אור ברסלב
פעמוני זהב סימן מו

פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא

סימן מו

סימן מה

בש"ע ס"א. המוציא שט"ח וכו' הרי זה נאמן וישבע היסת ויפטר ואם קיימו המלוה אח"כ בב"ד הרי הוא כשאר שטרות ע"כ. מלשון זה שכתב וישבע ויפטר ואם קיימו המלוה אח"כ נראה פשוט דבדין הוא שיכול המלוה לתובעו לישבע כדין מלוה ע"פ ואפילו כבר נשבע אינו יכול לכוף הלוה למלוה לתת לו שטרו אלא בדין הוא שישאר ביד המלוה לראות אם יכול לקיימו ולכך פסיק ותני ואם קיימו אח"כ הרי הוא כשאר שטרות ועל זה תמיהא על הטו"ז שהביא בסו"ס ע"ה שנשאל בדין זה ממש ופסק דבדין הוא כדאמרן אך לא הזכיר כלל מלשון זה של הרמב"ם שפסק כאן מר"ן דממנו ראיה גמורה והוא תימא איך לא זכר שר דברי הרמב"ם ומר"ן אלו. יעו"ש ואין לומר דהרמב"ם ומר"ן כאן איירי בדלא תבע הלוה שטרו אלא אתרמי כך דאחר שנשבע הניח השטר מרצונו הטוב ביד המלוה ואח"כ המלוה קיימו אבל אה"ן אם היה הלוה תובע למלוה אחר השבועה שיתן לו שטרו היה יכול להוציאו מידו דזה אינו וכי בשוטקני עסקינן דהואיל לפי דברי הלוה דהמלוה הזה גברא זייפנא הוא מה לו להאמינו להניחו בידו ומעיקרא הואיל יעל ידי שבועה יכול להוציאו הוה ליה למימר לא אשבע לך עד שתמסור השטר לידי וכמ"ש הטו"ז בספיקו אלא ודאי דהאמת הוא מדברי הרמב"ם ומר"ן דיכול להשביעו ויהיה השטר אח"כ מונח ביד המלוה אולם יכול לקיימו ויגבה כשאר שטרות וק"ל:

במור"ם ס"ד. ויש מי שכתב מאחר שנהגו שהרב וכו' עיין להש"ך מה שכתב על מנהג זה ועיין להרדב"ז ח"א סי' שס"ח שכתב דראוי לבטל מנהג זה דנפיק מניה חורבה וכתב דאם נתקיים השטר במקום שנהגו כך ומוציא אותו במקום שלא נהגו ובעל דין מערער עליו צריך לקיימו בתלתא כדינא דתלמודא שהרי בעל דין אומר לא צייתנא אלא למנהג מקומי ואם שניהם ממקום שנהגו בכך והוציאו במקום אחר בזה יש לומר דהולכים אחר מנהגם יע"ש:

ש"ע ס"ה. מקיימין השטר אפילו שלא בפני בע"ד וכו' ובכתב יד אם הדין כך הוא עיין כאן בש"ך סק"י שהעלה דמן הדין דוקא בפני הלוה אך משום מנהג יכיל לקיים שלא בפני בע"ד ע"ע אך ראיתי להרב גוא"ל זלה"ה כאן שהביא משם הפוסקים דשוים הם שטר וכת"י ע"ע וכן נראה מדברי הרה"ג רב אד"א זלה"ה בס' מעיין גנים בס' ס"ט סוף ס"ב דלדעת מר"ן שטר וכת"י דין אחד להם. ברם ראיתי להרב משחא דרבותא בס' ק"ח סי"ו יעו"ש דספוקי מספקא ליה אם שוים הם או לא יעו"ע שוב ראיתי להרב מש"ה שפיר קאמר במערכת קו"פ אות ט"ל ששם האריך הרחיב כמידתו לכל רוח ואסף איש טהור דעת הפוסקים וזו הלכה העלה דגם קיום כת"י אין צריך בפני הלוה יעו"ע ועד אחורן עיין בס' וי"ץ להרב מוהרי"ו זלה"ה בס' קל"ג וקל"ז וקנ"ז וק"ל ובפת"ש סס"ט סק"ב וק"ל:

סמ"ע סקט"ו. ויאמר כל אחד זה כת"י וכו' דאל"כ היה צריך כל אחד להעיד וכו' לכאורה קשה לי דברי הסמ"ע אלו שכתב על דברי מר"ן אלו שהם דברי הרמב"ם דיוק זה דמדייק ואומר דאל"כ היה צריך כל אחד להעיד וכו' ועל זה קשה לי דהיאך יוצדק דברים אלו על דברי הרמב"ם הרי דברי הרמב"ם פסק מר"ן לקמן ס"י בסברא ראשונה ומשם מוכח דהרמב"ם ס"ל דכל שאינם זוכרים העדות לא מהני אפילו אם יכיר כל אחד חתימת חבירו וכמ"ש הסמ"ע עצמו שם סקכ"ח יעו"ש וא"כ קשה היאך כתב כאן על דברי הרמב"ם האי דאל"כ וכו':

אלא נראה לע"ד דהסמ"ע לא על הרמב"ם קאי האי דאל"כ אלא על סברת מר"ן דגם הוא פסיק ותני כהרמב"ם דצריך שיאמר ואני עד וכו' לזה פירש דלדעת מר"ן דמצריך לומר ואני עד הוא בזוכרים וכו' דאם אינם זוכרים היה צריך כל אחד להעיד גם על חתימת חבירו וכמ"ש הרב המחבר. אבל להרמב"ם ודאי דלא מהנו כלל וכל דברי הסמ"ע כאן אינם אלא לדעת המחבר ואתייא מבינייא דלדעת הסמ"ע ס"ל דמר"ן דעתו לפסוק לקמן כסברת החולקים ולא כהרמב"ם דס"ל דאם אינם זוכרים לא מהני עדותם אפילו כל אחד יעיד על דברי חבירו דאי אמרינן דמר"ן ס"ל שם כדעת הרמב"ם דלא מהני א"כ הכי הול"ל הסמ"ע דאל"כ אם אינם זוכרים לא מהנו עדותם כלל אפילו כל אחד יעיד על דברי חבירו אלא ודאי דסברת הסמ"ע היא דמר"ן לקמן כהי"ח ס"ל וכן נראה מדברי הש"ך לקמן סקל"א דמר"ן חזר ופסק כהי"ח יעו"ש וכן נראה לדקדק גם מדברי הש"ך סקי"ג שכתב הוא לשון הרמב"ם ולטעמיה אזיל וכו' דנראה לפרש בכוונתו דהואיל והוא לשון הרמב"ם דאזיל לשטתו נקט מר"ן כלשון הרמב"ם כאורחיה אבל להחולקים הם דלא כהרמב"ם ומר"ן אזיל בשעת החולקים כן נראה לדייק מדברי הש"ך דאל"כ מה אתא להשמיענו דוק בדבריו וא"כ קם דינא דהדין הוא כסברת החולקים לקמן ס"י ואין זה נגד הכלל המסור בידינו דכשמביא דבריו בסתם ואח"כ מחלוקת הלכה כסתם דגם לקמן לא כתב סברא קמא סתם אלא כתב לבסוף אלה דברי הרמב"ם וי"ח וכו' והוי כאלו כתב י"א וי"א דאדרבא הדין הוא כי"א בתרא דדוקא לא נתקבל הכלל אלא היכא שסתם מר"ן דעתו בראשונה ולא הזכיר שום דבר אבל בכאן הואיל וכתב זו דברי הרמב"ם אדרבא בא לומר דזו סברא יחידאה היא והגם דלא סיים עליה וי"א אלא וי"ח אין שום חילוק וכמ"ש הש"ך בס' כ"ה והביא דבריו ג"כ הרמ"ק סכ"ה ס"ק טו"ב דיש אומרים וי"ח בחדא מחתא נינהו וק"ל:

שוב אחרי מופלג בא לידי ספר החבי"ב כנה"ג וראיתי בהגהו"ת הב"י סעיף צ"ג שכתב וז"ל ולענין הלכה. רבינו המחבר ז"ל בספרו הקצר כתב שתי הסברות ולא הכריע וכפי מ"ש הרמ"ע מפאנו ז"ל בתשובותיו סצ"ו ומורי הרב ז"ל חי"ד ס"א שדרך הרב ז"ל לתפוס עיקר הסברה שכותב בסתם אפשר דאף בכאן ס"ל דסברת הרמב"ם עיקר הואיל וכתבה בסתם אפע"פ שכתב לבסוף אלה דברי הרמב"ם ומדברי הרב המפ"ה נראה שתופס עיקר כדברי רבינו בע"ל הטורי"ם ומהר"י קולון וזה נראה דעת מהר"י וי"ל בתשובותיו סי' צ"ד כתבתי דבריו בסט"ל ולדידן כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא המע"ה ע"כ דברי הרב החבי"ב וא"כ לפי דברי הרב דאפילו כתב אלה דברי הרמב"ם סברא סתמית היא קרויה. א"כ נהפכה השיטה לפי דעת הרב ז"ל והגם דכבר הוכחתי לעיל דלדעת הסמ"ע מסעיף קטן זה נראה דס"ל דמר"ן כדעת הי"ח שהוא רבינו הטו"ר איכא למימר דהסמ"ע אפשר לא ס"ל האי כללא בדברי מר"ן דסתם ואח"כ מחלוקת הלכה כסתם או י"ל והוא הנראה עיקר דאפשר דס"ל כמ"ש אני עני לעיל דהואיל וכתב אלה דברי הרמב"ם הוי כאלו כתב וי"א וזה נראה לי עיקר הואיל ולדעת הש"ך מוכרחים לפרש דהא איהו ס"ל האי כללא דמר"ן דסתם ואח"כ מחלוקת הלכה כסתם וכמ"ש בס' כ"ה סקט"ו הרב מאמ"ר קדישי"ן משמיה דהש"ך וא"כ היאך כתב כאן דמר"ן חזר בו בס"י לפסוק דלא כהרמב"ם אלא מוכרח לומר דס"ל הואיל וכתב מר"ן כאן אלו דברי הרמב"ם הו"ל כאלו כתב י"א וי"א וא"כ לפי זה דין זה בהאי כללא הוא במחלוקת הסמ"ע והש"ך עם כנה"ג ועדיין צל"י ודו"ק:

ש"ע ס"ז. באחד מחמשה וכו' ואני עד וכו' מדברי הסמ"ע כאן סקט"ו והש"ך סקי"ג כתבו דאין צריך לומר בפירוש שזוכר ההלואה וכו' אך ראיתי להרב הגוא"ל זלה"ה סקט"ו שכתב וז"ל ונ"ל דלדעת הרמב"ם כל שהעד החתום על השטר בא להעיד על כת"י ואינו מכיר כתב יד חבירו אז חובה על הב"ד המקיימין לשאול אותו אם זוכר את העדות או לא וזה כדי להרחיק העדים מן האיסור וכו' ועיין עליו שדקדק דין זה מדברי מר"ן סי' דכתב שכל שיש עדים אחרים אין אנו צריכים להביא עדים אחרים ולשאול אותם וכו' ע"ע והן אמת דלדעתי קשה דקמדייק מסיפא דדברי הרמב"ם ולא קא מדייק מריש דבריו דכתב שטר שיצא בב"ד ובאו עדים ואמרו כת"י הוא זה אבל מעולם וכו' לא נתקיים וכו' לשון זה מורה דוקא בבאו ואמרו כת"י וסיימו ואמרו מעולם לא ידענו וכו' אבל אם לא סיימו אבל מעולם וכו' אלא אמרו כתב ידינו הוא זה דוקא נתקיים השטר וזה מורה כדעת הסמ"ע והש"כ אך באמת לדעת הרב הגוא"ל צריכים לדחוק ולומר דמה שאמר מר"ן אבל מעולם וכו' פירושו הוא לאו מצד עצמם אמרו כן אלא על ידי שאלת הבדי"ץ כמו שדקדק מסוף דברי הרמב"ם דמצריך שאלה וק"ל שוב ראיתי לכנה"ג שהביא משם תומ"ת ישרים דגם הוא ס"ל צריך לשאול העדים עיין כנה"ג הגהות ב"י אות נ"ז וק"ל:

שם ס"ז. באחד מחמשה וכו' האחד שיהיו הדיינים מכירין וכו' עיין בש"ס כתובות דף כ"א ע"ב דמשם באירה דאין צריך כל אחד להעיד בפני חבירו אלא השלשה יכירו ויקיימו בלי שום הגדת עדות וק"ל:

ש"ע ס"י. כשהשטר מתקיים וכו' לכן צריך או שיעיד כל אחד על כת"י ועל כת"י חבירו וכו' ז"ל כנה"ג הגהט"ו אות ל"א כתב הנמק"י וכו' ובתשובות סק"י כתב דאם אין העד מכיר חתימת העד האחר כל שזכר שחתם העד בשטר ואחריו חתם הוא מהני ע"כ:

ש"ע סי"א. אמר אחד מהעדים זה כתב ידי והעיד הוא ואחר כת"י השני לא נתקיים לפי ששלשת וכו' פשוט דדין זה הוא מיירי באומר זה העד שזה כתב ידו וזוכר שהיה עד בדבר דאזי אין צריך צרוף עד אחר על חתימתו דאזי חצי הממון יוצא ע"פ עדותו של חתימתו בזה הוא דאינו יכול להצטרף עם אחד על עדות השני מהטעם האמור דאזי הוי שלשה רבעי הממון יוצאים ע"פ אחד וכן ג"כ מה שכתב ג"כ אחר זה בש"ע סי"ב שכתב וכן אם העיד אחיו או אביו וכו' הוא ג"כ בהכי איירי אבל אם העד האחד אומר שאינו זוכר מהעדות אלא מכיר שזהו חתימתו דאזי הדין הוא כסברת וי"ח שכתב בסעיף יו"ד דצריך שיצטרף אחר עמו על חתימתו דהיינו או שיעיד כל אחד על חתימתו וחתימת חבירו או שיצטרך עם כל אחד אחד מן השוק בזה הדין הוא שיכול העד האחד לצרף עמו אחד שאינו קרובו ויעיד על חתימתו. ועל חתימת חבירו יכול הוא עצמו או קרובו להצטרף עם אחר על חתימת חבירו וזה פשוט כדאמר בסעיף יו"ד דמעיד הוא על חתימתו הוא וחבירו וחזור הוא וחבירו ומעידין על חתימת חבירו ג"כ דוק. שוב ראיתי להרב. גוא"ל זלה"ה שכתב ז"ל שני אחים ושני רחוקים יכולים לקיים השטר ע"ש סקכ"א וק"ל:

ש"ע סי"ב. וכן אם וכו' שהרי שלשה רבעי וכו' דוקא באופן זה ששלשה חלקים וכו' אבל אם יהיה באופן זה דהיינו אח ורחוק מעידים על חתימה זו ואח אחר ורחוק מעידים על החתימה אחרת כתב מהר"ם אלשקר בשם מהר"י הלוי והרמב"ם דכשר הביא דבריו הגוא"ל וק"ל ופשוט הוא לע"ד דלא גרע דין זה ממה שפסק מר"ן כאן בס"ט ודו"ק:

ש"ע סי"ד. אם אין מכירים וכו' דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי ע"כ מזה יש לדייק דשטר שיש בו קיום אחר קיום כגון שלא הוכרו דייני קיום והוצרכו לקיימם עוד ושוב לא נמצא מי שיכיר גם את דייני קיום השני בזה פשוט דאם יש בידינו מי שיכיר אחד מדייני קיום הראשון ויש בידינו מי שיכיר אחד מדייני קיום השני ודאי מהני זה נ"ל ואח"ז שוב ראיתי שכן פסק הרדב"ז בפשיטות בח"א סרנ"ז יע"ש:

שם סי"ד. דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי וכו' והדיין מעיד על חתימת העדים וכו' לקוצ"ד הקושי כאן מבואר. דהרי מצינו סמוך לזה בסי"ג כתב שאם מת אחד מהעדים צריך שנים מן השוק להעיד על חתימתו והעיד החי יעיד על חתימתו הגם שהוא זוכר העדות דהוי על מנה שבשטר הוא מסהיד עכ"ז עדים המעידים על כתב יד השני מצטרפים עם העד החי והרי מאי דמסהיד האי לא מסהיד האי קושיא זאת עמדה לנגד עיני והגם שדחקתי עצמי ליישב איזה ישוב לא עלה בידי כי כולם דוחק. אלא ש"ל אחר החיפוש מצאתי להרב ד"מ שהוקשה לו קושייא זו ויישבה באופן אחר דהיינו הואיל והדיין או העדים מעידים על העד של הקיום לא דמו לשנים שמעדים על העד החתום בשטר דהעדים המעידים על העד שבשטר הוי כאלו מעידים על מנה שבשטר יע"ש ברוחב וק"ל:

מור"ם סי"ח. ועידי קיום לא יהיו קרובים זל"ז ע"ך ז"ל הרב כנה"ג הגהוב"י אוט"ז וה"ה לדייני קיום שצריכים להיות רחוקים זמ"ז ועיין בס' תמי"ם דעי"ם סרי"ג אבל בתשובות הגאונים סר"ה כתוב דדייני קיום יכולים להיות קרובים זל"ז ע"ך. ומדברי מור"ם סי"ט נראה דדייני קיום הקרובים הם מיגרע גריעי מעידי הקיום הקרובים דנכנסו במחלוקת לא כן דייני קיום אליבא דכו"ע אם הם קרובים למלוה ולוה פסולים ועיין ש"ך סק"ן וק"ל:

סמ"ע סקנ"א. ובלבד שיכתבו וכו' ודייני קיום פשיטא שיהיו נכרים וכו' נראה דדוקא אם הם חותמין בשלושתן אבל אם ירצו לכתוב וחד ליתוהי ויחתימו שנים דוקא בזה ודאי דצריכים לקרותו דשמא אותו שלישי קרוב למלוה או ללוה והדר דינו כדין העדים במקום שאין רוצים להזכירם דחייב לקרות המלוה והלוה ודו"ק ויש לצדד אך צל"ע ודו"ק:

ש"ע סכ"א. דיינים שדנים וכו' עיין מש"ל ס"ז ס"ה וק"ל:

ש"ך סקנ"ז. וז"ל כתב הסמ"ע בהג"ה והוא הדין עד החתום וכו' ולעיל סי' ז' כתב הרב"י והד"מ וכו' ובאמת נראה דלא פליגי וכו' מדברי הש"ך נראה דכוונתו להשוות דברי הרשב"א לדברי רי"ו זלה"ה כדי שתהיה דברי הג"ה זאת דכתב הסמ"ע מוסכמת אליבא דכ"ע אכן ראיתי להרב זכו"ל א"ק בחת"מ ח"א שכתב וז"ל אם יכול להיות אחד מעידי השטר אחד מדייני הקיום הרמב"ן והרשב"א והסמ"ע מכשירין אמנם מהר"ש הלוי ז"ל בחו"מ סמ"ט הביא דבריהם וכתב דאין נכון לעשות כן ועיין מ"ש הגב"י אוז"ך ובמהריק"ש שם ועיין תשובת מהר"י מיגאש סקמ"ד דכתב דפסולים יעו"ש עכ"ל. כתבתי זה כדי לומר לך דסברא זו דהרשב"א ז"ל בחלקות תשיב למו וק"ל:

ש"ע סכ"ט. שלשה שישבו וכו' וי"א שאם לא כתבו וכו' מלשון זה משמע דלסברא קמא אם לא נכתב וחד ליתוהי פסול וכמ"ש הש"ך סקע"ב וכן ראיתי לרב אחרון בס' תוש"י ח"ב ס"ו דפסק כן וק"ל:

ש"ע סל"א. קיום ב"ד צריך וכו' ולכן אם הנייר קצר וכו' ראיתי להרב הגוא"ל זלה"ה שכתב וז"ל או יכתוב שטר בפני עצמו ויכתוב פלוני החתום בשטר פלוני ופלוני לוה מפלוני סך פלוני. הכרנו חתימתם וכשר רשד"ם רס"ג המבי"ט ח"ב ס"ח עכ"ל. ולי ההדיוט לא נמצאו בידי ספרי המאורות הגדולים הנז' לראות שורש הדברים בטעמן כדי שיתקרר דעתי דלדעתי הקלה קשה לי על דבריהם. דהיאך יתכן לכתוב הקיום בשטר בפני עצמו הרי יש חשש דלמא המלוה הזה אחר שיקח בידו שטר הקיום ילך ויכתוב שטר אחר כעין זה אב"א תב"ת וילך ויגבה בו על ידי קיום זה ויניח בידו שטר הכשר ואח"ז יחזור ויגבה בשטר שהניח בידו ואזי אפילו אם ת"ל דבשעת הפירעון עצמו יקח מידו הלוה את הקיום עכ"פ ישאר בידו שטר הכשר ואז יכול לקיימו אח"ך וכעין חשש זה הוא דפסק הר"ן בס' מ"א ס"ג דאם הלוה במדינת הים והמלוה חושש שלא יוליך בידו השטר שמא יאבד לו בדרך יבוא לב"ד וכותבים לו אחר והוא מניח שטרו ביד ב"ד שבעירו וכו' והטעם הוא דאם נניח אותו בידו שמא יגבה בו אח"ך והוא הטעם נמי דכתב בתחילת הסעיף למה אין כותבים שטר למי שאבד שטרו אלא אם נשרף באש דוקא שמא ימציאנו וא"ך בכאן היאך יוצדק לכתוב הקיום בשטר בפ"ע וליתנו בידו הרי יכול לזייף כמ"ש:

ואמרתי אני לתרץ ע"פ מ"ש מר"ן בס' מ"א ס"ג שאפילו יבואו עדים ויאמרו דנאבד שטרו אין כותבין לו אחר דשמא ימצאינו אלא א"ך עדים מעידים שנשרף יעו"ש והש"ך שם סקי"א הביא סברת רשב"ם וכו' דאם יש עדים שאבד לו השטר אפי' אינם מעידים שנשרף עם כל זה כותבים לו אחר ולא חיישינן שמא ימצאינו ויגבנו וכו' ויהיב טעמא שם הש"ך לדברי רשב"ם דהואיל ואנן קי"ל דכותבים שובר לא חיישינן שמא ימצאינו ויחזור ויבוא לתבוע בו דזה יזהר בשטרו יעו"ש והוסיף שם הש"ך וכתב וז"ל וא"ך גם מ"ש הרב"י וז"ל ובשטר הלואה אין לכתוב טופס וכו' דאף דכותבים שובר חיישינן שמא ימצא שטר הראשון ויתבע בו תחילה ולא יכריחוהו ב"ד לכתוב שובר כיון שנותן לו שטרו ואח"ך בב"ד אחר יוצא טופס השטר ויגבה בו ע"כ לומר ליתא דא"ך תקשי הא אמרינן בכתובות וכו' אלא ודאי כשיוצא הבעל אח"ך גוף הכתובה שוב לא תוכל לגבות בעדי הינומא שהרי כבר פרע לה וא"ך הוא הדין הכא כשיוצא הלוה אח"ך גוף השטר שוב לא יוכל לגבות בטופס שהרי כבר פרע לו גוף השטר ביד הלוה ומיירי שהלוה יודע שנתנו לו טופס הלכך יזהיר בשטרו שלא יאבדנו אחר שישלם לו עכל"ה א"ך הרי מדברי הש"ך מוכח דלמאן דס"ל דהיכא דנאבד השטר כותבים לו טופס ולא חיישינן שמא ימצאנו וכו' טעמו הוא משום דהואיל והלוה לוקח בידו גוף השטר בטל וא"ך לסברת מהרשד"ם והמבי"ט דס"ל דיכול לכתוב הקיום בשטר בפני עצמו אפשר טעמם הוא הואיל והלוה יקח בידו בשעת הפירעון השטר והקיום שוב אין לחוש שמא אח"ך יוציא שטר העיקרי לגבות בו דזה הלוה יוכל להוציא שטר שבידן עם הקיום ויאמר לו דלא היה לך עלי אלא שטר אחד דוקא והוא שכתבו לך עליו הקיום בפעם הראשון ואתה הוספת לכתוב שטר אחר בזיוף וגבית בו על ידי הקיום שעשו לך על השטר שעדיין בידך וא"ך אין חשש בזה כלל. ובפרט דכשיוצא המלוה השטר העיקרי מתחת ידו והלוה יוצא מתחת ידו השטר המזוייף שגבה בו ממנו אז יוכר הזיוף דהחתימות לא דמו אהדדי א"ך מהטעמים הנז' לא חיישינן כלל:

אלא דכל זה יוצדק לנו לסברת המבי"ט ומהרשד"ם דאיכא למימר דס"ל כרשב"ם דס"ל דאפילו אין עדים על השטר שנשרף עכ"ז יכולים לכתוב לו טופס וא"ך מוכרחים לומר דס"ל כטעם הש"ך וליכא חששא והגם דהש"ך לא כתב דבריו אלא דוקא אם הודיעו ללוה שנכתב טופס ועל ידי זה ישמור שטרו אבל בכאן מי יגיד לו דעדיין השטר תחת ידו זה אינו דהואיל ונכתב הקיום בשטר לבדו ודאי דיש לחשוש לזה ומסתמא ישמור שטרו. אכן לסברת מר"ן דס"ל דלא כתבינן אלא בידעינן שנשרף דוקא לא חייש להך טעם שכתב הרש"ך וא"כ גם כאן ודאי דלא יסבור דכותבים הקיום בשטר בפני עצמו ונסמוך על הספק ונאמר דהלוה ישמור השטר והקיום ויבוא בטענה דאחד מהם מזוייף כמו שכתבתי לסברת הרשד"ם והמבי"ט וא"ך דון זה אינו מוסכם לדעת מר"ן. או יכולני לומר דבנדו"ד אפילו מר"ן יודה דיכול לכתוב הקיום בשטר לבדו ואם מאותו חשש דאמרן אפשר דס"ל דהואיל והחששה נכרת לעיין דשמא זייף שטר אחר כדאמרן אפשר דכופין למלוה לכתוב לו שובר והואיל וכותבים לו שובר יזהר בשוברו ולא יהיה חשש פרעון פעם אחרת. כל זה נראה לי לכתוב לפלפול בעלמא הואיל ואחסו'ר דרי דספרי הם ספרי המבי"ט והרשד"ם לעמוד על הבא"ר לדעת מילתא בטעמא ולזכרון דברים כתבתי שלכשיבואו לידי אעמוד על הבאר ה' יזכני לאור באורם אכי"ר ודו"ק הטיב ועיין בסמ"ע ס' ע"ו סק"ה ע"ש על דברי מה"מ בשם גאון יעו"ש אכן אפשר דעת רשד"ם והמבי"ט לעשות תקון כמ"ש הש"ך שם ס"ק פ"ד והוא דוחק:

אחרי מופלג עידן ועידנין בא לידי ספר הכנה"ג וראיתי לו בהגב"י שכתב וז"ל אמר המאסף מתוך דברי הרמב"ם והעיטור מוכח דכל קיום שאינו בשטר עצמו לא מהני מדמהדרו למשבח תקנתא היכא שאין הנייר חלק מספיק לכתוב הקיום אבל הרשד"ם בחו"מ סרס"ג והר"ם מטראני ז"ל בח"ב ס"ב כתבתי דבריהם הגה"ט כתבו דקיום שטר שהוא שטר אחר בפני עצמו כל שכתוב בהקיום פלוני דחתים בשטר פלוני כשר ויראה דמה שכתב הרשד"ם ז"ל בס' הנז' פלוני דחתים בשטר פלוני וכו' הכוונה שיכתוב פלוני דחתים בשטר פלוני לוה מפלוני סך פלוני וכמ"ש המבי"ט והרשד"ם קצר במובן וכללו במילת וכו' ואולי הרמב"ם והעיטו"ר מחזרים למצוא תקון שיהיה הקיום בשטר עצמו ולא בשטר לבדו בפני עצמו מפני הטורח שיצטרך לשמור השטר והקיום אבל אה"ן דאם רוצה לעשות הקיום בשטר בפני עצמו כמ"ש הרבנים מהני וק"ל:

תוכן העניינים

פעמוני זהב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה