פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא
סימן פז
תחלה וראש ראיתי להעתיק כאן מ"ש
הראשונים בענין השבועה. ראיתי להרב מ"ק שהעתיק משם כנה"ג וז"ל אלו הימים שאין נשבעים בהם שאם ישבע בהם בין באמת בין בשקר לא ישלים שנתו רח"ל. כתב בספר תיקון יששכר בשם המקובלים איש מפי איש א' יום ר"ח ניסן ב' יום חמשה בניסן ג' יום ארבעה בסיון ד' יום ר"ח תמוז ה' יום שלשה באב ו' יום כ"ד באב ז' יום צום כפור ח יום שלשה במרחשון ט' יום ב' בכסליו י' יום רביעי בטבת יא' יום י"ב בשבט י"ב יום ראשון באדר. וראיתי להכנה"ג בס' זה ס"כ סיים על זה וז"ל ולא שמעתי טעם לאלה הימים יותר משאר הימים גם לא ראיתי למורי הרב זלה"ה ולשאר גדולי הדור ז"ל שנזהרים בזה, מ"מ כשאני זוכר אני נזהר שלא להשביע באותם הימים עכ"ל:
עוד ראיתי להרב מהר"ח קצבי בס' צרו"ר החיי"ם שהביא משם המקובל האלהי מוהר"ר יוסף לוריא זלה"ה שקבל מהמקובלים ג"כ ימים שאין נשבעים בהם ומנה אותם ימים שמנינו משם כנה"ג אלא שאיהו הוסיף גם יום י"ח בתמוז ויום רביעי ויום ט"ו באב ויום שבעה באלול וערב יום כפור ויום צום גדליה ויום רביעי ויום עשירי בכסליו ויום שמונה באדר ויום חמשה בניסן ע"כ:
ובאגב ראיתי כי טוב הוא להעתיק מ"ש הרב המקובל הנז' מי שנשבע ביום י"ז לחודש מחדשי השנה לשקר ודאי ימות וכן יום כ"א לחודש מחדשי השנה רק השמר לך ושמור נפשך מאד לא תלך בו בדרך ולא תעשה בו מלאכה ולא תשא ולא תתן בו ולא תתחבר בו עם שום אדם בעולם שהוא קשה הרחמן יצילנו וכן יום כ"ה בחודש מחודשי השנה מי שנשבע בו ימות ודאי בקרוב ה' יצילנו אנו ובנינו עד עולם אכי"ר ע"כ:
סמ"ע סק"ג. מודה במקצת וכו' ודלא כמ"ש בע"ש וכו' נשאלתי מאחד חכם דיין ומו"ץ נר"ו וז"ל עיין בסמ"ע ספ"ז סק"ג שהביא דברי הע"ש והקשה עליו ואני הפעוט לא הבנתי דבריו חדא דלמה לא הקשה עליו מדבריו שהביא הרב הנ"ז בס' צ"ב סקי"א שנית שכתב מה שכתב ע"ש ז"ל בלשונו שהביא הנז' בס' פ"ז דחשיד אממונא וכו' ומאי חשיד איכא הכא כיון שהוא משתמיט עד דלהוי ליה גם מה שכתב הנז' עליו ואם היה דעת הע"ש וכו' מאי ספק מלוה ישנה איכא אחר מדיהוי ליה יתן מאי איכא למימר וצל"ע אלה היו דברי החכם השואל:
לדעתי אחר המחילה דלע"ד דכוונת הע"ש פשוטה היא דכוונתו לומר דטעם מודה מקצת שחייבתו תורה שבועה הוא משום שמא אשתמוטי עד דלהוי ליה אבל יש להסתפק ג"כ שמא חשוד הוא הלוה הזה ליקח ממון של חבירו ויכפור והא דלא כפריה חזקה אין אדם מעיז לכך הוצרך להודות לו מחצה וא"כ הדבר שקול שמא אישתמוטי שמא דעתו לגוזלו לכך הטיל רחמנא עליה שבועה שממה נפשך יודה שאם הוה דעתו לאישתמוטי א"כ כשיבוא לישבע ודאי יודה ואפילו אי אמרינן דדעתו היה להודות מחצה ולכפור מחצה אפילו הכי ע"י שבועה יודה דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא וא"כ זהו כוונת הע"ש באומרו דטעמו הוא משום אישתמוטי והדר אמר ואם דעתו היתה לגוזלו אפילו הכי אין לנו לחוש שמא ישבע דחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא ובזה נסתלקה תמיהא השנייה וגם השלישית ג"כ ממילא אזדא לה דכוונת הסמ"ע לומר דדוחק לומר דכוונת הע"ש דכוונתו לומר דמודה במקצת דינו הוא שישבע מטעם שמא אישתמוטי ועל ידי שבועה יודה ואת"ל דהלוה הזה כוונתו היתה בכפירתו במחצה שמא יש לו עליו מלוה ישנה עכ"ף מאן דחשיד לעכב בידו ממון בשביל מלוה ישנה אינו חשוד לישבע מכח ספק מלוה ישנה ודבריו מיוסדים על כוונת דבריו שהביא הסמ"ע בס' צ"ב דספיק שבועה חמורה ליה מספק מלוה ואין כאן תמיהות אך הדקדוק הראשון שמדקדק למה הסמ"ע לא הקשה דברי הע"ש אהדדי לכאורה נראה שהוה דקדוק קצת אכן יש ליישב ולומר דאדרבא ניחא להקשות עליו מגמרא ערוכה יותר מלהקשות עליו מדבריו אהדדי דמחזי כאלו אין לדבריו סתירה כי אם מדבריו וא"כ הוא דלא היתה סתירה לדברי הע"ש כי אם מדבריו דסי' צ"ב א"כ מאין לו הרגלים הסמ"ע לדחות דבריו שכתב כאן בס' פ"ז הרי היינו יכולים לומר דדברי הע"ש שכתב כאן בס' פ"ז הם האמת אכן דבריו דבסי' צ"ב דמחלק בין שבועת ספק לשבועת ודאי נימא ביהו אדרבא שאין יסוד ועיקר לאותו חלוק אלא דבכולהו נימא חשוד אממונא לא חשוד אשבועתא ומאין לו הסמ"ע לדחות דברי הע"ש שכתב כאן על כן הוצרך להקשות עליו מן הגמרא להפיל סברתו ארצה ודבריו דסי' צ"ב הם האמת אכן יש לדקדק קצת דעכ"ז אפי' נימא דניחא ליה להקשות מן הגמרא יותר עכ"פ היה לו ג"כ לסיים ולומר דהרב גם הוא עצמו סבר לה כן כמ"ש בס' צ"ב ולמה לא הזכיר מדבריו דס' צ"ב כלום ונראה דאין זה מעכב דהואיל והקשה מן הגמרא דהיא סברא מוסכמת דחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא לא הוצרך לומר דגם הע"ש עצמו מודה בזה דהוי כיהודה ועוד לקרא ובפרט דלא כתבה הרב הע"ש אלא בדרך שלילה וכמו שהובאו דבריו בס' צ"ב וז"ל דאע"ג דאיסור שבועה דודאי וכו' וא"כ הואיל ודברי הע"ש הם דרך שלילה לא חש להקשות מהם והקשה ממקור הדין וק"ל:
הש"ך סקי"ג. מתוך טענת וכו' ואם אומר חמשים לית לך גבאי וחמשים איני יודע אם פרעתיך הו"ל מודה מקצת וכו' כן כתב הרמב"ם והר"ן וכו' עיין ד"מ ס"ב שכך הביא משם הרמב"ן אך שם הביא דהמרדכ"י חולק עיין עליו שם:
ש"ע ס"ו. הודה במקצת ועד"א מסייעו י"א שפוטרו וי"א שאינו פוטרו ע"כ הגם דקי"ל כל מקום שכותב מר"ן י"א וי"א נקטינן כי"א בתרא בדין זה ראיתי להרב עדו"ת ביהוס"ף ז"ל בס' נ"ט שכתב משם מורו הרשב"א זיע"א דהלכה בזו כהכרעת רמ"א שכתב והעיקר כסברא הראשונה ואמר לו שכך היה דן תמיד מורינו הגדול מוהריב"ע זלה"ה ושכך מטין דברי מר"ן בדין זה בספרו ב"י עכ"ל ואני הכותב בא לפני מעשה במי שתבע ליורשים בטענת ודאי שירשו מאביהם ותבע אותם לשלם חוב אביהם והם טענו שכבר נשבעו על זה לאחרים שלא הניח אביהם כלל והביאו עד"א על זה שכבר נשבעו ודנתי מסברא דנפשאי דמהני עד זה לפוטרם משבועה דמה לי אם יעיד להם שלא ירשו או יעיד להם שכבר נשבעו סוף סוף שוים הם ולפי עדותו פטורים הם זהו מה שדנתי מסברתי ולא נחה דעתי עד שבקרב ימים זכיתי להיות מבעל'י תשוב'ה וראיתי לו בס' זה סק"ט שהביא משם הרב חת"ם סופ"ר סס"ט שכתב בעד אחד המעיד שמחל הבעל לאשתו השבעת הכתובה אי פוטר או לא וכו' וצדד לכאן ולכאן ולבסוף כתב אמנם יש לחלק דאי טענה שפטרה משבועה בפני עדים ואין לה עתה אלא עד אחד בפנינו י"ל כנ"ל מחילה גופה טענה מעלייתא היא אך אי טענה שפטרה בינה לבין עצמה וי"ל עד"א שסיפר לו הבעל והודה לו שפטרה א"כ א"א לומר שפטרה מטעם דמהימנת ליה ולא בעי להשביעה על מגן דהא אכתי תצטרך לישבע על המחילה ומה הואיל במחילה בינו לבינה וע"כ דלא מהימנת ליה רק שלא תצטרך לישבע שלא תפסה משום שאפילו תפסה מחל לה וזהו טענה גרועה שימחול לה התפיסה ובעיא מיגו בזה שפיר י"ל הדין דבהא אפילו החולקים על המרדכ"י מודים דלא מהני לה עד"א לפוטרה משבועה אלה היו דברי הר' ח"ס שהביא הפת"ש א"כ מכל הצדדין שכתב הרב הנז' יתברר לך דהיורשים הנז"ל פטורים כמו שדמיתי בדעתי דוק ותמצא כדברי ודו"ק:
שוב ראיתי להרב ה' סק"ו שכתב וז"ל עיין תשובת וש"ב הכה"ן שכתב דהא דעד המסייע פוטר משבועה לאו דוקא שהעיד מסייעו ממש ואמר כדבריו אלא אפילו אינו מסייעו ממש כי הוא אומר שפרע והעד אומר שהתובע הודה לפניו ולפני עד אחד בהודאה גמורה שזה אינו חייב לו כלום אפע"פ שהוא אינו יודע אם העד אומר אמת או לא אפילו הכי פוטרו משבועה ואפילו באומר איני יודע אם התחייבתי ועד"א מעיד שהודה התובע בפניו ובפני עד"א שאינו חייב לו כלום והנתבע אינו יודע אם הוא אומר אמת בהא נמי פוטרו ע"ש עכ"ל ובדרך אגב רהטאי ראיתי שיש דקדוקים בדברי הרב הנז' חדא במאי דמצריך לומר דהעד אמר שהתובע הודה בפניו ובפני עד"א בהודאה גמורה למאי צריך לומר הודה בפניו ובפני האחר אפילו הוא לבדו תהני עדותו דהא הודאה בפני עד"א הויא הודאה אפילו לגבי הלוה להזקיקו שבועה דאורייתא כמ"ש בס' פ"א ס"י ומכ"ש דתהני לגבי המלוה לפטור הלוה מהסת ואל תשיבנו ממה שכתב שם מר"ן בס' פ"א סכ"ט המודה לחבירו בפני עדים כו"כ טבלתי מחוב שיש לי עליך אין צריך לומר אתם עדי וכו' וכו' דאשמע דוקא בפני שנים התם נקט שני עדים משום הלואה בשטר אבל לגבי מלוה ע"פ איכא למימר דאפילו בעד אחד מהני. גם יש לדקדק במה שאמר בפני ובפני אחר הודית בהודאה גמורה למאי צריך הודאה גמורה אפילו הודה בסתם תהני הודאתו דאין כאן לא טענת השטאה ולא טענת השבעה וכמ"ש מר"ן גם כן בס' הנז' וכעת צל"ע כי הדברים האלה נכתבו בעטיו של נח'ץ לזכרון בעלמא ולכשאפנה אשנה ודו"ק:
סי' פ"ז ס"ו. הודה במקצת ועד"א מסייעוי"א שפוטרו וכו' והכי קי"ל ואם המלוה הביא עד אחד והכחיש למסייע כתב הרב ז"א דברור שאין עדות האחרון מבטלת עדות הראשון שפטרו דהא קי"ל כל מקום שהאמינה תורה ע"א הו"ל כבי תרי והרי כבר נפטר מהשבועה ע"פ שני עדים ואין דבריו של האחרון במקום שנים וכ"פ מר"ן באהע"ז סי"ז סל"ז בא עד"א והעיד שמת בעלה וכו' ואח"כ בא אחד והכחיש את הא' וכו' יע"ש:
עוד כתב עד המסייע דפוטר משבועה יש להסתפק אם אחר שפטרוהו ב"ד ע"י העד המסייעו תפס התובע משל הנתבע אם נאמן בשבועה להכחיש העד שהרי אם לא היה העד המסייעו ונשבע הנתבע ונפטר אם אח"כ תפס התובע ישבע ויפטר א"כ הכא נמי הכא ישבע התופס להכחיש את העד ויפטר או דילמא שאני הכא דאמרינן במקום שהאמינה תורה ע"א הו"ל כשני עדים וצריך להחזיר וצד ראשון נראה יותר וכן פסק בס' עבודת הגרשוני סק"א יע"ש:
שם י"א שפוטרו וכו' ראיתי להרב גו"א דרמון ז"ל בחדושיו למסכת סוטה ד"ב ע"ב שהקשה על האי סברא ממאי דאיתא שם בגמרא דתניא שם ממשמע שנאמר לא יקום עד באיש איני יודע שהוא אחד מה תלמוד לומר אחד זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרט לך הכתוב אחד וכו' הקשה הרב ה' וז"ל שמעתי מקשים בהא דקי"ל עד אחד פיטר משבועה והרי כתוב אם גנוב יגנב יביאהו עד ולמה ליה שנים בחד סגי גם תרגם אונקלוס על מימר סהדייא גם בפירש"י שם כתוב יביא עדים שנטרפה. וסבור הייתי לומר שאני התם דכתיב יביאהו לשון יחיד אך קשה א"כ מאי מקשו התוס' ד"ה כל מקום וכו' מהך דשבועת העדות והרי כתיב והוא עד או ראה לשון יחיד עכ"ל והניח בצ"ע הן אמת לדעתי אני ההדיוט לכאורה נראה שהיא קושיא עצמית ואחר העיון נראה לתרץ קושייא זאת בלי גמגום והוא בהקדים דקדוק בהאי שמעתתא דמקשה מינה הכי איתא זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עכ"ל הגמרא ולדעתי הקלה יש לדקדק בלשון זה דקאמר כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים מהו הלשון הרי כאן שנים הכי הול"ל זה בנה אב כל מקום שאמר עד הם שנים מהו לשון הרי כאן אלא דנראה פשוט דכוונת הברייתא הכי הוא דהגם דפשטיה דקרא דמלת עד היא אחד ולא שנים עכ"פ מכח בנין אב למד דכל מקום שאמר רחמנא עד סתם תוכל לפרשו עד הוא עד"א כפשטיה תוכל לפרשו שנים וזהו לשון הרי כאן הכוונה דגם שנים הוציאם הכתוב בלשון עד וא"כ כל מקום שאמר רחמנא עד סתם הגם דמסופקים אנן דשמא אחד אמר רחמנא או שנים אין כח להענישו בעד אחד דיכול להיות דשנים אמר רחמנא ואין להוציא ולהעניש מן הספק ע"ק כדאמר קרא לא יקום עד"א באיש אלא דוקא היכא דגלי רחמנא עד"א כההיא דאמר רחמנא לא יקום עד"א באיש לכל עון ולכל חטאת ודרשינן לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה אפילו הוא אחד וא"כ ע"פ הנחה זו בסגנון הגמרא יש לנו לפרש דמאי דאמר רחמנא אם טרוף יטרף יביאהו עד היינו אחד ולא שנים דהואיל ופירשנו דבנה אב היינו שבמקום שאומר עד סתם יכולים לפרשו אחד ויכולים לומר שנים בכאן יש לנו לומר דאחד הוא הואיל ומצינו דקם הוא לשבועה לחייב המוחזק מכ"ש לפטור המוחזק דבעלי סברא זו מכח קו"ח זו אמרו עד"א פוטר וכמו שמפורש הדבר בהרב"י סע"ה יעו"ש וא"כ דוק יפה בפירוש זה ואין כאן קושייא לבעלי סברא זו ומוטב לדחוק ולפרש פירושה דגמרא באופן זה ואל נניח בקושייא:
אלא דנשאר לן לברר מאי דתרגום אונקלוס על מימר סהדייא דסהדייא תרתי משמע צריכים לומר דלפי פירושינו דמלת עד מתאמרה על אחד ועל שנים התרגום אחד מינייהו נקט על מימר סהדייא ולאו דוקא שנים אלא הוא הדין על מימר חד סהדא או איכא למימר דפירוש האונקלוס דאמר סהדייא הכוונה עדים דמהנו והיינו אפילו אחד וכעין זה ראיתי למר"ן בבד"ה סע"ה שכתב דהסמ"ג המה על הסוברים דעד"א פוטר מהירושלמי וז"ל והסמ"ג כתב וליתא דבירושלמי אמרינן אימת שומר חינם חייב שבועה בזמן דליכא עדים אבל אם יש עדים ולא פשע פטור משבועה משמע אבל אם יש עד"א חייב שבועה עכ"ל ואין דקדוק זה מוכרח עכ"ל הרב"י הרי לפניך דהירושלמי אמר בפירוש בזמן דליכא עדים אבל אם יש עדים וכו' ועכ"ז אמר הרב"י דקדוק זה אינו מוכרח וכוונת אינו מוכרח הוא דאיכא למימר דמאי דאמר הירושלמי עדים לאו דוקא הירושלמי נקט עדים למעוטי אחד אלא אשגרת לישנא נקט עדים והוא הדין אפילו אחד או כוונת עדים דאמר היינו יביא עדים דמהנו והיינו אפילו עד"א מהנו לפטור וכפירוש זה ג"כ נמצא כתוב בדברי הש"ך בסימן זה בסקכ"א משם הרא"ש יעו"ש שכתב בסוף דבריו וז"ל ונראה לי דלא קשה דאגב דאמרינן התם ובכל דוכתא המלוה את חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים נקט נמי התם בעדים ופירשו בעדות המועיל לו דהיינו אפילו עד"א עכ"ל הרי לפניך דמאי דפירשנו בדברי התרגום נאה ויאה ועל פי פירוש זה יש לנו לפרש גם רש"י שפירש יביא עדים שנטרפה הכוונה עדים דמהנו כדאמרן ובלאו הכי איכא למימר דרש"י אפשר לומר דהוא מהסוברים דעד"א אינו פוטר:
אלא דמה שנשאר לי לדקדק בזה הוא דעל פי פירושנו זה דפירשנו דבנה אב למד כל מקום שאמר עד סתם היינו יכולים לומר בעד"א דבר הכתוב או עד היינו שנים אלא דמצרכין שנים הואיל והדבר ספק אצלינו אין בנו כח להוציא ממון או להעניש מספק דאיכא למימר דעד האמור הוא שנים אמר רחמנא א"כ בעלי סברא זו דס"ל עד"א פוטר מן השבועה מכח קו"ח שהביא הרב"י בסע"ה יש להקשות למאי איצטרכו למילף מקו"ח הרי בלאו הכי כל המחויב שבועה שמביא עד לפוטרו הוא מוחזק וא"כ הואיל והוא מוחזק ודאי דעד"א פוטרו כדמצינו דכתב רחמנא אם טרוף יטרף יביאהו עד הטרפה לא ישלם והתם בואדי השומר המוחזק יש לנו לפוטרו ע"פ עד"א כדאמרנו דהואיל והוא מוחזק יש לנו לומר דמאי דאמר יביאהו עד היינו אפילו עד"א וא"כ למאי אצטריכו לקו"ח ויש לתרץ ולומר דאפשר דבעלי סברא זאת הוצרכו למילף מקו"ח הוא כדי ללמוד דאפילו נשבע ונוטל שאינו מוחזק עכ"ז אם מביא עד"א פוטרו והגם דכוחם הוא מכח הקו"ח והקו"ח הוא ומה במקום שהעד מסייע למי שאינו מוחזק זוקק המוחזק לשבועה במקום שמסייע למוחזק אינו דין שיפטרנו א"כ היאך נאמר דהוצרכו לומר דהקו"ח בא ללמדינו דאפילו במקום שאינו מוחזק כגון נשבע ונוטל דעד"א המסייעו יפטרני זה אינו דהא סוף סוף הרי מצינו להרב"י בסע"ה שם כתב תשובת מימון דס' משפטים סימן ס"א דהוא הדין למי שדינו נשבע ונוטל עד"א פוטרו ופסקו מור"ם כאן בס' זה בסעיף זה ומהיכן נולד להם דין זה אלא דצריך לומר דהואיל וילפינן דעד"א פוטר מכח קו"ח הרי יש גלוי מילתא דעד"א פוטר וא"כ הואיל ומן התורה מה לנו מוחזק זה הנשבע או אינו מוחזק אין לנו לחלק כלל א"כ לזה הוצרכו למילף עד"א פוטר מכח קו"ח לא כן מאותו קרא דיביאהו עד אין שם ברור דעד א' פוטר אלא הוה אמרינן מן הספק יהיה השומר פטור הואיל והוא מוחזק א"כ היכא שאינו מוחזק מנין שעד"א פוטרו לכך הוצרכו למילף מקו"ח. זהו הנלע"ד בדרך פלפול וחדי קוב"ה והבוחר יבחר לו דרך לעצמו ודו"ק:
שם. י"א פוטרו וכו' וי"א וכו' שמעתי מתקשים במאי דכתב מר"ן כאן י"א וי"א והביא דעת י"א שאינו פוטרו באחרונה ומזה קשה ליהו על מה שכתב מר"ן בס' רכ"ב ס"א דאם אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא עד"א בלבד ודינו זה בעדות זו כדין כל אדם ע"כ וכתב שם הסמ"ע סק"ב הרי הוא עד"א בטור מפורש ז"ל הרי הוא כע"א דעלמא לפטור מן השבועה אותו שמסייע לו וכו' וא"כ הואיל ומר"ן כאן הביא סברת י"א שאינו פוטרו באחרונה היאך שם חזר לסתום כי"א קמיתא שפוטרו זהו תוכן קושייתם ולדעתי אין כאן ריח קושייא כלל מתרי טעמי חדא דדברי מר"ן סתומים ויכולים לפרשם דכוונתו לומר הרי הוא כע"א דעלמא ודין עד"א הרי הוא במחלוקת שנוי כמ"ש בס' זה וא"כ אין כאן סתימה בדברי מר"ן לומר דסתם כי"א קמא שבכאן ומה שכתב הסמ"ע בטור מפורש לא נתכוון הסמ"ע אלא להביא דברי הטו"ר וידוע דהטור הוא מהסוברים דעד"א פוטר ואין אנו מוכרחים לומר דגם מר"ן לדברי הטור נתכוון ואדרבא איפכא איכא למידק מדלא סיים בש"ע כמ"ש הטור דהרי הוא כעד"א דעלמא לפטור מן השבועה וכו' ולא כתב אלא הרי הוא עד"א דעלמא ודאי כוונתו היא כעד"א דעלמא שהוא במחלוקת שנוי:
גם יש לחלק ולומר דאפילו נימא דמר"ן עצמו סתם דעד"א פוטרו דוקא שם איפשר ס"ל הכי הואיל ואותה שבועה אינה שבועה דאורייתא דהא הרמב"ן והר"ן והנמק"י ס"ל דשבועת מודה מקצת ושבועת השומרים אין עד"א פוטר בהם ושבועת התקנה עד"א פוטר יעו"ש בש"ך סקט"ז שהביא דבריהם וא"כ שם בס' רכ"ב דלא איירי בשבועת התורה איכא למימר בזה סתם מר"ן דעד"א פוטר ובכאן בס' פ"ז דאיירי במודה מקצת הוא שהביא המחלוקת וק"ל ועיין בספר משח"א דרבותא בנמוקי מהרמ"א סמ"ב יעו"ש:
ש"ך סקי"ד. יש אומרים שפוטרו משבועה אבל מ"מ יש לו עליו חר"ס כן מוכח לעיל סו"ס פ"ד עכ"ל משפט לשון הש"ך כאן יש לנו לומר הא דאמר מ"מ יש לו עליו חר"ס היינו בדין זה דהא חייב שבועה והביא העד דיו לפוטרו משבועה ויקבל חר"ס אבל במקום שהיה לאיזה נתבע חיוב חר"ס דוקא כגון שטען עליו התובע טענת שמא והביא הנתבע עד המסייעו איכא למימר שהוא פטור אפילו מאותו חר"ס אלא דראיתי להש"ך עצמו בס' קכ"א סקל"ח דשם כתב דאפילו במקום שאין הנתבע חייב כי אם חר"ס והביא עד המסייעו עכ"ז לא נפטר מהחר"ס יעו"ש:
אלא דראיתי דסברת הש"ך זאת דקדקתי ומצאתי עליה חולקים והביאם הש"ך עצמו בס' ע"ה סקל"ה וסקל"ו יעו"ש דשם בסקל"ה כתב דהרב שבו"ת יעק"ב ז"ל תרץ על אותה קושייא שמקשים על דברי מר"ן דכתב מנה לי בידך שהלויתך והלה אומר איני יודע אם פרעתיך ועד"א מעיד שלא פרעו הרי זה מחויב שבועה ואיל"ם ועל זה הקשו למאי צריך לעדות העד בלאו הכי מחויב לשלם הואיל ואמר איני יודע אם פרעתיך ומביא הש"ך דהשבו"ת יעק"ב תרץ דאתא לומר דכאן שיש עד מסייע לתובע פטור התובע מלקבל חר"ס וכן בסקל"ו כתב משם הרב גדול"י תרומ"ה דפטור מחר"ס התובע יע"ש וא"כ הרי לפניך דהרב שבו"י וגדו"ת ס"ל במקום שאין על הנתבע כי אם חר"ס אם הביא עד"א פוטרו והגם דהתם מיירי בחר"ס של התובע ובכאן של הנתבע אדרבא מכ"ש הוא דאפילו במקום שבא להוציא מן הנתבע כגון שמתוך שאיל"ם עכ"ז פטרוהו הרבנים הנ"ז מחר"ס לתובע ונוטל בלי חר"ס מכ"ש במקום שבא לפטור עצמו דוקא ודו"ק:
ולענין דינא ודאי דדיינין לקולה שלא להשביע דאזלינן בתר המקיל וכמ"ש הש"ך בס' זה סק"י ועיין להרב פת"ש מ"ש כאן וראיתי בס' צרו"ר החיים דף ק"ג ע"ב שכתב משם הרב מוהר"ר וידאל הצרפתי זלה"ה וז"ל מי שנתחייב שבועה דאורייתא ויש לו עד המסייעו פטור משבועת התורה אבל נשבע הסת ואם נתחייב הסת ויש לו עד"א המסייעו פטור משבועה ומקבל חר"ס ועיין בס' פ"ז ס"ו וסכ"ז וסכ"ח ע"ז ס"ב אלה היו דבריו ולא ידעתי מהיכן יש רמז שיהיה פטור משבועה דאורייתא ויתחייב הסת ודו"ק:
שוב אחר החפוש ראיתי שדברי מוהר"ר וידאל הנז' הם יש להם יסוד מדברי הרב"י בס' מ"ו ששם כתב רבינו הטור בדין ע"א אומר תנאי היה עו"א אומר לא היה תנאי שם כתב הרמ"ה שהדין הוא דישבע הלוה שבועה דאורייתא נגד העד שאומר לא היה תנאי ור' מתתיא ס"ל דהלוה נשבע הסת דוקא יעו"ש ועל דבריהם אלו כתב הרב"י שם ז"ל נ"ל שהרמ"ה סובר שעד"א המסייעו אינו פוטרו משבועה וכיון שכן הרי הוא חייב שבועה ע"ע העד המכחישו ואותו העד הו"ל כשנים ואין דבריו של אחד במקום שנים ולפיכך נשבע שבועה דאורייתא כאלו אין שם עד המסייעו ורב מתתיה סובר דכשם שעד המכחישו מחייבו כך עד המסייעו פוטרו משבועה דאורייתא ומ"מ נשבע הס"ת מדרב נחמן וכו' עכל"ה גם ראיתי להש"ך ס' מ"ו ס"ק ק"ט כתב דגם הב"ח ושאר אחרונים כתבו דמחלוקת הרמ"ה ורבינו מתתיה היא תלויא אם עד אחר פוטר מין השבועה או לא יעו"ש וא"כ מבני"א הרי ס"ל דלדעת רב מתתיה ס"ל דעד"א פוטר מן השבועה ועכ"ז ס"ל דישבע הסת וכותיה פסק מרן ודו"ק:
ש"ע סעיף יו"ד. י"א מי שחייב שבועה דרבנן אם קדם ותפס ולא רצה לישבע לא מפקינן מיניה ע"כ. נסתפקתי בדין זה אם אחר שתפס צריכים אנו לומר לו דצריך הוא לישבע מיהא ואזי אם לא רצה לישבע לא איכפת לן וכמו דקדוק לשון מר"ן דכתב אם קדם ותפס ולא רצה לישבע וכו' דמשמע אחר שתפס לא רצה לישבע א"כ ממילא משמע דצריכים אנו לומר לו מיהא שישבע או נימא כוונת מר"ן היא דאם כבר תפס כלל לא מזקיקין ליה שבועה ומה שכתב אם קדם ותפס ולא רצה לישבע היינו לא רצה קודם שתפס שישבע והוי כאלו אמר אם לא רצה לישבע וקדם ותפס:
הנה מדברי הסמ"ע סקכ"ב מתחילת דבריו משמע דהאי אם לא רצה לישבע היינו מקודם התפיסה שהרי כתב בלשונו מיהו י"ל דוקא. דדוקא בנשבע ונוטל מנדינן דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם משא"כ בנשבע ונוטל וכו' אבל אם כבר תפס לנפשו בזה לא תקנו שבועה ע"כ הרי מדבריו אלו משמע דאם קדם ותפס ליכא תקנת השבועה כלל ומה פירוש ליכא תקנת השבועה היינו אוקמה אד"ת שהמלוה ששטרו בידו יפרע בלי שבועה כלל מטענת שטרך בידי מאי בעי:
והגם שסיים הסמ"ע במה שהביא דברי הרא"ש והטו"ר וז"ל דמי שיש בידו שטר מקוים ותפס משל הנתבע ואינו רוצה לישבע דאין מוציאין מידו ושאפילו אין מחרימין על זה דשטר מקוים שבידו מורה על אמיתתו וכו' וכו' א"כ הרי הסמ"ע ג"כ סיים אם תפס ולא רצה לישבע דמשתמע מינה דלא רצה היינו אחר התפיסה וממנה מוכח דצריך הב"ד להזקיקו לכתחילה.
זה אינו דאיכא לפרושי בדברי הרא"ש והטו"ר אם לא רצה היינו מקודם וכדפרשנו בדברי מר"ן עצמו וראיה לדבריו אלו שהרי הסמ"ע בסק"ח סקט"ו הביא ג"כ דברי הרא"ש והטו"ר דכתבו דאין מנדין ליה כשתפס וסיים בדבריו כיון דמן הדין גובה בלי שבועה מכח שט"ח שבידו אלא שחז"ל הצריכו שבועה כשטוען לישתבע לי כדי להפיס דעתו דהלוה והיינו דוקא כשבא להוציא מיד הלוה אבל אם כבר תפס העמידו על ד"ת ע"כ הנה עיניך רואות שעל דברי הטו"ר ואביו זלה"ה שהביא סיים עליהם ואמר שאם קדם ותפס אוקמיה אדינא ומה פירוש אוקמיה אדינא בהכריח אתה לומר שלא יזקיקוהו ב"ד לשבועה כדאמרן ואם תפרש דברי הטו"ר והרא"ש שאם אפילו קדם ותפס יאמרו לו הב"ד קום אשתבע היכן הוא אוקמה אדינא דכתב הסמ"ע:
חוץ מזה אין הדעת סובלת לומר שדברי מר"ן הם יאמרו לו הב"ד לישבע ואי לא בעי לישבע לית לן בה א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם כל אחד שקדם ותפס לא ירצה לישבע לפי דברי הסמ"ע דאית ליה לא מנדינן ליה וכמו הוכחה זו הוכיח הסמ"ע עצמו בס' פ"ז סקכ"ב דאמר דוקא בנשבעין ונפטרין מנדינן דאל"כ מה הועילו כל אחד הנתחייב לישבע וליפטר יסרב ויאמר לא אשבע הרי מדבריו מוכח דבמקום שאמרו חייב לישבע צריך לומר אם לא רצה לישבע מנדינן ליה דאל"כ מה הועילו א"כ בנדו"ד דכתב הסמ"ע בפשיטות דאין מנדין ודאי כוונתו לומר דאם קדם וגבה לא הצריכוהו חז"ל לשום שבועה וק"ל:
ולענין ברור הדין אם יכול לתובעו אח"כ לישבע לו הסת בזה הוא מחלוקת הפוסקים דלדעת הטו"ז כתב דדוקא לא מפקינן מיניה לענין להשביעו שבועה שהיה ראוי לישבע בנק"ח אבל, יכול לתובעו אח"כ לישבע לו הסת כדין שאר תביעות וכ"ש לדעת הש"ך בסקכ"ד יעו"ש אבל לדעת הסמ"ע בסקכ"ב הרי כתב הואיל ויש בידו שטר מקוים אפילו חרם אין מחרימין על זה וכתב הרב בעל פת"ש סק"י שהגאון רעא"ג ז"ל סו"ס קל"א הביא ראיה לדברי הסמ"ע ע"ש וא"כ הדרינן לדינא דכתב הש"ך בסי' פ"ז סק"ח משם הרא"ש והטו"ר ומהרי"ט ומהריב"ל ומהרשד"ם ומהר"י הלוי זלה"ה דהיכא דאיכא שתי דעות אי חייב שבועה או לא פטור וגם כן הואיל והוא מחלוקת הפוסקים והגאון מוהרמ"א בשטת הסמ"א הרי יכול לומר קיים לי ודו"ק שוב ראיתי אחרי כותבי שכך הורה זקן הרב הגדול מוהריב"ו זלה"ה בספר ויאמ"ר יצח"ק סמ"ח יעו"ש ודו"ק:
ש"ך סקכ"ד. עוד כתב הסמ"ע וז"ל ועד"ר שם כתבתי בשם הר"ן דס"ל דדוקא תפס מעות אין מוציאין מידו אבל תפס מטלטלין לא ע"ש ע"כ והנה הר"ן פירש כן דברי הרי"ף בפרק הכותב וא"כ גם המחבר יכול לסבור כן וכ"ך המחבר בהדייא בא"ע סי' צ"ו סי"א אי תפסה מעות לא מפקינן מינה עכ"ל לכאורה יש לתמוה על הש"ך דס"ל דהמחבר ס"ל כהר"ן מהא, דפסק הש"ע לקמן סק"ד ס"ג דשם כתב וז"ל במטלטלים אין בהם דין קדימה לענין אם תפס המאוחר וגבה לא מפקינן מיניה הרי מכאן מוכח דאפילו מטלטלין אם תפסם דינם כמעות:
ואולי י"ל דמר"ן מסכים והולך לדברי הר"ן ואפילו הכי איכא למימר דדוקא לגבי בע"ח אם הלוה הוא דאמרו אם תפס ולא רצה לישבע הוא דמפקינן מיניה ומילתא בטעמא דהואיל ולא שמאם הלוה ולא נתנם לו במאי נקנו לו וכדהובאו דברי הר"ן בדרישה מבוארים וכן פירש הרב"ש באהע"ז סי' צ"ו סקכ"ה גבי ההיא דאתתא וכו' אבל לגבי בע"ח עם בע"ח המוקדם דמסתמא נתרצה הלוה ונתנם לזה בפירעון דידיה ודאי קנאם ומי יוציא אותם מידו ואפילו תפסם בעצמו הרי הלוה אין בדעתו להוציאם ממנו ולגבי דידיה לא איכפת ליה דמה לי יקחם זה או אחר ודעתו להקנותם לו ואין דינא כי אם עם המוקדם והואיל ואין בהם קדימה קנאם וכל זה הוא לדעת הש"ך דמצינו לו שם בסק"ד סק"י דפירש שם ההיא דס"ד דאמר לא מקרי גבייא אלא א"כ שמו וכו' פירש איהו דשמו לאו דוקא א"כ מוכרחים אנחנו לאלק דין בע"ח עם הלוה לבע"ח עם בע"ח אחר מוקדם אבל לדעת הסמ"ע שם סקי"א דפירש דבריו של הש"ע דשמו היינו בדוקא אין אנו צריכים לכל זה דהרי ס"ל דגם לגבי בע"ח המוקדם אם תפס המטלטלין איזה בע"ח אחר אמרינן לא קנאם ובמאי קנאם זולת אם שמו אותם דבזה אמרינן הואיל והושוואו וידע סכומם קנאם ותול"מ ודו"ק היטב ודו"ק:
ש"ך סקכ"ה וז"ל וכתב עוד שם בס' גדול"י תרומ"ה דהוא הדין אם הפך שבועת הסת ואחר שהפך תפס התובע ואינו רוצה לישבע מפקינן מיניה וגם זה פשוט ע"כ הגם דכתב הרב דגם זה פשוט ראיתי להרב הגאון מהר"ש שטיין זלה"ה בספרו כו"ס הישועו"ת בחידושיו לשבועות דף מ"א ע"א דשם דקדק מדאמר בגמרא איכא ביניהו מיחת לנכסיה בדאורייתא נחתינן לנכסיה בדרבנן לא נחתינן לנכסיה עכ"ל הגמרא ומזה דקדק הרב ה' מדאמרה הגמרא דבר והופכו נראה דבדאורייתא נחתינן אפילו בנכסי דנתבע ובדרבנן לא נחתינן אפילו אם הפך הנתבע השבועה להתובע והתובע תפס מנכסי הנתבע ואינו רוצה לישבע דיש מאן דאית ליה בפוסקים דנחתינן לנכסיה אחר שלא היה לו חזקה מעולם בהאי ממון קמ"ל וק"ל עכ"ל א"כ לפי דברי הרב כו"ס הישועו"ת אין לירד לנכסיו הפך דברי הרב גדו"ת והש"ך:
אך בעיקר הדין ודאי דאין מי שנתהפכה עליו השבועה ולא רצה לישבע הגם שתפס אין יכול לומר קי"ל כמהרש"ש ז"ל דהא מצינו להרב הנז' שם שם לו ג"כ דקדק במה שאמרה שם הגמרא איכא בינייהו מיפך שבועה בדאורייתא לא מפכינן שבועה בדרבנן מפכינן עכ"ל הגמרא ועל זה כתב ג"כ וז"ל מדאמר דבר והפוכו נראה לומר דמזה אפשר דהוה אתי לרב שמואל ן' חפני שהביא הטור בס' פ"ז דאית ליה אפילו שניהם בדאורייתא לא מהפכינן וא"כ אתי שפיר לישנא דכפל דבדאורייתא לא מפכינן כלל אפילו שניהם רוצים ובדרבנן מפכינן אפילו אין שניהם רוצים כי אם חד מינייהו עכ"ל ואנן בדידן לא קי"ל כמהר"ש ן' חפני אלא כדעת הרי"פ שהביא הטור וכמ"ש כאן מר"ן סי"א דאינו יכול להפך דוקא אם אין הלה רוצה וכו' ובאמת מה יענה הרי"פ במה שדקדק הרב כו"ס הישועו"ת דמכפל לשון התלמוד נשמע לסברת מהר"ש ן' חפני אלא מוכרחים לומר דדקדוק זה של הרב אינו דקדוק וא"כ הואיל ולגבי ההלכה קי"ל כהרי"פ ואינו דקדוק א"כ גם הדקדוק שממנו דקדק הדין האחר שהוא הפך הגדו"ת והש"ך אינו דקדוק ופשוט וק"ל:
שם בש"ך סקכ"ה. ואם הנתבע חשוד וכו' כתב מהר"ם ריקאנטי וכו' ולי נראה ברור דאין תפיסתו כלום עכ"ל עיין ג"כ להרב נחל"ת עזריא"ל בחידושיו לשבועות דל"ב ד"ה בגמרא ולימא ליה וכו' דמשם הביא ראיה מן הגמרא הנז' לדברי הש"ך דמפכינן מיניה יעו"ש:
ש"ע סי"א ועוד יש ביניהם וכו' אם אין הלה רוצה ע"כ. ראיתי להרב גוא"ל ז"ל סק"ו שכתב וז"ל אבל, אם קבל התובע לישבע אינו יכול לחזור ולהשביע הנתבע גדול"י תרומ"ה ע"כ ואני הדל באלפי הגם דלא זכינו לספר הגדו"ת לראות הדברים במקורן נראה לי פשוט דכוונתו לומר אפילו לא קבל התובע קנין על זה או אפילו עדיין לא יצא מב"ד עכ"ז אינו יכול התובע לחזור ודלא כמ"ש בדיני שבועת הס"ת והפכו על התובע וכו' דפסק מר"ן בס' כ"ב ס"ג יעו"ש אלא דכאן משעה שקבל התובע לישבע נפטר הנתבע ואינו יכול עוד להזקיקו לנתבע לישבע ובודאי מלתא בטעמא דהוי כמחילה א"כ כל זה יוצדק אם בא התובע לחזור הוא שאמר הרב שאינו יכול לחזור אך אם חזר בו הנתבע ורוצה לישבע וליפטר זה תלוי בדינא דס' כ"ב דבעי קנין וכו' והוא הוא וק"ל. שוב בא לידי ספר כנה"ג וראיתי לו בהגהט"ו אות כ"ו שכתב וז"ל והמתחייב שבועה מדבריהם נ"ב נתבע שהפך שבועה לתובע כל שלא נשבע התובע או קנו מידו הנתבע יכול לחזור ולישבע הוא ויפטר הרדב"ז ח"ב סי' רצ"ו ע"כ. ולדעתי הוא פסק הש"ע דסי' כ"ב ודו"ק:
שם. נמצא דאין השבועה מתהפכת אלא של הס"ת וכו' עיין לעיל ספ"ב סי"א דכתב דמי שהוטלה עליו שבועה והפכה יכול לומר לו קבל חרם אך מי שנתהפכה עליו בחרם אם יכול עוד להפך החרם עיין להרב זכו"ל ח"ב א"ח שכתב הרב מטו"ש דיכול להפך יעו"ש אכן מדברי הש"ך כאן בסקל"ו מחזי דאינו יכול להפך חר"ס דהא בסק"ל כתב וז"ל אבל התובע יכול להטיל עליו חר"ס ויש נוהגים שהנתבע אומר לו דור לי בחיי ראשך שהוא קל מחרם ואינו נראה לי דמאן לימא לן דחיי ראשו לא עדיף מחרם והא דאמרינן לעיל וכו' היינו דלא עדיף משבועה אבל מאן לימא לן דקל מחרם עכ"ל הרי עיניך הרואות בין לדעת הנוהגים לומר שהנתבע יכול לומר לו בחיי ראשך הטעם הוא משום דקל מחרם דון מינה הא אם שוה בשוה אינו יכול להפך וזה מדוקדק מדאמרו יכול לומר לו דור בחיי ראשך שהוא קל משמע חרם עצמו אינו יכול להפך וכן דעת הש"ך לא מצא הפוך אפילו מחרם לדור בחיי ראשך משום דלפחות שוים הם ואין קולה בדור בחיי ראשך פחות מחרם משמע דבשוים ליכא הפוך וק"ל:
ש"ע סי"ג. ואם השביעוהו בשבועה שצריכה נק"ח בלי חפץ או שפסקו לו בשבועת הסת לישבע בנק"ח ולא רצה לישבע ושלם הוי טעות דבר משנה וחוזר ע"כ מכאן היה נראה לי לדון דהוא הדין אם טעה הדיין במקום דהיה חייב הסת לא חייבו כי אם חר"ס וקבלו עליו או במקום דלא היה חייב כי אם חרם חייבו הדיין הסת ושלם ולא רצה לישבע דהדין הוא דג"כ חוזר אלא דראיתי להרב מאמ"ר קדישי"ן סקל"ב שהביא משם כנה"ג וז"ל כתבו כנה"ג ראובן טוען על שמעון טענת שמא וקבל חר"ס ואח"כ טען עליו ברי אינו יכול להשביעו אחר החרם דאין הפרש בין חרם לשבועה והוא הדין אם נתחייב הסת וקבל עליו חרם פרטי במקום השבועה נפטר מדי שבועתו דבדיעבד נפטר מן השבועה בחרם שקבל ע"כ והנה הגם דהכנה"ג לא הזכיר מדין אם במקום החרם חייבו הסת ושלם ולא רצה לישבע מה דינו נראה לע"ד דלפי דברי הרב הנז' כנה"ג דין אחר להם הואיל וחרם חמור כשבועה א"כ מדשלם על השבועה שלא ישבע הוא הדין גם על החרם ישלם וצל"ע ואפילו במה שפירש בכנה"ג עצמו הואיל ועינינו רואות דלבני אדם חמורה הרבה יותר מדאי השבועה מן החרם הוי כמי שעשה מעשה בטעות ודו"ק:
ועיין להרב הגוא"ל זלה"ה סק"י שהביא משם גדול"י תרומ"ה דהוא הדין מי שחייבי שבועה בנק"ח במקום הסת ומכח החומרא הפך ולא רצה לישבע והתובע קבל ונשבע ואח"ך נודע לנתבע דלא היה חייב כי אם שבועת הסת דהדין ג"כ הוא דהוי טעה בדבר משנה וחוזר ודו"ק:
ש"ע סט"ו ות"ח אף לכתחילה א"צ אלא תפלין וכו' עיין להרב מאמ"ר קדישי"ן סקל"ד שהביא משם כנה"ג דאם הת"ח נתחייב הס"ת נמי מקילינן ליה ודנין ביה לקבל חר"ס דוקא וזה הוא להרב התופס ישיבה ע"ש ומדמה ליה לדין זה דכמו דמיקילין לת"ח דלא לישבע בס"ת אלא בתפלין כך נמי מקילין מהסת לחר"ס וא"כ ממנו נלמד ג"כ דוקא בשבועתו הראשונה כמ"ש מר"ן כאן ודו"ק שוב ראיתי להרב פת"ש סקי"ט דכך ראוי לנהוג לקבל חר"ס בצנעה יעו"ש:
שם. חפץ זה צריך שיהיה ס"ת וכו' הנה מסברא דנתי שהס"ת צריכה לכתחילה להיות כשרה בלי טעות כשאר ס"ת אשר בקדושתן הם עומדים אך אם אחר השבועה נמצא הס"ת פסולה ודאי לא גרע משאר ספרי הקודש דקי"ל שאם עבר ונשבע בהם דהויא שבועה זה דנתי מסברא ואדרבא מכ"ש הוא יען כי ידוע דדעת הרמב"ם ידועה דס"ת שיש בו טעות מותר לקרות בו בצבור יעו"ש מזה תלמד דקדושתה חמירה אפילו מוטעה יותר משאר ספרי הקודש ואפילו החולקים על הרמב"ם בדין זה לענין קדושה בודאי מודו. זה דנתי מסברא:
והן היום אנה ה' לידי ספר עיקרי הד"ט הלכות נדרים ושבועות דף ע"א שכתב ז"ל עיין להרב נוד"ע ביהוד"ה ג"כ שהוכיח מתנ"ך ש"ס ופוסקים שהשבועה חלה בלי אחיזת ספר בידו ונשבע בחלום יוכיח ע"ש ומשם באר"ה דהנשבע בס"ת ונמצא פסולה פשיטא דשבועתו שבועה אמנם מי שנתחייב לחבירו שבועה בנק"ח אם נשבע בלי נק"ח יכול לחזור להשביע עיין להרב זר"ע אמ"ת סק"ד עכ"ל וכראותי זאת ששתי וק"ל:
שם. ויש מי שאומר דה"מ בפעם א' וכו' עיין בס' משפ"ט וצדק"ה ביעק"ב ס"ר ששם נמצא כתוב בלשון החכם השואל שכתב בלשון זה תוך שאלתו ז"ל זאת ועוד ע"ע השבועה שכתבו כת"ר שישבע בתפלין הקדש על מי להביא ראיה שזו היא שבועה ראשונה כדי שיפטר מס"ת או הוא או אנחנו. זאת ועוד מי היא שנקראת שבועה ראשונה אם דוקא אם לא נשבע שום פעם בס"ת אז תקרא שבועתו ראשונה או אפילו אם נשבע בנידוי או אפילו אם נשבע בחרם או בשבועת התורה סתם כמו שנשבעים הרבה בני אדם ואומרים בערבי (וחו'ק הא'ד תור'ה) וכדומה לא תקרא זאת שבועתו ראשונה עכל"ה של השואל ועל זה השיב הגאון מוהרריב"ע זלה"ה שהשיב ז"ל ועל ענין השבועה עליכם להביא ראיה שכבר נשבע פעם אחרת בחפץ דהמע"ה וכו' עכל"ה מכאן באר"ה דעל התובע לברר ושבועה ראשונה צריך שתהיה בס"ת נקיטת חפץ ודו"ק:
שם במור"ם. וי"א דס"ת לאו דוקא אלא ה"ה שאר ספרים וכו' מעשים מדי יום יום באים לפנינו שמי שמתחייב שבועה הולך ומפייס לשני סופרים ברצי כסף ונחבא הוא והסופרים ומשביעין אותו באחד מספרי הקודש ואנחנו כשבא לפנינו פוסקים דשבועתו שבועה ומיוסד ע"פ דברי מור"ם אלו ועל דברי הסמ"ע כאן סק"מ ודו"ק וכבר כתוב אצלי מזה עיין בשאלותי ח"א סע"ח אך שם כתבתי ע"פ דברי הפוסקים דספרי התנ"ך שכותבים ומדפסים בזמנינו זה הנוצרים כת של האלפרוטיסטאניס ספרים אלו לשריפה הם עומדים ומי שנשבע בהם כאלו נשבע בספרי מינים יעו"ש והן היום עוד מצאתי או'ן לי להרב הלק"ט סט"ו ח"א שנשאל במי שנשבע בגמרא שנדפסה ע"י גוי והעלה דאם הגוי הדפיסה על דעת עצמו אין ראוי אלא לשריפה ואין באותה שבועה כלום אכין אם הגוי הדפיסה אדעתא דישראל שבועתו שבועה יעו"ע ושם על דבריו כתב הרב המגי"ה וז"ל אמר המגי"ה ולי נראה דדעת נשבע בעינן והואיל וזה הנשבע קבל עליה הגמרא המודפסת לתורה הרי הוא כאלו נשבע בס"ת וזכורני דאיתא לשאלה זו בפוסקים אחרונים ומסכמים עליה דשבועתו שבועה יעו"ש אך כל זה אם כתבו גוי שאינו פרוטיסטאן הואיל וכוונתו לשם אבל האלפרוטיסטאניס כבר כתוב אצלינו כמ"ש לעיל בשאלותי סימן ע"ח דאין בשבועתו כלום יעו"ש מלתא בטעמא ודו"ק:
ש"ע סט"ז. צריך לישבע בהם או בכנוי וכו' לא ידעתי על מה סמכו העולם ובעקבותיהם אנו הולכים דכמה פעמים כשמתחייב איזה אדם שבועה בב"ד קופין לפני הדיין ומניח ידיו על הספרים אשר נמצאים לפניו ואומר בזה"ל (וחו'ק הא'ד תור'ה איד'א) פלוני יש לו בידי וכו' הרי מדברי הרשב"א שהביא הרב"י קרו בחיל דלא יאמר לו אני נשבע בס"ת זה אלא יאמר הריני נשבע בה' אלהי ישראל וכו' וכוותיה פסק הש"ע כאן בשני הסעיפים סט"ו וט"ז וא"כ מהיכן נמשך להם שבועה זאת והן אמת דראיתי שיש קצת שורש לשבועה זו דמקרייא שבועה והזכירה מור"ם ביור"ד סרי"ב וז"ל אבל כשנשבע בתורה בכל ענין צריך התרה עכ"ל ומצינו ג"כ למר"ן ביור"ד סרל"ז ס"ו כתב וז"ל מי שנשבע בשמים או בארץ וכו' או בשאר כתב מכתבי הקודש אינה שבועה עכ"ל וכתב על דבריו אלה הש"ך סק"ט וז"ל או בשאר כתב מכתבי הקודש אבל הנשבע בתורה בכל ענין צריך התרה דמ"ש סרי"ב עכ"ל נקוט מיהא דאזיל ומודה לפסק הש"ע דהנשבע בתורה עצמה הויא שבועה אפילו בלי הזכרת שם אך במה שנשבעים בשאר ספרי הקודש ואומרים חו'ק הא'ד תור'ה וכו' היכן רמוז דהויא שבועה אלא נראה פשוט דהעולם סמכו על דברי מור"ם דסרל"ז ס"ו שסיים על דברי מר"ן וכתב וז"ל וכל זה אם לא נטלו בידו אבל אם נטל בידו כתב אשורית אפילו אינו רק חכמה חיצונית או אל"ף בי"ת שאין בו רק אותיות אם נשבע בהם והן בידו הוי שבועה וע"ל סרי"ב והוא הדין אם לא אחזן בידו אלא היו מונחין לפניו ואמר במה שכתוב בהן עכ"ל וכתב שם הש"ך סקי"א וז"ל אבל אם נטל בידו וכתוב בתשו' מהר"ם מינץ ז"ל דאם הניח ידו עליהן דינו כנעלם בידו דא"ץ הגבהה אלא אחיזה בעלמא ע"כ וא"כ הרי יש סמך ויסוד למה שמניחים ידם על שאר ספרים ונשבעים בהם דמדברי מור"ם מוכח דהויא שבועה אלא דכאן בס' פ"ז לא הזכיר מר"ן ולא מור"ם מזה דבכאן לא איירי אלא כיצד משביעין וכיצד הוא עיקר השבועה כשאנחנו באים להשביעו ובזה הדין הוא שצריך להשביע בה' ובכנוי ואפילו כתב מר"ן בסט"ו ואם לא אחז בידו אלא תפלין וכו' דהיינו בקפץ ונשבע עכ"ף מיירי בקפץ ונשבע בה' אבל מדין קפץ ונשבע בתפלין עצמו או בתורה ולא בה' בזה לא דבר אבל אה"ן אם יתקרי ויקפוץ וישבע בספר עצמו אי בשאר ספרים הויא שבועתו שבועה והגם דלדעת הטו"ז שם ביור"ד סו"ס רי"ב מחזי דאפילו לכתחילה יכול להשביע בס"ת דהיינו בתורה אם יניח ידו על התורה כמ"ש שם אפשר דהאידנא נהגו וסמכו על פי פסק ומנהג האחרונים דפסק כאן שבדורות אחרונים בטלו השבועה בה' לפי שעונשה חמור ונהגו להשביע בארור וכו' וכך דעתייהו דהנהו דיינים שראה הטו"ז וכך הוא הסכים על ידם אם יניח ידו על התורה דבחרו להם אותה שבועה הואיל ואין בהם הזכרת השם ולא אלות ולא אררות ועל זה סמכינן ותו לא מידי וק"ל:
שם שנים שנתעצמו. ראיתי להרב ברית אבות זלה"ה בס"ז שהקשה דמאי שנא כאן דלא מהני מה שנשבע כבר מההיא דסי' צ"ט דתקנו הגאונים שישבע וכו' וכולל בשבועתו שכל מה שירויח וכו' דהתם מועיל שבועה להבא והכא אין מועיל ומאי שנא ותרץ וז"ל ונלע"ד לחלק דהתם הטעם שנשבעין להבא הוא כדי שלא להוציא ש"ש לבטלה בכל חדש וכן מבואר שם ברמ"א לכך התם הוא שמועיל משא"כ הכא ועוד י"ל דהתם עיקר השבועה הוא על העבר רק שכולל בה ג"כ להבא ולכך חמירה משא"כ הכא דהכל הוא להבא זהו מה שנלע"ד ולא ראיתי מי שנתעורר בזה עכ"ל ואני לע"ד דברי הרב לא נתחוורו בעיני דאי מטעם הראשון שלא להשביעו כל חדש ולהוציא ש"ש לבטלה סו"ס מה אהני לן במה שתקנו לו להשביע מקודם הרי אדרבא נותנים לפניו מכשול שמשביעים אותו שבועה שעובר עליה הואיל ובאותה שעה לא יצאת שבועה לשקר ומה תקנה היא זו הרי עביד דלא יעמוד בשבועתו:
גם מה שתרץ בתרוץ שני הואיל ועיקר השבועה וכו' גם כאן יש להקשות לגבי גלגול זה השתא לא עבר עליו בשעה שנשבע עליו ומה חומרא יש לגבי גלגול הרי אפשר שיעבור על שבועתו סוף דבר לא ירדתי לסוף דעתו בתירוצים אלו ומה שנלע"ד בעיקר הקושייא הוא מעיקרא אין כאן קושי' דבשלמא הכא מיירי בשנים שנתעצמו בדין ונשבעו ואח"כ לבסוף חזר האחד לטעון על חבירו שלא טען אמת וא"כ הואיל וטען עליו טענת בריא שלא קיים שבועתו וחזר וטען שקר בזה הדין הוא דצריך לישבע הואיל וזה קרי בחיל שיודע בבירור שלא טען אמת ולשקר נשבע באותה שבועה ואפשר דהאמת אתו הואיל ובאותה שעה לא יצאת מפיו לשקר לא היתה חמירה בעיניו אבל התם בס' צ"ט מן הראוי לא היה לנו להשביעו כלל אלא שהגאונים מפני תקנת המלוים תקנו לו שישבע בנק"ח ובכלל התקנה תקנו ג"כ שישבע להבא הן מפני תקנת המלוים שלא תנעול דלת הן מפני הזכרת ה' לבטלה בכל חדש על כן תקנו שישבע להבא וחלילה לנו לו' שעתיד להרויח ולהטמין המעות אין לנו לחשוד שום בר ישראל שישבע לשקר אפילו לא יצאה השתא שבועה לשקר מפיו ודוגמא לזה משביעין לכהן גדול שלא ישנה דבר מכל מה שאמרו לו דמן הראוי היה להם להשביעו אחר הקטרתו את הקטורת שעשה כמו שאמרו לו הלאו הכי מעמידין כהן אחר להקטיר כדין אלא ודאי דלא נחשדו ישראל לישבע לשקר אפילו אין עתה יוצאה השבועה לשקר מפיו לא כן כאן מיירי שטען עליו בריא שלשקר נשבע ודוגמא לזה פסק מר"ן בס"ו ע"א דאפילו פטרו מחר"ס עכ"ז לא מהני יעו"ש ופירש שם הסמ"ע הטעם שיאמר לו לא האמנתיך לגזול אותי הרי לפניך אפילו האמינו מלקבל חר"ס אם חזר וטען עליו שגזלו בבירור צריך הוא לקבל חר"ס מטעם שכתב הסמ"ע וגם כאן כן:
אלא דלפי זה רואה אנכי דגם באותו דין דסי' צ"ט אם יטעון המלוה על הלוה טענת ברי דאיהו ידע ביה דהרויח והטמין המעות ולא נתן לו דיזקיקו עוד לישבע שבועת הגאונים וזה צריך לי עיון דנראה מהתם דאם כבר נשבע נפטר ושוב לא ישבע בין בטענת ספק בין בטענת ברי על כן צל"ע וק"ל:
שוב התבוננתי וראיתי להרב הנז' שכתב עוד פסקא אחרת אחר דבריו הראשונים וחזר עוד בשניות וכתב דברים הראשונים אלא שבשניים הוסיף לומר דדברי הרשב"א שפסק כאן הם במחלוקת שנויים יע"ש דהעלה לדינא כדינא דסי' צ"ט וכתב דמה שכתב מר"ן כאן בשם י"א לבד וסתם כוותייהו מדי פלוגתא לא יצא והלכה היא כסתמא דס' צ"ט וא"כ גם בשנים שנתעצמו בדין הדין הוא דאין צריך לישבע לפי דבריו יעו"ש. והביא משם כנה"ג שגם מר ניהו רבה כתב דהרשב"א והרא"ש פליגי בפלוגתא דרש"י ור"ת שהביא מר"ן דסל"ד אם בשבועה דלהבא נעשה חשוד וכו' ומזה הוקשה לו על מר"ן למה בסל"ד ובספ"ז הביא מחלוקת ובסי' צ"ט סתם דמהני שבועה להבא ולא באר דלמ"ד לא נעשה חשוד לא הויא שבועה וצריך לישבע כל שלשים יום ע"כ וכתב הרב הנז' דלפי מ"ש ניחא ואף למה שכתב הרב כנה"ג דזה תלוי בפלוגתא דסל"ד הרי מצינו בסל"ד פסק בסתם דהוי חשוד ש"מ דהויא שבועה ובסי' צ"ט חזר וסתם דהוי שבועה ולא הויא סברת החולקים הכי נקטינן והוסיף עוד וכתב וז"ל הן אמת דלפי דברי כנה"ג עדיין יש לדקדק למה בספ"ז לא הביא כי אם סברת החולקים וכו' לבד דמחזי דדעתיה לסתום כסברא זאת ולפי הכלל המסור קשיא הלכתא אהלכתא והרב כנה"ג חשיב ליה ההיא דסי' פ"ז בבדי הנך שהביא מר"ן בפ"ל ולא קשיא כי אם מס' צ"ע ותרץ דלישנא דהרמב"ם נקט מ"מ אף לדעתו ז"ל הלכה כסתמיות מר"ן דתועיל שבועה להבא ואף לכתחילה צריכים לעשות כן ומילתא בטעמא. אלה היו דברי הרב ברי"ת אבו"ת סוף דבר בראותי דבריו אלו האחרונים שגם הרב החבי"ב כך דעתו דשוים הן אלו השבועות ולא כמ"ש שעלה על דעתי לחלק א"כ בטלה דעתי וקם דינא כדבריו דאם שנים נתעצמו ונשבעו עלתה להם שבועתם ושוב לא ישבע ודלא כי"א שכתב מר"ן כאן וק"ל:
ש"ע סי"ז. במור"ם י"א דשבועת וכו' ולא ראיתי נוהגים כן עכ"ל עיין להרמ"ך דפירש לדברי מור"ם אלו ז"ל ר"ל לא קיימא לן הכי כ"כ הסמ"ע סקכ"ג ולי נראה דדוקא שישבע במנין אבל ביום הכניסה נוהגים גם בזמנינו וכן נראה ממ"ש מור"ם סימן ק' וז"ל אבל אין נותנים וכו' אלא ביום הכניסה ראשון ישבע עכ"ל וק"ל:
סמ"ע סקס"א. וחבירו תובע וכו' דמשמע על הנשבע ועל המשביעו וכו' הנה מלשון זה של הסמ"ע נראה דבא לפרש דמר"ן ס"ל כדעת רש"י בשבועות דשבועת ה' תהיה בין שניהם היינו שחלה עליהם ושניהם נענשים בה יעו"ש ואם כן יש להקשות למה הסמ"ע הרחיק עדיו הוה ליה ליתן טעם כמ"ש רש"י עצמו משום דהתובע הו"ל לדקדק שלא ימסור ממונן ביד מי שאינו נאמן וכו' יעו"ש בב"י שהביא דברי רש"י יעו"ש וראיתי להרב חת"ס ס"ל שייסד ע"פ מילתה דמתאמרה בפום עמא דבר דאפילו שבועת אמת עבירה היא יעו"ש ובזה כתב שיש ליישב דברי הסמ"ע משום שיש להקשות דלצד שהנתבע יכול להיות שרוצה לישבע באמת היאך אמרינן סורו נא מעל אהלי הרשעים הרי הנתבע רצינו לישבע באמת והיאך מן הספק קרינן ליה רשע אלא דלפי מאי דרגל על לשוננו דשבועת אמת גם היא עבירה לזה נמי קרוי רשע דהוה ליה להשוות עצמו עם הלוה ולא ישבע כלל יעו"ש ואני ראיתי ולא אבין דהיכא נרמז זה בדברי הסמ"ע הרי כל דברי הסמ"ע אינם אלא כנגד המלוה שהרי זהו דבריו הוה ליה להשוות עמו באופן שלא יגרום שהשבועה תצא מפיו של זה על ידו וכו' ואולי שמא כך כוונתו דנתן טעם למלוה משום דהוה ליה להשוות עצמו כדי שממנו נבין דגם הלוה הוה ליה להשוות כדי שלא תצא השבועה מפיו אפילו היא באמת אלא דזה אינו נוח לי דיש יד הדוחה לדחות דלא חייבו למלוה להשוות אלא משום דהלוה נשבע לשקר אבל במקום שהלוה רצונו לישבע באמת לא נרמז מזה בסמ"ע דמחייב הלוה להפסיד מממונו ולהשוות עצמו סוף דבר אין ישוב לקושיית הסמ"ע בזה וי"ל וק"ל:
ועיין להרב דמש"א ז"ל שכתב וז"ל פשוט דבין לדברי רש"י הנז' בין לדברי הגהו"ת משם התוס' שהביא הרב"י דוקא כשחבירו תובע את חבירו אבל אם הוא תובע את היורש קטן דב"ד משביעין אותו אין לומר דמה להם לעשות וכל כיוצא בזה ואפשר דהסמ"ע גם הוא כיון לזה אך שקצר יעו"ע וק"ל:
ש"ע ס"כ. משביעין אותו וכו' ע"ד ב"ד ע"כ. עיין להרב גוא"ל זלה"ה בס' זה סקט"ו וז"ל שכתב מחויב שבועה שקפץ ונשבע חוזר ונשבע ע"ד ב"ד ר"ת עיין אלשיך קצ"ט עכ"ל אכן ראיתי להרב תוש"י ח"ב סנ"ד שהאריך והעלה דלא בעינן לומר ע"ד ב"ד אלא במי שנשבע בלי חיוב הב"ד אבל אם אחר שחייבוהו ב"ד נשבע הגם שלא אמר ע"ד המב"ה וע"ד הב"ד ודאי דעל דעתייהו נשבע יעו"ש וא"כ דברי הגוא"ל הנז' משם ר"ת איירי בקפץ קודם שיחייבוהו ב"ד ודו"ק:
ש"ע סכ"ב. כל מי שנתחייב שבועה יש לו להחרים וכו' עיין מה שכתבתי לעיל סימן ס"ח משם הרב פתח"י תשוב"ה דיש מקומות שאין מחרימין יעו"ש אכן מדברי הטו"ז כאן לא כ"כ ע"ש:
ש"ע סכ"ג. כל שבועה מן הדין בפני הלה וכו' עיין להכנה"ג ספ"ז סע"ו דלא אמרינן דבעינן שישבע לפני התובע אלא שבועה על טענת ודאי אבל חרם הבא על טענת ספק א"צ לישבע לפניו ולכ"ע מי שנשבע נשבע ע"כ והביא דבריו הרב כר"ח ח"א סימן נ"ה יעו"ש ועיין ויאמ"ר יצח"ק סמ"ג ודו"ק
ש"ך סקמ"ז. ואז אין וכו' וצריך לימוד ע"כ עיין להרב ויאמ"ר יצח"ק ח"ב ס' ששם פסק של גדול אחד דיהיב טעמא ותבלין לזה שתקנו לה שתשבע בפני היתומים כדי שתראה אותם ותחון עליהם ועיין שם מעשה שהיה ועלתה תועלת גדולה על ידי זה יעו"ש שוב בא לידי ספר חכמ"ת שלמ"ה הנדפס עם הש"ע וראיתי לו בסימן זה סי"ג שגם הוא מחלק דיתומים שאני יעו"ש:
סמ"ע סקע"ד. אמרת ליתן וכו' משום דבהני אם יאמר וכו' לדעתי היה יכול למצוא אופן אחר והוא על פי מה שפסק לקמן בסקכ"ו ס"ב דאין המומחה משתעבד לשלם לנמחה אלא אם יש בידי מעות המומחה הלאו הכי לא יעו"ש וא"כ בכאן הוה יכול לומר כגון שהמומחה אומר להד"מ דהייני לא המחהו הממחה כלל דבזה הוא פטור דאפילו אם יודה ויאמר שהמחהו אין עליו חיוב ממון דהא יכול לטעון שאין בידו כלום יעו"ש בס"ב וסי"ג אלא נראה דלא רצה למינקט הך בבא משום דשם לא הוי מילתא פסיקתא דהא שם בעינן עד שיאמר שאין בידו משל הממחה כלום דאם יש בידו משל הממחה אלא דאומר לא הד"מ לא המחהו מעולם בזה ודאי דחייב לישבע על כפירתו וא"כ שם צריך לברר ולשאול תחלה אותו נתבע אם יש בידו משל ממחה או לא ועל זה נדון בכפירתו אם הוא יש בידו משל ממחה א"כ הרי זה חייב בהודאתו אם יודה וחייב שבועה על הכפירה שלא המחהו ואם אמר אין בידו אזי נדון שהוא פטור מתביעת הכפירה דהא אפילו אם יודה לא יתחייב ממון דהא אומר שאין בידו משל ממחה כלום
דודאי אין לנו לומר דמה שאמר אפילו אם יודה לא יתחייב ממון פירושה הוא אפילו יהיה בידו ממון הממחה יהיה פטור מן הכפירה הואיל ואפילו יודה יכול לטעון שקר ויאמר שאין בידו משל ממחה דזה לא יתכן דהיכא דהודה שיש בידו משל ממחה והוא כפר שלא המחהו ודאי יש לחייבו שבועה הואיל ולפי האמת אם יודה יתחייב ממון וא"כ הואיל ובאותו אופן יש בו צד דחייב על הכפירה ויש בו צד שפטור על הכפירה לכך לא נקטה כלל גם בלאו הכי שם אין עליו חיוב שבועה כי אם חר"ס הואיל ואין המומחה יודע וכל טענתו כנגדו היא טענת ספק וא"כ הדר דינא כההיא דמור"ם דאפילו יודה לא יתחייב כלום וק"ל:
ש"ע סז"ך. מי שנתחייב שבועה וכו' אבל צריך לקבל חר"ס וכו' יש לדקדק דדין זה מיחזי דסותר למ"ש לעיל סכ"ה דשם פסק כל הטוען טענה שאפילו אם הודה לא יתחייב ממין אפע"פ שכפר אין מחייבין אותו לא הס"ת ולא חר"ס וכו' וכתב שם הסמ"ע סקע"ב לא יתחייב ממון אפע"פ שהוא מחייב בהודאתו ע"כ א"כ זה סותר למ"ש מור"ם דצריך לקבל חר"ס והרי גם כאן אי הוה מודה לא הוי מתחייב כי אם שבועה ומטעם זה לא מחייבינן ליה לישבע וכמ"ש הסמ"ע ספ"ה ואולי יש ליישב דכאן הואיל והוא מודה שהיה מחויב לו שבועה אלא שאומר כבר נשבע מחזי כדררא דממונא והטילו עליו חר"ס לפחות. עוד י"ל ודו"ק: