פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא
סימן פא
ש"ע ס"א אמר לחבירו וכו' משטה הייתי בך נאמן ע"כ עיין להרב מאמ"ר קדישי"ן ולהרב גוא"ל זלה"ה שכתבו משם תשו' הרא"ש שאם הודה בסך מה ובחלק מהסך ההוא אינו יכול לומר משטה. גם על השאר אינו יכול לומר משטה יעו"ש במ"ק סקט"ו ובגואל סק"א וק"ל:
גם עיין להרב מ"ק סקט"ו שכתב וז"ל הרדב"ז בהקדש לא שייך לומר משטה ולא שלא להשביע עכ"ל אבל ראיתי להרב גוא"ל סקי"ז שהביא גם הוא סברת הרדב"ז וסיים עלה וז"ל ונחלק עליו הרב כ"ה בס' ל"ב דין כ"ח הגהו"ט עכ"ל:
גם עיין להרב גוא"ל שם שכתב משם מהר"ם אלשקר ז"ל שאם טען על חבירו שהזיקו והודה לו בפני עדים לא שייך השטאה ע"כ יעו"ש:
ש"ך סק"ז אבל שכ"מ וכו' והכי מוכח ממה שהוכיחו וכו' דטענין ליורשים וכו' ואי כדברי ב"י מאי מוכחין וכו' וי"ל בדוחק וכו' פירוש דבריו הכי הוא דהרא"ש והמרדכי הוכיחו דטענין ליורשים הכוונה במי שהוא בריא והודה בלי אתם עדי ואח"כ מת דיכולים ב"ד לטעון ליתמי אביהן כיוון להשטות והוכיחו כן מש"ס ס"פ גט פשוט דבעי אי אדם משטה בשעת מיתה והכוונה היא לטעון ליתמי זהו הוכחתם ועל זה קא מתמה הש"ך דלפי דעת הרב"י מהיכן מוכח להרא"ש והמרדכי הכי דילמא פירוש דתלמודא הוא דבעי אם אדם משטה בשעת מיתה. היינו לענין שאם עמד ואמר משטה הייתי אם דבריו קיימים אם לא או אפילו לטעון ליורשיו אם עמד וטען כן ואח"כ מת וכו' אבל כל היכא דלא אמר איהו גופיה משטה הייתי דילמא לא טענינן ליתמי כן ואפילו בבריא דהודה בלי אתם עדי נמי הכי דכל זמן דלא טעין איהו אנן לא טענין ליתמי וא"כ לפי דעת הרב"י מנ"ל להרא"ש והמרדכי דבבריא טענין ליתמי זהו קושיית הש"ך על הרב"י ועל זה סיים ויש ליישב ולדעתי נראה דהיישוב הוא דאפילו אי אמרינן דפירוש התלמוד כך הוא עכ"פ אתי שפיר הוכחת הרא"ש והמרדכי והוכחתם היא דהואיל ומצינו להתלמוד דלא מבעיא ליה אלא לענין שכ"מ אי משטה או לא אפילו אי מפרשת לה דכוונת התלמוד למבעי על היכא דעמד איהו עצמו וטען משטה קא בעי אי עביד איניש להשטות שעת מיתה או לא עכ"פ אפילו לפי פירוש זה הוכחת הרא"ש והמרדכי קיימת דעד כאן לא קמבעיא ליה אלא אם הי' שכ"מ ועמד וטען כן דון מינה דבבריא שטען לא מבעייא ליה ופשיטא ליה דמקבלין טענתו מטעם דעשוי אדם להשטות בחבירו בעודו בריא וא"כ הואיל והיא מילתא דפשיטא ולא נכנס בסוג הבעייא א"כ ודאי דטענין ליתמי כל מאי דמצי אבוהון למיטען הואיל והוא מילתא דשכיחא בבריא וא"כ אין כאן קושייא על הרב"י דלכל הפירושים הוכחת הרא"ש קיימת. הרחבתי כאן הדברים לצאת דעת אחרת ודו"ק:
ש"ע ס"ד. יש מי שאומר וכו' שוב אינו יכול לטעון טענת השטאה ע"כ מצד הסברא נלע"ד דטענת להשביע אפילו תפוס מממונו יכול לטעון טענת השבעה דבשלמא בטענה של השטאה הואיל ואינה שייכא אלא בעל ידי תביעה וא"כ ראובן זה שהודה לשמעון שבא לתובעו לא הו"ל להודות לו להשטות בו הואיל ורואה שבא לתובעו ותופס מממונו לא הו"ל להודות לו על סמך לומר להשטות נתכוונתי אבל טענת השבעה שהיא שייכא דוקא שלא על ידי תביעה יכולים לומר דאפילו תופס ממון הנתבע יכול לומר שלא להשביע את עצמי נתכוונתי ומה שלא חששתי על ממוני התפוס בידו משום דמידע ידיע לי דאין לו בידי ומעולם לא תבעני. לא חשדתי בו שיתפוס ממוני בשביל מה שהודיתי שלא להשביע את עצמי ולכך האמנתי בו להודות לו לסלק ממני השבעת עין אך חלוק זה לא יוצדק אלא לפי לשון הטור ולפי מה שפירשו הסמ"ע סקי"ג שכתב דתפוס היינו אפילו בתפוס כבר. בזה הוא דיש לחלק כמו שאמרן אבל לפי דעת הלבו"ש שהביא הסמ"ע שכתב דאיירי דוקא שתפסו בשעת התביעה. וגם לדעת הסמ"ע נמי לדעת הטו"ר פשוט הוא דמכ"ש הוא דמהני בהלך ותפס בשעת התביעה דלא מצי למיטען השטאה באופן זה שהלך ותפס בשעת ההודאה ודאי לא יוצרך לחלק בין השטאה להשבעה דגם השבעה לא יוכל לטעון דגם בזה אנו אומרים לו הואיל וראית שע"פ הודאה שלך הלך ותפס משלך לא היה לך להניחו לתפוס ומדהנחתו לא להודאה של השבעה נתכוונת וא"כ בהא סלקין ובהא נחתין דאם היה לו כבר בידו והודה לו יש לחלק בין השטאה להשבעה ואם הלך ותפס אחר ההודאה והניחו לתפוס ודאי לא שני לן בין השטאה להשבעה:
שוב ראיתי להגוא"ל סק"ט שכתב משם הרב ב"ש ל"ו דכמו שאין יכול לטעון השטאה בתפס. כך אינו יכול לטעון השבעה יעו"ש אך לא זכיתי לראות מקורן של דברים בספר הנז' לידע אם דעת הרב היא כדעת הלבו"ש דוקא או אפילו כדעת הסמ"ע ודו"ק:
ש"ע סי"ד. לא תבעו שום אדם אלא הוא בעצמו הודה דרך הודאה בפני עדים מנה לפלוני בידי וכשתבעו אמר ליה אין לך בידי כלום שלא הודיתי אלא שלא להשביע את עצמי נאמן עכל"ה ואם כשתבעו אמר לו לא היו דברים מעולם אי מהנייא ליפטר או לא. נראה לע"ד דכמו שבמקום שיכול לטעון משטה מהנייא טענת להד"מ כמ"ש ס"א כך הוא הדין במקום שאינו יכול לטעון משטה ויכול לטעון שלא להשביע מהנייא נמי להד"מ דזיל בתר טעמא. למה במקום השטאה מהנייא להד"מ משום דמילי דכדי לא דכירי אינשי כמ"ש מר"ן ס"א יעו"ש וא"כ גם כאן הואיל והודאתו לאו הודאת חיוב היא ויכול לתלות בהשבעה א"כ הדרן למילי דכדי לא דכירי אינשי:
וגם זה ג"כ נראה הסמ"ע בס' זה סקמ"ז דשם כתב מר"ן וז"ל אבל אם טען משטה הייתי בו או לא היו דברים מעולם או שלא להשביע את עצמו וכו' וכתב הסמ"ע שם ר"ל שטען כל חד כדשייך לו דהיינו כשהודה על ידי תביעה טען שלהשטות הודה וכשהודה מעצמו טען שלא להשביע הודיתי וכ"כ הרב"י ז"ל וטענת להד"מ דמהני היינו דוקא כשלא הודה הודאה גמורה וכו' מלשון זה יתברר לך דלא חש הסמ"ע לחלק בדברי מר"ן אלא טענת השטאה וטענת השבעה דהשטאה בנה אותה על מי שתבע לחבירו וטענת השבעה על המודה מעצמו אבל טענת להד"מ לא נטפל לפרשה אמאן קאי הואיל ותוצדק אתרוויהו וכן נראה ג"כ מדברי הש"ך כאן סקל"ז שכתב וז"ל והוא טוען טענת שלא להשביע אף שבועה אינו צריך וה"ה אם טוען משטה הייתי בך או אפילו אינו טוען כלום טענין ליה שכוין להשטות וכו' הרי לך במקום שאינו טוען דהיינו אומר להד"מ אנן טענין ליה ודוק היטב וק"ל:
שוב ראיתי שטרחתי בכדי דדין זה הרי הוא מפורש לקמן בש"ע סכ"א יעו"ש וק"ל:
ש"ך סקס"ט. וכן אם יטעון וכו' והא דכתב הרב לקמן וכו' עיין להטו"ז סו"ס פ"ב שתרץ לקושייא זו באופן אחר וגם הש"ך עצמו בס' פ"ה סק"ב תרץ שם כתרוצו של הטו"ז ועיין בס' מאמ"ר קדישי"ן סימן פ"ב שדחה מה שתרץ הש"ך כאן וקלסיה לתירוץ הטו"ז והש"ך שלשם יעו"ע וק"ל:
ש"ע ס"ל. המתעסק בשל חבירו ונותן לו ריוח וכו' אי יהיב ליה רווחא באפי סהדי אי נמי מודה ליה דכי יהיב ליה לשם רווחא יהיב לאו כל כמיניה למיחשב ליה השתא לשם קרנא אבל אי יהיב. ליה בסתמא משתבע דלא רווחא. ויחשוב מה שנתן בקרן ויש מי שאומר וכו' עכ"ל. הנה ידוע דכללא הוא דקי"ל כל היכא דמר"ן מביא איזה סברא בסתם ואח"כ המחלוקת כגון נדו"ז שמביא סברת הטו"ר ובע"ל התרומו"ת משם בעל העיטו"ר בסתם ואח"כ מביא סברת הראב"ד ז"ל בשם יש מי שאומר וכו'. ודאי דכסתמא דמר"ן קי"ל ובפרט דכן מצינו בש"ע ביור"ד סקע"ז ס"כ לא הזכיר מסברת הראב"ד כלום וסתם סתומי כסברת בע"ל התרומו"ת ובעל העיטו"ר יעו"ש. א"כ פשוט דהכי נקטינן ובפרט אם תהיה העסקא בשטר אלבא דכו"ע אפילו הראב"ד יודה דאינו נאמן לומר שדקדק חשבונו ולא מצא אח"כ ריוח דהואיל ויש לו שטר על הקרן פשוט דאפילו אמר לו בינו לבינו דלשם רווחא נתן ליה הוי כאלו אמר אתם עדי דהיה לו לחשוש שמא יבוא להוציא ממנו הקרן בעל כרחו מכח השטר שבידו וכמ"ש כל זה הש"ך סקע"ז ואפילו דעדיפא מינה אם היו יהיה ההכחשה ביניהם דהמלוה אומר לשם ריוח נתת בידי והלוה אומר דבסתמא נתתי בידך או משום קרן הואיל ויש שטר על הקרן הדין עם המלוה ויכול לגבות בשטרו הקרן וכמ"ש מר"ן בסעיף ל"א ובש"ך סקע"ז יעו"ש ודו"ק:
אלא דכל זה בנותן עסקא לחבירו סתם שאינו נותן לו מן הריוח אלא עד שרואה אם יש ריוח או לא בזה היא המחלוקת אבל בעסקות דידן שנותנים בזמנינו שכותבים בהם שנתחסד הנותן עם המקבל שאם ירצה ליתן לו סך כו"כ בכל חדש בעד חלקו בריוח אזי מחל לו במותר הריות הלאו הכי ידקדק חשבונו על הדרך הנ"ז בזה הייתי רואה לעט"ר הרב המופלג מו"ח כמוהר"ר יש"א ברכה זלה"ה שהיה דן שאפילו נתן הפירות בעדים ביום האחרון כשהיה טוען שלא הרויח היה המקבל נשבע ומנכה לו מה שנתן. מן הקרן וכן ראיתי בפסק אחד שכתב כמוהר"ר יוסף בירדוגו זלה"ה ביד אדם אחד שאחר שישבע ינכה לו מן הקרן אפילו מה שכבר נתן לו מן הריוח ויהב בה טעמא משם הראשונים דהני עסקות דידן שקרוים שטר דלפירות שמתחסד הנותן עם המקבל לתת לו סך קצוב בכל חדש בעד חלקו בריוח וחזינן שפורעים הריוח מדי חודש בחודשו או אחר זמן מה אנן סהדי שמה שנותן הוא קודם החשבון הואיל ומדי חודש בחודשו הוא פורע לא עביד איניש לדקדק חשבוני בכל עת וזמן וא"כ אפי' תהיה העסקא בשטר אנן סהדי דאפילו נתן לו לשם רווחא לא מן הריוח נתן ומסתמא כל מה שנתן נתן מן האמצע וסמך על יום אחרון עד עת בואו חשבון:
וראיתי לסיפרי דווקני דכתבי בשטרי עסקות דפירות דידן שהתנה הנותן על המקבל שלא יתן הפירות עד שידקדק חשבונו ויראה אם הרויח. ואם יצא לטעון טעון המקבל שנתן לו קודם החשבון אינו נאמן יען שכך קבע"ע זהו מה שכותבים ובאמת לפי האי פסקא דמר"ן דס"ל דאם נתן לו לשם פירות אין יכול אח"כ לחזור לנכותם מן הקרן למה צריך האי תנאה הרי כל שאמר לשם ריוח שוב אינו יכול לחזור אח"כ לומר שלא הרויח אלא ודאי דסוגיין דעלמא אזלי בהני עסקות דפירות כסברת הראשונים דכתבנו משמיה דמהרי"ב ז"ל לעיל:
ולדעתי דעת הדיוט נראה דטוב וישר לכתוב בהני שטרי עסקות שהתנה הנותן על המקבל שיהיה נאמן הנותן לומר דלשם רווחא יהיב ליה ואל תשיבני ממה שכתבתי לעיל דבלאו הכי אפילו לא התנה הרי הוא נאמן לומר דלשם רווחא קבל הואיל והמלוה הוא בשטר כמ"ש מר"ן סל"א והש"ך סקע"ז יעו"ש זה אינה קושייא דדברי מר"ן איירי באופן שנתן לו הריוח ואח"כ בא לתבוע הקרן דידיה ולא היה הלוה יכול לטעון שום טענה לא פירעון ולא הפסיד כגון שהיה איזה אופן שאינו יכול לומר שהפסיד כגון שתכף לנטילת הריוח ממנו בא להפריד השותפות אבל בשטרי עסקות דידן שהם באופן שיכול לטעון שהפסיד מן הקרן כגון שנמשך השות' אח"כ ויכול לטעון שהפסיד אח"כ הרי נאמן לומר שלא נתן לו לשם ריוח במיגו שיטעון שהפסיד מן הקרן סך מה בענין שיגיע לו לנותן חלקו בהפסיד כנגד מה שנתן לו לשם ריוח לפי דברי הנותן והגם דלפעמים לא יגיע לו בחלקו בהפסיד כנגד מה שנתן לו כבר עכ"פ יהיה נאמן לומר שנתן לו לשם קרן או בסתמא כנגד מה שיהיה מגיע לו בחלקו בהפסיד אם היה טוען שהפסיד כל הקרן על זה טוב וישר לתקן לכתוב לו שהאמינו לומר שלשם רווחא נתן לו ואזי אפילו יצא יצא לטעון שהפסיד מן הקרן הדין הוא דמחשבין מזמן שקבל העיסקא עד עת בואם לדין ונחזי כמה ממון לשם ריוח נתן לו ומחשבין הריוח שנתן לו כנגד החודשים מיום קבלת העסקא ומנכין אותם חודשים. ואמרי' שבאותם חדשים לא היה ודאי שום הפסד הואיל וכבר התנה עליו שלא יתן עד שיחשוב וגם האמינו שלשם הריוח נתן וא"כ נחזי אנן אי האי פסידא דטעין השתא היא מאותם חודשים שכבר פרע עליהם הריוח ודאי אינו נאמן הואיל ופרע עליהם הריוח הרי הודה שלא היה שם הפסד וכפסק מר"ן כאן וביור"ד סי' קע"ו ואם היו יהיה ההפסד אחר אותם חודשים שכבר פרע עליהם בזה יבואו חשבון על ההפסד:
אלא דכעת צל"ע אם ידוע הדבר שבאותן הימים שפרע עליהם הריוח היה ריוח גדול ומאותו ריוח הגדול לא פרע המקבל לנותן כי אם לערך אחד למאה כמו שהתנו ביניהם ובחר אותן הימים הפסיד המקבל ובא לחשוב חשבונות ולנכות לנותן מן הקרן חלקו הנוגע לו בהפסד הקרן לשליש או לרביע כפי מה שהותווכו ביניהם בזה יש להסתפק אם יכול הנותן לומר למקבל עכשיו שבאת לדקדק עמי החשבון א"כ תחשוב מיום נתינתי לך העיסקא עד היום הזה דלכשתצרף הכל יתמלא הקרן ויכול להיות שיעלה לו קצת ריוח ולא לחשוב ימים הראשונים לבדם שתסלקני בערך אחד למאה ואתה תטול ממון רב ובימים האחרו' תדקדק עמי החשבון ותפסידני ממון רב זה אינה תורה. או יוכל המקבל לומר שהימים הראשונים יפלו הואיל ופרעתי לך דורו למאה ואני זכיתי במותר דהוי כאלו כבר חלקנו באותם הימים ואח"כ כאלו חדשנו עסקא אחרת והפסדנו אח"כ והקרוב לדעתי לומר דהדין עם הנותן בלי שום פקפוק ומחשבין מיום הראשון עד יום פרידתם וראיה לזה דהא אותה חלוקה שיאמר דהוי כאלו כבר חלקנו לא מקרייא חלוקה הואיל ולא חלק בפני שלשה שמאים כמ"ש מר"ן סי' קע"ו סי"ח דכל שלא חלק בפני שלשה שמאים לאו חלוקה היא והגם דכאן היה הנותן מקבל ממנו הפירות לא אמרינן דהואיל וקבל כאלו גילה דעתו דכחלקו דמי וניחא ליה באותה חלוקה אלא דיש לומר דהסברא נותנת דעכשיו כל אחד נוטל מה שמגיע לו בחלקו בריוח. והשוטפות לא פסקה מיום העסקה עד יום אחרון עת פרידתם ואם יתרצה המקבל לשלם כפי מה שנתחסד טוב הדבר הלאו הכי צריך לחשוב מיום הראשון עד יום פרידתם זהו מה שנלע"ד לפי שעה עד שאעיין בדבר:
אחרי מופלג הייתי מדבר עם מר דיינא כמוהרי"ב נר"ו וכה דבר אלי האיש דלא כן היא סברת הרה"ג המלאך ר"ב זלה"ה אלא ס"ל דמה שאכל אכל ולא יעשה עמו חשבון מזמן שלא פרע עליהם הריוח וטעמו הוא הואיל ונתחסד עמו לתת בכוחו"ח כו"כ והוא יזכה בשאר כשפרע לו בכל חודש הוה ליה כאלו חלקו על אותם חודשים וחדשו שותפ' אחרת זהו תוכן סברתו:
ואנא זעירא כששמעתי ממנו הדברים היו קשים בעיני על מי ועל מה דהא אפשר לומר דלא נתחסד הנותן עם המקבל אלא על כל ימות השותפ' אבל לברר לעצמו חודשים שיש בהם ריוח ויסלק חבירו בדבר מועט ובחודשים שיש בהם פסידא יאמר לו בואו ונחלוק נראה דזה אינה סברא:
והן היום נזדמן לידי ספר דמש"ק אליעז"ר בס' קע"ה ס"ח ושם ראיתי לו שכתב וז"ל שם בשם מהרי"ק שורש ק"ד דאף דאין השו"ת יכול ליקח הריוח קודם הזמן של חלוקה מ"מ אם התנה שמיד שיהיה איזה ריוח יחלקו תכף אף שיהיה עדיין בשותפ' והנה חלקו איזה ריוח ואח"כ עשו סחורה והי' הזיק אין אומרים שיחזרו הריוח למלאות הקרן אלא מה שחלקו חלקו כיון שהתנה עכ"ל א"כ נראה דדברי הרב מוהר"ב ז"ל עמדו ונצבו דגם בשטרי עסקות דידן שמתנים לתת לו ריוח בכל חודש הוי כאלו חלקו:
אלא דעומד לנגדי מה שראיתי להרב או"ת שהביא דבריו הרב ברי"ת אבו"ת בס' קע"ו ששם מקשה פסקי מר"ן אהדדי ג"כ מאי דפסק בס' צ"ג כהרמב"ם ובסימן קע"ו פסק כהרמ"א כידוע קושייא זאת לכל מפרשי הש"ע, והביא שהרב או"ת תרץ דהרמב"ם ז"ל איירי בחלקו כבר הרווחים ודקדק כן מלשון הרמב"ם אבל מביתו אינו משלם לכו"ע וכסתם דברי הרמ"א ע"כ יעו"ש וא"כ מזה נשמע דאפילו חלקו בעמוד והחזיר קאי ואם האמת הוא דמה שאכלו אכלו ואח"כ הוי שותפות אחרת למה יחזיר הרי כאלו נשתתפו שותפות חדשה האם נאמר שאם הרויחו בשותפות מקודם לזה ישלם בשותפות השנייה הרי לא קרב זה אל זה אלא ודאי לדעת האו"ת דהואיל ועדיין משותפים הוי מה שאכלו עדיין לא זכו בו ובעמוד והחזיר קאי ואמרתי אני ללבי דאפשר דמהרי"ק עצמו שהביא הרב דמש"ק אליעז"ר לא דבר לענין זה דהיינו כגון נדו"ד דהוי כאלו חלקו או לענין אם יהיה בכיס מנה לזה ומאתים לזה יחשב ליה כאלו חלקו לענין דלא לשלם מביתיה אלא דיכולים אנו לומר דמוהרי"ק דבריו הם בהיו שניהם שוים בקרן וקי"ל רווחא לקרנא משתעבד ואין שום אחד מהם יכול ליטול הריוח אלא זו שהתנו בניהם יכולים לחלוק הריוח קודם הזמן ואם אח"כ נחסר מן הקרן אין צריך כל אחד להניח מה שאכל למלאות הקרן ויהיה הקרן מרווח אלא מה שאכלו אכלו אבל לענין אם היה לאחד מנה ולאחד מאתים ואכלו מה שאכלו ואח"כ הפסידו הכל יכולים לומר דמהרי"ק יודה לסברת האו"ת ובעמוד והחזיר קאי ולא הויא חלוקה וכן לענין נדו"ד אפשר דמהרי"ק ז"ל אתי כסברת זאת שכתבתי אני בעוניי:
שוב ראיתי ביור"ד סימן קע"ז סימן ל"ד ששם פסק מר"ן המקבל עסקא מחבירו והפסיד ולא הודיעו אלא נתעסק ומילא הקרן אינו יכול לומר תפסיד חלקך מן ההפסיד אלא יתמלא הקרן מהריוח וכו' וסיים מור"ם על זה וז"ל ודוקא שלא הודיעו אבל אם הודיעו ואמ"ל לא אעסוק עוד עד שנפלוג לעתיד בריוח ולא יהיה הריוח משועבד לקרן הרשות בידו דהא יכול לחזור בו אימת, שירצה ע"כ. הרי לך דאם הודיעו שהפסיד ואח"כ אומר יהיה משועבד בריוח דבריו קיימים וכאלו חלקו דמי וא"כ גם נדו"ד שנתן הפירות הוי כחלקו וזה טסקא אחרת והגם דשם נאמר ואמר לו לא אעסוק עוד עד שנפלוג בריוח ופירשה שם הש"ך דהיינו אמר לו לא אעסוק עד שתקבל עליך בריוח מהיום הזה ולא יהיה הריוח משועבד לקרן ע"ש ובכאן לא אמר לו שום דבר כלל אלא פרע הפירות בשתיקה הרי החילוק מובן מאליו דבשלמא התם הואיל והיה הפסיד בדבר ודאי דצריך לומר לו ולהודיעו שיש הפסיד ומכאן והלאה לא ישתעבד הלאו הכי לא הוי גלוי דעתא דהוי כחלקו השותפ' לבוא חשבון על ההפסיד לבדו ועל הריוח לבדו אבל בכאן דאדרבא יש ריוח וזה בא ופרעו על הריוח של חדשים שעברו הוי כחלקו בפועל אע"ג דלא גילו על העתידות אינו צריך דמשעת שפרעו איגלאי מילתא דחלקו על מה שעבר וזה עדיף מפסק מור"ם ופשוט וקרוב דהמלא"ך ר"ב ז"ל על סמך פסקו ודבריו אמת וצדק:
ודע דמה שכתבתי לעיל דטוב וישר לכתוב בשטרי עסקות שהאמינו לומר דלשם רווחא נתן דוקא לפי מה שהיו כותבים בשטרות נאמנות סתם אבל לשטרי דידן שכותבים שהאמין המקבל לנותן על כל עניני שטז"ו קור"י וכו' ראיתי בס' כר"ח סקפ"ט ששם הביא פסק אחד של כמוהר"ש ן' צור זלה"ה משם מו"ז הגדול הרשב"ץ זלה"ה פסק ארוך בראיות חותכות דמהני גם אם אמור יאמר הנותן שהמקבל הודה לו שיש ריוח ומוצא ממנו הריוח ואפילו נגד היתומים יכול לטעון שהודה אביהם ומוציא מהם מכח הנאמנות שהאמינו אביהם עליו ועל ב"ך אלא דשם הצריך לנותן לקבל חר"ס ואנן בדידן אפילו חר"ס אינו צריך הנותן לקבל הואיל ובשטרי דידן כותבים שהאמינו ופטרו אפילו מחר"ס בכח השח"ך וכמו שכתוב אצלינו זה בכמה מקומות אין כאן מקום להאריך יותר וצוי"ם אמן:
ש"ך סקע"ט. ויש מי שאומר וכו' כתב בתשובת מהריב"ל וכו' ולא מיחוור לי האי פסקא וכו' עיין להרב תוש"י ח"א סכ"א שנשאל בנדון כעין זה שהמקבל הודה ופרע הקרן והריוח ואח"ז באו לידו נכסי הנותן שהוא המלוה ויצא לטעון שמא שנתן לו ריוח ביומי העסקא היה בטעות לפי שהוא כשעשה החשבון לא עלה על דעתו שגוי אחד נושא בו לעסק השותפות ועכשיו כשאגלאי מילתא שגוי אחד נושא בו לעסק השותפ' אגלאי מלתא דמה שנתן לו בריוח היה בטעות ועל זה השיב דאפילו אם היו יהיה ללוה הזה מיגו דפרעתי או להד"מ אינו נאמן וחייב לפרוע דהואיל והודה ופרע הוי כעדים וכתב בסוף דבריו וז"ל ואע"פ שהרב הש"ך סקע"ט השיג על מהר"י ן' לב בנתן כת"י על הריוח דיכול לומר טעיתי וחשבתי שיפרעו בחובות ע"ש ה"מ בנתן כת"י לבד דס"ל להרב דיכול לומר טעיתי נגד כת"י כמו שיכול לומר באתם עדי אף שיכול לומר משטה אבל היכא שפרע גם הריוח גם הרב מודה שם דאינו יכול לומר שום טענה כיון שנתן מעות משום דלא עביד כולי האי מעשה בנתינה אא"כ הוא ברור ואין לאחר מעשה כלום ואפילו לסברת הראב"ד עכל"ה ושוב ראיתי להרב מוהררי"ע זלה"ה בס' בי"ת יהוד"ה ח"ב ספ"ב שגם מור ניהו רבה הכי פסיק ותני יעו"ע ודו"ק:
ש"ך סקפ"א. עי"ל דהתם מיירי בפקדון וכו' לפי תרוץ זה נראה דבא לחלוק על הסמ"ע וס"ל דבהלואה בכל ענין אפילו הגיע הזמן של פירעון ותבעו המלוה ואמר לו שיתן ריוח אפילו הכי פטור דמיחזי כרבית ובודאי דאין להוציא מיד הלוה דיכול לומר קי"ל כנלע"ד וכן מצאתי להרב ברי"ת אבו"ת שהסכים לסברא זו ועיין מ"ש אצלי בס' קכ"א על דברי הסמ"ע כאן ודו"ק ועיין להרב ח"ס ח"מ סקע"ח וק"ל.