פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא
סימן צט
בש"ע ס"א. לא היה לו שום טענה וכו' משביעין וכו' עיין ש"ך סי' רצ"ג ס"א דאין משביעין ללוה אלא במקום דאין לו במה לשלם כלל אבל אם אומר אין לו במה לשלם כאן ויש לו במה לשלם במדינה אחרת אין משביעין אותו יעו"ש ודו"ק ועיין משי"ש ח"א סמ"ז דו"ק:
שם לא נשבע להבא יכול להשביעו כל שלשים יום וכו' הגם דמר"ן הסכים כאן ופסק דיכול להשביעו להבא וגם אם לא נשבע יכול להשביעו משלשים יום לשלשים יום ראיתי להעתיק כאן פסק אחד שנזדמן לידי כתיבת יד קדמון וז"ל הן אמת שהפוסקים כתבו שישבע הלוה להבא וכו' וכו' ויהי כי ארכו הימים פקחו עיניהם קצת מב"ד שלפנינו זלה"ה וקצת מבתי דינינו הצדק וראו ששום אחד מהנשבעים להבא לא היה מקיים שבועתו ולא די שהיו זיינין ומלבשים האשה והבנים ורוב המלוים אינם מקפידים על זה מ"מ לא היו מגבים למלוה כלום אלא כל אימת שיתבע את הלוה מוצא שבועה בב"ד ואומר אין לו כלום וכבר נשבעתי להבא ובכן חששו לתקנת מלוים ולויים וגזרו שלא להשביע שום אדם שבועה דלהבא משום דנפקא מינה חורבה למלוה וללוה. חורבה למלוה שאינו מוצא לגבות את שלו ולפעמים לאו אדעתיה ועבר אעשה דאם כסף תלוה וגו' ועל לא תעשה דלא יגוש ולא תהיה לו כנושא וגם הלוה עובר על פריעת בע"ח מצוה ועל לאו דדברי קבלה אל תאמר לרעך וגו' ואחרון הכביד שעובר על שבועתו דלהבא ואוכל ומאכיל ולפעמים יותר מהשיעור ואינו פורע ומקהה את שניו של מלוה והמלוה נעשה בשרו חידודין חידודין ורבותינו לא תקנו שבועה להבא אלא להרים מכשול שלא להוציא ש"ש תדיר בשבועת אמת אבל עכשיו שאדרבא על ידי כן נמשכים כמה מכשולות ובכללם עבריינות טפי עדיף להזכיר ש"ש תדיר בשבועת אמת ולא לבוא לידי שבועת שוא ומכשולות:
אך לחוש לדברי הראשונים שלא להזכיר ש"ש תדיר אפילו בשבועת אמת הנהיגו שלא ישבע בכל חודש אלא משהין אותו לכל הפחות שלשה חדשים ולפעמים יותר הכל לפי ראות עיני הדיין ועל הרוב כשתובעו המלוה לישבע פעם שנית או שלישית מירתת ונרתע לאחוריו ומשתדל לפרוע למלוה בבת אחת או לסירוגין ונמצא שניהם ניצולים מן החטא כך אנו נוהגים והולכים מאז ועד עתה זה כמו שלשים שנה וכך ראוי לנהוג בכל תפוצות ישראל ע"כ וחתומים חו"ר העיר הגדולה פאס יע"א ע"כ מצאתי כתוב וק"ל:
בסמ"ע סק"א. אם לא נמצא וכו' ואם אומר שאין לו מעות או מטלטלים ורוצה לפרוע בקרקע. מחרימין אמי שיש מעות או מטלטלין וכו' הנה מלשון הסמ"ע זה ומדברי מר"ן בסק"א ס"י משמע דדוקא אין מחרימין אלא בבא להגבות קרקע ואומר שאין לו לא מעות ולא מטלטלין בזה הוא דמחרימין אבל אם אומר שאין לו מעות אבל יש לו מטלטלים אין מחרימין וכן ראיתי הדבר מפורש בס' וי"ץ בילקוטיו שאחר אות תי"ו משם מהר"א הלוי זלה"ה דאם בא לפורעו במטלטלים אין צריך לקבל חר"ס שאין לו מעות יעו"ש אכין מדברי הסמ"ע בס' ק"א סק"ב נראה דס"ל דאפילו במקום שיש מטלטלים ואומר שאין בידו מעות צריך לקבל חר"ס יעו"ש וצל"ע במה שכתב שם בדבריו כמ"ש הטו"ר והמחבר בסמוך ס"י עכ"ל לא ידעתי היכן רמוז בס"י במקום שיש מטלטלים שצריך לקבל חר"ס דהא דברי הסמ"ע קאי אדברי מר"ן דס"א ובדברי מר"ן איירי במי שאמר שהמעות הם של העכו"ם והתם אפילו ביש לו מטלטלים איירי ועל זה כתב הסמ"ע סק"ב דאפילו לא ראו בידו וכו' והיינו אפילו ביש לו מטלטלין וא"כ היאך סיים על זה וכמ"ש הטור והמחבר בס"י הרי אדרבא בס"י מוכח דאין מקבל חר"ס אלא אם בא לפורעו בקרקע ולא יש בידו לא מעות ולא מטלטלים כמו שמוכח מפשט דבריו יעו"ש:
שוב אחר החיפוש ראיתי להרב זכו"ל בח"א אות זיי"ן שהביא משם הרב החביב דנקטינן כסברת מהה"א הלוי זלה"ה וכתב הרב הנ"ז בפשיטות דמר"ן בסק"א ס"א הכי פסיק דאם בא לפורעו מטלטלים אין צריך לקבל חר"ס כלל אלא דראיתי שם שהביא דברי הרב דב"מ ח"ב סט"ו דכתב וז"ל הא דקי"ל דבע"ח גובה מטלטלים אחר שיחרימו אם אין לו מעות כמ"ש בחומ"ם סק"א ס"א היינו דוקא במלוה סתם שחייב לו ולא פירש מה שיפרע לו אבל בשטרות שלנו שכתוב בהם נתחייב פלוני לפרוע לו מעות עובר לסוחר לכ"ע חייב לפרוע לו מעות ולא יוכל לדחותו אצל מטלטלים אלא נותנים לו זמן למכור ולפרוע יעו"ש וכתב דכן ראה מעשים בכל יום שאין דנים לישבע בזה שאין לו מעות וכו' עכל"ה דב"מ ז"ל והרב זכו"ל תמה עליו במה שכתב דבריו כמ"ש בחומ"ש סק"א וכו' דאדרבא מדברי מר"ן פשוט דאינו מקבל חר"ס בבא לפרוע מטלט' יעו"ש שהרבה להביא כמה פוסקים דס"ל דבבא לפרוע מטלט' א"צ לקבל חר"ס וכך העלה להלכה וחזר וכתב לבסוף דאחר ימים שרטט וכתב להרב מר רב"ו זלה"ה על דנא פתגם והשיב לו על זה דכך הוא דן דאם השטר סתום שאין בו תנאי שיפרע מעות בעין איני מחרים עליו כיון שיכול להגבותו מטלטלים וכו' ואם מפורש בשטר מעות בעין ג"כ איני מחרים כי אם אני אומר לו שהוא חייב ליתן לו מעות דוקא ולא מטלט' עכל"ה וכתב עליו הרב זכו"ל על דברי רב"ו ז"ל וז"ל איברא לא זכיתי להבין דעת עליון למעלה ממ"ש דאפילו מפורש בשטר לפרוע בעין דעכ"ז לא היה מחרים דבזה אין מחלוקת בדבר דבהתנה לפרוע לו מעות בעין לכו"ע עיין בסמ"ע סק"א סקיו"ד ואף הרב בנ"י חי"י שחולק על הריטב"א במוכר סחורה מ"מ בהתנה מודה דכיון שכן למה לא יהיה חייב שבועה וכמ"ש ג"כ הרב שכן מעשים בכל יום וכנז"ל וחפץ הייתי להבין דעת עליון להיות כי אין הפנאי לא חזרתי לשאול לו עכל"ה ואני לע"ד נראה דתמיהתו על רבו לאו תמיהא היא דכוונת רבו היא הואיל והתנו בשטר לפורעו בעין ואין יכול לדחותו אצל מטלטלין א"כ למה יחרים על זה דרבו ס"ל הואיל ואין פסידא למלוה בזה הואיל וסוף סוף לא יטול כי אם מעות בעין הגם דיש עכבה קצת בזמן שנותנים לו ב"ד איידי ביני ביני שימכור ויבא מעותיו אין מחרימין על זה:
אכין להרב זכו"ל נראה דכוונתו הואיל ויש עכבה דזמן ב"ד דביני ביני יכול הוא להחרים שמא יש לו מעות בעין סוף דבר לדעתי בזה הוא מחלוקת הפוסקים ומן הראוי אין להחרים כמו כל מקום דאיכא מחלוקת בשבועה יכול לומר קי"ל אלא דסוגיין דעלמא מה שראיתי לרבותי שקדמו לפנינו שהיו דנים בין בשטר שהוא סתום בין בשטר שיש בו תנאי לפורעו במעות בעין עכ"ז היו מחרימין על הלוה אפילו היכא שרוצה הלוה לדחות המלוה אצל מטלטלים וק"ל אחרי זאת ראיתי בס' כר"ח פס"ד אחד בסי' ל"ה פסק של רבותינו מתקני התקנה דמשם בארה שמחרימין עליו ובעקבותייהו אנחנו הולכים יעו"ש ודו"ק:
שם בש"ע. ואמר של אחרים הוא אין שומעין לו ע"כ עיין מ"ש אצלי לקמן בס' קמ"ו ס"י דמשם יתבאר לך דאם היה מוחזק בקרקע ואמר שאינו שלו נאמן ודו"ק:
ש"ע סק"א. ואם נראה לו וכו' לשון הטור ס"ט ואם נשבע והשיג ידו וכו' גם מדברי הרמב"ם פ"ב מהל' מלוה וכו' עיין בדברי הש"ך לקמן סק"ו דמוקי דברי הרמב"ם אלו בדלית ליה מיגו אבל אם אית ליה מיגו ואומר שפלוני נושא בו כך וכך נאמן ויטול אותו פלוני חלק בכלל בעלי חובות הואיל ומה שאומר של פלוני הוא לאו נגד החזקה עיין כל זה בש"ך סק"ו ועיין בס' משחד"ר בח"א ובח"ב סמ"ז ועיין גם בתוקפו של יוסף סי' צ"ח קצת רמז מזה ודו"ק:
ש"ך סק"ב. ממון כגון חפצים וכו' אם לא שיביא ראיה שנתנם לו בתורת עיסקא לענין פלגא פקדון וכו' עיין להרב מנח"ם עזרי"ה זלה"ה בהגהותיו בס' הבאה"ק סו"ס מ"ו שדחק דברי הש"ך אלו בשתי ידים וס"ל דאינו גובה כלל מדמי העיסקא לא מן המלוה ולא מן הפקדון ועיין גם בס' פת"ש סימן זה סק"ז שכתב דדברי הש"ך הם נגד הש"ס והפוסקים ועיין ג"כ בס' זה בהגהות אמר"י ברו"ך ובספר משחד"ר סצ"ט ודו"ק:
שם בסק"ב. דכיון דיש לו רשות להשתמש הו"ל לוה עלייהו ע"כ עיין בס' משחד"ר דפליג על זה ודו"ק:
ש"ע ס"ג. ראובן נתן חפץ לשמעון למכור ובא לוי בע"ח של שמעון ולקחו בחובו אם ידוע בעדים שחפץ זה של ראובן צריך להחזירו לו ע"כ פשוט בעיני דגם בדין זה צריך בעל החפץ לישבע שהרי עדים שמביא בטל החפץ אינם מעידים שהם יודעים שחפץ זה עדיין הוא עד עתה של ראובן אלא עדותם הוא שיודעים זה החפץ נתנו ראובן לשמעון למוכרו ואזי אפילו לא ידעו אם אח"ך מכרו ראובן לשמעון או לא אפילו הכי מעמידינן ליה בחזקת ראובן וכמו שפירש הסמ"ע דברי הש"ע בסק"י דמיירי שהעדים אומרים שהיו במעמד כשמסרו ראובן לשמעון ואמר לו שימכרנו לו דהרי הוא בחזקת ראובן עדיין אבל לא סגי במה שידעו שמכירים ויודעים שהיה של ראובן כי שמא מכרו לשמעון ובמה יוציאו מיד לוי המוחזק עכ"ל מלשון זה מוכח דלא מסהדי אלא שיודעים שראובן נתנו לשמעון למוכרו ומכח עדות זו אמרינן בחזקתו הוא עומד עדיין וכן מסכים הש"ך לפירוש זה בסקי"ב ועל זה מוסיף הש"ך דבעינן גם עדי ראיה דאל"כ היה יכול לטעון לקוח במיגו דהחזרתי יעו"ש וא"כ הואיל ועדות העדים כך היא בודאי דצריך בעל החפץ לישבע דהדר דיניה כדין דברים העשוים להשאיל ולהשכיר דפסיק בסוף הסעיף דאם יש שני עדים שהיו שלו נאמן וכו' וכתב הסמ"ע סקי"א דאפילו יש שני עדים חייב בעל החפץ לישבע כדי ליטול יעו"ש וכן נוטה דעת הטו"ז ז"ל דצריך בעל החפץ שבועה ליטול יעו"ש אלא דהש"ך סקי"ד פליג וס"ל דיטול בלי שבועה ואח"כ ישבע הסת יעו"ש איך שיהיה בין למר ובין למר פשוט דהאי דינא דרישא הוא כדין דברים העשוים להשאיל וכו' אלא דזה הדברים שמדבר בהם מר"ן ברישא הואיל ואינם עשוים להשאיל ולהשכיר הצריכו בהם עדות שנתנם לו ראובן למכור ואזי הועמדו בחזקתו והדר דינם בעדות זו כדין דברים העשוים להשאיל ולהשכיר וצריך שבועה לכל מר כדאית ליה ופשוט:
ובעיקר השבועה ים לחקור אם צריך בעל החפץ לישבע אפילו אם בעל חוב טוען בספק שמא חזר ומכרם לשמעון או דוקא בטוען בע"ח שמשכנם טענת ודאי שחזר ראובן ומכרם לשמעון הנה ידוע דדבר זה הוא במחלוקת שנוי דלדעת מר"ן בבד"ה דעתו הוא בדין אסרסור שצריך שיטעון בע"ח הממשכן טענת ודאי ואזי ישבע הסרסור או בעל החפץ ואם טוען טענת ספק אין עליהם כי אם חר"ס יעו"ש אכן מור"ם כאן בסעיף זה סתם הדברים וכתב דסרסור או בעל החפץ ישבע. משמע בין יהיה טענתו ספק או ודאי אכן ראיתי להרב הקדוש מוהר"ר יוא"ל בסק"ה שהוכיח דמה שכתב הסמ"ע בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר שאם הביא עדים. שחייב בעל החפץ לישבע היינו בטוען הממשכן טענת ברי שהגם שהוא כדברי העדים שהיו של ראובן עכ"ז טוען שהוא יודע שחזר ראובן ומכרו לשמעון וכתב הרב דכן פירש הטו"ז דברי הסמ"ע וגם מדברי הש"ך סקי"ד מובן דכך פירש דברי הסמ"ע מדמדמי להו לנסכא דר' אבא יעו"ש והוסיף הרב ה' לומר דכדברי הסמ"ע והטו"ז דמפרשי בטוען ודאי הוא דמשבעינן נקטינן הגם דמצינו להש"ך סקי"ג פליג על דברי בד"ה וגם מור"ם מיסתם סתומי עכ"פ כוותיה דמר"ן בבד"ה נקטינן ומצינו להרב"ח והכנה"ג כתבו על דבריו דהכי נקטינן ולא כהגהת הש"ע בסתם ומדאמרו אפילו בסרסור דלית ליה עדים שהוא שלו דלא משבעינן בעל החפץ אלא בטוען ברי מכ"ש ביש עדים שהוא שלו שאיני נשבע בטענת ספק מחשש שמא חזר ראובן ומכרו לשמעון עכ"ל הרב הנז' דממנו מוכח דנקטינן דלא משביעין כלל בין בדינא דרישא בין בדינא דסרסור בין בדינא דכלים העשוים להשאיל כי אם בטענת ברי ובספק חר"ס דוקא כדעת מר"ן בבד"ה וכן כתב ג"כ הרב"י בס' רמ"ה יעו"ש ודו"ק:
שם ואם שמעין סרסור וכו' ראיתי להרב גוא"ל זלה"ה שכתב סו"ס זה וז"ל ואפילו אם הסרסור נתנם מעצמו לבע"ח בעל החפץ חוזר ונוטלו אם יש עליו רושם התגרים שקורים מארקא של בעל החפץ כ"כ מהר"ם גאלאנטי ז"ל עכ"ל ולדעתי ההדיוט לא ידעתי לכווני פסק זה עם דברי התוספות ביבמות דף קט"ו ע"ב ד"ה אמור אשתלוי אשתלי וכו' דמשם נראה להפך ואולי אפשר דס"ל להרב מהר"ם גאלאנטי ז"ל דבסרסור מיגרע גרע ומוקמינן הדבר בחזקת בעל הרושם והואיל וספרו של הרב אינו בידי לא ידעתי אם נרגש מדברי התוס' אלו או לא וק"ל:
שם. ראובן נתן וכו' הנה נשאלתי מידיד אוע"י רב אחאי ורב רחומאי הרב המופלא כמוהרי"ק נר"ו לעיין בדינים הנזכרים בסעיף זה ולגלות לו דעתי הקלה בזה וזהו מה שכתבתי לו בעה"ו:
הנה תחלת ראש אמור. ראיתי להידיד דאייתי לדברי הטו"ר ומה שפירש בו הסמ"ע והש"ך והטו"ז שכלם עלו בהסכמה דדעת הטור היא בראובן שנתן לשמעון חפץ למכור ותפסו בע"ח אין ראובן יכול להוציאו מיד הבע"ח אלא עד שיעידו העדים שחפץ זה של ראובן ומסרו לשמעון למוכרו וכו' ועל זה הוקשה להידיד דמדברי הטור לא משמע כן דהטור נקט בלשונו חפץ הידוע שהוא של ראובן משמע דבהא לחוד סגי:
ועוד דוחק אחר דלפי דבריהם לא יוצדק תשובת דברי הטור על השאלה דהא בשאלה מפורש דלא היו שם כי אם עדים שהכלים של ראובן ולא עידי מסירה ועל זה הוצרך ידידי לומר דמ"מ הסמ"ע והש"ך והטו"ז מכח סברא הוצרכו לומר כך יען הואיל ובמקום דליכא עידי מסירה יכול שמעון להכחיש לראובן ולומר שלו הוא הילכך אפילו במקום ששמעון מודה שהם של ראובן לא כ"כ לחוב ללוי בע"ח בהודאתו אלא במקום שיש גם עדי מסירה בזה הוא דיכול ראובן להוציא מלוי הבע"ח:
ועל דוחק השני תרץ דמוכרח לומר דהטור אעלמא קאי וכוונתו לומר אם היה במציאות וכו' כך הוא ודאי האמת אך לא ידעתי למה לא זכר שר ההכריח למה הוכרחו לפרש דהטור גם ביש עידי מסירה איירי מכח ההכרח שעשה הטו"ז מכח השנוי ששינה הטור לשונו דבתחילה דבריו כתב בזה"ל אם לקח לוי מיד שמעון בע"ח חפץ הידוע שהוא של ראובן וכו' ובסיפא כתב בדין העשוי להשאיל ולהשכיר כתב שהיו שלו וכו' משנוי לשון זה מוכרח לומר דמה שכתב הטור עדים היודעים שהוא שלו ברישא היינו על ידי עדי מסירה יעו"ש:
ולקוצ"ד נראה לי עוד להוסיף לדקדק ג"כ ממ"ש ברישא בזה"ל אבל אם אין ידוע בודאי דשל ראובן הוא וכו' לשון זה מורה באצבע שתהיה ידיעה ודאית ולא שייך ידיעה ודאית אם לא ע"י עידי מסירה א"כ אין אנו צריכים לומר דהסמ"ע והש"ך והטו"ז מכח סברא הולידו לפרש דברי הטור כן אלא מכח דקדוק לשון הטור פירשו כן:
גם במה שכתב ידידי לתרץ על דוחק השני דהטור בתשובתו אעלמא קאי פשוט דהכי הוא האמת דבתשובתו סידר הדינים כיצד יתנהגו וכתב תחלה דאם יש עדים הדין כך ואם אין עדים דודאי הוא של ראובן לא מהני וממנו ידונו לשאלתם שלא היו שם עדים דודאי הוא שלו לאו כ"כ ופשוט דהכי הוא דאי לא תימא הכי אלא תשובתו היתה על השאלה דוקא הכי הו"ל לכתוב בקיצור בזה"ל תשובה הואיל ואין ידוע ודאי דשל ראובן הוא לאו כ"כ לחוב לבע"ח וכו' אלא דבר פשוט הוא כמ"ש:
שוב ראיתי שכן בא כתוב בפרישה ששם כתב ז"ל שאלה לא"א הרא"ש בריש כלל ק"ו כ"כ ואין לו עדים שנתנו ליד שמעון למכור והודיענו כל הצדדין ואף אם יש שבועה ביניהם. תשובה אם לקח וכו' ע"כ הרי לך פרשה פתוחה ששאלוהו על כל הצדדין וכך היתה תשובתו והאמת הוא כמ"ש כת"ר דהני אוריין תליתאי הסמ"ע והש"ך והטו"ז דעתם הוא דבדברים שאינם עשוים להשאיל ולהשכיר ושמעון אינו סרסור צריך דוקא שיעידו שהוא של ראובן ומסרו לשמעון:
אך במה שכתב הידיד דבדין הסרסור יסברו מרנן דצריך ג"כ שני עדים שיעידו שהיו שלו כמו דברים העשוים להשאיל ולהשכיר וטעמא טעים ידידי הואיל והסרסור יכול להכחיש לראובן הוא הדין אפילו אין מכחישו אינו בדין לחוב ללוי בע"ח אם לא שיש עדים שהיו של ראובן והידיד מוסיף לחזק דבריו משום דסרסור דמי לאומן ובאומן מצינו דצריך להביא על הכלי עדים שהכלים ידועים לו אלה תמצית דברי הידיד:
הן אמת דלכאורה דכדברי הידיד כן הוא הן מצד הסברא הן מצד דהסרסור דמי לאומן אך מלשון הטור לא נראה כן לפי מ"ש דין הסרסור בסתם בזה"ל ואם שמעון סרסור יראה שהחפצים אינם בחזקתו וכו' וכן אם מצא בבית ב"ח מדברים העשוים וכו' ויש לו עדים שהיו שלו נאמן וכו' ומן הראוי היה לו לומר בדין הסרסור דאם יש לו עדים שהיו שלו וכו' ואח"כ יסיים וכן אם מצא בבית בע"ח דברים העשוים להשאיל ולהשכיר וכו' ואזי אינו צריך כאן מלת ויש לו עדים דהא קאי דין זה כמו דין האמור בסרסור וא"כ מדלא כתב כן ולא כתב דצריך עדים שהיו שלו אלא בדין דברים העשוים להשאיל מזה מוכח דבדין הסרסור אפילו במקום דליכא עדים כלל נאמן לומר של ראובן הם כי כל טעמינו למה אין אנו מאמינים האדם על מה שתחת ידו לומר שאינו שלו משום חזקה דכל מה שתחת יד האדם הוא שלו והסרסור אתמעיט מחזקה זו ומה שתחת ידו הוי כאלו אינו תחת ידו:
ומדוקדק דבר זה ג"כ מדברי מהרש"ל דיש חלוק בדברי הטור בין דין הסרסור לדין דברים העשוים להשאיל ולהשכיר מדמצינו למהרש"ל שכתב על דברי הטור דבדברים העשוים להשאיל ולהשכיר אם הביא עדים שהיו שלו אינו נאמן כתב מהרש"ל דהטור איירי אפילו אין שמעון מודה דשל ראובן היו דאם שמעון מודה אפילו דברים שאינם מדברים העשוים להשאיל ולהשכיר ע"כ. ואם אמור נאמר דגם בדינא דסרסור איירי בשיש עדים שהיו של ראובן כמו דברים העשוים להשאיל ולהשכיר למה מהרש"ל לא כתב מילתיה בתחילת דברי הטור על דינא דסרסור שם היה לו לכתוב דבסרסור אפילו אינו מודה איירי דאי במודה אפילו אינו סרסור א"כ מוכרח לומר דדין הסרסור אפילו דליכא שום עד כלל אך צריכים לומר דשמעון הסרסור מודה איירי דאי אינו מודה ודאי דהם בחזקתו ובע"ח נוטלם נקטינן מדברי לשון הטור ומדברי מהרש"ל דהסרסור מיגרע גרע מדין דברים העשוים להשאיל ולהשכיר ולא דמי ג"כ לאומן דכבר מילתנו אמורה דהסרסור אין לו שום חזקה כלל:
והילך מה שמצאתי להרב ער"ך השולח"ן סי' צ"ט שכתב ז"ל ואם שמעון הוא סרסור וכו' היינו דוקא כשאחר בא למשכן הסרסור בעד חובו והסרסור אומר שאינו שלו לכך נאמן הסרסור או בעל החפץ בשבועה אבל סרסור שמשכן מדעתו ורצונו חפץ ספק שאינו שלו לא כנה"ג עכ"ל. מזה מוכח דדין הסרסור לאו כדין האומן דאי אמרת שוים הם וכמו דבאומן צריך עדים גם הסרסור יהיה צריך עדים שיעידו שהיו שלו א"כ יקשה לך דברי הרב כנה"ג הרי באומן מצינו פסק הטוש"ע בס' קל"ד והוא מדינא דגמרא ז"ל אם הטלית יוצא מיד אחר ואומר בפני אמרת לאומן למוכרו לי ולקחתיו ממנו נאמן במיגו שהיה אומר אתה מכרת לי אבל כשאומר שהאומן מכרו לי שאמר אתה מכרתו לו אינו נאמן ע"כ וא"כ גם בדין הסרסור היה לנו לומר אפילו הלך ומשכנו מוציאין מידו דכמו דבאומן הואיל ויש עדים שהיו של ראובן מוציא בהם מיד אחרים גם בדין הסרסור אם אמור נאמר דבעדים איירי כמו אומן א"כ היה מן הראוי לומר דאפילו הלך ומשכנם הסרסור מצד עצמו ראובן יהיה מוציא מידו של לוי ולמה כתב כנה"ג דבמשכנם מעצמו אין מוציאין אלא ודאי האי דינא דסרסור בדליכא עדים איירי ואפילו הכי אם בשעה שבא לוי למשכנו אמר הסרסור שהם של ראובן אין ממשכנים אותם הואיל ואינם בחזקתו נאמן אבל אם הלך ומשכנם אמרינן מסתמא שלו משכן והוי כאלו הסרסור אמר דשלו הן ואין מוציאין מיד המוחזק הרי ברור דגרע מאומן:
והגם דעלה על הדעת לומר דאין מזה ראיה יען דיש לחלק ולומר דעד כאן לא פסק הש"ע בס' קל"ד דאם יצא החפץ מיד אחר הואיל ויש עדים שהחפץ הוא של פלוני מוציאין ומחזירים אותו לבעליו אלא באומר מכרו לי דוקא אבל דברי כנה"ג האמורים כאן הם איירי במשכנם ועל זה יש לחלק ולומר דמאי דאמר כאן אין מוציאין אם הלך ומשכנם מעצמו הוא משום תקנת השוק וכמ"ש הטוש"ע סי' שנ"ו דאם גנב ומשכן צריך לשלם לממשכן מעותיו יעו"ש:
ואל תשיבני דאם באנו לחלק כך הרי תקשה לך סו"ס תקשה למה באומן מוצא הרי גם באומן מצאנו שעשו בו תקנת השוק וכמו שפסק מור"ם בס' שנ"ו וא"כ הואיל ועשו בו תקנת השוק אם משכן הרי לא חשבת ליה לאומן גנב מפורסם והואיל ולא חשבת ליה לגנב מפורסם למה פסק הש"ע בס' קל"ד דבאומר האומן מכר לי מוציאין מידו הרי מדין תקנת השוק יהיה צריך לשלם לו מעותיו זה אינו דהגם דמצינו שפסק מור"ם בס' שנ"ו אומן שמשכן עשו בו תקנת השוק הרי מצינו להרב בע"י חי"י בס' קל"ח שכתב משם תרומ"ת הדש"ן מאריה דהאי דינא שפסק אומן יש בו תקנת השוק שכתב דדוקא אומן שמשכן אבל אומן שמכר אין בו תקנת השוק יעו"ש וא"כ ע"פ הדברים האלה יש לנו לומר כמו שחלקנו דאיכא למימר דדין אומן וסרסור שוים וגם בסרסור בדאיכא עדים איירי ולמה פסק כנה"ג דבמשכנם מעצמו אין מוציאין הוא משום תקנת השוק הואיל והלך ומשכן יש בו תקנת השוק לא כן בדין האומן דסקל"ד איירי במכר דאין תקנת השוק כמו שכתב הרב תרומ"ת הדש"ן:
אלא דאין זה דחיה כלל חדא דהא דין סרסור הרבה פוסקים ס"ל דהסרסור דינו כדין גנב מפורסם והואיל ולדין גנב מפורסם חשיב דין הוא דאין בו תקנת השוק כמו דקי"ל בדין גנב מפורסם:
אלא אפילו נניח דהסרסור לדין גנב סתם יחשב עכ"ז אין כאן דחייה כלל דהא הרב ער"ך השולח"ן ציין דבריו על דין הטור שכתב בבע"ח שבא למשכן הסרסור בחובו ועל זה הוא מביא חלוקו של הרב כנה"ג שמחלק ואומר דלא שייך אלא בבא למשכנו והוא מודה שאינו שלו אלא של ראובן אבל אם משכנו לו מעצמו אין מוציאין מיד לוי וא"כ הואיל ודבריו הם קאי על מי שבא למשכן בחובו אין בו תקנת השוק כמפורש שם בס' שנ"ו בגנב ופרע בחובו דלא עשו בו תקנת השוק וא"כ הדרן למאי דאמרן למה פסק אם משכנו מעצמו אין מוציאין מיד בע"ח אם יהיו עדים שהחפץ היה של ראובן אלא ודאי דדין הסרסור הוא אפילו במקום דליכא עדים כלל איירי עכ"ז נאמן הסרסור או בעל החפץ אך משכן מעצמו אזי אמרינן אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ואמרינן שלו משכן:
וכן נראה מדברי מהר"ם גאלאנטי ז"ל הביא דבריו הרב גוא"ל זלה"ה שכתב ז"ל כתב מהר"ם גאלאנטי ז"ל אפילו אם הסרסור מסרם מעצמו לבע"ח בע"ח חוזר ונוטלו ממנו אם יש עליו רושם התגרים שקורים מארקיא של בעל החפץ ע"כ וטעמו הוא הואל ויש כאן מארקיא של בעל החפץ מכאן מודעא שהם של בעל החפץ דמארקיא במקום עדים קיימא ויכול להוציאו אפילו נתנם לו הסרסור מעצמו דאזי הדר דינייהו כאלו הביא עדים שהיו שלו מכאן מודעה דלא הצריכו עדות האלמארק'א אלא במסרס לו מעצמו דון מינה אם בא למשכנו מעצמו אפילו מארק'א לא צריך:
הן אמת דגם כאן היה מקום לדחות ולומר דלעולם אימא לך אפילו בבא למשכנו צריך עדים שהיו של ראובן ולא בא הרב מהרמ"ג זלה"ה אלא להשמעינו דמארק'א במקום עדים קיימא ולא נצרכה אלא אפילו במשכנו מעצמו מוציאין מידו אך האמת יורה דרכו דלא שייך לומר כך והאמת הוא דודאי כוונתו היא דלא מצריך עדים אלא במשכנו מעצמו ובא לומר דגם האלמארק'א כעדים דמייא דאל"ך אין זה מדרך הפוסקים אלא כך הול"ל האלמארק'א במקום עדים קיימא שאין יכול למשכנו ואפילו אם משכנו לו מעצמו יכול להוציאו מלוי ע"י מארק'א ואין מדרך הפוסקים לתפוס לשון שיכול לטעות בו אלא ודאי לא נתכוון לומר אלא דאין צריך עדים אלא במסר מעצמו. ובא להשמיענו דיכול להוציאו ע"י מארק'א ותו לא מידי:
שוב ראיתי להרב תור"ת חס"ד סרנ"ד ששם הביא תשובת הרה"ג מוהר"ד דון ת"ם ן' יחייא ז"ל שנתפלא על רב אחד שפסק דאפי' סרסור שמשכן מעצמו נאמן אח"כ לומר שהחפץ אינו שלו יען כי הסרסור הואיל ואין לו חזקה במה שתחת ידו הדר דינו כדין האשה הנו"ן בתוך הבית וכו' זהו כוונתו של הרב הפוסק ומוהר"ר ת"ס ז"ל חלק עליו והרב תור"ת חס"ד זלה"ה הסכים עם מוהר"ר ח"ס זלה"ה וכתב כי הגם דלכאורה היה נראה כדעת הרב הפוסק דפסק אפילו משכנם הוא מעצמו יען כי איכא למימר משום דוחקא מסרם למשכון. האמת יורה דרכו כמ"ש מוהר"ר ת"ם זלה"ה דצריך ראובן להביא עדים שאותו לבוש היה של ראובן יע"ש שפסק הרב כן וכן פסק מהרשד"ם כדעת מוהר"ר ת"ם ז"ל וכן ראוי להורות יע"ש הרי פרשה פתוחה לפניך דאם באנו לסברת אותו פוסק שנחלק עליו מוהר"ר ת"ם ז"ל הרי ס"ל לאותו פוסק אפילו משכנו מעצמו יכול להוציא ע"פ דבורו של הסרסור בלי שום עדות כלל אבל הרב מוהר"ר ת"ם ז"ל וסיעת מרחמוהי פליגי עליו הואיל ומשכנו מעצמו אבל בבא למשכנו בע"כ כולהו ס"ל דבדבורו הקל של הסרסור יכול לומר של ראובן הם ואין צריך שום עד כלל:
וא"כ הואיל ויש בידינו ראיה מדברי הטור עצמו מדקדוק לשונו דדין הסרסור הוא אפילו דליכא עדים איירי וכמש"ל גם מדברי מהרש"ל כן מוכח וכן מדברי הרב ער"ך השולח"ן מדברי כנה"ג שהביא לדינא וגם מדברי מהר"ם גאלנט"י והרב הגוא"ל שהביא דבריו והרב תור"ת חס"ד שהביא דברי מוהר"ר ת"ם ז"ל ופסק כוותיה וכתב דכן פסק מהרשד"ם ומסקנתו דהכי הוא הלכך בראותינו דכל הני חבל נביאים ס"ל דהסרסור נאמן ע"פ דבורו יען כי הואיל ואין לו חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו א"כ מי הביאנו לומר דהסמ"ע והש"ך והטו"ז הואיל ומצאנו דסברי מרנן דבדינא דרישא דדברי הטור בעינן גם עדי מסירה נימא דבזה יסברו דבעי עדים שהיו שלו הואיל ואי בעי הוה אומר שלו הם. זה אינו דהואיל והסרסור אין לו חזקה כלל נימא גם הסמ"ע והש"ך והטו"ז גם הם יודו דעל פי דבור הסרסור נאמן ואפושי פלוגתא לא מפשינן והן הם הדברים שפסק הרב אחרון חביב כמוהר"ר יוא"ל זלה"ה בס"פ תוש"י סק"ה דהסרסור נאמן על פי דבורו יעו"ש ואתי פסקו אליבא דכ"ע כמו שאמרנו:
מעתה נתנה ראש למה שהקשה ידידי על הטו"ז קושייא ראשונה היא הואיל וכבר תמה על דברי הבד"ה והסכים לדעת הסמ"ע דבעינן עדים שמסר לסרסור היאך חזר עוד והעתיק דברי מהרש"ל בסתם והניח בצ"ע ולקוצ"ד נראה דהטו"ז כאן לא העתיק דברי מהרש"ל אלא ללמוד ממנו מריש דבריו דבדברים העשוים להשאיל ולהשכיר לא בעינן מודה ולאו משום ההכריח שכתב מהרש"ל דאי במודה וכו' דזה אינו הכריח לדעתו כמו שכבר גילה דעתו כהסמ"ע ולא כבד"ה אלא משום דידוע לנו דבדין דברים העשוים להשאיל אין בהם חזקה אפי' יהיה שמעון כמו דקי"ל הלכתא:
אך במה שהקשה בקושייתו השניה על הטו"ז שבסוף דבריו הביא דברי הסמ"ע דסקי"א וכו' וכתב עליהם הטו"ז פירוש כשהבע"ח טוען אמת שהיה שלך אלא שידוע וכו' ועל זה כתב הידיד בזה"ל לא ידעתי לכוין דבריו גם בזה שהרי לעיל השיב על מר"ן בבד"ה וכתב שאין הבע"ח טוען ברי מ"מ צריך שבועה דהו"ל טוען ברי משום חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו וא"כ למה הטו"ז חזר כאן לומר שטוען ברי וכו' ע"כ הגיעו דברי או"ע לקוצ"ד נראה דאין כאן קושייא דעד כאן לא הביא הטו"ז דברי בד"ה וחלק עליהם אלא בדינא דסרסור דהבד"ה כתב דצריך לטעון הבע"ח טענת ברי כדי להזקיק הסרסור או לראובן שבועה על זה כתב איהו דחזקת כל מה שיש ביד אדם הוא שלו הוי כטענת ברי להזקיק לסרסור או לראובן לשבועה אבל בכאן בדין משויל"ם בעינן שתהיה הכחשתו לעד בברור ותחילת כל דבר צריכים אנו להבין דברי הסמ"ע דסקי"א בעל קושייא זו שמקשה והרי במקום שאינו יכול לישבע משלם מאי דעתיה הרי ס"ל דטענת חזקת כל מה שיש ביד אדם הוא שלו הוי כברי ומכח חזקה זו יזכה אפילו יש עד"א נגדו אלא דמוכרח לומר דזה לא יתכן דחזקת כל מה שיש ביד אדם לא מהנייא אלא כדאמרן להיות כברי להזקיק שבועה אבל במקום שיש עד אחד נגד החזקה צריך לישבע להכחיש והואיל ואינו יכול להכחישו הו"ל משויל"ם על זה תרץ דדוקא במקום ששנים מחייבין אותו ממון בלי שבועה וכו' אלה היו דברי הסמ"ע ועל זה בא הטו"ז וכתב פירוש כשהב"ח טוען אמת שלך היה אך מכרתו לו אח"ך וכו' וכוונת הטו"ז בזה משום דלא תקשה על הסמ"ע היאך חשיב זה לדין משויל"ם נגד העד הרי יכול להכחיש העד ויאמר לו שמעולם לא היו של ראובן אלא של שמעון ובדברים שאינם עשוים להשאיל אפילו יהיה מודה לו שהיו מקודם של ראובן יכול להכחישו ולומר שמעולם לא באו ליד שמעון למוכרם לו אלא בתורת קנייה באו מיד ראובן ליד שמעון וא"כ היאך קרי ליהו הסמ"ע כאן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע הרי יכול לישבע נגדו בברי כדאמרן ועל זה תרץ דודאי צריך טענת ברי להכחיש העד ומשום חזקה לחוד לא יזכה והיאך חשיב ליה משויל"ם אלא מוכרח לפרש דהסמ"ע מפרש ואם יש עד"א היינו כשטוען הבע"ח ברי באופן זה שאמר אמת שהיו שלך ואחר שבאו לידו מכרת אותם לו דאזי אינו מכחיש העד במה שמעיד אלא הוי כאומר אין חטפי ודידי חטפי. דקרוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם גם כאן שאומר דבדרך אמת אלא שאני בא בטענה שמכרם לו אח"ך הוי משויל"ם זהו כוונת הטו"ז לפרש בדברי הסמ"ע דודאי הכי הוא וא"כ אין מכאן סתירא בדברי הסמ"ע מרישן לסיפן דלא נחלק על הבד"ה וכתב דחזקה הוי כטוען ברי אלא כדי להזקיק לראובן לישבע אבל נגד העד לא מהני ודין הוא דמן הראוי לומר משויל"ם אלא הואיל ואין שנים מחייבים אותו ממון אלא על ידי שבועה על כן בע"א לא אמרינן הוי משויל"ם כמו שתרץ הסמ"ע ותו לא מידי:
ואל יקשה בעיניך השתא דהכי הוא דבטוען הבע"ח ברי איירי לפי פירוש הטו"ז בדברי הסמ"ע איך מי הביאהו להסמ"ע לפרש דהברי הוא באופן זה איירי כמו שפירשו הטו"ז ויקשה לו הרי הוא משויל"ם והוצרך לתרץ הואיל ושנים אין מחייבים וכו' הו"ל להסמ"ע לפרש דמה שכתב ואם אין כאן כי אם ע"א אין יכול להוציא מיד התופס היינו בטוען הבע"ח ברי ומכחיש העד במה שאומר דאזי לא יקשה לך שיהיה חייב משום משויל"ם דהא במכחישו איירי זה אינו דהא הטור כתב דעל פי ע"א אין יכול להוציא מיד הבע"ח ואי במכחישו איירי הול"ל דצריך הבעל חוב לישבע כנגדו כדין מכחיש ומה זו שתיקה או לפחות הו"ל לשתוק ולא לכתוב דין דעד"א ואנן נדון ביה כדין התובע לחבירו בע"א דצריך לישבע להכחיש העד כמו דקי"ל הדין בש"ע סע"ה אלא ודאי דהטור איירי כאן אפילו במודה לדבריו אלא דאומר מכרתו לו אח"ך ובא הטור לומר דאפילו כאן איירי במקום שאינו יכול להכחישו עכ"ז אין מוציאין מידו ולא אמרינן משויל"ם אך צריך לטעון בברי יען כי חזקה במקום ע"א לא מהנייא. זהו מה שנראה ליישב:
גם הש"ך ודאי הכי ס"ל דבטוען בע"ח ברי איירי וכמו שכן מצאנו להרב יוא"ל זלה"ה בסק"ה שכתב דהש"ך כך היא דעתו דבטוען הבע"ח ברי נגד העד איירי מדמצינו להש"ך שמדמה דין זה לדין נסכא יעו"ש:
גם לקוצ"ד נראה דכן מתברר גם כן מדבריו שכתב סקי"ג דשם הביא דברי הבד"ה שכתב דאין מזקיקין לסרסור לשבועה אלא בטוען הב"ח ברי ואיהו ז"ל כתב עליו דאפילו אינו טוען ברי יכול להשביע מספק הואיל ובע"ח דין לוקח יש לו יע"ש הרי מדבריו אלה מוכח דלא אתי עלה מכח דחזקת כל מה שיש ביד אדם הוי שלו הוי טענת ברי א"ך ש"מ אזיל ומודה גם הוא דטענת חזקה לא הוי כברי כדעת הבד"ה ולא אתי עלה אלא משום דהוי כלוקח ובמקום דיש ע"א דכתב הטור אין מוצא מיד הבע"ח צריך לומר דבבע"ח טוען ברי איירי וצריך לישבע נגד העד ודברי הרב יוא"ל זלה"ה אמת:
פש גבן לברורי במאי דנסתפק הידיד בדין הסרסור לדעת מר"ן בבד"ה דס"ל דבדברים העשוים להשאיל ושמעון אינו סרסור דלא צריך עדים שיעידו שמסרו לו למוכרם אלא די בעדים שהיו יודעים שהיו של ראובן מה דעתו בדין הסרסור אם צריך ג"כ עדים או לא לקוצ"ד לא יכנס זה בכלל הספק לפי מה שביררנו מדקדוק דברי הטור ומלהקת הפוסקים שהביאנו שכלם ס"ל דהסרסור הואיל ואין בו דין חזקת כל מה שתחת ידו הוא שלו כמאן דלא תפיס שום דבר בחזקתו הוי וכבר הסכמנו לזה אפילו דעת הסמ"ע והש"ך והטו"ז דסברי מרנן ז"ל בדינא דרישא דדברי הטור דצריך עדים שהיו שלו ומסרם לשמעון עכ"ז בסרסור ס"ל אפילו ליכא עדים כלל אין הבע"ח ממשכן מה שבידו מכ"ש לדעת הבד"ה ומהרש"ל שדי להם בדין הרישא דדברי הטור בעדים שהיו יודעים שהיה שלו מכ"ש לדידהו ודאי יסברו בדין סרסור אפילו ליכא שום עד כלל. ופשוט וגם מההכריח שכתבנו לעיל מדברי מהרש"ל דכתב דבריו על סיפא דדברי הטו"ר ולא נקט דבריו על דינא דסרסור וכמ"ש לעיל:
ומעתה הבוא נבוא למה שנתקשה ידידי דמה יענה מר"ן לפי סברתו בבד"ה על קושייא שהקשה הסמ"ע על דברי הטור שכתב ואם יש ע"א אינו מועיל לו להוציאו מחזקת בע"ח שמשכנו וכו' הרי הו"ל משויל"ם מה יענה מר"ן בקושייא זו יען כי תרוצו של הסמ"ע לא יוצדק אליבא דהבד"ה כי הבד"ה ס"ל דאין משביעין מספק וא"כ הדר דינו לדעתו שנים מחייבים אותו ממון בלי שום שבועה וא"כ למה לא אמרינן היכא דאין כאן כי אם ע"א הוי משויל"ם:
גם תרוצו של הש"ך לא יוצדק דלפי תרוץ דהש"ך הוא הואיל אלו היה רוצה שמעון להכחיש העד היה נשבע והולך וכו' אבל לדעת הבד"ה הרי ס"ל ברישא דדברי הטור אפילו לא יהיו עדי מסירה אלא עבור שהכלים היו שלו הגם שאם היה רוצה שמעון היה יכול להכחיש ויאמר לקוחים הם בידי היה נאמן עכ"ז לצד שיודה שהיו של ראובן עדיין יכול אפילו להוציאם מיד בע"ח א"כ מה נענה לפי סברתו זה במקום דאיכא ע"א למה לא יוציאו מיד בע"ח הואיל ואלו היו כאן שנים היו מחייבין אותו ממון אפילו אלו לא הודה שמעון לא היה מתחייב עכ"ז ס"ל היכא דהודה שמעון יתחייב בע"ח בהודאתו הואיל ואיכא שנים למה בע"א לא אמרינן יהיה משויל"ם וא"כ הואיל ותרוץ הסמ"ע והש"ך לא יוצדקו אליביה דהבד"ה א"כ מה יענה בקושייא הנז' וראיתי להידיד הואיל ולא מצא שום תרוץ יוצדק ונדחק הוצרך לצאת לידון בדבר חדש דלא כהסמ"ע ודלא כהש"ך לענין הדין בזה רואה אנכי דחסרון דרי דספרי שנו כאן ואלו ראה ספר הפריש"ה לא היה קשה בעיניו הפקוחות יען דמצינו שם בפריש"ה הקשה קושייא זו שהקשה בסמ"ע ושם תרץ ז"ל וי"ל כיון שאין העד ולא ראובן טוענין ברי שלוי יודע שהוא של ראובן לא משבעינן על זה ע"כ וא"כ יכולני לומר דהרב בד"ה יתרץ כתרוץ של הפריש"ה וא"כ ע"פ תרוץ זה יכולים לומר דבין אם היה החפץ עדיין ביד שמעון בין כבר תפסו בע"ח ויש ע"א שהוא של ראובן אין מוציאין אותו מחזקת שמעון ולא שייך לומר יהיה לוי משויל"ם הואיל ואין ראובן והעד אומרים שלוי יודע בודאי שהוא של ראובן לא שייך לומר בו משויל"ם וא"כ יכולני לומר לדעת מר"ן בבד"ה יסבור דאפילו החפץ עדיין ביד שמעון יכול לזכות בו בע"ח מכח חזקה שכל מה שיש ביד אדם הוא שלו ואפילו יש כאן עד"א שמעיד שהוא של ראובן עד"א אינו יכול להוציאו מחזקת שמעון הן אמת מדקדוק לשון הטור שכתב הידיד שממה שכתב בלשון זה ואם אין לו אלא ע"א וכו' אינו מועיל להוציאו מחזקת בע"ח שמשכנו ע"כ דמזה נראה דדוקא בדתפס דוקא אבל אם עדיין לא תפס נאמן שמעון בהודאתו של ראובן עכ"ז אין הדעת נוחה מתרי טעמי. חדא דהאמת על מי ועל מה אם עדיין לא משכנו למה לא ימשכנו היכא דאין כאן אלא עד אחד הרי עד"א אינו יכול להוציאו מחזקת כל מה שיש ביד אדם הוא שלו וא"כ למה לא ימשכנו ואת"ל משום דהוי משויל"ם זה אינו דהא כבר בררנו לדעת מר"ן בבד"ה גם הוא יסבור דלא הוי משויל"ם מטעם הכתוב בפריש"ה וא"כ היכא דאין כאן אלא ע"א מה לי משכנו כבר או לא:
ועוד מאי חזית דדייקת לשון זה של הטור אדרבא יש לנו לדייק לשון הטור שכתב קודם ז"ל וכן אם מצא בבית בע"ח דברים העשוים להשאיל ולהשכיר ובא אחר וכו' ויש לו שני עדים שהיו שלו נאמן ולא יוכל בעל חוב למשכנם בחובו ע"כ ולשון זה הוא מה שפסק הש"ע סצ"ט ס"ג ומלשון זה נראה דאפילו בבא למשכנו דוקא אם יש שני עדים אינו יכול למשכנו אבל אם אין כאן כי אם ע"א יכול למשכנו וא"כ אדדייקת מלשון הטור שכתב ואם אין לו אלא ע"א אין מועיל להוציא מחזקת בע"ח שמשכנו וכו' אדרבא נידוק דברי הטור שפסקם בש"ע כדאמרן:
אתאן למאי דכתב הידיד בסוף דבריו ז"ל שבתי וראיתי שמדקדוק דברי הסמ"ע סצ"ט סק"י נראה דלא פליגי על הרב"י בבד"ה אלא היכא שכבר עבר ותפס לוי וכו' אבל אם עדיין החפץ ביד שמעון ומודה שהוא של ראובן אף דליכא עדים שמסרו לו וכו' אין לוי יכול להוציאו וכו' וכתב הידיד שדין זה לפי דברי הסמ"ע מוסכם הוא לפסק מור"ם בס' קמ"ו ס"י שכתב ז"ל ודין לוקח ובע"ח שגבה וכו' ודקדקו האחרונים דוקא גבה אבל אם עדיין לא גבה נאמן הלוה בהודאתו יעוי"ן מ"ש אצלינו בס' קמ"ו יע"ש ועיין שם ג"כ באורך ששם הביאנו דברי הטו"ז שממנו מוכח דבמקום שהלוה יכול לזכות במה שתחת ידו אינו נאמן בהודאתו לחוב לבע"ח עכ"ז שם שם הוכחנו דלדעת מר"ן ומור"ם לא כן היא אלא כל זמן שעדיין לא גבה אינו נאמן בהודאתו יע"ש באורך וצדקו דברי הידיד דגם סברת מר"ן ומור"ם הכי הוא כפי דקדוק לשון הסמ"ע דהיכא דעדיין לא משכנו נאמן לומר של פלוני הם היכא שיש עדים שהיו של ראובן:
מעתה לפי המקובל לקוצ"ד דקם דינא בכל הדינים ככל אשר דעתי נוטה:
א) דבדברים שאינם עשוים להשאיל ולהשכיר אם באו עדים ואמרו שהם ידעו שחפץ זה של ראובן ומסרו לשמעון למוכרו אפילו תפסו לוי יכול ראובן להוציאו מידו אפילו אין שמעון מודה שהוא של ראובן וזה מוסכם אליבא דכ"ע:
ב) אם עדיין לא תפסו לוי אלא בא למשכנו אפילו אין כאן כי אם עדים שידעו בו שהוא של ראובן אפילו אין כאן עדי מסירה אין לוי יכול להוציאו מידו אם שמעון מודה שהוא של ראובן וזה ג"כ אליבא דכ"ע:
ג) ואם כבר תפסו לוי ואין כאן כי אם עדים שהיה של ראובן ואין כאן עדי מסירה זה במחלוקת שנוי דלדעת הסמ"ע והש"ך והטו"ז אין ראובן יכול להוציאו מלוי ולדעת מר"ן בבד"ה ומהרש"ל והב"ח יכול להוציאו ולענין דינא יכול המוחזק לומר קי"ל
ד) ובדין הסרסור אפילו ליכא עדים כלל שהיה של ראובן חפץ זה עכ"ז אין לוי יכול למשכנו אליבא דכו"ע:
ה) ולענין שבועה אם צריך ראובן או הסרסור לישבע הגם שהטור כתב דצריך לישבע וכן סתם דבריו מור"ם דמשמע בין טען לוי ברי או שמא וכן כתב הש"ך סקי"ג דדעת מור"ם הכי הוא עכ"ז אין לנו אלא דברי מר"ן בבד"ה שכתב דאין נשבע אלא בטענת ברי והגם דלא קבלנו הוראות מר"ן אלא על מה שבא כתוב בש"ע או בב"י ולא על בד"ה עכ"ז בדין זה הרי מצינו למר"ן בב"י שכתב כן בפשיטות יעו"ש בס' רמ"א על אותו דין שפסק הרמב"ם ופסקו בש"ע שאם טען המקבל שדה זו שומר אני עליה דנשבע ונפטר כתב הרב"י ז"ל דאין צריך לישבע אלא אם טען הבע"ח ברי אבל בטענת ספק אין עליו אלא חר"ס יעו"ש והואיל ומר"ן בב"י הכי ס"ל הכי נקטינן וכן פסק הרב יוא"ל זלה"ה ח"ב סק"ה יעו"ש:
ו) וכל זה בסרסור שבא בע"ח למשכנו או אפילו עבר ומשכנו דהיינו נכנס לביתו וחטף ממנו החפץ שלא מרצונו הוא דפסק הטוש"ע דראובן או הסרסור נאמנים אבל אם הסרסור משכנם מעצמו לבע"ח שוב אפילו יאמר הסרסור או בעל החפץ שהוא של ראובן אינו נאמן ואין ראובן יכול להוציאו מיד לוי עד שיביא ראובן עדים שידעו שחפץ זה ידוע שהוא של ראובן:
ז) וסרסור זה שדברו בו חכמים דוקא הסרסור שאין קונה ומוכר לעצמו או בחפצים שהוא רגיל למכור של אחרים אבל הסרסורים שקונים ומוכרים לעצמם נתבטלה חזקתם וממשכנים אותם עד שיביאו ראיה שאותו חפץ נתנו להם פלוני למכור ולא חיישינן לקנוניא כ"כ הרדב"ז זלה"ה ח"ב ס' רצ"ב ע"ע
ח) ודין דברים העשוים להשאיל ולהשכיר ג"כ אם יש עדים שהם של ראובן אפילו משכנם שמעון מדעתו ואומר שלו הם יכול ראובן להוציאם מיד לוי:
ט) והיכא דליכא אלא עד"א בין בדינא דרישא דדברי הטור. בין בדין דברים העשוים להשאיל ולהשכיר בין אם בא למשכנם או עבר ומשכנם או בדין סרסור. שמשכן מעצמו וראובן מביא עד"א שמעיד לזכותו באופן המועיל לכל מר כדאית ליה כמש"ל לדעת הסמ"ע לא הוי ליה דין משויל"ם הואיל ואלו הוו כאן שנים היה צריך לישבע וכדתרץ בסמ"ע ולדעת מר"ן בבד"ה גם הוא ודאי יסבור דלא דיינין ליה בדין משויל"ם יען כי מוכרחים לתרץ אליביה כמו שתרץ בפריש"ה וכמש"ל אך לדעת הש"ך דמפרש דברי הטור דכתב דע"א אינו מוציא מחזקתו היינו במכחיש לוי לעד ופירושו הוא דישבע נגדו א"כ הדר דינא לדעתו במקום שאין לוי מכחיש העד הדין הוא להיות משויל"ם אפילו כבר תפס לוי ודו"ק זהו הנלק"ד וצוי"ם וימ"ן אכי"ר:
רפאל אנקאווא סי"ט
ש"ך סקי"ב. אם ידוע וכו' ונ"ל דגם איכא עדי ראיה וגם בסרסור דאל"ך היה יכול לטעון לקוח במיגו דהחזרתי וכו' מדברי הש"ך אלו נראה דמפרש דבטוען ברי איירי דאם הוא טוען שמא כיצד נימא יהיה נאמן במיגו הרי אינו טוען ברי אלא ודאי בטוען ודאי איירי וגם מסוף דבריו דסקי"ו כן מוכח מדס"ל דיחזיר הכלי תחלה ואח"כ יתבע אותו וישבע הס"ת וכבר קי"ל דאין נשבעין הסת על טענת ספק וכמ"ש איהו עצמו הש"ך בס' קל"ג ס"ה יעו"ש אלא ודאי בטוען ברי קא מיירי ועל זה קשה לי כיצד יתקיימו דבריו אלו עם דבריו שכתב סקי"ג דאפילו בטוען שמא חייב לישבע ויש ליישב ודו"ק:
ש"ע ס"ד. מי שהוחזק וכו' וידוע לדיין וכו' בב"י כתב בשם ה"ה דאין כח ביד כל ב"ד אא"כ הוא ב"ד חשוב ומוחזק בחכמה וחסידות ע"ש וקאי על מ"ש בסעיף ה' ודו"ק:
ש"ע ס"ו. החייב לחבירו וכו' ובמור"ם מיהו אם נראה לב"ד וכו' מה ששייך לדין דסעיף זה עיין לעיל בס"ס ס"א ובדברי הסמ"ע ופת"ש שם ובדברי מר"ן סקי"א ס"ב דנראה אפילו מלוה ע"פ שייך בה האי דינא ועיין בס' רמ"ו ס"ג ועיין בזכו"ל אות מי"ם ועיין בטור תשובת הרא"ש ז"ל באורך ועיין בפת"ש סימן זה סק"ז ובשאר דברי האחרונים ועיין בס' משפטי"ם ישרי"ם ח"ב סרס"ח ודו"ק: