכו אותם אנשים בקיאים יפרעו באותו ערך שיערכו הבקיאים אפע"פ שהוא מכרם בפחות יע"ש. ולי אנא זעירא הגם דבדברי מהרש"ך אלו לא נזכר שום חלוק בין אם מכרם במעות בעיין או בהקפה עכ"פ כדי דלא להוי פסק זה סותר לדברי מוהרי"ע הנז"ל יש לנו לומר דנדון מהרש"ך במכר במעות בעיין איירי וק"ל. ועיין בס' כר"ח סכ"ו שכ"ך משם מוהרימ"ט שאפוטרופוס שלקח לעצמו מטלטלין מעזבון אביהם של יתומים אפילו יותר מכדי שווים ורצו היתומים לחזור כשגדלו הדין עמהם ולקנינו אינו כלום וצריך להחזיר וק"ל:

ש"ע ס"ז כל סרסור וכו' עיין בספר מאמר קדישין סימן זה סקט"ו שכתב וז"ל כתב שי למורא אם בא הסרסור לפרוע הכסף שאבד מידו במשקל וראובן טוען שעתה אין הכסף שוה כשעת האבידה הדין עם הסרסור והמע"ה ע"כ:

מור"ם ס"ו ראובן היה לו בית למכור וכו' עיין בב"י דאם לא מכרו ללוי עצמו אלא לאחר פטור ולא יתן לו אפילו שט"ו כלל יע"ש. ומכאן נתפשט המנהג כל מי שנותן חפץ לסרסור למוכרו הסרסור מתנה עמו שאם לא מכר לא יתן לו כו"ך הלאו הכי אפילו יטרח הסרסור כמה ימים לא יטול כלום ובודאי דמכח דברי הרב"י הנזכרים להתנות ואם אחר שמכר הסרסור החפץ והושואו ביניהם חזר המוכר והלוקח ובטלו המקח חייב לשלם סרסרות הסרסור עיין זכו"ל וספר פחד יצחק וספר משכנות הרועים מערכת סמך אות י"ט שהביא כן משם הרב שע"א ע"ע ועיין בס' בני חיי הגהות ב"י שאפע"ג שהקשה עליו כתב שאפילו הכי דינו דין אמת ואין להפיל דינו מכח קושייתו יע"ש:

ש"ך סקי"א ויפרע שויה ע"ל סע"ב מ"ש הב"ח ויש נ"מ לסרסור ע"כ. נלע"ד הגם דלא ציין על איזה סעיף קטן דבר כוונתו. ודאי על מ"ש בס"ק קכ"ח שם כ' משם הב"ח דאם השומר פשע חיוב לשלם כפי מה שיאמר בעל החפץ היה שוה בעיניו יע"ש ועל זה בא לומר דכאן בסרסור יש נ"מ לדינא הכוונה דבסרסור אפילו הב"ח יודה דאין צריך לשלם כי אם כדי שויה דהואיל ונתנה לסרסור למוכר מסתמא לא נתנה אלא למוכרה בכדי שוויה ולא כפי מה שהיתה בעיניו של המוכר זהו כוונתו ותו לא מידי וק"ל:

ש"ע ס"ח ראובן נתן טבעת לסרסור למכור והפסיד האבן מהטבעת ישבע הסרסור שאינה ברשותו וישבע כמה היתה שוה האבן ויפרע שוויה ע"כ. לכאורה יש לתמוה דלמה צריך לישבע שאינה ברשותו הואיל ומחויב לשלם והגם דקי"ל דבכל השומרים קי"ל הכי דצריך לישבע שאינה ברשותו שאני שאר שומרים דחיישינן שמא עיניו נתן בה והבעלים חפצים בכלי שלהם אבל בנדו"ד שנתנו למוכרו ואין חשק בו לבעלים ורצונם לקבל דמיו א"כ די שישבע כמה שוה ויפרע. אלא דנראה פשוט ביש הכחשה ביניהם בשווי הטבעת ועל זה בודאי דצריך לישבע שאינה ברשותו דאם ידעינן שהיא ברשותו לא יוכל להחזיקה לעצמו על ידי שבועה שהיה שוה כ"וך ובודאי דצריך להוציאה לראותה לבני אדם כמה היתה שוה ועל זה צריך לישבע תחלה שאינה ברשותו ואזי בודאי נאבדה והדר דיניהם זה אומר כו"כ היתה שוה וזה אומר כו"כ ישבע שכו"כ היתה שוה וישלם וק"ל:

סמ"ע סק"ך ויפרע שויה דקדק לכתוב שויה ולא יותר אף אם היה משכון של כותי והכותי שמוהו ביותר וכו'. לדעתי אפשר דמר"ן נתכוון לדבר אתר שראיתי להרב זכו"ל אות סמ"ך שכתב וז"ל סרסור שנתן לו בעל הבית שני נזמי זהב למכור ואמר הסרסור שנאבד אחד מהם ונשבע שאינו ברשותו כיצד ישלם דהדבר ידוע דבהיותם שלמים שני נזמים שוים יותר מכשהם נפרדים. העלה שצריך לשלם על האבידה כמו ששמוה בהיותם בעולם אם שמו אותם בחמשים ישלם כ"ה על הנאבדת ועל הנזם הנשאר בעיין יש לעמוד דיוכל בעל הבית לומר לו כשהיו שנים היו שוים חמשים חמשה ועשרים לכל אחד ואחד עכשיו שנאבדה האחת זו אינה שוה חמשה ועשרים אלא עשרים דוקא וצריך הסרסור לשלם חמשה עוד מלבד החמשה ועשרים או דילמא כיון שהוא בעין מחזירה כמות שהיא. ומסיק דזהו מחלוקת ומצי למימר קי"ל הרב קול אליהו עכ"ל. ואי לא מסתפינא אמינא דלזה כיון מר"ן לומר דמי שוויה של האבן דוקא דודאי הטבעת כשהיתה עס האבן תחובה בה היתה הטבעת זו שוה דינר דהיינו הגם דטבעת זה בלי אבן תחובה בה שוה חצי דינר כשהאבן תחובה בה לא מלבד שהקונים נותנים דמי האבן כמה דינרים ששוה אלא אפילו הטבעת עצמה הגם כשהיא ריקנית מן האבן שוה חצי דינר אגב האבן נותנים בדמי הטבעת זה דינר וא"כ גם כאן למה כתב מר"ן כאן דאינו משלם אלא דמי האבן איכא למימר לזה נתכוון דאין משלם אלא דמי האבן ולא גם פחת הטבעת שנפחת משום דלא קפצי עליה זביני ונמכרת בחצי שוויה מהכסף או הזהב. זהו מה שנלע"ד ודו"ק ועיין להרב זרע יעקב נאיים זלה"ה סימן ס"ז ובמש"ה אות שי"ן ודו"ק:

סמ"ע סקכ"ו בסופו כתוב בהגהו"ת המרדכי וכו' עיין בב"י. סוף זה שהביא גם הוא דברי המרדכי אלו ועיין בספר פתחי תשובה לקמן סרמ"א סקי"ב מה שנוגע לדין זה ודו"ק:

תוכן העניינים

פעמוני זהב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה