פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא
סימן קפג
ש"ע ס"ב הנותן מעות וכו' מה שעשה עשוי וכו' בכאן איכא למימר דבין נתן לו לקנות קרקע או טלטול סתם בין אם יחד לו הקרקע לקנות עכ"ז מה שעשה עשוי ובכאן איירי במפרש לפני העדים שחוזר משליחותו ולעצמו הוא קונה כדכתב מר"ן לקמן ס"ד דראובן שאמר לשמעון זבין לי מידי וזבין סתמא קנייה לראובן ופירש שם הסמ"ע סק"ז דבמלת מידי דכתב מר"ן כוונתו לומר סחורה ידועה וכו' יע"ש הרי משם מוכח דבדבר המיוחד בעי לגלויי דעתו וא"כ גם כאן במפרש קא מיירי שקודם קנייתו אמר לעצמו הוא קנה אבל אם אמר לו סתם קנה לי ולח ייחד הקרקע הוא מה שכתב מור"ם בזה הסעיף קנאה סתם במעותיו יכול לומר אח"כ לעצמי קניתי. והכונה דקודם הקניה חזר בו אפילו לא אמרה בפני העדים אלא בינו לבין עצמו נאמן אח"כ לומר כך היה בדעתי ולזה סיים עוד אח"כ אבל אם יחדה לו פשוט דאינו נאמן לומר אח"ך שחזר בו אלא דוקא אם פירש לפני העדים קודם קניה זהו כונת מר"ן ומור"ם כאן וכן ראיתי להרב דמשק אלעזר דפירש דברי מר"ן כאן איירי בדחזר בו קודם הקניה כמ"ש בס"ד יע"ש:
ש"ע ס"ג שליח שקנה לעצמו במעות המשלח אפע"פ שזקפן עליו במלוה המקח של המשלח מור"ם. מיהו אם אמר השליח לפני עדים שחוזר בו משליחותו י"א דקנה וי"א דבכל ענין הוא של המשלח ע"כ. וכתב הש"ך סק"ד שזקפן עליו במלוה וכו' ויש עדים. כן משמע דעת הרמב"ם והמחבר וכן משמע בהרב המ"מ שזה דעת הרמב"ם ולשון הרב מגומגם ע"כ:
וראיתי לפי דעת לעמוד על דברי מר"ן ומור"ם ז"ל ומהם יתברר גמגומו של הש"ך ולכן צריך לבאר מקורות דינים אלו לעמוד על הבאר הנה דין זה דפסק מר"ן כאן היא סברת הרמב"ם כמ"ש הטו"ר וז"ל כתב הרמב"ם וז"ל הורו מקצת המורים שאם קנה לעצמו במעות חבירו אחר שזקפן עליו במלוה הרי זה קנה לעצמו ומקבלין ממנו כשאומר זקפתי עלי אותן המעות במלוה. ואני אומר שאין דין זה דין אמת אלא המקח של המשלח ע"כ. וכתב הרב"י משם המגי"ד וז"ל כתב ה"ה דעת אלו מקצת המורים מכח שמועת הגוזל קמא וכו' ומ"מ הפריזו על מדותיהם בזה שאמרו שהוא נאמן בדבורו הקל דודאי ביש עדים ששלח בהם יד לעצמו או שאמר לפניהם שחוזר בו משליחותו קנה המעות הא סתמא אינו וכ"כ הרשב"א וכו' ודעת המחבר כדעת בעל מתיבות עכ"ל הרב המגי"ד המובא בב"י:
והנה מלשון זה של הרב המגי"ד באומרו על סברת דהפריזו על מדותיהם במה שאמרו דאפילו בלא עדים נאמן וכו' זה הלשון מורה דכוונתו לומר דהוה די להם להעמד ביש עדים דוקא וא"כ מדבריהם אלה יש לנו לדקדק דהרמב"ם דפליג על המורים בודאי ס"ל אפילו בזקפן עליו במלוה בעדים ס"ל להרמב"ם שהוא של המשלח וכסברת הש"ך וזוהי פסק מר"ן שבכאן דפסק כהרמב"ם ואפילו ביש עדים מכח דברי המ"מ וסברת י"א קמא שהביא מור"ם היא סברת המרדכי פרק הגוזל קמא והביאו הד"מ וז"ל ונראה שם מדברי המ"מ דאם יש לשליח עדים ששלח בהן יד וקנה לעצמו או שאמר לפניהם שחוזר משליחותו וקנה באותן מעות נאמן הא בסתמא אינו נאמן וכן פסק המרדכי פרק הגוזל אבל רי"ו כתב אפילו אמר לפני עדים לצורך עצמי אני קונה נעשה גזלן והוא שלו ודוקא ששינא דקנינהו בשנוי עכל"ה. וא"כ זכינו דסברא קמייתא שהביא מור"ם כאן היא סברת המרדכי וסברא בתרייתא היא סברת רי"ו שהביא הד"מ והביאה ג"כ הרב"י משם הרשב"א יע"ש. זהו מקורן של פסקי מר"ן ומור"ם ועל זה לכאורה יש לתמוה דהנה האי זקפן עליו במלוה דכתב מר"ן מפסק הרמב"ם האי זקפן היא שליחות יד כדמוכח מדברי המ"מ שכתב על דברי המורים דהפריזו וכו' והדר כתב וז"ל דודאי כששלח בהן יד בעדים או חזר משליחותו וכו' ודברים אלו קאי על דברי המורים ואי זקיפת המלוה שהזכירו המורים לא מקרייא שליחות יד מאן דכר שמה דינא דשליחות יד שמביא הרב המגי"ד על דברי המורים אלא ודאי דהם עצמם זקיפת המלוה שאמרו היא שליחות יד וכן בא הדבר מפורש בכסף משנה בפרק שביעי מהלכות שלוחין הלי"ב וז"ל ואע"פ שהשליח אמר ששלח בהן יד וזקפן עליו מלוה וכו' הרי לך מלשון הכסף משנה דזקיפת מלוה לשליחות יד חשיבא וכן יש לברר מדברי מור"ם ביור"ד סי' קע"ז בהג"ה ס"ה ומכמה מקומות:
וא"כ הואיל ומצינן להרב המגי"ד והמרדכ"י בדבריהם דבחדא מחתא מחתינהו לשליחות יד שהיא זקיפת המלוה ולחזר משליחותו דדין אחד להם ושקולים הם ויבואו שניהם א"כ יצא לנו לפי זה ג"כ דהרמב"ם ס"ל דזקיפת המלוה שהיא שליחות יד אפילו תהיה בעדים היא של המשלח א"כ כך יסבור נמי בחוזר משליחותו בעדים דגם בהן הוא של המשלח וא"כ היאך יוצדק לשון מור"ם דכתב ומיהו אם חזר בו משליחותו ויש עדים דלשון ומיהו מורה דמר"ן לא דבר בדין השליחות והוא הביאו במחלוקת ולפי דברינו הרי בררנו לדעת הרמב"ם דשליחות יד וחזרה שוין ואם תדחוק לפרש מילת מיהו דכתב מור"ם דלחלוק בא א"כ היה לו להביא המחלוקת בזקיפת מלוה עצמה דבה איירי מר"ן ומה גם היאך יוצדק מה שמביא אח"ך מור"ם סברא בתרייתא בחזר בו משליחותו וס"ל דהוי של משליח הרי תקשה דהיא היא סברת מר"ן עצמו שפסק דשליחות יד הויה של משלח וכבר אמרנו דזקיפה וחזרה יזכה בהם המשלח דלדעת הרמב"ם דין אחד להם כל זה נראה לכאורה לתמיהא ומעמדין גמגום הש"ך דהכי הוא:
אלא דכל זה נראה בעיני דוחק להעמיד דברי מור"ם בהרבה דחוקים אלו וצריך לפרשו דאולי גם דהרמב"ם ס"ל דזקיפת המלוה שהיא שליחות יד היא של המשלח עכ"ז יכולים אנו לומר דבחזרה השליחות יסבור להפך או איכא למימר דשוים הם וא"ך הואיל ובדין חזרת השליחות לא גילה הרמב"ם ומרן דעתו לכן הוצרך מור"ם להביאה ושנאה במחלוקת. כל זה נראה בברור פסק מר"ן ומור"ם ויצא לנו מדברינו זה דמאי דפסק מר"ן בדבריו אם זקפן עליו במלוה הווין של משליח אפילו זקפן בעדים:
אלא דלפי זה לא ידעתי מה גמגום יש בדברי מור"ם שכתב הש"ך שדבריו מגומגמים והגם דרציתי לפרש דכונת הש"ך היא באומרו המר"ן ביש עדים קא מיירי וא"כ לפי זה דברי מור"ם מגומגמים במה שכתב מור"ם בדבריו ז"ל ומיהו אם אמר השליח לפני עדים שחוזר בו וכו' האי מילת לפני עדים יתרת הכבד היא דהא מר"ן עצמו ביש עדים מיירי כדכתב הש"ך א"כ לא הו"ל למור"ם לכתוב אלא בזה"ל ומיהו אם אומר שחוזר משליחותו וכו' ואנא ידענא דאם אמר כן בעדים קא מיירי דהא איהו על דברי מר"ן קאי ובדברי מר"ן עסקינן ביש עדים אלא בודאי דהש"ך מדנקט מילת עדים בדבריו שמע מינה דמר"ן שלא בפני עדים קא מיירי וא"כ דבריו מגומגמים. זהו מה שעלה בדעתי לפרש בגמגום הש"ך:
אלא דלא ניחא לי גם בזה דהא דברי מר"ן כאן אפילו נימא דאפילו ביש עדים שזקפן במלוה קא מיירי על כל פנים דבריו סתומים וכוונתו היא בין בפני עדים בין שלא בפני עדים ואם היה מור"ם סתום דבריו ג"כ הייתי טועה ואומר דסברת היש אומרים קמא שהביא דזכה השליח היא אפילו אמר כן בפני עצמו בלא עדים וזה לא יתכן א"כ בדין הוא דמור"ם צריך לכתוב מילת בפני עדים וא"כ מה גמגום יש בדברי מור"ם לפי מאי דפירשנו:
ותמיהא הגדולה העומדת לנגדי היא לפי מאי דכתיבנה דדברי מר"ן איירי אפילו זקפן עליו במלוה דהיינו שליחות יד בעדים קא מיירי א"כ פסקי מרן סתראי נינהו דכאן פסק דהווין למשליח וביור"ד סקע"ז ס"מ דכתב וז"ל שלח בהם יד בעדים או שאמר בפניהם שחוזר משליחותו קנה לעצמו ע"כ וא"כ פסקיו סתראי נינהו:
גם תקשה על דברי מור"ם דכאן הביא דין מי שחוזר בשליחתו בעדים ושנאו במחלוקת ושם מר"ן פסק כסברת י"א קמא שהביא כאן מור"ם ושם מור"ם לא הגיה עליו כלום מן הראוי הי"ל להביא שם סברת רי"ו שהביא כאן כי"א בתרא דפליגא על סברא קמייתא והגם שראיתי שם בסימן קע"ו בסוס"מ הגהה אחת קטנה וזה נוסחה ועיין בחושן המשפט סי' קפ"ג זה יע"ש אכן לפי ההתבוננות נראה דהג"ה זאת אינה מדברי מור"ם דהא מצויינת בחצי לבנה מכאן ומכאן והג"ה באמצע וזה שלא כדרך הגהו"ת מור"ם אלא המרשים רשם את זאת וא"כ היאך מור"ם לא הגי"ה שם כלום וא"כ קשה על מר"ן דדבריו סתראי וקשה על מורם דלא הגיה:
ואין לחלק ולומר דיש שום חלוק בין לדין השליח לדין המתעסק דבו איירי ביור"ד דזה לא יתכן דהא מדברי הרמב"ם משמע דשוים הם דהא בפרק שביעי מהלכות מכירה הלי"ב אחר שכתב סברת המורים סיים ואמר ואני אומר שאין דין זה אמת אלא של המשלח כמו שיתבאר בדיני העסק הרי לפניך דין שליחות ועסק שוים הם וכן ראיתי להרב משחד"ר סקפ"ג שכתב על האי סברא קמייתא שהביא מור"ם שאם חזר משליחתו בעדים הוי של שליח כתב איהו שזהו סברת מר"ן סקע"ז והוצרכתי לכתוב זה דלא תימא שיש חלוק בין שליחות לעסק אלא דשוים הם עכ"ל ותו לא מידי הרי דהרב גם כן משוה אותם:
ועדיפא מזה אחר החיפוש ראיתי להרב"י ביור"ד סקע"ז בסופו דהנמק"י ס"ל דיש לחלק דאם נתן לשליח לקנות לו אזי מה שעשה עשוי אבל אם נתן לו למחצית שכר הוי לשניהם ולא אמרינן זכה בהם לעצמו יע"ש. הרי לך דהסברא נותנת דלמאן דירצה לחלק ביניהם אדרבא לאידך גיסא דהשליח עדיף מן המתעסק וקנה לעצמו ובמתעסק להפך וא"כ מר"ן היאך יהפך הסברות אלא ודאי דשוים הם וא"כ פסקיו סתראי:
על כן נלע"ד דדברי מר"ן איירי דזקפן עליו במלוה דקאמר היינו בלא עדים ובזה קא מיירי הרמב"ם ומר"ן והגם שכתבתי לעיל דמדברי המגי"ד שהביא הרב"י ומדקדוק דבריו נראה דהרמב"ם אפילו זקפם עליו במלוה בעדים קא מיירי נתבוננתי וראיתי להרב"י ביור"ד סו"ס קע"ז דלא כן כוונתו אלא כתב דסברת הרב המגי"ד היא דהיכא שחזר בו על ידי עדים או שלח בהם על ידי עדים כו"ע מודו דהוא של שליח יע"ש. וכן ראיתי להד"מ בס' קפ"ג בחומ"ש דביש עדים ס"ל הרב המגי"ד דמוסכמת היא וכן כתב בהג"ה אחת בדברי המשד"ר דדברי הר"ב המגי"ד ביש עדים אלבא דכולהו יע"ש:
וא"ך זכינו דכאן מר"ן הביא סברת הרמב"ם דמיירי שאין עדים שחוזר בו הלכך אינו נאמן ולא יזכה השליח דשם ביור"ד איירי ביש עדים ובזה אתי כוונת מור"ם כאן על נכון שכתב דבמקום שיש עדים אם חזר בו השליח הוא מחלוקת דמור"ם גם הוא אזיל לשטתיה שכתב בד"מ דהרב המגי"ד ס"ל דאם יש עדים שזקפן במלוה דהוא של השליח וגם בחזר משליחותו כך הוא לסברת המגי"ד אלא דסיים שם ובחזר משליחותו רי"ו פליג וס"ל דלא קנה לעצמו יע"ש. וא"כ הכל יבוא על נכון דדין השליחות יד בעדים לא כתבה מר"ן ומור"ם כאן ושניהם סמכו על פסק שכתב מר"ן ביור"ד אבל דין חזרת השליח שהיא במחלוקת שנויה כתבה כאן מור"ם ומר"ן בחזרת השליחות לא כתבה מזה כלל וסמך על מה שפסק ביור"ד וכמ"ש הרב משד"ר זלה"ה ומה שנשאר מעט קשה למה מור"ם לא הגיה שם כלום אפשר דלקושיא זאת נתכוון אותו מרשי"ם שכתב אותה הג"ה ביור"ד או אפשר דמדברי מור"ם עצמו היא. איך שיהיה נקטינן לפי זה דדברי מר"ן כאן כשאין עדים שזקפן עליו במלוה קא מיירי ואל תקשה בעיניך דאם כן הוא דמיירי בקנה בסתם ולא גילה דעתו לפני עדים קא מיירי א"כ תקשה ממ"ש מר"ן ס"ד דאם קנה בסתם ולא גילה לפני עדים אפילו קנה במעותיו עכ"ז הרי זה של המשלח וא"כ מאי איריא כאן דקנה במעות המשלח שזקפן עליו במלוה דלזה יש לתרץ ולומר דשאני התם דייחד לו המשלח החפץ וכמו שדקדק הסמ"ע סק"ז לכך אפילו במעות השליח בסתם קנה המשלח לא כן כאן איירי בדלא ייחד המשליח החפץ לכך אינו למשלח אלא בקונה במעות המשלח שזקפן במלוה. זהו מה שנלע"ד לברר בדברי מר"ן ומור"ם:
אך כל זה איננו שוה לי להעמדן דמר"ן בזקפן בלא עדים קא מיירי אבל בעדים בין זקפן בין חזר משליחותו הוא של שליח זה והוא הפך דברי הש"ך דמעמיד דברי מר"ן בעדים וגם כן היא סברת הסמ"ע דמר"ן בעדים קא מיירי דהא מר"ן בסס"ד כתב וז"ל אבל אי יהיב ראובן זוזי לשמעון ואזל ויהיב בשמא דראובן ומקמי משיכה הדר ביה שמעון ואמר לעצמי אני קונה לא קנה שמעון עד דמודע למוכר ומכוין מוכר לאקנויה ליה ע"כ וכתב הסמ"ע סקי"ב וז"ל וכתבתי בפרישה דנראה דר"ל דחזר שמעון מיד ויחד מעות אחרים משלו לתת למשלח ולא בקש לזקפן עליו במלוה ולהכי כשהקדים למוכר קנה לעצמו דאל"כ קשה הא פסק הרמב"ם וגם המחבר לפני זה דאפילו זקפן עליו במלוה המקח של המשלח ע"כ וא"כ הוא כדברינו דמר"ן כאן בס"ג איירי בזקפן בלא עדים אבל בעדים קנה המשלח א"כ מאי מקשה הסמ"ע הרי כאן ביור"ד איירי בחזר בו בעדים וזקפם בעדים וכמו שמדוקדק מדברי מר"ן וכ"כ הטו"ז בפשיטות דבעדים איירי כאן וא"כ הכי נימא כאן ושם בס"ג איירי בזקפן בלא עדים קאמר ולכך לא מהני וא"כ מאי מקשה הסמ"ע. אלא ודאי דכאן מורה הסמ"ע באצבע דמר"ן בס"ג בעדים קא מיירי וכסברת הכהן הגדול מאחיו הש"ך ז"ל וא"ך הדרן לקושיית הסתירא דכאן פסק בשליחות יד דהויא למשלח וביור"ד פסק לשליח:
וגם על חזרת השליחות הגם דלא פסקה מר"ן כאן בפשיטות ראיתי לדקדק דגם בזה פסקיו סתראי וראיתי לדקדק גם את זה מדברי מר"ן כאן ס"ב שכתב ופסק דאם נתן מעות לחבירו לקנות לו קרקע וכו' והניח מעות חבירו אצלו והלך וקנה לעצמו במעותיו מה שעשה עשוי והרי הוא בכלל הרמאים עכל"ה. ובכאן בס"ב בהכריח מוכרח דחזר בו משליחותו בעדים קא מיירי דאל"כ קשה הרי לקמן בס"ד פסק ראובן שאמר לשמעון זכי לי מדי והלך וקנה לו בסתם קנייה ראובן ותם גם כאן בסתמא קא מיירי א"כ אפילו קנה במעותיו השליח עכ"ז יזכה המשלח באותו קנין. ואין להשיב ולומר דמיירי בלא עדים ומה שיש לחלק בין האי דינא לדינא דס"ד הוא דהתם בס"ד מיירי במיחד לו החפץ המשלח וכמו שדקדק הסמ"ע ממלת מדי ובכאן איירי בדלא יחד לו. דזה לא יתכן דהא סיים מור"ם כאן בס"ב וכתב וז"ל קנאה בסתם וממעותיו קנה המשלח יע"ש א"כ שמע מינה מהאי הג"ה תרתי מדקאמר מור"ם בתחלת דבריו קנאה בסתם שמע מינה דדברי מר"ן בחזר בו בעדים קא מיירי ומדמחלק מור"ם בדינא דקנאה בסתם דיש חלוק בין יחד לו הקרקע לדלא יחד לו שמע מינה דלסברת דאיירי בחזרה בעדים אין חלוק כלל בין יחד ללא יחד עכ"ז הווין של שליח וא"ך נקטינן מכאן דמר"ן בס"ב בחזר בו בעדים קא מיירי ועכ"ז לא כתב מר"ן דזכה השליח אלא אם קנה במעות המשלח להוי המקח של משלח אפילו חזר בו בעדים משליחותו וזה ג"כ הפך ממה שפסק ביור"ד דאם חזר משליחותו בעדים הוי המקח של שליח ושם איירי בקנה במעות המשלח:
ואין להשיב ולומר דלעולם כאן בס"ב אפילו קנה במעות המשלח עצמו הדין הוא דהוי לשליח הואיל וחזר בו בעדים וכמ"ש ביור"ד ואם יקשה לך א"כ הוא הוה ליה להשמיענו רבותא דאפילו קנה במעות המשלח הווין לשליח אף אני אענה ואומר דכאן השמיענו רבותא אחרת דאפילו קנה במעות השליח וחזר בו בעדים עכ"ז קרוי רמאי ונימא דמר"ן להשמיענו דין רמאי אתא ולא לקנייה:
זה לא יתכן דדחיק ואתי מרחוק הוא לומר דלזה נתכוון מר"ן ובפרט מהגהת מור"ם דסיים שם משמע דלדין קנייה נתכוונו וא"כ הו"ל להשמיענו הרבותא שאמרנו אלא בודאי דלא זכה השליח אלא בקונה במעותיו וא"כ פסקי מר"ן דס"ב וס"ג הם נסתרים ממ"ש ביור"ד
ויותר גדולה תמיהתי על הרב משחד"ר דמשוה דין זה דשליח עם דין העסק כמש"ל ודקדק לכתוב דמר"ן אזיל ביור"ד כסברת י"א קמא שהביא מור"ם כאן ואיך לא שם עיניו הפקוחות בפסקי מר"ן דס"ג דהוא סותר למ"ש ובס"ב גם כן שבכאן שסותר למ"ש איהו דמר"ן ס"ל כסברת י"א קמא זו קשה מכולם. סו"ד בה סלקי ובה נחתי דצל"ע לישב פסקי מר"ן אלו דס' קע"ז עם פסקי מר"ן דסי' זה לדעת הש"ך והסמ"ע והרב משחד"ר וקושי' האחרונה שקשה לי מדיוקא דס"ב שבכאן שממנו פשוט דאם חזר בו משליחותו בעדים עכ"ז בעינן במעותיו ולא במעות של המשלח זו קשא אפילו אם נפרש דסברת מר"ן כאן בס"ג איירי בדלא זקפן בעדים קושיא זו היא קשה לכל הפירושים פסק מר"ן דס"ב עם יור"ד סקט"ו דפסק אם חזר משליחותו בעדים הווין של מתעסק וה' יאיר עינינו בתורתו אמן:
הן אמת דתמיהתנו זאת מסימן זה עם מה שפסק מר"ן ביור"ד סקע"ז ס"מ אליבא דהש"ך יש לנו להקשות אותה מסימן קע"ז מניה וביה דהא התם בס' קע"ז ס"ל פסק לסברת הרמב"ם דפ"ז מהלכות שלוחין הל"ד שכתב וז"ל אין המתעסק יכול לחלוק המעות של עסק או סחורה וכו' ואם חלק ועשה זה אפילו התנה בב"ד הגדול לא עשה ולא כלום אלא השכר וההפסד לאמצע ע"כ. ופסקה מר"ן בש"ע שם ס"ל יע"ש וא"כ דברי מר"ן דס' קע"ז סתראי אהדדי דס"ל עם ס"מ הגם דעלה על דעתי לומר דהואיל ומר"ן לא סיים דברי הרמב"ם דס"ל דאפילו התנה בב"ד הגדול וכו' נימא דבזה לא ס"ל כהרמב"ם אלא כמו שפסק בסעיף מ"ם אלא דראיתי להש"ך שם סקנ"ו דס"ל דאפילו חזר בו בעדים מצריך שינוי יע"ש וסמך דבריו על הג"ה דס"ה ג"כ וכבר כל זה עלה על דעתי להשיב ולומר דמר"ן בסו"ס קע"ז מיירי בזקפם ושינא או חזר בו ושנה קא מיירי וכמו שמובן חלוק זה מהג"ה דס' קע"ז ס"ה דכתב שם דאם חזר בו ישנה הוי גזלן וסיים בסוף ההג"ה וכתב ועיין בסו"ס זה מדין דמשתמע ממנו דגם בסוף הסימן בהכי איירי וכן ראיתי בפירוש בס' עצי לבונה שנדפסו עם יור"ד דכתב בפירוש דהש"ך דכתב בסקנ"ו על אותו דין דס"ל דאם חזר בו ושנה וכו' גם בס"מ דכתב מר"ן דבחזר בו בעדים הוי שלו הוא בשינה איירי. כל זה ראתה עיני ולא ערב כלל על לבי הואיל וראיתי להש"ך בסקנ"ו שכתב על אותו דין דס"ל דאם חזר בו בעדים ושינה הוי של מתעסק וסיים בדבריו וכן כתב הרב לעיל בדבריו בס"ה ולפי דברינו אלה דגם מר"ן הכי ס"ל היה לו להש"ך להסמיך דבריו על מר"ן דגם הוא בהכי איירי דחזר בו בעדים ושינה הוי של שליח ולמה הכחיד סעיף זה תחת לשונו. גם ראיתי במפרש אחד ביור"ד זה שמו באור הגר"א זלה"ה שכתב על הגהת מור"ם דס"ה שכתב מור"ם וז"ל ומיהו אם שינה ואמר לעצמי אני עושה וכו' כתב הגאון הנז' וז"ל מיהו אם שינה וכו' עיין בחומ"ש סקפ"ג ס"ג ומיהו וכו' ועיקר כסברא הראשונה דשם דהכי סתם מר"ן בסו"ס זה ואף סברא אחרונה מודה באם שינה ואמר וכמו בכל גזלן עכ"ל. ומלשון זה שכתב דמר"ן דסו"ס זה סתם כאותה סברא קמייתא דס' קפ"ג יתברר לך דמר"ן לאו בשינה איירי דאי בשינה קא מיירי הא סיים בדבריו וכתב דגם סברא בתרייתא דס' קפ"ג מודה בשינה וא"כ היאך כתב דמר"ן סתם כאותה סברא קמייתא הכי הואיל ובשינה מיירי:
וקושיא זאת ג"כ תקשה להמשד"ר שכתבתי דגם איהו ס"ל דמר"ן ביור"ד פסק כסברא קמא שהביא מור"ם סקפ"ג ואם בשינה איירי גם סברא שנית מודה בזה ואם כוונתו לומר דבשינה פסק כהאי סברא קמייתא דאיירי אפילו בלא שינה הרי דעדיפא הוה ליהו לומר דבשינה פסק אפילו זקפם עליו במלוה הפך פסק דידיה דס' קפ"ג ס"ג זהו מה שקשה שלא יוצדקו להעמיד דברי מר"ן הסתומים בס' קע"ז דבשינה קא מיירי ודו"ק:
אחרי זמן רב וגדול זכיתי לספר נתיבות המשפט ושם ראיתי לו במשה"א סוף סק"ד שכתב וז"ל ועיין ש"ך סק"ד שכתב דגם דעת המחבר דאפילו יש עדים המקח של המשלח ואשתמיטתיה הא דביור"ד סקע"ז פסק המחבר בהדיא דכשיש עדים המקח הוא של השליח עכ"ל. וכראותי זאת נחה דעתי קצת וששתי וק"ל:
שם במור"ם וי"א דבכל ענין הוא של המשלח ע"כ ודוקא אם לא שינה אבל אם שינה הרי הוא של השליח כך מפורש בד"מ יע"ש. ועיין להרב משחד"ר שכך פסק וק"ל:
ש"ע ס"ה נתן מעות והפסד וכו' עיין מש"ל בסי' קע"ו על דברי הש"ע סי"א וק"ל:
ש"ע ס"ו היה השטר וכו' מיהו אם אמר המוכר וכו' עיין להסמ"ע סקי"ח שמביא טעם הרי"ף והרא"ש והעטור ומביא טעם רש"י ומה שכתב הר"ן בנפקותא שבין שני הטעמים יע"ש. ומה שנראה לדינא הוא לכאורה דיש לנו לתפוס כטעם רש"י הואיל ומור"ם כתב בסתם דבריו וז"ל ומיהו וכו' משמע דלא פליג על מר"ן אלא דמר"ן גם הוא מודה נמצא דלדעת מור"ם אזיל מר"ן בטעמא דרש"י אלא דראיתי לכתוב עוד נפקותא אחריתי בין טעם הרי"ף לטעם רש"י ז"ל והוא אם המוכר לא ידע אם הקונה הזה הוא שליח או לא דלדעת הרי"ף צריך לחלוק ולדעת רש"י הכל הוא לשליח הואיל ולא ידע מבעל המעות כלל. נפקותא זאת כתב הרב משכנות הרעים מערכת שי"ן קי"ד יע"ש הן אמת דלענ"ד לא נחה דעתי בנפקותא זאת דלדעתי נראה דגם בזה יסבור רש"י דחולקין דהא עדיין איכא לספוקי אם בשביל שהשליח אוהבו הוסיף לו או בשביל המעות שקנה ממנו וממילא הואיל והוספה זאת היתה בשביל המעות יזכה בהם בעל המעות זהו משנלע"ד. וכל זה אינו מעלה ואינו מוריד לפי מה שראיתי להרב שם שהעלה לדינא וכתב וז"ל ולענין דינא אנן בדידן בתריה דמר"ן בש"ע גרירנא והוא ז"ל העתיק לשון הרמב"ם וכבר נתבאר בב"י דדעתו נוטה לדעת הרי"ף וכ"כ הסמ"ע ולשון מור"ם היא תמוה כמו שתמהו עליו הסמ"ע והש"ך וכו' ע"כ וא"ך לפי זה דמר"ן הוא כדעת הרי"ף לא נפקא לן ולא מידי בנפקותות הנז"ל וק"ל. שוב בא לידי ספר בית יהודה ח"ב סנ"א ושם מנ"ר ג"כ פסיק ותני דמר"ן ס"ל כדעת הרי"ף ומטעם שהביא הרב הנז' ותמה על מור"ם למה כתב דבריו סתם ולא כתבם בשם י"א יע"ע וק"ל:
ש"ע ס"ז שלח שלוחו לקבל מעות מכותי וטעה וכו' זה זמן נסתפקתי בראובן שנתן מנה לשמעון לקנות לו עשרה פיסאס מאריקאן והלך שמעון וקנה אותם מאת העכו"ם בסך שני דורוס לכל פייסא שיעלה בסכומם מ"מ עשרים דורוס ונתן העכו"ם הפייסאם לשמעון וכשבאו לחשבון כדי לפורעו אמ"ל הגוי לשמעון הב לי דמי העשרה פייסאם אמ"ל שמעון כמה עולה בסכומם טעה הגוי ואמ"ל חמשה עשר דורוס ונתן לו שמעון סך חמשה עשר דורוס ועל זה נסתפקתי למאי מדמינן דין זה אם לדין דשלח שלוחו לקבל מעות מהכותי המוכר המוזכר כאן בסעיף זה או לדין טעות במקח שהביא הסמ"ע כאן בס"ק כ"א או לדין שהזכיר מר"ן כאן בס"ט בראובן שהיה חייב מעות לכותי ונתנם לחבירו וכו' ומה שהעליתי הוא זה דהואיל והפירעון הוא בשביל הסחורה הוי כאלו ויתר עמו בשביל המקח ויחלוקו יעויין כל זה בשאלותי שאלה וא"ו ויעויין שם עוד בהוכחות נכוחות מדברי הטור והרב"י בדין טעות במקח שהביא הסמ"ע סקכ"א במחלוקת ר"י והרא"ש ור"ת וכו' דהדין הוא כדעת ר"י והרא"ש דגם טעות במקח יחלוקו יע"ש באורך. והן היום בא לידי ספר בני יהודה ח"ב סנ"א ושם ראיתי דכן היא דעתו דהדין הוא שיחלוקו ונהניתי תהלי"ת ודו"ק:
בש"ך סקט"ו ומי שהיה וכו' והשליח בערומתו וכו' עיין להרב בית יהודה ח"ב סנ"א דנראה דמסכים לזה אך עיין להרב בני חיי סקע"ח שהרבה להשיב ולהביא כמה גאוני עולם דסברי שהוא לשליח לבדו ועיין בספר דמש"א סו"ס זה ובבאה"ט סו"ס קכ"ח ובכרם חמד ח"ב סקכ"א והעולה מכולם הוא של השליח ועיין גם בס' ויאמר יצחק בליקוטיו אות שין ושם כתוב דהוא הדין לשותף המציל או הטעה הגוי בחשבון הוא לשותף לבדו יע"ש בליקוטיו וק"ל