אור ברסלב
פעמוני זהב סימן צו

פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא

סימן צו

סימן צה

בש"ע ס"ו. אשת איש שנתחייבה שבועה וכו' ברור הדין לדידן אנן דגרירי בתר מר"ן הוא דאשת איש בין הודית במקצת בין כפרה בכל בין הודית ואומרת שאין לה ממה לשלם הדין הוא שתשבע כדין האיש והגם דהש"ך סק"ז כתב דלדעת הב"ח כתב דוקא שבועה דרבנן אבל דאורייתא לא וכו' ואיהו ז"ל מחלק בין אם יש לה ממה לשלם או לא דהיינו אם יש לה ממה לשלם או לפחות התובע טוען שחושדה שיש לה מעות ממה לשלם בזה סבירא ליה להש"ך דתשבע לא כן אם אין לה ממה לשלם בזה לא תקנו שתשבע הואיל והשתא אין לה ממה לשלם עתה יעו"ש וגם הטו"ז מחלק בין שבועה שאינו ברשותה דפקדון ובין שבועה דאין לה ממה לשלם ולדעתו אפילו חושדה שיש לה ממה לשלם אינה נשבעת יעו"ש וכן ראיתי להרב הגוא"ל ז"ל שכתב כדעת הטו"ז יעו"ע וטעמם כלם בחילוקים אלו כדי לתרץ קושיית הרב"י דמקשה דברי הטו"ר אהדדי יעו"ש עכ"ז לדעת הרב"י דהניח דברי הטו"ר בקושייא ולא עשה שום ישוב מדברי הפוסקים הנ"ז ודאי דלהרב"י לא שני ליה ולית ליה שום חלוק וא"כ בכאן דפסק בש"ע כדברי תשובת הרא"ש דס"ל דצריכה לישבע ודאי דעתו הוא בכל אופן דינה כאיש וכמו שמובן כן מסתמת דבריו וכן כתב הש"ך בסי' זה סק"ז דמשמע דשויה היא לאיש ומשביע אותה בכל ענין יעו"ש וכן כתב ג"כ בפשיטות בס' פ"ז סקנ"ב דהמחבר ס"ל בכל אופן דמשביעין אשת איש כדין האיש יעו"ש א"כ ודאי דהכי נקטינן ובכל ענין משביעין אשת איש כדעת מר"ן ז"ל:

ובענין השבועה באיזה דבר משביעין אותה פשוט דבס"ת משביעין לה מדהשוה אותה לאיש לכל עונשין שבתורה וכן נראה לדקדק מדברי מר"ן דסי' ס"א ס"ג דכתב אשה שנתחייבה שבועה וכו' והיא מסרבת מנדין אותה עד דצייתא דינא כמו שעושין לאיש דאשה שוה לאיש לכל עונשין שבתורה וא"כ הואיל ושוים הם בודאי דגם לענין חפץ שנשבעת בו שוים הם וכן נראה מדברי הטו"ז סו"ס זה דכתב דהערוך ערך הס"ת כתב דאשה שנשבעה בשביל מעות משביעין אותה לפי כבודה ולא דמי לסוטה ע"כ ונראה דלא נתכוון אלא שלא לבזותה כסוטה אבל מכל מקום לא נגרע דינה מאיש דהא איתא בפרק הכותב האי אתתא דאתחייבת בבי דינא דרבא ואמר בע"ד תיתי ותשבע כי היכי דתכסיף עכ"ל מכאן משמע דשוה היא לאיש גם לאנקוטי חפצא או לענין הסת:

שוב ראיתי בספר התקנות סרכ"ה שכתב הרב יעב"ץ זלה"ה דדוקא בשבועת אלמנה כשנתבעת ליורשים נשבעת בתפילין דשבועת אלמנה הקילו בה וכו' אבל בשאר תביעות מי שנהג להשביעה בתפילין טעות הוא בידם והביא ראיה מס' ס"א ס"ג ומסימן צ"ו ס"ו שכתבתי אני עני יעו"ש וכתב וז"ל ואי איישר חילי אבטליניה למה שנהגו להשביע את האלמנה בתפלין שבועת אלמנה יעו"ש וא"כ פשוט דשבועת אלמנה צריכה האשה לישבע בס"ת כדין האיש:

ולענין באיזה מקום תשבע האשה אם צריכה לבוא לב"ד או ילכו אצלה סופרי הדיינים וישביעו אותה ראיתי להרב באה"ט סו"ס קכ"ד שכתב משם הרדב"ז וז"ל נשים יקרות שנתחייבו שבועה אין לבזותן להביאן לב"ד אלא נשבעים לפני סופרי הדיינים יעו"ש:

אלא דראיתי להרב מש"ה ז"ל במערכת אלף סימן צ"ב שכתב דלעקר הדין דהאשה נשבעת בס"ת ואין חלוק בין נשים יקרות לשאר נשים דעלמא אלא להזמנה לדין דוקא וכתב דבימי מו"ר אביו זלה"ה וב"ד תבע אחד לאשה יקרה אשת חד מב"ד דהוה לו עושר וכבוד ותבעה על מה שהפקיד אצלה ועמדו ב"ד ושגרו סופרים אצלה וטענה בפניהם כדין נשים יקרות ונתחייבה שבועה דאורייתא וטען בעלה הדיין שתשבע בפנים לפני סובדי"ץ והב"ד אמרו לה שצריכה לבוא לפני ב"ד לישבע ונשאו ונתנו בדבר כדבעי להו למעבד ובהסכמה עלה שצריכה לישבע לפני ב"ד והוכרח בעלה הדיין להתפשר עם התובע והרב הנז' כתב דראה דברי הרדב"ז הנז' ועכ"ז אנן דגרירי בתר מר"ן בש"ע לעולם משביעין אשת איש בפני ב"ד אפילו יקרה שביקרות אחר שבודקין וחוקרין בדבר כמ"ש הגאון ז"ל וסיים דלא נחלקו הני אריוותא אלא באשה הנתבעת אבל באשה התובעת פשיטא שלא תטול עד שתשבע ופשוט וכ"כ הרב חו"ט המשול"ש בטו"ר למהר"ש ז"ל בס' ל"ז יעו"ש וק"ל:

מור"ם ס"ו. ומזמנים אותה וכו' אבל אין בעלה חייב לשלם בשבילה אפע"פ שנושאת ונותנת תוך הבית וכו' נתתי בדעתי לדעת מהו הדין בהני נשי דידן בעירנו זאת שעל הרוב כשבעליהם אינם בעיר שהולכים להסתחרר חוץ לעיר ודרך הנשים לוקחים בהקפה כסות לבניהם הקטנים גם מאי דצריך לדידהו מדברים שדרכו של האיש לעשות לאשתו וגם מדברים הצריכים לצורכי הבית עד יום הכסא יבוא ביתו ומשלם חובי האשה ופעמים איזה בעל נפתל ועקש מתקוטט עם בע"ח של האשה ואינו רוצה לשלם אלא צועק ואומר לאו בעד"ד את לך אל האשה תשלם לך והאשה לית לה כלום מהו הדין הנה אם באנו לדברי מור"ם אלו ודאי דאין על הבעל שום חיוב דהא כתב הד"מ דמהר"ם פליג הרמב"ן ואפילו ראב"ן לא אמר אלא בדבר מועט וכו' א"כ נמצינו למידין דמור"ם דפסק כאן כמר"ם דעתיה הוא אפילו בדבר מועט אין להוציא מן הבעל והגם דהש"ך האריך לסתור דברי מור"ם ולבסוף העלה כדעת מוהרש"ל דהכל תלוי בראות עיני הדיין יעו"ע עכ"פ אין לנו אלא דברי מור"ם דקי"ל כוותיה היכא דמר"ן לא גילה דעתיה.

אלא דעכ"ז בכאן נלע"ד דאזלינן כסברת הש"ך דפסק דכסברת מהרש"ל נקטינן דהכל תלוי בעיני הדיין ולפי מה שעינינו רואות דהבעל מתרצה מפקינן מיניה יעו"ש בהש"ך וא"כ בכאן הגם דמור"ם לא ס"ל הכי עכ"פ הואיל ומנהגא נהוג במקומינו זה דאנשים הם הקונות מאי דצריך לדידהו ולבנייהו וגם לבתייהו ולפעמים גם לבעליהם ודאי דהבעל חייב לשלם כפי ראות עיני הדיין דהבעל היה צריך לעשות דברים אלו והוי כאלו בעליהם מינו אותם מורשים מעקרא על זה והם הנושאות ונותנות בעסק הבית ובודאי דניחה ליהו במאי דעבדי וחייבים לשלם ודמי זה למ"ש מר"ן בס' שמ"ו סי"ז דאם שאלה האשה והודיע את בעלה שהיא שאולה הרי זה בעלה נכנס תחתיה ע"כ וא"כ גם כאן הואיל והיא עושה ברשות בעלה ולעולם דעתו סומכת על זה הוי כאלו הודיעו ונכנס תחתיה והגם דשם סיים מור"ם דדוקא נשתמש בא הבעל לאחר שהודיעו או שקבל וכו' שאני התם דאין לבעל שום הנאה אבל בכגון דא דהבעל הוא דמחויב לעשות דבר זה והאשה היא נעשית כשלוחו ומסתמא ניחא ליה א"כ משעה שקנתה היא נתחייב הוא ועיין שם להש"ך סקי"ד דשם הביא דברי מהרש"ל באשה ששאלה בגד על החתונה לפי כבודה ועושרה ומסתמא ניחא לבעל וחייב שם אפילו באונסין וכו' יעו"ש והגם דאיכא למימר דמהרש"ל לשיטתיה אזיל דס"ל דכל בעל חייב לשלם בעד אשתו כפי ראות עיני הדיין וכמ"ש כאן הש"ך בשמו לא כן לדעת מור"ם דלא ס"ל הכי עכ"פ כבר מלתינו אמורה הואיל ומנהגא נהוג הוי כאלו ידע הבעל וניחא ליה:

שוב ראיתי להרב זכו"ל ח"א חח"מ אות שי"ן שכתב וז"ל אשה ששאלה כלי משכנתה ונגנב מן הדין בעלה פטור אמנם המנהג לחיובי הבעל וכן עקר הרב עדו"ת ביעק"ב סכ"ג ועיין ש"ע סי' שמ"ו סי"ז ובבאה"ט שם עכ"ל וכן ראיתי לרב אחרון בעל שע"ר שלמ"ה שכתב וז"ל אשת איש שקבלה בגד מאחרים לעשות בו מלאכת ריקום שזו אומנותה ואיבדה אותו אם חייב הבעל לשלם שכן נהנה במלאכתה כדין אשה הנו"ן בתוך הבית או לא וגם היא אין לה מה לשלם דחייב הבעל לשלם משום תקנת השוק וניחא ליה לבעל שלא תתבטל אשתו ממלאכה שיש לו הנאה וכאלו קבלו בידים והכי נקטינן עכ"ל א"כ מזה יש ללמוד למאי דאתן עלה הואיל והבעל ניחא ליה ודו"ק:

שם במור"ם. י"א דאין משביעין כשהיא מעוברת וכו' ראיתי כמה בני אדם שאינם רוצים לישבע כשהם חולים עד שיתרפאו ולדעתי יש סמך לטענתם מדברי מור"ם אלו דהא ראיתי להרב חת"ם סופ"ר סע"ז דיהיב טעמא למה אין משביעין למעוברת לאו משום סכנה דולדות אלא משום סכנה דאשה דאם באנו משום סכנה דולד אדרבא סברא הוא דיש סכנה לולד במה שמאחרין השבועה דבעון נדרים בנים מתים יעו"ש בדבריו אלא ס"ל דהטעם הוא הואיל והאשה בזמן עבירה נתונה בדין טפי כמבואר בפרק ב"מ יעו"ש ודמי ממש למה שאין אנו משביעין ביומי תשרי משום דלא להעמיד הנתבע בסכנת הדין כמ"ש באו"ח סו"ס תר"ב דאין ליתן חרם ולא להשביע בתשרי וכו' עיין כל זה שם בהרב הנז' מילתא בטעמא וא"כ לפי דברי הרב ה' דהטעם הוא משום סכנת האשה א"כ פשוט דמזה נלמד גם במי שהוא חולה ודאי אין להשביעו הואיל ובזמן חוליו מזלו גרוע הואיל ונפל תורא חדד סכינא על כן בדין הוא שלא לעורר עליו את הדין וק"ל:

רפאל אנקאווא סי"ט

הלכות גביית מלוה

תוכן העניינים

פעמוני זהב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה