פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא
סימן קג
ש"ע ס"א. כששמין וכו' ואח"כ מכריזין עליה וכו' עיין להרב משחד"ר בסק"ט שהאריך שם בענין אם מכרו שלא בהכרזה דאין באותו מכר כלום יעו"ע ועיין בס' מש"ה מערכת שי"ן אות כ"ד ודו"ק:
ש"ע ס"ג. שמוה שלשה ואמר הלוה ישומו וכו' אין שומעין לו ע"כ ואם כבר באו שלשה אחרים שמאים ושמו אותה בשומא אחרת ראיתי להרב תוש"י בח"ב בס' ע"ט ובס' פ"ב וסקי"ג דמדבריו שם בארה דאם באו אחרים ושמו אותה נראה דאם העולם והב"ד דעתם נוטה אחר שומא האחרונה אזי אמרינן דשומא הראשונה ודאי היתה בטעות ואם לאו אזלינן בתר שומא הראשונה יעו"ש ועיין להרב פת"ש בס' זה שהביא מחלוקת בזה דלדעת הרב נתיבו"ת המשפ"ט ס"ל דאם באו אחרים מעצמם ושמוה אזלינן בתר רוב דעות ובס' שע"ר המשפ"ט ס"ל דאפילו באו כבר ושמוה אחרים לא אזלינן בתר רוב דעות ושומא הראשונה עיקר ואיהו ז"ל כתב דאפילו מילתיה דהרשב"א שעליה סמיך הרב שע"ר המשפ"ט מיירי דוקא כשאותן אחרים שבאין לומר שהראשונים טעו בשומא לא קבעו עצמם, ביחד בתורת ב"ד דאז אמרינן דהב"ד הראשונים בודאי דקדקו יותר יעו"ש ועכ"פ כפי חלוק שכתב הרב תוש"י דאם כולי עלמא והב"ד נוטים דעתם לשומא האחרונה אזלינן בתרה ואפילו הרב שע"ר המשפ"ט יודה בזה ועיין בהרב"י סו"ס ודו"ק:
סמ"ע סק"ז. ואם אין המלוה וכו' אבל אם אין נותן הלוה הברירה וכו' בזה כתב הטו"ר וכו' בטו"ר לא נמצא כתוב כן בפירוש אלא כך הוה כתוב ואם היה הדבר בהפך שלא נשאר ללוה כשיעור יכול לכוף למלוה שיקחנו במעות עכ"ל אלא שהסמ"ע מפרש דברי הטו"ר דהיינו בנותן בידו הבחירה קא מיירי כמ"ש הסמ"ע ומפרש דדברי רי"ו נ"ו ח"ג שמביא הרב"י ס"י לא בא לחלוק אדברי הבעה"ת ומזה יצא לו דהמחבר אינו חולק על דברי הטו"ר ובזה יבוא כוונת המגי"ה שהגיה בדברי הסמ"ע וכתב בזה"ל מזה אין ראיה כ"כ שגם בטור כתב שיקחנו ממנו במעות עכ"ל כוונת המגיה דבטור כתוב ג"כ אם היה הדבר בהפך שלא נשאר ללוה כשיעור יכול לכוף למלוה שיקחנו במעות ומפרשינן דרך שיקחנו במעות היינו על ידי ברירה וא"כ גם בדברי המחבר שכתב וכופיהו שיקחנו במעות יכולים לפרש היינו טל ידי ברירה אבל לכפות אותו במעות לחוד מנ"ל ועל זה קאמר דמצד הלשון אין לדקדק דכמו לשון זה נקט הטו"ר ומפרשינן ליה על ידי ברירה ודו"ק:
טו"ז ס"ז. וז"ל שלא לירד בד"ר משמע דאף במקום שאין מנהג לבטל הדין וכו' כוונת הטו"ז נלע"ד דכוונתו לומר דב"ר משמע דאף במקום שאין מנהג הכוונה דאף במקום שאין לנו מנהג ידוע דלא לירד כי אם בשומא דהוי מנהג שלא לבטל הדין אלא הדבר סתום אם יורדין בלי שומא או לא עכ"ז אינו יכול לירד מכח התנאי וכו' ועל זה תמה דמדברי המחבר לא משמע כן פירוש דמדקאמר המחבר אם מנהג ידוע שלא לירד כי אם בשומא התנאי בטל א"כ משמע דאם היה הדבר סתום אם יורדין בשומא או לא הולכין אחר התנאי ועל זה כתב וצ"ע ואח"ך כתב דלסברת המחבר לפי הבנה זה דאם היה הדבר בסתם מהני תנאי הוקשה לו מאי שנא מההיא דאם כתוב בשטר שלא ידון בדיני כותים וכו' ותירץ דיש לחלק וכו' זה מה שנלע"ד בכוונתו ועיין בסמ"ע בס' ס"א ס"ו ובדברי הש"ך שם מה שפירשו בדברי מר"ן הפך הכוונה הזאת ודו"ק:
סמ"ע סקי"ב. אם וכו' אלא שצ"ע וכו' ונראה וכו' ודאי דהסמ"ע לא ראה מ"ש מר"ן בבד"ה דאלו ראה מ"ש בס' בד"ה לא היה כותב כן יעו"ש ועיין בס' מאמ"ר קדישי"ן סקי"ד מה שמדייק מדברי הסמ"ע זה והטו"ז יעו"ש וגם לדעת מר"ן בבד"ה לדעתי יש לדון כן וק"ל.
ש"ע ס"ט. ב"ד ששמו וכו' עיין בס' מש"ה אות שי"ן כמה פרטי דינים הנוגעים לדין שומא הדרא מי מקרי מוחזק וכו' ולענין אם הוקרו המטבעות או הוזלו יעו"ש וכן אם בא הלוה או יורשיו להוציא הקרקע מיד המלוה ולא מצאה ידו אלא שמכרה לאחר והוברר הדבר למלוה אם שומעין לו או לא יעו"ש:
ועיין עוד שם אם ההלואה היתה לצורך קבורה והגבי לו למלוה קרקע בחובו מה שגבה גבה ושומא לא הדרא ע"ש:
ועיין להרב גו"ר ארי"ה דרמון זלה"ה בחידושיו למציעא דל"ה שכתב וז"ל יש להסתפק אם שמו הקרקע לבע"ח מוקדם ואח"כ בא בע"ח מאוחר ורוצה לפדותה ויקחנה בחובו שכעת הוקרה או שהוא רוצה להעלותה בשומא לגבות מדמי חובו ויפרע למוקדם חובו אי מהני או לא ועיין בס' זכו"ת אבו"ת פסקי רבני המערב ואני בעוניי עמדתי על פרט זה ודחיתי וצדדתי בראות הס' וכתבתי ההפך עכ"ל יעו"ש ועיין להרב משחד"ר בנמוקי מהרש"א סק"ט מה שכתב בענין זה יעו"ש:
שם במור"ם. הגבה הלוה למלוה עצמו מרצונו בלבד לא מהדרינן ליה ע"כ ראיתי להרב"י סכ"ו שהביא דברי הגמרא שממנה מקור דין זה דפסק משם הטו"ר והביא הרב"י ז"ל לשון רש"י שכתב על אותה גמרא ודקדק ממנו וז"ל נראה מדבריו דכל היכא דאטרחיה לבוא לב"ד אע"ג דמיד נתרצה ליתן קרקע בחובו שומא הדרא מקרייא עכ"ל והביא דבריו כאן הסמ"ע סקכ"א וראיתי להש"ך בסקט"ו דחלק על דברי הרב"י הנז' וכתב דאדרבא יש לדקדק איפכא מדברי רש"י יעו"ש ואני בעוניי לא מכריעא לי על מי יש לנו להשען אם על דעת הב"י אי על דברי הש"ך הן אמת דכבר ראיתי להרב שד"ה האר"ץ בחח"מ סי"ד שכתב בתוך התשובה שם וז"ל ואני אומר כי אנו בני ארץ ישראל דאזלינן בתר פסקי מרנא ור"ב מוהריק"א זלה"ה שקבלנו הוראותיו הכי נקטינן כסברת מר"ן הב"י ומאחר כי גם הרב המפ"ה והרב הלבושים פסקו כן וכן בתשובת מוהר"ש כהן וכן הב"ח וכו' אין מי שיפטור אלא הרב החבי"ב והש"ך ואנן כדברי מר"ן נקטינן עכ"ל הרי מדבריו מוכח דמאן דאזיל בתר פסקי מוהריק"ש זלה"ה הוא אפילו על מה שגלה דעתו בב"י לבד נקטינן כוותיה והגם שכתב הרב בדבריו וז"ל ומאחר כי גם הרב המפ"ה וכו' פסקו וכו' אל תטעה לומר דלא פסק כוותיה אלא הואיל והנהו פוסקים קיימי כוותיה זה לא יתכן דהא מרישא דדבריו ומסיפא דדבריו מוכח דאתכא דמר"ן סמיך ומה שהביא אותם פוסקים הוא להדר עז'ר בעלמא מייתי להו ובפרט דאם האמת הוא דלא משום דקי"ל כמר"ן בב"י לבד הוא סומך אלא משום דקיימי כוותיה הנהו פוסקים אחריני עכ"ז אין זה מציל הואיל והרב החבי"ב והש"ך פליגי הרי יכול לומר קי"ל כוותיהו אפילו נגד אלף פוסקים ומה הועיל בדבריו להדר דברי מר"ן הב"י בסייעתא של הפוסקים שהביא אלא בודאי דאתכא דמר"ן לחוד סמיך ולא הביא סברת הפוסקים הנז' אלא סייעתא בעלמא וכן ראיתי בספר הנחמד ויאמ"ר יצח"ק בסופו בליקוטיו בח"ב שכת' משם כמוהר"פ בירדוגו זלה"ה דאנן דגרירי בתר הוראות מר"ן אזלינן כוותיה אפילו בפסקיו בב"י אבל לא בבד"ה עכ"ל יעו"ש הרי לפניך לדעת הרב שד"ה האר"ץ ולדעת כמוהרפ"ב ז"ל דעלינו לקיים מאי דכתב מר"ן בבית ובשולחן:
אלא דראיתי לפוסקים אחריני דלית להו כלל זה והביאם הרב מש"ה במערכת למ"ד אות ס"ג וז"ל וראיתי להרב מוהר"ש הלוי בתשובת חי"ד סי' א"ך דכללא כייל דכל היכא דמר"ן מייתי בב"י איזה סברא ואינו מעלה אותה בש"ע משום דלא פסיקא ליה ע"ך גם הרב כנה"ג כתב שדרך הרב בש"ע להשמיט כמה דינים שהביא בב"י מפני שלא מצאם בשאר פוסקים אבל בב"י מביאם כי הוא מאסף לכל מחנות הסברות כי זה משפט הספר ומעשהו עכ"ל המובא בס' מש"ה יעו"ש. יצא לנו מזה לדעת הרב מוהר"ש הלוי זלה"ה ולרב החבי"ב דכל מה שלא העלה מר"ן על השולחן לאו בר סמכא הוא ובודאי דעתם לומר דאפילו מאן דסמיך אתכא דמר"ן לא לסמוך אלא על מאי דעלה על השולחן ולא ישען על ביתו הנאמן דאין לומר דכוונתם היא על מקום דנהגו לומר קי"ל אפילו נגד מר"ן קיימי א"כ מה חידוש יש בין מה שכתב בב"י למ"ש בש"ע הרי על דברי שניהם יכול לומר קי"ל והגם שיש לומר דכתבו זה לענין אם הרב"י ז"ל כתב סברתו בב"י ולא העלה אותה על שולחנו באו לומר שחזר ממנה ואותה סברא לא תהוי מן המנין לומר קי"ל כאותה סברא נגד פוסקים אחרים עכ"פ המעיין שם בדברי הרב מש"ה יראה בפשיטות דלא לענין זה נאמרה אלא דמשם בארה דלא באו הסברות האלו אלא לומר דבאתרא דגרירי בתר מר"ן אין לילך בתר מ"ש בב"י ומכח דבריהם של הרב החביב ומהר"ש הלוי זלה"ה יישב הרב מש"ה באותו דין המובא באותה שאלה בספק כיצד יעשה הואיל ואותו דין פסקו מר"ן בב"י ולא העלה אותו על השולחן ונשאר נבוך כיצד יעשה בדינו לפי דברי הרב החבי"ב ומהר"ש הלוי הנ"ז עד שהוצרך לומר שם בסוף דבריו דהגם דלא העלה אותם על שולחנו שם כבר יצא ידי חובתו במה שפסק אותו דין במקום אחר יעו"ש וכבר ידוע דהרב בעל מש"ה הוא מהעיר הגדולה תונס יע"א דבתר מר"ן גרירי וכמו שפסק גם הוא בספרו כהוראת מר"ן בכל פסקיו יעו"ש וא"כ למה עמד לנגדו מה שכתב מר"ן בב"י ולא העלה אותו על השולחן אלא בודאי דגם מ"ר ניהו רבה ס"ל דקבלת דברי מר"ן אינה אלא על מה שעלה על השולחן הטהור דוקא:
איך שיהיה נקטינן לפי המובא הוא דהאי כללא הוא במחלוקת שנוי דלדעת הרב"י הדרא אותה מכירה שמכר הלוה למלוה מרצונו אחר שהעמידו בדין ולדעת הש"ך לא הדרא אלא דנשאר לנו לברר מי הוא המוחזק שיכול לומר קי"ל נלע"ד דהמלוה הלוקח הוא המוחזק הן אמת דראיתי לרבינו הטו"ר שכתב דיש מחלוקת במלוה שירד בתורת שומא ובנה וסתר כרצונו ולפי מראות העין לא השביח הקרקע באותו בנין דלסברת בע"ל התרומו"ת צריך לתת לו דמי הבנין ויש חולקין בדבר ואומרים כיון שלא השביחו מחזיר לו חובו ונוטל הקרקע ע"כ דברי הטו"ר וכתב הרב"י וז"ל ולענין הלכה נראה כיון דספק הוא דייני בזה קולא לנתבע עכ"ל ומצינו בש"ע כאן בס' זה ס"ט פסק וז"ל ואם המלוה סתר ובנה ולא השביח הקרקע בכך אינו נוטל הוצאתו עכ"ל מפסק מר"ן זה נשמע דהלוה הוא המוחזק וכמ"ש הסמ"ע סקט"ו דמר"ן ס"ל הלוה הוא המוחזק עכ"ז בנדו"ד אפילו מר"ן יודה דהמילה הלוקח הוא המוחזק דהא הסמ"ע פליג על דברי מר"ן וס"ל דאדרבא המלוה הוא המוחזק יעו"ש ומצינו להרב טו"ז בס"ט שדחה דברי הסמ"ע וקיים דברי מר"ן דהלוה הוא המוחזק ובסוף דבריו כתב וז"ל ואין להקשות ממה שכתב בס"י היכא ששמה לבעל חוב שיש פלוגתא בגמרא רב אחא ורבינא וקי"ל כדברי המיקל והיינו שהדין עם הלוקח הא לא קשה דשם יש ספק בעיקר החזרה שיחזיר השדה או לא בזה ודאי הדין עם הלוקח דלא יחזיר מה שאין כן כאן דהחזרה ודאי. רק ספק יש בתשלומין הוי ממש כההיא דלא יחפור עכ"ל מדברי הטו"ז אלו מבואר יוצא חלוק גדול בין הדין שפסק מר"ן דהלוה מוחזק לנדו"ד שהוא נכנס ג"כ במחלוקת אם חייב להחזיר או לא בזה ודאי דהמלוה הוא המוחזק ויכול לומר קי"ל:
גם יש לי ראיה מפורשת מדברי מור"ם עצמו בס' קע"א סנ"ד דשם פסק דכל מקום שיש מחלוקת הפוסקים אם יש דינא דבר מצרא או לא. הלוקח מקרי מוחזק ואין המצרן יכול לסלקו יעו"ש והנה ידוע דטעם עיקר דינא דבר מצרא הוא משום ועשית הישר והטוב אבל המקח שלקח הלוקח הוי קנין מדאורייתא לא כן משום ועשית הישר והטוב אינו אלא אסמכתא דרבנן לכך הוי הלוקח מוחזק וא"כ ממנו נלמד לנדו"ד נמי דהמקח הוא קנין מדאורייתא ומה דחייבו אותו למלוה לאהדורי השומא אינו אלא מדרבנן משום ועשית הישר והטוב כמפורש בגמרא ובפוסקים א"ך פשוט דבמקום שיש מחלוקת אם מחויב לאהדורה משום ועשית וכו' או אינו מחויב להחזירה פשוט דהמלוה הלוקח דקניינו מדאורייתא הוא דמקרי מוחזק ויכול לומר קי"ל כדעת הש"ך ואינו מחזיר:
אלא דאפילו מידע ידענא דכל מה שכתבתי הוא דבר ברור עכ"ז לא נחה דעתי בזה הואיל וראיתי להרב מוהר"י ן' וואליד זלה"ה. שכתב בסוף ספרו הקדוש ויאמ"ר יצח"ק משם כמוהר"א זלה"ה דאזלינן בתר מר"ן אפילו במ"ש בבי"ת יוס"ף אפילו לא העלה אותו על השולחן ואנן בני מערבא תמיד אנו שותים בצמא דברי רבותינו הקודמים במערב ובפרט מן הפרט דזה עדות היא שמעידים דאנן דבתר מר"ן גרירי קבלנו הוראותיו גם על מאי דאיתמר בב"י ועל זה עמדו דברי הרב כמוהר"ף לנגדי ונשארתי נבוך בדין זה עד אחרי זמן רב זימן ה' לידי ספר הבהי"ר בנ"י יהוד"א לכמוהר"י פייאס ז"ל וראיתי לו בס' קי"ט שנשאל ממש כספק שלי באשה אחת שהיתה נושאת בב"ח אחד ואחר ירידתם לב"ד וכמה כרכורי דברים עמד הנתבע ומכר לאשה קרקע בעד חובה בלי שומת ב"ד ונסתפק הרב ממש כעין ספיקי אנא זעירא והביא דברי הרב"י והש"ך ולבסוף כתב וז"ל ולענין הלכה הרבה מהאחרונים ז"ל הסכימו בכוונת רש"י כדכתיבנא ודלא כהבנת מר"ן. אחד הרב בעל הש"ך סקי"ב ושני לו הרב בעל גדו"ת והשלישי הרב בעל נתיבו"ת המשפ"ט וסיים בסוף דבריו וז"ל הרי שכל הנביאים נתנבאו בסגנון אחר דכל מה שלא פרע בעל כורחו לא מיקרי אטרחיה לב"ד ודברי הב"י צריכים עיון עכ"ל ועוד אני אומר דאף אם נודה למר"ן הרב"י בכוונת רש"י בדבריו מ"מ לשון הטו"ר ולשון מור"ם דכתבו נוסח מרצונו מוכח דלאו אתא אלא לאפוקי שלא מרצונו דוקא שהוא גביית ב"ד אם יהיה מרצונו בכל ענין לא מקרי שומא ולא הדרא וכן מטין דברי הרמב"ם והש"ע דכתבו נוסח מדעתו דפירוש מדעתו הוא מרצונו ומאן לימא לן דמר"ן ב"י אינו מודה שדעתם כן וכיון שכן ודאי הכי נקטינן ולכך סתם הש"ע דבריו ולא הזכיר דין שומא הדרא אלא בשמו ב"ד דוקא ואפילו יהיה מר"ן ב"י חולק בזה נקטינן כדברי החולקים וכ"ש דבתראי נינהו והלכתא כבתראי ועוד דמעמדינן הקרקע ביד הלוקח שהוא מוחזק מדאורייתא ושומא הדרא אינו אלא מדרבנן משום ועשית הישר וכו':
ומעתה בנ"ד שבאה עליו השאלה כיון שלא נעשית שומא והכרזה על יד ב"ד ולא נכתב נוסח שטר גבייה ולא חתמו הב"ד אלא עדים בעלמא על שטר מכירה אפע"פ שטרחה האלמנה והביאה הלוה דידה לפני ב"ד וע"פ הסכמתם נגזר הענין לא מיקרי שומא ודינה כמכירה דעלמא וזה נלע"ד אמת ויצב להעמיד הקרקע ביד האלמנה הלוקחת ומינה לא תזוז עכ"ל וכשראיתי דברי הרב הגדול דברי הרב הנז' ששתי ושמחתי שנתכוונתי לדינא תהלי"ת וכל זה לא נסתפקתי אלא אם הלוה לא יש לו ממה לשלם כלל זולת הקרקע דוקא ומכרה לו מרצונו אחר ירידתו לב"ד בזה הוא שנסתפקתי אבל אם יש לו ממה לשלם במטלטלים או במעות וכשתבעוהו לדין לא נתרצה לשלם והוצרכו להשתלם לו מן הקרקע בזה פשוט דדעתו לשקעה בידו דאם רצונו שתחזור לו מדין שומא הדרא מעיקרא לא הוה ליה ללוה לפורעו בה אלא היה לו לשלם במטלטלים ולהניח בידו הקרקע עיין בדברי הטו"ר בסו"ס ק"ג ובש"ע סי"א מדין שומא בטעות דממנו תלמד דבמקום שיש לו מעות ונתרצה לתת לו קרקע ודאי דלא הדרא כי מרצון הלוה יעו"ש והוא הדין אם יש לו מטלטלים דמן הראוי היה לו לגבותו בהם והניחם לעצמו ודאי דגילה דעתו דדעתו לשקעה ביד המלוה כי המטלטלים חביבים עליו יותר ודו"ק:
ש"ך סק"י. מסלקין אותו מאותו קרקע משמע שאין צריך קניה אחרת אלא סלוק בעלמא וכן כתב הנמק"י וכו' עיין להרב"י מ"ש משם הרטב"א והביא אחר זה הש"ך בסקי"א דמשמע דצריך קניה אחרת יעו"ש וכן נראה מדברי הסמ"ע בס' ס"ה ס"ק ל"ח דצריך המלוה לכתוב ללוה שטר מכר יעו"ש ועיין בס' מש"ה מערכת שי"ן אות כ"ג דשם כתב דהדין הוא כמ"ש הרטב"א ע"ע ודו"ק:
סמ"ע סקכ"ו. אבל בהוריש מחיים לאחד מבניו במהיום ולאחר מיתה וכו' פירוש דמיירי דיש לו יורשים הרבה אכן נתן שדה אחת לאחד מהם נוסף על חלק ירושתו שירש עם אחיו יטול שדה זו תחלה נוסף על חלקו וא"כ מן הראוי לומר דיחזיר זה השדה שהוריש לו אביו נוסף דהואיל והוא לקח אותה לבדו בתורת ירושה ואין לאחיו חלק בה א"כ תיסק אדעתין לדעת הרא"ש נדון אותה כדין יורש שירש את אביו ואין לו אחים שפסק כאן דיחזיר אף זה נמי נימא לגבי קרקע זה שהוריש לו אביו לבדו להוי בה כיורש שאין לו אחים לזה כתב דהואיל ומחיים הורישה לו אדעתה דארעא נחית וע"פ זה ג"כ יש לנו לפרש דברי הטור שכתב לאחד מהיורשים וכו' ודלא כטו"ז שנדחק ודו"ק:
ש"ע סעיף יו"ד. קרקע ששמו וכו' מכרה וכו' אינה חוזרת ע"כ עיין להרב בי"ת יהוד"א סמ"ג שפסק שם משמו ומשם רבו דאם מכרה בהטבה כשיפדנה יכול הב"ח להכריחו להחזירה הגם דקי"ל דאם מכרה וחזר וקנאה אינה חוזרת לבעלים עכ"ז אם מכרה בהטבה כשתחזור לו הרי זה חוזרת ומזה פסקו עוד באשה שנתאלמנה ושמו לה קרקע בכתובתה ואח"כ נשאת וחזרה ונתאלמנה יכולים בני הבעל הראשון להוציא מידה הקרקע מדין שומא הדרא יעו"ש:
ראיתי להרב ז"א סנ"ז שכתב ז"ל שומא הדרא יש מי שהורה דדוקא אם משאירה לעצמו אבל אם רוצה למוכרה לאחר אין חייב להחזירה דאין כאן משום ועשית הישר והטוב וראיתו כמ"ש הטו"ר סקע"א בשם הרמ"א בדין המצרן דלא יכול לאחותי גברא אחרינא בדוכתיה וס"ל דהכי נמי דכוותיה ונ"ל שאין זו כונת הרמ"א וכמ"ש הסמ"ע והש"ך שם ואפילו לפי פירוש המורה יראה דלא דמיין אהדדי דמ"ש במצרן ועשית הישר והטוב היינו לומר שראוי שיהיו כלן קרקעות המצרן סמוכות ולא זר בתוכם דהא אמרינן דאי אפסיק משוניתא לית בה דב"מ וא"כ כל שאינו נוטלה ומשים אחר לקנותה אין כאן סמיכות קרקע ואודא לה ועשית הישר והטוב אבל בשומא מ"ש ועשית הישר הוא שמתחילה לאו אדעתא דארעא נחית אלא אדעתא דזוז ומפני שלא הי"ל מעו' לפרוע החליטו ב"ד את הקרקע בידו וא"כ כל שמחזירין לו מעותיו הטוב והישר הוא שיסתלק מהקרקע ויחזירנו לבעליו שיעשה ממנו מה שירצה שאין לו בהקרקע אלא שעבוד מעותיו וכל שנוטל מעותיו הטוב והישר הוא להחזירו אפילו שהבעל רוצה ליקח אותו כדי למוכרו לאיש אחר כיון שרצונו בכך אין למונעו ומדלא אשתמיט שום פוסק להשמעינו דין זה לכשבא ליקח אותו כדי למוכרו לא הדרא שומא משמע שאין חלוק זה אמת וכמ"ש הרי"פ בפרק האשה שהלך בעלה אם איתא להנהו מילי דמר יהודא גאון לא הוה שתיק תלמודא מנייהו עיין בס' בני משה דף צ"ח וק"ז עכ"ל:
שומא הדרא בין ללוה בין ללוקח ובין ליורש וכדאיתא בס' זה וכתב הרב ז"א הנז' דדוקא כשנוטלה המלוה בשומתה אז אין הפרש ביניהם אבל כשאומר אטלנה בכל חובי והיורש אומר לא אטלנה אלא בשומתה שומעין ליורש כיון דליכא פסידא דלוה ואיכא הנאה ליורש שתחזור לו באותה שומא כמ"ש בסק"ט ס"א אבל בלוקח שומעין למלוה משום דאיכא פסידא דלוה כמ"ש ס' קי"ד ס"ז והיכא שהלוקח קנה מן היורש אי נמי מן הלוה ומת הלוה ולא הניח כלום ובא המלוה לטרוף מהלוקח ואומר אטלנה בכל חובי נסתפק השואל אי דיינין ליה כדין סתם לוקח מלוה ועדיין הלוה חי דאין שומעין לו א"ד התם דוקא הוא דאין שומעין לו משום פסידא דלוה אבל הכא בלוקח זה שקנה מהיורש או מהלוה ומת הלוה ולא הניח כלום דליכא פסידא דלוה שומעין לו:
ולכאורה יש פנים לכאן ולכאן דמצד א' נראה דאין שומעין ללוקח אף שקנה מהיורש דע"כ לא אמרי שומעין ליורש אלא כשבא המלוה ליטול מידו דליכא פסידא דלוה ואיכא הנאה ליורש שתחזור לו למחר באותה שומא לפיכך שומעין לו אבל הכא בלוקח מהיורש והמלוה טורפה מידו אף דליכא פסידא דלוה מ"מ ליכא הנאה ליורש אלא ללוקח ומה לנו בהנאת לוקח דאדרבא עשה שלא כהוגין שלקח שעבוד דמלוה ולמלוה היא ששומעין שלוקחה בכל חובו ומצד א' נראה הוא יותר מסתבר דודאי ה"ן שומעין ללוקח דההיא ס' דלוקח עשה שלא כהוגן היא סברת הטו"ר בשם הרא"ש הביאה מור"ם בס' זה ס"ט אבל לדידן דק"ל כהרמב"ם דפ' מר"ן כוותיה דשומא הדרא אף ללוקח א"כ לוה ויורש ולוקח כולהו שוים וכי היכי דחששו חז"ל להנאת יורש ולוה הכי נמי חששו להנאת לוקח ובכולהו אמרו שומא הדרא וא"כ כי היכי דהדרא ללוה ה"ן הדרא ללוקח ממנו כך בלוקח מן היורש דינו כיורש וכשם שביורש אם אמר המלוה אטלנה בחובי והיורש אומר בשומא שומעין ליורש משום הנאה דיורש כיון דליכא פסידא דמלוה ה"ן בלוקח מהיורש שומעין ללוקח משום הנאת לוקח כיון דליכא פסידא דלוה ולא אמרינן אין שומעין ללוקח אלא היכא דאיכא פסידא דלוה אבל היכא דליכא פסידא דלוה יורש ולוקח שוים ע"כ: