אור ברסלב
פעמוני זהב סימן עז

פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא

סימן עז

סימן עו

ש"ע ס"א. שנים שלוו כאחד וכו' ובדין שנים שקבלו עיסקא והיה ריוח בעיסקא אם השותפים נעשו ער"ק או ערבנים לחוד גם על הריוח או נימא דהריוח הואיל ואינו בעולם בשעת קבלת העסקא נימא דאין דין ערבנות על הריוח:

הנה מצינו למר"ן לקמן ספ"א סל"א כתב ראובן נתן מנה לשמעון ולוי להתעסק וכו' ואותו דין הוא מתשובת הרא"ש דס"ל דשנים שלוו נעשו ערבנים לגבות מאיזה מהם שירצה כמ"ש הטו"ר בס' ע"ז ועל זה הקשה הסמ"ע שם על המחבר היאך כתב אותו דין של הרא"ש והוא ז"ל כבר פסק בסע"ו כדעת החולקים על הרא"ש וס"ל דלא נעשו כי אם ערבנים דוקא לענין אם לא מצא לגבות מזה חלקו יתבע חבירו יעו"ש ושם הש"כ יישב קושיית הסמ"ע באופן אחר יעו"ש אך ראיתי להרב זי"ע נאיים זלה"ה בספרו הבהיר סנ"ט דמאן ימאן בתרוצו של הש"ך ותרץ איהו מדידיה וז"ל ולדעתי דעת הדיוט שצריך הדבר לאומרו והיינו שנתכוון לאשמועינן דכי היכי דהן ערבנים בקרן ערבנים נמי לריוח והשתא אם עד עכשיו מודה שמעון שהיה שם ריוח כמו שאמר ראובן שאמר לו שמעון אפילו עדיין לא פרע לו ואין לו מממון השותפ' היה חייב לפרוע לו חלקו וחלק לוי מדין ערבנות והיה יכול לתבוע ממנו הכל ואע"פ שאין הודאתו מחייבתו ללוי עכ"פ הודאתו מחייבתו לפרוע הכל ואינו יכול לדחותו אצל לוי עכ"ל ואח"כ חזר עוד שם בסוף הפסק וכתב וז"ל ולדאתן עלה מיהא נ"ל פשוט דכונת הרא"ש כמו שכתבתי וא"כ בנדו"ד שכתב ער"ק אפילו לא הזכיר הריוח להדייא גם בריוח ע"ק הם ואע"פ שיש לדחות ראיה זאת כיון דלא איתמר בהדייא בלשון הרא"ש יש להביא ראיה לזה מדקי"ל המוכר שדהו בערים וכו' עכל"ה נקטינן מדברי הרב הגדול ז"ל דשנים שקבלו עסקא נעשו ערבנים גם בעד הריוח ואם לא התנו שהם ער"ק אזי דיינין ליהו כערב סתם ואם התנו ער"ק הגם דלא פירשו גם על הריוח אפילו הכי הרי הם ער"ק גם על הריוח:

וראיתי להרב מו"ד נר"ו בס' כר"ח ס"ס ששם הביא מעשה בשנים שקבלו עסקא וטענו שלא הרויחו והוצרכו לישבע ואחד מהם רצה לתת ריוח כפי שהיה כתוב בשטר לפי מה שעושים במקומינו שמתחסד המלוה עם המקבל שאם יתן לו כו"כ בשנה או בחדש מחל לו במותר הריוח ועל זה אחד מן השותפים רצה לשלם חלקו ולא ישבע ונסתפק איהו אם יתחייב לשלם גם חלק הנוגע לחבירו או לא והביא דברי הרב הנ"ז ולבסוף כתב וז"ל וכל זה אם היה ריוח בעולם אבל דא"ך אלא עסק שבועה ביניהם וכמש"ל אין חבירו מתחייב אם רוצה לחבול בעצמו ואחרי כותבי ראיתי מ"ש הש"ך בחומ"ש סקכ"ט סקי"ב שכתב דאין השבח משתעבד אלא בשטר וקנין כמ"ש הוא עצמו ביור"ד סימן ק"ע סק"ד ועיין להרב נתיבו"ת המשפ"ט ספ"א וסקכ"ט דכתב בפירוש דעיסקא הוי שלא בשעת מתן מעות ואינו משתעבד בעד השבת זהו הנלקו"ד עכ"ל הנראה מדברי מו"ר נר"ו דמדברי הרב הש"ך דס' קכ"ט ודיור"ד סק"ע רצה לחלק הדרך על הרב זי"ע ז"ל ולא ישתעבד השותף בעד הריוח הואיל ולא נכתב קנין ושטר עליו דהיינו על הריוח עצמו ולי ההדיוט נראה דכבוד הרב מו"ד במקומו מונח דהא הרב זי"ע ז"ל שם בתחילת פסקו נסתפק שם מעיקרא אם השותף ישתעבד בריוח או לא הואיל והוא דבר שאין לו קצבה ולבסוף כתב דאפילו לדעת הרמב"ם דס"ל אין משתעבד עכ"פ מתחייב בדבר שאין לו קצבה ואפע"ג דהוי דבר שלא בא לעולם ולדעת הרמב"ם אין אדם מתחייב בדשב"ל היינו היכא דעיקר החיוב בדבר שאינו קצוב דומיא דאומנים או מתחייב לזון חבירו אבל היכא דעיקר החיוב בדבר הקצוב מיגו דחל החיוב על הקצוב חל נמי על שאינו קצוב עכל"ה ובסוף דבריו בפסקו הנ"ז כתב וז"ל וכמו דמוכר קרקע לחבירו בעדים ולא פירש האחריות נהי נמי דאחריות דמכר כאלו קבל עליה אחריות דשבח מי קבל עליה אלא דמשים דהא בהא תלייא דשבחא בתר גופא גריר הכי נמי כיון דערבנים הם בקרן אפי' לא פירשו ערבנים נמי בריות כאלו פירשו דאדעתא דרווחא יהיב ורווחא לקרנא משתעבד עכ"ל הרב הצריך והן אמת לכאורה יש לדקדק בדברי הרב במאי דכתב דאפילו לדעת הרמב"ם יודה כאן דמיגו דחל החיוב על הקרן חל על הריוח דמאי שנא דין זה ממחלוקת שהביא מור"ם בס' ר"ג ס"י במי שהחליפו מעות ומטלטלים או מעות בקרקע ביחד דכתב שם די"א הואיל וחליפין אינם קונים במעות נתבטל כל הקנין וי"א כל הקנין קיים וי"א דקיים אצל הקרקע והמטלטלים ובטל הוא אצל המעות והוא הדין אם קנה באיזה דבר המועיל בו קנין עם דבר שאין מועיל בו קנין עכ"ל הרי לפניך דמי שמקנה דבר שמועיל בו קנין עם דבר שאין מועיל בו קנין הוא במחלוקת שנוי ומדברי מור"ם שהביא סברת יש מי שאומר דמועיל בקרקע ואינו מועיל במעות באחרונה נראה דהכי ס"ל לפי הכלל המסור בידינו דבתר בתרא אזלינן וכן היא דעת הסמ"ע סס"א סק"ט יעו"ש דמועיל הקנין בדבר המועיל וכן כתב ג"ך הסמ"ע בס' ר"ג סקי"ט דדעת מור"ם היא כדיעה בתרא דס"ל דהמטלטלים קנה ומעות לא קנה הואיל ומצינו למור"ם דסתם בס' ר"ט ס"ד כדיעה אחרונה הכי ס"ל יעו"ש בסמ"ע וכן היא דעת מוהריב"ו ז"ל יעו"ש בס' וי"צ ספ"ז וא"כ הואיל וההלכה היא דמה שראוי לחול עליו הקנין קנה ומה שלא חל עליו הקנין לא קנה א"כ ממנו נלמד לנדו"ד דהרב זי"ע ז"ל דאפילו נחשוב דנתחייב בקנין ושטר על הקרן ועל הריוח הרי הדר דינו כאלו נתחייב בדבר המועיל ובדבר שאינו מועיל בו חיוב דהיינו דבר שאין לו קצבה אליבא דהרמב"ם וא"כ כיצד נאמר מיגו דחל החיוב על הקרן חל גם על הריוח הרי לענין קנין חליפין לא קי"ל הכי אלא מהני לדבר המועיל בו קנין ותו לא:

והן אמת דדברי הרב אינם צריכים חזוק דכבר הביא ראיות ודמיונות לדבר מהלכות פסוקות דקי"ל דהשותף משתעבד לתת ריוח דהואיל ובשעה שחייב עצמו בקרן חל עליו ועל הנולד ממנו וראיה ממאי דחייב המוכר לשלם קרנה ושבחא ללוקח הגם דשבחא דבר שאין לו קצבה וכן כמה דברים אלא דלגבי דידן קשייא לן מפסק מור"ם דכתבנו דלא אמרינן אגב דחייל על זה חייל על זה א"כ צריך לתת טעם לדעת הרמב"ם דס"ל דבר שאין בו קצבה לא חל חיוב עליה היאך אמרינן מיגו דחייל על זה חייל על זה:

אלא דמוכרחים אנו לומר דכח החיוב עדיף מכח הקנין דהגם דבקנין לא חייל באגב כח החיוב חמור לחול דרך אגב מדמצינו אין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם ועכ"ז אדם מתחייב בדבר שלא בא לעולם וכמ"ש בס"ס ס"ז יעו"ש ובפרט אם יהיה החיוב בדבר שישנו בעולם אלא שאין לו קצבה ודאי דמהני להשתעבד בו אליבא דהרמב"ם בתורת אגב דמשתעבד בדבר שיש לו קצבה וכמו שמצינו להסמ"ע בס' סקי"ט דשם כתב וז"ל דגם הדעה שפסק בהקנה מעות ומטלטלים בק"ס דקנה גם המעות היינו דוקא שהם בעולם שייך בהו קנין דהגבהה ומשיכה משום הכי מהני להו הקנין סודר במיגו דחל על המטלטלים משא"כ בדבר שלא בא לעולם דלא שייך בהו שום קנין עכל"ה. הרי לפניך דיש חלוק בין דבר שיש בו קנין לדבר שאין בו קנין וא"כ גם המתחייב בדבר שאין לו קצבה וכי אותו דבר לא יוצדק בו החיוב מצד הדבר הרי הוא בר חיובא אם היה מתחייב על ידי קצבה אלא דהמניעה היתה מצד שבא להתחייב בלי קצבה וא"כ בזה אם יהיה חיובו אגב חיוב דבר שיש לו קצבה בודאי מהני ועוד י"ל אלא שאין כאן מקום להאריך

איך שיהיה סוף סוף לדעת הרב זי"ע ז"ל הרי מדמינן דין שותפים לדין אחריות דמוכר קרקע בעדים דהגם דלא פירשו אמרינן אדעתה דהכי נחתי להיות ערבנים אקרנא ושבחא דזה בתר זה גרירי וכאלו הוו מפורשים בפירוש תרוויהו וא"כ זוהי דעתו כדאמרן מיגו דנשתעבד בקרן נשתעבד גם בריוח וא"כ בזה סרה תלונת הרב מהור"ר מו"ר נר"ו דכתב דהש"ך בס' קכ"ט סקי"ב וביור"ד סק"ע ס"ד ס"ל דלא נשתעבד בריוח כי אם בקנין ושטר דודאי אף אנן נמי נימא הכי דדעתיה דהרב זי"ע ז"ל כסברת הש"ך אלא דשם הש"ך איירי בבא להתערב לחבירו על השבח דוקא בזה אמר דאפילו מחשיב כערב בשעת מתן מעות עכ"ז לא ישתעבד כי אם על ידי קנין ושטר לא כן בנדון הרב זי"ע ז"ל דשם נמצאו תרתי לטיבותא חדא דלא נשתעבד השותף בריוח לחוד אלא נשתעבד מעיקרא בערבנות קו"ר וא"ך אפילו לא היה כתוב עליהם הדבר בקנין ושטר עכ"ז ראוי לומר מיגו דחיילא בערבנות על הקרן חיילא גם על הריוח ומידי דהוה כמתחייב לחבירו בדבר שאין לו קצבה דכתב הרב לדעת הרמב"ם דחייל באגב אם מתחייב לו גם בדבר שיש לו קצבה:

ועוד אחרת דהרי נדון הרב היה בקנין ושטר והרב חשיב דחיוב על הריוח כאלו מפורש בשטר וכמו שכתבנו משמו דזה בתר זה גרירי ורווחא לקרנא משתעבד וכמפורשים דמי וא"ך ברי כאלו כתוב הריוח בשטר דמשתעבד אליבא דהש"ך ומה שסיים הרב מו"ד בסוף דבריו וכתב וז"ל ועיין להרב נתיבו"ת המשפ"ט שכתב בפירוש דעיסקא הוי שלא בשעת מתן מעות ואינו משתעבד בעד השבח יעו"ש עכ"ל ספר זה אינו מצוי בידי לדעת מקור דבריו דגם לפי דבריו שהעתיק אין דבריו מדוקדקים שכתב דעיסקא הוי שלא בשעת מתן מעות וכו' לא ידעתי מכוון מלות אלו כיצד יאמר דעיסקא הוי שלא בשעת מתן מעות הרי לגבי הקרן מיהא הוי בשעת מתן מעות ואי לא מסתפינא נראה דגם הרב נתיבו"ת המשפ"ט לא דבר אלא במי שקבל ערבנות על הריוח דוקא ולא על הקרן זהו משנלע"ד ודו"ק:

איך שיהיה ממה שהביאנו נראה דנקטינן דשותפים כמו שנעשו ערבנים לגבי הקרן נשתעבדו גם לענין הריוח ואם הם היה מפורש ער"ך דנין בהו גם כן ער"ך גם על הריוח ואם לא פירשו דיינין ליה כשאר ערבות סתם ותו לא מידי:

וראיתי להרב פתח"י תשוב"ה בסימן זה שכתב וז"ל עיין בתשובת הרב מוהר"ם רטבונג ז"ל שכתב דאם שני שותפים עשו שותפות עם אחד לא אמרינן דהשני שותפים נעשו ערבים זל"ז על ההפסד שהרי דעת הרב בתשובה דאפילו בפיקדון לא נעשו, ערבים אלא א"כ התנו א"כ הבו דלא לוסיף עלה וטעמא רבה אית ביה לחלק בניהם דבשלמא שנים שלוו בשעת מעשה תכף התחייבו בחוב גמור לשלם החוב למלוה והפקדון למפקיד ודמי המקח למוכר אבל הכא בשעת עשיית השותפות אין כאן שום חיוב ברור לאחד על חבירו ולא נחתי אדעתייהו אז על ההפסד כמ"ש באו"ת ה' צ"ג סברא כיוצא בזה ולא אשתמיט חד מהפוסקים לומר להשותפים ג"כ, נעשו ערבים ורב אחד חולק עליו עכ"ל ואני הצעיר נלע"ד דיכולים אנחנו לומר דגם הרב הנ"ז דס"ל דלא נשתעבדו לענין ההפסד הואיל ולא אסיק אדעתייהו נראה דלגבי הריוח בודאי אמור יאמר הרב ה' דיהיו ערבים זל"ז דכו"ע אדעתא דלהרויח משתתפים ולעולם אין בדעת האדם כי אם להרויח ולא להפסיד וא"כ בודאי דגם הרב הנ"ז דעתו כך דדוקא במילי דפסידא הוא דלא אסיק אדעתייהו אבל בריוח בודאי דעתייהו על כך ומשתעבדים כדעת הרב זי"ע ז"ל האמורים לעיל:

אלא דבעיקר הדין של הרב מרוטבורג הנז' לבי מהסס דהיאך נאמר הואיל ולא אסיק אדעתייהו על ההפסד לא יהיו ערבים הרי ההפסד הוא מהקרן וא"כ מעיקרא כשנתחייבו בקרן אדעתא דהכי ירדו שיהיה הקרן שמור דהיינו שיתערב כל אחד בעד חבירו אם לא מצא ממה לגבות ומה לי אם יתאכל הקרן דהיינו שיאכל אותו השותף או יפסידו סוף סוף הרי הערבנות היא כדי שיהיה הקרן שמור מה לי מכח השותף או מחמת הפסד וצל"ע הואיל ולא ראיתי הדברים במקורן זהו מה שנלע"ד ודו"ק:

ובענין שנים שמסרו ביחד או הזיקו או גנבו אם נעשו ערבנים עיין מה שכתבתי לקמן סי' שפ"ח דדבר זה הוא במחלוקת הש"ך ורבני אחרונים ושם כתבתי דדעת מר"ן היא דלא נעשו ערבנים יעו"ש במקומו ודו"ק:

ועיין להרב תוש"י סנ"ח דשם נשאל על שנים שהשכירו כלי מלאכה ואחר הזמן נשאר מונח אצלו של אחד מהם ובאו בע"ח גוים ולקחו אותו והעלה שם דאליבא דמור"ם כאן דכתב שנים שקבלו פיקדון וכו' א"כ חייב השותף השני לשלם חלקו ואלק חבירו אם אין לו במה לשלם מדין ערב יע"ש וק"ל:

שם במור"ם. בין בשטר בין בע"פ וכו' עיין להרב מוהריב"ו ז"ל בח"ב סקנ"ה דאפילו לוו שניהם ביחד ונזקף השטר בשם אחד מהם לא אמרינן הואיל ולא זקף השטר גם בשם חבירו כאלו פטרו אלא הם ערבים זל"ז אפי' מי שלא נכתב על שמו חייב לשלם חלקו וערב על חבירו יעו"ש בדבריו ודו"ק ועיין במהריט"ץ סי' קצ"ח שמדבריו מוכח דאפילו לא נזכר כי אם שם אחד מהם נתחייב חבירו וק"ל:

ש"ע ס"ב. שותפים שלוה אחד מהם וכו' הואיל וראיתי דדין זה יש בו דעת הרמב"ם והרמב"ן והרא"ש ורבו הדעות בד' רבותינו אלו עיין בספרי רבותינו ראשונים ואחרונים אם תרצה לעמוד עליהם אך עכ"פ הואיל ודין זה הוא מילתא דשכיחא בכל עת וזמן על כן כדי שלא להטריח בכל עת וזמן לעיין בדברי הפוסקים קמאי ובתראי על כן אמרתי אלקטה נא ואספתי באומרי'ם אחר הקוצרי'ם לכתוב מה שעולה לדינא ע"פ בתי דינין האחרונים ראשונים כמלאכים אשר בדבריהם מער'ב ערבים בחכמה ומהם לא נזוז:

הנה ראיתי תחילה להרב ברי"ת אבו"ת בסימן ע"ז שבנה יסוד מוסד בדברי הרמב"ן דקי"ל לדינא כוותיה הואיל וסברתו פסקה כאן בש"ע ס"ב דהרמב"ן לא חייב כי אם על שני אופנים האופן הראשון שיתודע הדבר ע"פ עדים או ע"פ הודאת השותף שההלואה היתה מעיקרא לצורך השותפות ובעינן ג"כ שיתודע כנז' שמעות ההלואה נכנסו לשותפות עוד הוסיף הרב הנז' להביא מדברי הש"ע דסי' צ"ג סי"ג דאפילו בידעינן שהיתה ההלואה לצורך השותפות ונכנסו לשתוף עכ"ז בעינן שיודה השותף השני שעדיין המעות בעסק השתוף ועדיין לא גבה המלוה הלאו הכי אמירנן דילמא פרעיה ולא מיהנא הודאת ושבועת השותף הלוה לחייב השני כדין לוה שמחייב לערב כמ"ש הסמ"ע סקכ"ט סק"ב אלא בכאן שאני יעויין שם מילתא בטעמא:

והרב המוסמך מוהריב"ו זלה"ה בספרו ח"ב סק"ס מעיקרא האריך הרחיב כמידתו לכל רוח ופסק בסכינא חריפא דדעת הרמב"ן ופסק הש"ע הוא דבחד אופן סגי דהיינו או יתודע דההלואה היתה לצורך השותפ' ואזי אפילו אי לא ידעינן אם נכנסו לשותפות או לא נשתעבד השותף או אם ידעינן שנכנס אפילו אי לא ידעינן דמעיקרא היתה לצורך השותפ' נשתעבד אך סמוך ונראה לחתימת הפסק חזר בו לפי מה שראה בס' הרב כר"ם שלמ"ה ושאר אחרונים חזר מפסקו וכוונתו היא לפסוק כמו שנמצא אצלו במזכרת של ספר חוק"י חיי"ם שהביא שם שכתב בסוף דבריו וז"ל נמצא דגם לדידן דתפסינן דעת מר"ן ז"ל עכ"ז אין לנו להוציא מיד המוחזק אם לא דאיכא תרתי לוה לצורך השותפות ונכנס בשתוף ולאו דוקא בטוען בבירור השותף שלא לוה ושלא נכנס בשותפ' אלא אפילו טען איני יודע מהני ואינו חייב לשלם בעד שותפו וכמ"ש הכר"ש עכ"ל וגם הרב דעתו לחזור מפסקו שפסק ולינקוט כהאי כללא יעו"ש:

והרב הגדול מוהר"ר ר"ב זלה"ה בספרו משי"ש ח"א סרל"ג פסק וכתב ז"ל בקיצור מדפתח בכניסה לשותפ' וסיים בלוה לצורך השותפו' נראה דהלואה לצורך השותפ' לחוד לא מהני עד שיודה שנכנס הדבר לכוס השותפ' עכ"ל הרי מדברי הני שלשה עמודי הוראה אלו מסקנא דדינא היא עד שיהיו טובים השנים הלואה לצורך השותפ' וכניסה ג"כ הלאו הכי לא נשתעבד:

ועל התנאי השלישי שהצריך הרב ברי"ת אבו"ת דבעינן ג"כ שיהיה ידוע לו שעדיין לא גבה המלוה הגם דראיתי להרב מהריב"ו זלה"ה שחלק עליו בזה ופסיק בסכינא חריפא דדינו הוא במקום שנשתעבד השותף השני הדין הוא שישבע השותף הלוה כההיא דסקכ"ט והסמ"ע שם סק"ב ויגבה המלוה והגם שבחזרה שחזר מזה לא הוזכר זה ומיחזי דמזה לא חזר וא"כ נראה דנשאר דין זה במחלוקת דלדעת הרב מהריב"ו זלה"ה יתחייב השותף השני על פי שבועת השותף הלוה ולדעת מוהר"א קורייאט זלה"ה בעל ברי"ת אבו"ת, לא יתחייב כלל יש לנו לפסוק כדעת הרב ברי"ת אבו"ת הואיל ומצאנו לו חבר אילן הגדול הראוי לסמוכין דרבנן והוא הרב הגדול בעל משה"ר במערכת שי"ן אות ע"ו שהאריך הרחיב לברר הדין לדעת הרמב"ן והרא"ש זלה"ה ולבסוף כתב וז"ל ומעתה קם דינא דמשתעבד השותף השני לב"ח איברא דתנאי היה הדבר כשיודה השותף השני שהסחורה הלזו באה ונהייתה לחנות המתעסקים בה וכו' וכן נמי אם טוען שכבר גבו דמי הסחורה ואת"ל שקנה שקנית הסחורה היא לזמנים מוגבלים ועדיין לא ניתנה פריעה דאכתי לא מטא זמנא מצי טעין דקנוניא היא בין השותף הקונה והב"ח כמ"ש בטוש"ע סצ"ג ס"ו וסי"ג ואין צריך להאריך בזה הואיל וכבר ביום שעמדו לדין השותף השני הודה שעדיין חייבים לזולת דמי הסחורה עכל"ה הרי לפניך ששני נביאים נתנבאו בסגנון אחד הראשון אדם הגדול מש"ה והרב ברי"ת אבו"ת דס"ל דאפילו במקום שנשתעבד השותף לא ישלם כי אם ביודע בבירור שעדיין דמי ההלואה תוך השותפ' ותו לא וא"כ כוותיהו נקטינן:

ומעתה נשאר לנו לבאר אם מה שהוצרכו הרבנים הנ"ז אליבא דהרמב"ן והש"ע שני תנאים להשתעבד השות' דהיינו שיודע הדבר שההלואה היתה לצורך השותפות ויודע ג"כ שנכנסה לשותפות אם דין זה אמור בהלואה של מעות דוקא אבל בסחורה שמסתחררין בה השותפים אמרינן סתמו כפירושו אפילו לא ידעינן אי הוזכר שהיא לשותפות עכ"ז אמרינן מסתמא לצורך השות' קנאה ובודאי הכניסה לשם הנה הגם דדין זה ג"כ הוא מחלוקת הגדולים ע"ע בספרתם עכ"פ אין לנו אלא פסק הרבנים האמורים לעיל שגם לדבר זה הרב מוהרא"ק ז"ל בס' ברי"ת אבו"ת בפסק הנז"ל פסיק גם בדבר זה שוים הסחורה לדין המעות שקולים הם ויבואו שניהם והרב מהריב"ו זלה"ה הגם שחלק עליו תחלה גם בזה אח"כ שם שם לו הדו"ר הדו"ר לומר דשקולים הם דמי יוצא מן המוחזק במקום דאיכא חלוקא דרבנן יעו"ש גם הרב מוהר"ב זלה"ה בס' משי"ש סרל"ג ורל"ד שהביאנו שמצריך תרתי דינו הוא בשותף שקנה סחורה לשותפות ועכ"ז הצריך שני תנאים הודאה שלצורך השותפות ונכנסו לשותפ' יעו"ש גם הרב בעל מש"ה בדינו הנז"ל היה בסחורה ועכ"ז הוצרך התנאים שעל ידם משתעבד השותף בהלואת המעות הרי אליבא דכו"ע להני אריוותא אין לחלק בין הלואת מעות להלואת סחורה ודו"ק:

ודע לך דדין שותפים הנז"ל שנשתעבד האחד בעד חבירו בעינן שיהיו שותפין באופן זה הא' הוא התנאי שיהיו שותפים בכל דבר וכמ"ש הרב הטו"ז כאן וז"ל ונראה פשוט דעד כאן לא ס"ל להרמב"ן לחייב השותף השני אלא בשותפים לכל דבר וכו' וכן ראיתי להרב ברי"ת אבו"ת שפסק דבעינן שיהיו שותפים כמ"ש הטו"ז:

גם דעדיפא מזה אפילו בשותפים לכל דבר כמ"ש הטו"ז הרי מצינו להרב תור"ת חס"ד סקל"ב שכתב וז"ל ועוד נראה דבנדו"ד שכל אחד מסתחרר לבדו בעירו אפילו הרמב"ן יודה דאינם כשלוחין זל"ז כההיא דאמרינן פרק מ"ש נשוי הני תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד דמסיק התם דלא אמר"ן אלא דליתיה במתא אבל איתיה במתא איבעי ליה למיתיה וכיון שהרא"ש נחלק עם הרמב"ן בדין זה הבו דלא לוסיף עלה ולא נחלקו אלא כשהם במקום אחד וכל זה הוא במונח שאלו המעות היו מראובן עצמו אמנם כפי מה שהוגד לנו באמת שאלו המעות היו מיתומים קטנים וראובן נתנם ביד שמעון כדי להועיל בהם נלע"ד דאין כאן מקים לחייב ליתומים כלל בחוב זה שעשה לוי אפילו לדעת הרמב"ן דמאחר שהם קטנים לא שייך למימר הכי דלוי שליח שלהם דאין הקטן עושה שליח עכל"ה יעו"ש:

גם דעדיפא מזה ראיתי להרב משי"ש בח"א סרל"ה שכתב וז"ל ראובן ושמעון שותפים והתנו בתחילת השותפות שראובן ישתדל להביא סחורה עד כו"כ משלו או משל אחרים ושמעון יביא כו"כ או לא יביא כלל וקיים ראובן תנאו והביא מאת הזולת סחורה יכולים בע"ח לתבוע לשמעון או לא. תשובה נראה דאין לתבוע לשמעון דדוקא אם על שניהם מוטל לא הוי אידך כשלוחו דלא מיקרי לוה לצורך השותפות אלא לצורך עצמו לוה שהרי עליו מוטל להביא סחורה כן נראה לע"ד פשוט עכ"ל הן אמת דפסק זה של הרב משי"ש זלה"ה נראה שהוא הפך מדברי הפוסקים שנביא לקמן דס"ל גם נותן עיסקא מתחייב במה שילוה המתעסק כדין שותפים שלוה אחד ומשתעבד השני וידוע שמי שמקבל עסקא עליו לבדו הוא הטורח של עניני העסק ושל הבאת הסחורה ואין על הנותן שום חיוב מזה כלל ועכ"ז חייבו לנותן לשלם כדין השותף א"כ זה הפסק הוא הפך עכ"פ המוחזק יכול לומר קי"ל כדברי המלאך ר"ב זלה"ה בפסקו במשי"ש:

המורם מכל האמור דלא ישתעבד בשותף כי אם על פי התנאים האלו עד שיהיו שותפים שניהם בכל ענין וגם יהיו בעיר אחת וכמ"ש הרב תור"ת חס"ד ולדעת הרב משי"ש בעינן עוד שיהיו חיוב העסק על שניהם כדאמרי' ואזי אם לוה חבירו מהזולת או קנה סחורה הרי זה נשתעבד השותף השני ע"פ ג' תנאים שיודע ע"פ עדים או יודה השותף השני שההלואה או קניית הסחורה בשעת ההלואה נודע ע"פ המוכר או ע"פ הקונה שלצורך השותפות הוא זה גם יתוודע שהשותף עשה זה דהיינו הכניס ההלואה או המקח לשותפות וגם כן יתוודע שעדיין לא גבה המלוה ועדיין נושא בהם הלאו הכי לא מהני אפילו שבועת השותף כדאמרן לעיל משם מש"ה ז"ל דאפילו תהיה לזמן אינו נאמן דילמא קנוניא עשו:

ודע וראה דבמקום שנתחייב השותף ונשתעבד לשלם ע"פ הדרכים הנ"ז יש רבותא גדולה דאם המוכר הסחורה או המלוה התנה שיפרענו במעות בעין ולא יזקיקו לשומא של מטלטלים או אם מכר לו סחורה דאינו מורידו לשומא כמ"ש מר"ן כ"ס קא פסק הרב מש"ה ז"ל שם באות ע"ו דאפילו יהיה עדיין ביד השותף שלוה או קנה הסחורה סחורות של העסק יכול זה המלוה לכוף לשותף השני ליפרע ממנו מעות בעין יעו"ש ודו"ק:

כל זה כתבנו וביררנו בדין השותפים ובדין המקבל עסקא מחבירו והתנה הנותן על המקבל שכל מין עסק משא ומתן ומלאכה שיעשה יהיה לשותפות מה דינו אם נחייב השותף השני שהוא הנותן עסקא כדין שמחייבין לשותף השני דגם זה המתעסק אמרינן ביה שליחותא דחבריה קא עביד או לא הנה מדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים לא ראיתי מה שחלק בניהם ואדרבא מדברי הרב מהר"י הלוי ז"ל בס' קנ"ד הובאו דבריו בס' ברי"ת אבו"ת נראה דאדרבא נותן עסקא עדיף לחייבו יותר יעו"ע וכן דעת הרב ברי"ת אבו"ת דעתו פשוט דשוים נינהו וכן דעת הרב מהריב"ו גם הרב מש"ה והרב תורת חסד נדון דידהו בעסקא דברו ולא נזכר בדבריהם שום חילוק בין מתעסק לשאר שותפים וא"כ ע"פ דבריהם יש לנו לדון ולחייב ע"פ אותם התנאים שבהם נתחייב השותף השני כדאמרן אך הדבר צ"ע הואיל והרב הגדול מוהר"ר ר"ב זלה"ה במשי"ש ס"ל דאפילו בשניהם שותפים לא ישתעבד השני אם לא היה עליו חיוב שיביא הקפות מאחרים כמש"ל משמו א"כ מכ"ש נותן עסקא שאין עליו שום חיוב לא להתעסק ולא להביא שום סחורה כלל וכן בא הדבר ג"כ מפורש עוד לו שם בח"א בס' רל"ג וז"ל שאלה ראובן נתן עסקא לשמעון והתנה עמו אפילו מציאה בדרך והלך שמעון והביא סחורה ממקום אחר מאת לוי ותובע לוי לראובן לומר על אמונתך סמכתי אם דינם כשותפין שלוה אחד מהם לצורך השותפות או לא. תשובה כיון דאין ראובן מוטל עליו להתעסק אינו משתעבד בהלואה שלוה שמעון מאת הזולת לצורך השותפות דעיקר הטעם שמשתעבד השותף בהלואה שלוה חבירו משום דהוי כשלוחו וכו' ובנדו"ז שאין על הנותן שום טורח לא הו"ל אידך כשלוחו כנלע"ד וכן עמא דבר כי מעולם לא שמענו מבעלי חובות של מתעסק תובעים לנותן. אלה היו דברי הרב המלאך ז"ל וא"כ הרי פסיק ותני משום הלכה ומשום מנהג על כן נראה דכן ראוי להורות ודו"ק:

שם בש"ע ס"ב שותפים שלוה וכו' עיין להרב מש"ה מערכת שי"ן אות צ"ו שאחר שהביא דברי הרמב"ן וכו' כתב וז"ל אי לזאת קם דינא בשני שותפים שהפקיד אחד ממון אצל אחד מהם בלי ידיעת השותף השני והם בענין שרשאי להשתמש בהם לכו"ע אין השותף השני חייב דלאו אהימנותיה מסר לו הפיקדון אלא אהימנותיה דנפקד לחוד הוא מסתמך ואזיל וכך עלתה הסכמתינו עכ"ל יעו"ש וק"ל:

סמ"ע סקי"ג ז"ל החו"ר וכו' ועיי' פ"ר כתבתי למה שהיה יכול לגבות מכ"א החצי הלא כבר דהיה יכול לגבות מאיזה שירצה עכ"ל, לע"ד לא נתברר לי קושיית הרב מעיקרא מה היא הואיל וספר הפרו"ד אינו בידי דלענ"ד דברי רבינו הטו"ר ברור מללו דמאי דנקט בדבריו עד שיכנסו יהודה ולוי ערבים וכו' לאו היינו שיכתוב עליהם שטר שהם ערבים לראובן אלא פשט דבריו נראה דקפיד הוא שמעון שלא ילוה לראובן עד שיכנס עמו בחיוב השטר יהודה ולוי כמו שמפורש התם בדבריו וכמו שמדוקדק נמי מטענת יהודה שאומר אני לא נכנסתי ערב לך אלא לראובן וכו' ואי אמרינן שנכנסו יהודה ולוי ערבים בעד ראובן א"כ מאי דעתיה שרוצה לשלם השליש דוקא. אלא ודאי מיירי בדלא נכנסו ערבים בעד ראובן דדינו הוא שיפרע מאיזה מהם שירצה אלא מיירי בנכנסו עמו בחיוב השטר עצמו דאזי הוו כשלשה לווין דאז הדין הוא שכל אחד פורע חלקו ואין גובה מאחד הכל אלא במקום דלא מצא ביד חבירו כדין שנים שלוו דכתב בס"א והלכך יבוא קצת על מה לחול טענת יהודה שאומר אני פורע השליש דוקא דכוונתו לומר שכולנו לווין וכל אחד מחויב בשליש ועל זה סיים מר"ן דחייב החצי הואיל והם שלשתם לווים ואחד מהם העני נתחייבו חביריו לפרוע בעדו ובודאי שאין המלוה יכול לגבות חלק העני מאחד מהם דלא קרינן כאן אין שעבוד לחצאין הואיל ושם לווים עליהם ולא שם ערב וא"כ אין כח ביד המלוה אם העני אחד מהם כי אם לפרוע מחצה מזה ומחצה מזה וא"כ אתי דברי רבינו כמין חומר ואזדא לה תמיהת הגאון הסמ"ע ז"ל ודו"ק:

סמ"ע סקי"ד וצריך לפרוע וכו' נראה דה"ה אם ערבו שלשה וכו' עיין להרב משי"ש בח"א סמ"ח שמדברי הסמ"ע אלו למד בשלשה שהיו שותפים ושנים לא הטילו לכיס ואחד הטיל מנה ונאבד הכל ואחד מהם אין לו במה לפרוע חלקו שחלק אותו שאין לו. יפרעוהו שניהם ובאמת מילתא דמסתבר היא הגם שאין הקומ'ץ משבח את האר"י. להרחיב הדברים נתכוונתי כי הואיל וזה הטיל מנה לשותפות להסתחרר בו כולם הוי שני שלישי מנה כאלו הלוה אותו לשני שותפיו וא"כ הדרן לדין שניים שלוו ודאי כך היא כוונת הרב בקיצור דבריו וק"ל:

ש"ע ס"ה ראובן תבע וכו' אין עדותו מחייב את חבירו שבועה וכו' מלשון זה מדוקדק דדוקא לענין שבועה דאורייתא הוא דאמרו אינו מביאו אבל לשבועת היסת אפילו יהיו ערב"ק זה הכופר עם זה המודה ודאי דיכול לתובעו לישבע הסת ולא אמרינן הואיל וחבירו מודה שהוא ער"ק מה לנו להביאו לשבועה זו הואיל ויכול להפרע מחבירו דזה אינו דסוף סוף כשיפרע חבירו מי לא קתבע ליה ויהיה חייב לישבע היסת לכך גם עתה אם ירצה המלוה לגבות ממנו והוא כופר יכול להשביעו ובפרט אם לא היו ערבנים קבלנים דקי"ל גובה מכל אחד חלקו תחלה כמ"ש בס"א א"כ פשיטא דהלוה המודה יכול לומר למלוה לא אפרע אלא מחצה שלי ואין אני חייב לשלם מחצה דחבירי עד אשר תעשה עמו הדין וישבע על כפירתו כדין כל ערב שהדין הוא לתבוע המלוה תחלה וזה פשוט מן הסברא ודו"ק שוב ראיתי אחרי רואי להרב דמש"ק אליעז"ר בס' זה שכך דעתו ואדרבא הוא הכריח כן מדאמר חבירו נוגע בעדות הוי ואי לא אמרינן שחייב להשביע את חבירו מהיכי תיתי לן דלא הוי נוגע בעדות פשיטא דנוגע הוי אלא ודאי דצריך להשביעו וא"כ הוי בר תביעה דידיה ותיסק אדעתין שיעיד לו קמ"ל דנוגע הוי יעו"ש בדבריו ודו"ק:

מור"ם ס"ז אפילו וכו' לא יוכל השני לומר כבר הודית וכו' עיין להרב"י לעיל סי"ב מחס"ז שהביא ג"כ דין זה משם הרשב"א יעו"ש והביאו ג"כ הסמ"ע לעיל סו"ס כ"ה יעו"ש ומה שיש לחלק בין דין זה דמור"ם למאי דפסק מרן בס' קע"ו סל"א דמחזי דפלגן בהדייהו עיין שם בסמ"ע שמיישב ודו"ק:

תוכן העניינים

פעמוני זהב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה