פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא
סימן קעא
ס"א במור"ם ואם היה בו דין חלוקה וקבלו קנין שלא לחלוק אינן יכולים לחזור בהם ע"כ לכאורה נראה לע"ד דדוקא אם אותם שקבלו עליהם עדיין חיים על האדמה עליהם אמרו אינם יכולים לחזור אבל אם מת אחד מהם או מכר חלקו יכול השני לומר בטלה השותפ' ובואו ונחלוק וכעין זה ראיתי בס' כר"ח סקכ"ב שהביא שם שאלה לרבני צפר"ו שנשאלו בראובן ושמעון שהיה לכל אחד מקוה טהרה והיו מריבים תמיד זע"ז על אודות הנשים הנכנסים לטהרה ועמדו מתווכי שלום ותווכו בניהם לחלוק כל הגבוי בניהם עד עולם ועשו שטר בקנין ואחר עבור זמן מה עמד ראובן ומכר חלקו ללוי ואחר עבור שלשה חדשים יצא שמעון לטעון שאין רצונו להשתתף עם לוי ופסקו שם שיכול שמעון לחלוק עם לוי הואיל ולא קבלו השותפות כי אם עליהם ולא עב"ך ונגעו בה מדין מת אחד מהשותפים דס' קע"ו סי"ט יעו"ש וא"כ לכאורה יש לדמות נדו"ד לאותו פסק דהא גם כאן הגם שכתבו שלא יחלקו וישארו שותפים כמו שהם דוקא עליהם קבלו ולא עב"ך דגם כאן הואיל והקרקע ראוי ליחלק והם קבלו שלא יחלוקו הוי כנשתתפ' דהתם והגם שעמד לנגדי מה שפסק מר"ן לקמן סקע"ג ס"ג בדין שנים שקנו קרקע משני שותפים וכו' שאני התם כל אחד החזיק בקרקע של חבירו ואין יכול לסלקו אבל כאן מדין שותפ' נגעו ויכול לומר עם זה עשיתי שותפ' והייתי יכול לקבל ולזה אין אני יכול לקבל זהו מה שעלה בדעתי אך ראיתי להרב מוהרר"י בס' ויאמר יצחק סקפ"א שנשאל על זה ממש ומפשט פשיטא ליה דאם קבלו עליהם שישארו שותפים הוי כאלו כל אחד הקנה זכותו בקרקע שלו לחבירו ואזי דינא הוא דהבאים אחריהם קנו זכותם יע"ש וק"ל:
ס"ג במור"ם שלשה שהיו שותפים וכו' אין יכול לבטל החלוקה אע"פ שהמוכר היה יכול לבטלה ע"כ לכאורה נראה דיש לתמוה על פסק זה דמור"ם דכאן פסק דאינו יכול לבטל החלוקה ולקמן סקע"ד ס"ב פסק מר"ן בדין היבם שבא לחלוק שאינו נוטל שני חלקים במקום אחד ופירשה שם הסמ"ע דאפי' בשוה שייך האי דינא אליבא דמור"ם יע"ש וכן פסק מור"ם שם בס"ד בארבעה אחים יע"ש וא"כ הואיל והכי הוא דאם קנה מאדם אחר חלקו ובא לחלוק צריך לעשות שני גורלות אחד בעדו ואחד בעד חלק שקנה א"כ בכאן שקנה מחבירו חלק קטן שאין בו כדי חלוקה ואין שמו קרוי עליו היאך כופין אותו לחלוק הרי לצד שנחלוק אותו לשני חלקים ויעלה חלקו במקום אחד וחלק חבירו שקנה במקום אחר שאין סמוך לו כגון יבא זה מצד זה וזה מצד זה וחלק השותף באמצע אינו מן הסברא לומר שכופין אותו לחלוק הואיל וסוף סוף יבוא לו באותו חלק שקנה פחות מכדי חלוקה ויש לו פסידא ולמה לא נחוס עליו לעכב:
ועלה בדעתי לחלק באופן זה דמור"ם איירי בקרקע שיש בה עשרה אמות ולראובן יש לו חמש אמות ולשמעון יש לו ארבעה וללוי יש לו אמה אחת ואחר כך שמעון קנה האמה של לוי דאזי חזר להיות חלק שמעון כחלק ראובן דבזה ודאי דחולקים בשוה חלק כחלק ויהיה לשמעון כל החמש אמות במקום אחד בזה הוא דדבר מור"ם שם ואמר דראובן יכול לכוף לשמעון ואין שמעון יכול לדחותו ולומר הואיל ואלו לא קנתי מלוי לא היינו באים לדי חלוקה גם עתה כן אבל מור"ם בסי' קע"ד איירי במקום שצריך לחלוק השדה לשלם דהיינו לראובן ארבע אמות ולשמעון ארבע וללוי ארבע ושמעון קנה חלק לוי דבעינן חזר להיות בחלקו שמנה אמות בזה הוא דכתב שם שאין שמעון יכול לכוף לראובן לתת לו חלקו בצירוף דממה נפשך יטול חלקו האמצעי יע"ש. כל זה עלה בדעתי לחלק אלא דלא נחה דעתי בזה הואיל ודברי מור"ם כאן הם סתומים ומשמע באיזה שיהיה איירי דאין הקונה יכול לעכב החלוקה על כן נראה לי להוכיח דודאי אפי' לדעת מהר"ם שם בסי' קע"ד עכ"ז בכאן יודה דצריך לתת לו כל חלקיו בצירוף כדי שלא יהיה לו פסידא הלאו הכי אינו יכול לכפותו לחלוק עמו וסברא אמתית היא ואפילו שם לא סבר דזה נהנה וזה אינו חסר כופין וכו' בכאן יודה דכאן לא קרינן זה נהנה וזה אינו חסר אלא קרינן זה חסר וזה אינו חסר בזה ליכא מאן דפליג דכופין ודו"ק:
ש"ע ס"ו אחד מהשותפים וכו' מור"ם אפילו אמר אחד ליתן יותר מדמיו וכו' נשאלתי מאו"ע הרב מורה צדק מעי"ת רבא"ט יע"ה הרב המופלא מוה"ר יקותיאל נר"ו וז"ל אל מול וכו' המלאך רפאל יהיה בעזרו אחדש"ו וכו' עוד אני מחלה פני כת"ר להאיר עיני בענין גוא"א בשכירות כי בימי עט"ר הרב מו"ד זלה"ה זכורני שהיה דן לעשות גוא"א בשכירות אפילו יותר משוויה אלא שהרב כמוהר"ר יהודה צבע זלה"ה במעשה של דוד פיסו נר"ו עם מכלוף ן' סוסאן פסק להם דלית דינא דגוא"א ואמר שכן מצא בס' כנה"ג והנה ראיתי להרב הגדול המלאך ר"ב זלה"ה שכתב בעניין זה דמ"ה לית דינא דגוא"א כיון שיש דין חלוקה אלא דמצד המנהג נוהגים לעשות גוא"א כדי להשקיט ריב ומדון אבל דוקא בשוויה ולכן עתה לא ידעתי כיצד יש לנהוג ולכן שואל ומבקש מאדוני להאיר עיני בזה כיצד אהיה נוהג הלכה למעשה ותשובת כת"ר מהרה תצמיח כי השעה צריכה ע"ה יקותיאל בירדוגו נר"ו או"ע רב אחאי משבחא וכו'. ועל מאי דנשאלנה מקמי טבותיה היאך לדיינוה לדינא דגוא"א אם בשוויה דוקא או יותר וכתב בלשונו הטהור שראה להרב מו"ד זלה"ה שהיה דן אפי' יותר משוויה אלא שהרב מוהרי"ץ ז"ל במעשה של דוד פיסו דן להפך ואמר שכן ראה בכה"ג האמת אגיד הגם דמידעי ידענא דדין גוא"א נכנס בסלע המחלוקות כמ"ש הטו"ר בס' קע"א דלדעת רש"י והרא"ש יוכל להעלותה יותר מכדי שוויה ולדעת רבינו ישעיה זלה"ה וסייעתיה אין שומעין לו אלא שמין אותו בב"ד וכו' יעו"ש וראית להרב בני חיי הגהו"ט שכתב דהנתבע יכול לומר קי"ל ומה שירצה יבחר לעצמו עכ"ז אנן לא קי"ל אלא כמ"ש מר"ן בש"ע ס"ו דפסק לשון הרמב"ם והרמב"ם הוא בשטת רש"י ובפרט דמור"ם סיים בפירוש אפילו אמר ליתן לו הרבה וכו' אבל לא ידענא אם יש איזה חלוק בין מקח לשכירות דבשכירות דוקא בשוויה לא שמעתי בלתי היום כלפי זה ידענא ידיעה ברורה כשהיה בא לפני עטרו"ת הרב המופלא מוהר"ר מו"ח זלה"ה דין זה היה דן בו דיכול להעלותו יותר משוויו ומעולם לא ראיתיו עשה חלוק בין מקח לשכירות וזה כמו שראיתי להרב מור דורך זלה"ה וא"ך הוו שני נבאים שנתנבאו בסגנון אחד ומה שכתב ידידי שכמהרי"ק ז"ל פסק להם דלית דינא דגוא"א ואמר שכן מצא בכנה"ג ע"ך. הגם דהידיד לא פירש דבריו אם פסק מהרי"ק ז"ל הוא דליכא כלל גוא"א או דליכא גוא"א יותר משוויה ודאי הדבר מוכרע ממקומו דפסק מהרי"ק ז"ל הוא אין דינא דגוא"א ביותר משוויו ודברך קאי אתחילת דבריך שכתבת שהר' מו"ד זלה"ה היה דן אפילו ביותר. על זה כתבת דהרב מהרי"ק ז"ל פסק דליכא דין גוא"א דהיינו יותר מכדי שוויה שכן מצא בכנה"ג ועל זה אנא זעירא אמינא דחלוק זה לא חזיתיה ולא שמעתיה ואדרבא ראיתי בס' זכור לאברהם בח"א אות גימל שכתב וז"ל מ"ש מור"ם בס' קע"א ס"ו ואפילו אמר ליתן לו יותר מדמיו דצריך השני לקנות או למכור יע"ש ויש חולקים דאינו יכול רק כדי שוויה ומצי הנתבע לומ' קי"ל כנה"ג אות י"ט עכ"ל. מכאן אתה למד דהרב כנה"ג אפילו במקח עצמו ס"ל דוקא בשוויה אבל ביותר משוויה לא וא"ך אנן דקי"ל כדעת מור"ם וקי"ל ג"ך דיש גוא"א בשכירות כמ"ש מר"ן ס"ט מהיכן יש לנו להוליד חלוק זה ואין לנו לומר אלא מאן דס"ל דוקא בשוויה הוא בין במקח בין בשכירות ואנן מהסוברים אפילו יותר וכמ"ש מור"ם ותו לא מידי:
ומה שכתב ידידי וזל"ה והנה ראיתי להרה"ג המלאך ר"ב ז"ל שכתב בענין זה דמ"ה לית דינא דגוא"א כיון שיש דין חלוקה אלא מצד המנהג נוהגים לעשות גוא"א להשקיט ריב ומדון אבל דוקא בשוויה עכ"ל. לא ידעתי כוונת ידידי בזה דלדברי הגדול מוהר"ב ז"ל הוא ודאי בין במקח בין בשכירות וכמו שדבריו סתומים וטעמו הוא משום כיון שיש בו דין חלוקה ואך לפי פסקו אין לחלק בין למנהגיכם דאין אתם נוהגים דין גוא"א במקח כי אם בשכירות בין למה שאינו דנים דגם במכר גמור יוכל לומר גוא"א לפי פסק הרב הנז' לעולם לא דנין גוא"א כי אם בשוויה הואיל ולגבי הבתים יש בהם דין חלוקה ודנתי בשכלי למה ידידי הביא דברי הרב הנז' הוא לדון מהם כמ"ש הרב מוהרי"ק ז"ל. דע ידידי דפסק זה של הרב מוהר"ב זלה"ה דפסק דבבתים יש דין חלוקה גם הרב יוא"ל זלה"ה כך פסיק בס' תוש"י ח"ב סק"ח דאין דנים דינא דגוא"א בבתים הואיל ויש בהם דין חלוקה יע"ש אבל דע לך דהני פסקי דבי ר"ב והרב יוא"ל זלה"ה לא קי"ל כוותיהו דהא מצאנו ראינו להרב מו"ד בס' כר"ח ח"א ספ"ב שכתב דבימי בחוריו בעיר מוגאדור יע"א בא לידו דין זה ונסתפק ושלח ושאל להרה"ג מור זקני אבי אמי כמוהר"ר רפאל ביבאס זלה"ה והיתה תשובתו וז"ל כבר הראשונים רבני פאס יע"א ובראשם הרב הגדול מוהריב"ע זצ"ל כתב דאפילו בשני בתים וכל אחד מבורר חלקו יכול לומר לחבירו גוא"א וכתבו דמר"ן ז"ל לא מיירי אלא בבתים בלא הקף אלא בזה אצל זה משא"כ בבתים שלנו שהם מוקפים כחצר ומשותפים בבא"ה וכו' מצי אחד לומר לחבירו גוא"א יע"ש והגם שהרב יוא"ל זלה"ה בתשו' סק"ח העלה דאינו יכול לעשות גוא"א וכתב בזה"ל וכבר ראיתי פס"ד אחד של הראשונים הובא לידי מעיר פאס יע"א שכתוב בו כבר כתב מהר"ם טולידאנו ז"ל בפסקיו בס' קע"ו וז"ל בענין ראובן ושמעון שהם שותפים בחצר וכל אחד מכיר חלקו וכו' אח"כ שמעתי שהרב מוהריבע"ץ זלה"ה חזר בסוף ימיו והיה דן שיש בו גוא"א אפילו בשתי חצרות והם במבוי אחד קטן ופתח אחד לשניהם דשייך דינא דגוא"א עכ"ל. והפס"ד שכתב מוהר"ר יוא"ל זלה"ה שהובא לידו ודאי הוא פסק דין של הרב יעב"ץ ז"ל שכתב מהר"ם טולידאנו ז"ל וכבר הראיתיך בעיניך שהוא עצמו חזר בו וא"כ קם דינא כסברת הרבנים דשייך דינא דגוא"א מאחר שהם שותפים באמצעה של חצר וכו' עכ"ל הטהור. הרי הראיתיך דפסק מהר"ר יוא"ל זלה"ה לאו דסמכא הוא דהרבנים דעל מי סמך חזרו בהם וכן ודאי דעת הרב מוהר"ב זלה"ה במ"ש דלא היה להם אלא מנהג דוקא ודאי דלא ראה כי אם פסק הראשון של הרב יעב"ץ ז"ל ולא נראה האחרון לפניו ואנן בדידן הואיל ונתגלה לנו פסק של החזרה עליו יש לסמוך וקם דינא דמן הדין יש גוא"א ואם כן במקום הדין הדר דינא דמור"ם דאפילו ביותר מכדי שוויה והחלוק שבין מכר לשכירות לא נראה ולא נשמע זהו מה שנלע"ד וצוי"מ וימ"ן ודוק:
שם אחד מהשותפים וכו' מכור לי חלוקך וכו' עיין להרב משחד"ר בס' קע"ה וכן ראיתי בס' כת"י פסק לרבני פאס יע"ה הקדמונים דגם באשה שייך דינא דגוא"א לא כדינא דמצ"ר דגוא"א הוא מן הדין ודינא דמצרנות אינו אלא משום ועשית הישר והטוב וכן פסק בס' מש"ה מערכת גימל אות י"ד יע"ש וכן בא מפורש בדברי רבינו הטור סימן זה סז"ך משם תשובת הרא"ש יע"ש:
ש"ע ס"ו אחד מהשותפים וכו' מכור לי חלקך או קנה וכו' הנה מסתימת דברי מר"ן אלו נראה דלא שאני לן בין השותפים האלו יהיה חלקם שוה כגון שיש להם שפחה וכו' לזה מחצה ולזה מחצה או שיש לאחד בה שני חלקים ולאחד חלק כגון בכור ופשוט נראה דכל אחד יכול לכוף לחבירו לדינא דגוא"א:
הן אמת דראיתי להרב הלבו"ש בס' זה ס"ח שכתב בפשיטות דבמקום שאין השותפים חלקם שוה אין שום אחד מהם יכול לכוף לחבירו לגוא"א בודאי אין לנו אלא דברי מרן אלו דסתם לן סתומי והגם דראה ראיתי בספר רבה ספר מש"ה ממערכת גימל אות ט"ז שכתב שם דבמתא תונס יע"א הלכה רווחת אצלם ושגורה בפי הכל דלא דנין דינא דגוא"א אלא כשהתובע והנתבע שוים בדבר אבל אם אינם שוים תו ל"מ חד למיכף לחבריה לגוא"א הרי שם כתב דלא נהגו מצד הדין דאם באנו מצד הדין אדרבא מדברי הגמ' דפ' השותפין די"ג יש להוכיח דאפילו במקום שאין חלקם שוה יכולים לכוף זל"ז לגאו"א ומאותה גמ' דפרק השותפין תהוי תיובתיה דהרב הלבו"ש יע"ש. וכתב הרב הנז' שראה גם להרב זקן אהרן זלה"ה שעורר חמתו על הרב הלבוש מכח הגמרא דפרק השותפין הנז' ועל זה חקר הרב ודרש לידע מה טעם להוראה זו שפשטה בעירם דבמקום שאין חלקם שוה אינם כופים זל"ז ולא נתקררה דעתו עד אשר העיד העד האיש אדוני האר"ש ראש על ארץ רבה שקבל מרבו מטעם המלך רבינו הגדול מוארצ"ץ זלה"ה דהוראה זו לאו דינא יתיב אלא תקנה בעלמא נהגו בה הראשונים נו"ן זיע"א יע"ש וא"ך אנן בדידן דלא פשטה הוראה זו אצלינו אין לנו אלא משהד"ן וא"ך מדסתם מרן דבריו ודאי לא שמיע ליה האי חלוקה כלומר לא ס"ל בפרט הרי הרבני' הנז"ל שם בדברי הר' מש"ה שם המה ראו כן תמהו על הלבוש ז"ל מן הגמרא דפרק השותפין פרכא עצומה:
שוב ראיתי בספר משפט וצדקה ביעקב להגאון מוהר"ר יעב"ץ בסי' קמ"ד ששם מבורר יוצא שהזקיקו לגאו"א לשני שותפים שהיה לאחד בית ועלייה ולאחד בית אחת והיתה שומת הבית והעליה פ"ש משומת הבית ועכ"ז הזקיקו אותם לגאו"א יע"ש. באותו פסק שהסכימו עליו חבל נביאים תשעה גאוגי עולם יע"ש גם בסי' קמ"ה בפסק שאחריו שמשם תראה שאחד מכר דירה אחת מדיורי חצרו וכו' דממנו תראה פשוט דהיתה החצר כולה לאחד ולאחד לא היתה כי אם דירה אחת והזקיקהו לגאו"א יע"ש וא"ך דכסתמא דמר"ן נקטינן ואין לחלק וכמו שבא הדבר מפורש בדברי אחד מתשעה גאוני עולם שבאו דבריהם בספר מוצ"ב הנז"ל בסי' קמ"ד ששם בא כתוב בתוך דברי אחד מהם הלא הוא כמוהר"ר א"ח זלה"ה שכ' בתוך דבריו בזה"ל ונמצא שכהרמ"א יש לו פי שנים ואחר שכן יכול לטעון גוא"א בעלוי פ"ש וח"א שיש להם בחצר כי לא הגבילו החכמים קצבה לטענת גוא"א וכו' יע"ש ודוק:
שם ואין העני כופה את העשיר לקנות חלקו אלא אומר לו קנה ממני או מכור לי והריני לוה או מוכר לאחרי' ע"ך עיין מה שפי' הסמ"ע סקי"ד יע"ש ואין מזה סתירה למ"ש הר' זכו"ל או"ג משם כנה"ג וז"ל דינה דגוא"א אינו אלא כשרוצה אותו לעצמו להשתמש בו לבדו אבל אם רוצה להזכירו לא עכ"ל דהחלוק בין האי דינא לאותו דין הוא מובן מעצמו וק"ל ועיין מ"ש הרב"י בס' זה סכ"ו ועיין להרב משכנות הרועים אות גימ"ל סי' ט"ו יע"ש:
ש"ע סעיף ח' אמר כל אחד מהם וכו' שוכנים בה שנה וכו' עיין בס' חת"ס סקע"ט בשנים שחלקו הבית והעלייה זה לקח הבתים לשתי שנים וזה העליות לשתי שנים וכן חלילה ובתוך הזמן נשרפו העליות מה דינם של אותם חלוקה יע"ש שהעלה דאין בעל העליות יכול לחזור על בעל הבתים יע"ש ועיין הרב זרע יעקב סימן ז"ן שכך דעתו יעו"ש:
שם שוכנים בה שנה וכו' ואם קודם שירדו לחלוקה היה אחד מהם דר בכולה כמה שנים ואח"ז בא שותפו שהיה דר במקום אחר ואומר לו צא מן הבית כדי לדור גם אני והלה משיבו שהימים הראשונים יפלו ואין לך עלי כי אם לשלם לך שכירות חצי המקום שהוא שלך ומכאן ואלך אתנהיג עמך בדרך חלוקה עיין להרב משכנות הרועים אות ש' ס"צ ולהרב אחרון ישמח לב בחוח"מ ס"א ולהרב בית יהודה במנהגי שכירות שכולם נתנבאו בסגנון אחד שיכול זה השותף השני להוציא השותף שכבר דר בו וידור הוא כנגדו וכן נראה לע"ד מדקדוק דברי הרשב"א דפסק מור"ם בהגה סוף סעיף זה ז"ל לא חלקו והשתמש וכו' לא יוכל האחר לומר אשתמש וכו' והטעם הוא שם שיאמר לו בשלי נשתמשתי דון מינה דבמקום דלא שייך טענה וכמ"ש בסמוך בע"ה א"כ הדר שיכול לומר אשתמש גם אני ודו"ק. ועיין עוד להרב בית יהודה דאם השותף השני רצה להוציאו כדי להשכירו לאחרים אין יכול להוציאו כי לא יאתא דינא דבר מצרא עיין שם ותרוה צמאונך ודו"ק:
שם במור"ם וי"א דבחצר צריכין וכו' דברי מורם אלו צל"ע דנראה דלדעת מר"ן ס"ל דאפילו בד"א של פרוק שייך דין דגוא"א דאל"כ מה בא מורם לחדש והאמת לא כן הוא דלמר"ן נמי ד"א של פרוק לא שייך בהם דגוא"א וכמ"ש לקמן סי"ז ודו"ק ועיין להרב מהרש"א בס' משחד"ר ולהרב ברית אבות שהניחו דברי מור"ם בצ"ע ודו"ק:
שם לא חלקו והשתמש וכו' בשלו הוא משתמש ע"כ דין זה דוקא אם היה חלקו מספיק לו אבל אם ידעינן דחלקו יספיק לו צריך לתת לו לדור כנגדו ופשוט עי' בתשב"ץ ח"ג סר"ח ועיין בס' מש"ה מערכת שי"ן ס"ץ ועיין בכר"ח ח"א סקט"ו פסק אחד של הרב יעב"ץ ובכר"ח ח"ב ד"מ בס' רכ"ו יע"ש ועיין בס' זי"ע דף ז"ך יעו"ש:
ש"ע סיו"ד אחד השוכר מחבירו מקצת וכו' או שנים וכו' הנה ראיתי לרבינו הטו"ר בס' זה שהביא מחלוקת והר"י הלוי ס"ל דאין דינא דגוא"א בשנים שקנו בית אחד ורבינו האי והרא"ש ס"ל דגם בזה איכא גוא"א וסיים שם הטור וכ' וז"ל והרמב"ם כתב דבשכירות נמי איכא גוא"א וכו' וכתב הרב"י שם דכוונת הטור לסברת הרא"ש ורבינו האי מסכים הרמב"ם אלא דהפריז עוד על המידה וכתב דאפילו בשכירות יע"ש וא"ך מדבריהם אלו נראה דמר"ן דפסק כאן האי דינא דהרמב"ם דשנים ששכרו יש בהם דינא דגוא"א א"כ ממנו נלמד דס"ל כסברת הרא"ש ורבינו האי הפך סברת הר"י הלוי זלה"ה ועיין במהרי"ט ח"ב שאלה ב"ד מה שכתב בענין אחד דוגמת זה ועיין ספר חת"ס סי"ב כתב כן בפשיטות דקי"ל כסברת הפוסקים דס"ל דגם ביהו אמרינן גוא"א ויהב טעמא ודו"ק:
שם ואפילו אם אמר לו טול אתה הגדול במתנה וכו' צל"ע למה צריך לזה הרי יכול לו' לו אטול כל חלקי ואניח אמה אחת לשלם לך ותהיה משתמש אני ואתה וכדברי מר"ן שבסעיף שאחר זה שוב ראיתי מ"ש הרב הטו"ז בסי"א ונחה דעתי ודו"ק.
ש"ע סי"א דבר שאין תשמישו שוה וכו' והוא הדין לאין דמיהם שוה וכו' ובסי"ד במור"ם אבל מדברי הרא"ש בתשובה נראה דחולקים בית וכו' ונ"ל דה"ה נגד חדר או עלייה וכו' עיין בס' חוש"י ח"ב סק"ח דשם פסק כהני פסקי דינים דאפילו אין דמיהם שוה שייך חלוקה כסתמא דמר"ן וגם כסברת הרא"ש ומור"ם דחולקין בית נגד מרתף או עלייה יע"ש וכן פסק הרב מוהרי"ע זלה"ה בס' בית יהודה דף קי"ח יעו"ש:
אך דע וראה דלגבי דידן לא יוצדקו הני פסקי דינים אלא במקום שאין הבית והעלייה בחצר אחת אלא היו הבתים זה בפני זה ואין הקף חצר לשניהם דאזי יכולים לבוא לידי חלוקה אבל בעלייה ובית או שני בתים בחצר כגון חצירות שלנו שהם מוקפים לדירה ופתח שער אחת לחצר ועשו"ת בכל עניני החצר הגם דהרב תש"י פסק דגם בהם שייך חלוקת בית נגד בית ואין בהם גוא"א יע"ש ובעקבותיה פסק הרב ברית אבות כוותיה יע"ש שהאריך ואזיל בשטת הרב יוא"ל זלה"ה עכ"ז אנן לא קי"ל כוותיה בזה אלא מנהגינו כמ"ש בס' כר"ח ספ"ב ששם כתוב דהגם דהרב יעב"ץ ז"ל היה דן דגם בחצירות דידן חולקין בית נגד עלייה וכמו שהביא הרב יוא"ל זלה"ה עכ"ז אין לסמוך על זה דהעיד העד הרב מהר"ם טולידאנו זלה"ה דהרב יעב"ץ זלה"ה חזר בו בסוף ימיו והיה דן דבחצירות דידן ואפילו בשני חצירות שהם במבוי קטן ופתח אחד לשניהם שייך גוא"א יע"ש וכתב שם דאולי הרב יוא"ל ז"ל היה ידע מפסק זה הראשון של הרב יעב"ץ ז"ל ולא ידע מפסק החזרה דאלו ידע מפסק החזרה ודאי היה דן דיש גוא"א ופשוט יעו"ש ולענ"ד אנא בר"ק נראה דחזרתו של הרב מוהר"ר יעב"ץ הוא מכח דסמיך על דברי מור"ם בד"מ ס"ט והביאו הסמ"ע סקל"ז יעו"ש ודו"ק:
ש"ע סט"ו י"א הא דלא אמרינן גוא"א וכו' הדין הזה מתחלק לכמה סעיפים וכדי שלא יטרח המעיין בהם בכל עת אמרתי לסדר אותם לפי הכלל העולה מהטור והפרישה והגהות הפרישה והש"ע והסמ"ע יע"ש:
א) הדין הראשון הוא אם בא התובע לתבוע דינא דגוא"א בהמתנא אין צריך להשיב על דבריו ולא מחייבינן לנתבע להשיב על דבריו עד שיזמין המעות ונפקא מיניה בין אם הדין לומר אין צריך להשיב על דבריו לבין אי הוה אמרינן יהיה מחויב למיחת עמו לדין נפקא מינה טיבותות לנתבע כמ"ש הטו"ר והביאם הסמ"ט יעו"ע:
ב) ואם התובע הביא מעות בידו ובא לתבוע גוא"א והנתבע טען שרצינו למיגד אבל אין בידו מעות לעת עתה אזי הרצון ביד הנתבע והדין עמו אם רצה לתבוע זמן שלשים יום לילך לבקש מעות ולבוא למיגד נותנים לו זמן שלשים יום:
ג) ואם רצונו הוא שיאגוד מעכשיו וטוען ואומר לא בעינא למיטרח בתר זוזי עד דמוגידנא נהליה מעכשיו ולאחר שלשים יום ע"מ דמייתנא זוזי תוך שלשים יום הדין עמו וטענה זו אי לא טען לא טענין ליה:
ד) ואם כששמע התובע שזה הנתבע אין בידו במה למיגד ומבקש זמן חזר בו התובע ולא רצה למיגד כי לא רצה לתת זמן לנתבע אם אח"כ חזר עוד בקש גוא"א צריך לתת זמן מתביעה זו השניה לנתבע הימים הראשונים יפלו וחשבינן שלשים מיום תביעה השניה ואלך:
ה) אך אם בא התובע לתבוע גוא"א בהמתנא והנתבע אומר אגוד לך אבל אין רצוני להמתין לך דאזי הדין הוא שאין ליתן לו זמן ובטל ליה דינא דגוא"א אם אח"כ הזמין זה התובע המעות ובא עוד למיגד והנתבע אומר אין רצוני למיגד אבל תנו זמן אין נותנים דהואל ופעם הראשון גילה דעתו שאין רצונו למיגד מוכחה מילתא דאשתמוטי קא משתמיט כיון דלא רצה מעיקרא למיגד וסוג זה האחרון הוא ע"פ פירוש הגהות הפרישה בדברי הרמ"ה שבטו"ר יעו"ש אך עוד יש פירושים אחרים בדברי הטו"ר עיין בב"ח שפירש בדברי הרמ"ה שני פירושים ועיין ש"ך שכתב דכפירוש הראשון של הב"ח הוא האמת ועיין לטו"ז ולהרב נתיבו"ת המשפ"ט שכל אחד לדרכו פנה בפירוש דברי הרמ"ה יע"ש ודו"ק:
ו) ואם בא התובע לטעון גוא"א והנתבע אומר שאין בידו מעות שהדין הוא אם בקש זמן לילך לחפש ולתור אחר המעות ולבא לעשות עמו גוא"א אם התובע טוען ואומר לו גוד אותו מהסתא ולבתר שלשים ע"מ דאי לא מייתי לי נתבע זוזי תוך שלשים יום תהוי דידי מעכשיו ולאחר שלשים יום דלא צייתינן ליה אפילו אי שביק מהשתא זוזי בבית דין אלא אם לא יביא הנתבע מעות לאחר שלשים יום חזר דינו לשאול גוד אוא"ג כדמעיקרא:
ז) אלה היו הסעיפים שמסתעפים בדין זה אך אם הנתבע אמר שרצונו למיגד ליה מהשתא ויתנו לו זמן שלשים יום להביא המעות ראיתי להרה"ג מוהר"ר ר"ב המלאך ז"ל בספרו משי"ש ח"א תר"ג שכתב ז"ל שאלה. מי שתבע חבירו בגוא"א ולקח חבירו בהמתנת שלשים יום כמו שהדין נותן ותבע המוכר שיקנה לו מעכשיו אם לא הביא לו לזמן הנז' והאחד השיב לא כי אלא אתחייב לך בסתם הדין עם מי. תשובה. נראה שהדין עם המוכר שכיון שהדין או לקנות או למכור צריך שיגמר הענין לגמרי או יביא לשלשים יום ואם לא יביא חזר הדין שהאחר יטול ולכך צריך שיתחייב לו כן אם תבע המוכר וכן המנהג פשוט עכ"ל. ודבריו כנים ואמיתים ונאים למי שאמרן. והן היום נגה אור ספר אשר לשלמה להרב מוהרש"א ן' נר"ו ושם שם בלקוטיו באות גימ"ל ראיתי לו שהביא הפסק הנז' של המלאך ר"ב זלה"ה ושם שם תמה עליו מכח דברי הטור אלו שכתבנו דכתב ואי טעין תובע לוגדיה ניהליה מהשתא וכו' דלא צייתינן ליה יע"ש שהצריך עיון לפסק הרב זלה"ה מכח דברי הטור הנז' ואחר המחילה אין מדברי הטו"ר הנז' שום סתירא כלל לפסק הרב זלה"ה דהטו"ר איירי בזמן שהנתבע אומר תנו לי זמן לבקש אחר המעות ולבוא אח"כ לאגוד ואין רצוני לאגוד מהשתא בזה הוא דכתב הטור שאין יכול התובע לומר לו גדיה ניהליה וכו' וזה מדוקדק דבזה מיירי מדסיים וכתב בזה"ל אלא אם לא יביא הנתבע מעות לאחר שלשים יום חזר דינו לשאול גוא"א כדמעיקרא עכ"ל הרי לך דהטור איירי במקום שהנתבע אין רצונו למיגד השתא אלא בתובע לתת לו זמן לבקש המעות ואח"כ יבא למיגד אבל אה"ן אם הנתבע יתרצה למיגד מהשתא בהמתנה כמו שהדין כך הו"ל כמש"ל בזה הוא מה שפסק הרב הגדול ר"ב גובריה זלה"ה שהדין הוא שצריך לבוא הדבר לידי גמר דצריך הנתבע שאגד הקרקע להתחייב שאם לא יביא לו המעות יהיה הקרקע נחלט לתובע וזה הוא מה שדקדק הרב ז"ל שהדין הוא שיבא הדבר לידי גמר או לקנות או למכור ופשוט וק"ל וצוי"מ וימ"ן ע"ה:
רפאל אנקאווא ס"ט