פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא
סימן לד
סמ"ע סק"ב. ואין צריך לומר עד כשר וכו' ואפע"פ שהוא ואצ"ל הוא ומהאי טעמא לא כתבו וכו' עכל"ה ראיתי להרב דמש"א שתירץ לקושייא זאת וז"ל ומה שהקשה הסמ"ע על הש"ע על מה שכתב ואצ"ל עד כשר נ"ל פשוט דמיירי עד הנה היה צדיק רק עכשיו רוצה להעיד שקר ואיתא לקמן סקכ"ז דאינו נפסל עד שיעיד בב"ד, א"כ הוה אמינא מ"מ לאו רשע הוא מיקרי ומצטרף עמו קמ"ל דמ"מ שקר בדברי העדות שלו עכ"ל ולדידי לא נחה דעתי בזה דא"כ הוא למה כתב מר"ן ואין צריך לומר הרי אדרבא צריך וצריך הוא להשמיענו חדוש זה אלא דמוכרחים אנו לתרוצו של הסמ"ע וק"ל:
במור"ם ס"ד. המגביה ידו על חבירו להכותו פסול לעדות מדרבנן ע"כ עיין במר"ן סי' ת"ך ס"א דגם הוא פסק דנקרא רשע. וסיים שם מור"ם עליה דאין לצרפו לעשרה עד שיתירו לו יעו"ש ובאמת עינינו רואות דאפילו במכה בעצמו אין אנו נזהרים בזה ולא ידעתי על מה סמכו העולם עד שראיתי להר' מ"ק דאמר דאפשר דבזמן הזה אין יכולין להעמיד הדין על תלו כמ"ש הסמ"ע גבי חרמות בסי' זה סק"י יעו"ש אך סיים הרב הנז' וכתב ואעפ"כ מי שיש בידו כח לייסר הרשעים העושים כן עכ"פ בעונש שלא יקבל עדותן ולא עשה עתיד ליתן את הדין וק"ל:
ש"ע ס"א רשע פסול לעדות ואפילו עד כשר שיודיע בחבירו שהוא רשע ואין הדיינים מכירים רשעו אסור לו להעיד ע"כ ראיתי בס' ילקוט הרועים אות עדות שכתב וז"ל בחוות יאיר נסתפק באדם שיודיע בעצמו שהוא רשע ואין עדים על רשעתו אי מותר להעיד ובעטר"ת חכמים קדושין מ"ג מחלק דבעובר עבירה שיש בה חיוב מלקות הוי כפסול הגוף ודמי לקרוב שאסור להסתיר קורבתו ה"נ אסור לו להעיד אבל מי שפסול רק מצד חמור ממון דפסולו הוא שחשוד להעיד שקר מצד לקיחת שוחד וכיון שיודע בעצמו שמעיד אמת צריך להעיד וכן נוגע ואין עדים על נגיעתו. תליא ג"כ בזה אם נוגע פסול מחשש משקר וכיון דיודיע בעצמו האמת מותר לו להעיד עכל"ה והנה לכאורה נראה דלא היה בכאן מקום להסתפק לפי פסק הש"ע הלז אך באמת יש לחלק דהש"ע מיירי שהעיד הרשע יודע בו חבירו שרוצה להעיד עמו לכך אסור הן מצד שהרי ידוע הוא לחבירו ואפשר יש אחר שידע בו ג"כ והוי רשע ע"פ שני עדים ואסור אבל ספיקו של הרב חות יאיר בשאינו ידוע רשעו לשום אדם על זה נפל הספק וק"ל:
ש"ע ס"ה. העובר על השבועה ואפילו עבר על חר"ס וכו' ראיתי להרב מ"ח סנ"ח שכתב עכשיו שאין נוהגין רק להכריז חר"ם בעלמא לא לשון ארור ולא לשון שבועה העובר עליו אינו פסול ע"ע והביאו הרב מ"ק סק"ח וק"ל:
ש"ע ס"ו. טבח שיצאתה טריפה וכו' עיין בסמ"ע שכתב דדעת הטו"ר והרמב"ם ז"ל היינו דוקא בשוחט לעצמו ומוכר אבל בשוחט לאחריני לא נפסל ע"ש ונראה פשוט דלא כתב כן הסמ"ע אלא לפי מאי דס"ל להרמב"ם כפי פסק מר"ן ביו"ד סי"ח דפסק שהטבח צריך ליטל שכר מן הטריפות כמו מן הכשירות יעו"ש אבל במקומות שאין נוטלים שכר מן הטריפות ודאי דדיניה הוא כמו מי ששוחט לעצמו דחשדינן ליה משום חמוד ממון הכשיר ועיין להטו"ז שם ביור"ד שכתב ולפי מה שפסק הש"ע בחומ"ש סי' ש"ו דהטבחים שלוקחים כרכשות מן הנשחט מיקרי שפיר בשכר אע"פ שאין לוקחים כלום מן הטריפות ועל פי זה כתב הטו"ז שיש להתיר היכא דהמנהג כן שלא נחשדו ישראל בשביל דבר קטן כזה להאכיל טריפות לישראל ע"ש ודאי לא כתב כן הטו"ז אלא להתיר לו ולא נחשדיה מסתמא אבל אם איתרע חזקתיה דראינו אותו שיצאתה טריפה מתחת ידו אין לנו ללמוד עליו זכות לומר שוגג או טועה היה אלא יש לנו לומר דמזיד היה כדי ליקח הכרכשת בשכרו גם לפי מה שכתב שם הש"ך טעם ההתיר בלוקח הכרכשת מן הכשירות הוא משום דלא חשדינן ליה שיאכל טרופות וא"כ יצטרך למוכרם ומתירה שמא ירגישו בזה עשה יעו"ש גם לטעם זה ודאי לא אמרה הש"ך אלא בסתם אבל היכא דראה ראינו שהכשיר הטריפה אין לנו לתלות בטעות ואמרינן איתרע חזקתיה אפילו בשביל דבר קל כזה ודו"ק:
ש"ע ס"ז גנב וכן גזלן וכו' ובגונב לעכו"ם יש מחלוקת דלדעת הרדב"ז הוי ג"כ פסול ולדעת מהריק"ש הוי כשר דלא שמיעא להו לאינשי דגזל עכו"ם יש בו איסור עיין בס' משי"ש ח"א סמ"ה הביא דבריהם וק"ל שוב בא לידי ספר פת"ש וראיתי מה שכתב ע"ש:
וכתב כנה"ג בשם רבו שאם רואה אדם שקונה מקח או עושה סרסרות ואמר לו תן לי כו"כ או תן לי חלק בזה ואם לאו אפסיד מקחך אפע"ג דגזל גמור הוא אינו נפסל לעדות יעו"ש:
וכתב הב"ח בשם המרדכ"י דהמזיק לחבירו במזיד אפע"פ שדעתו לשלם נקרא רשע דחמס ומוכח מן הגמרא דפסול לעדות ולשבועה והוא הדין חובל חבירו במזיד ולפי זה אפילו טוען המזיק ברי שלא הזיק אלא כו"כ אין מוסרין לו שבועה אלא דינו כדין מי שכנגדו חשוד על השבועה והביא דבריהם הרב מ"ק וק"ל:
ש"ך סק"ז ז"ל אינו נאמן לומר שוגג זה קאי אסברא הראשונה ודו"ק פירוש דבריו דלסברא הראשונה שהביא מר"ן בסתם דבריו יוצדק לך עליה דברי מור"ם דהיינו לסברא קמא סברא לה דגם בנשבע להבא אם עבר אח"כ פסול. לזה כתב מור"ם דאינו נאמן וכו' אבל לסברת י"א דס"ל דנשבע להבא אינו נפסל לא יוצדק דברי מור"ם כלל דהא נשבע להבא אפילו עבר מרצונו אינו נפסל כלל הואיל ולא עבר בשעת השבועה וגם אח"כ לא. אבל דבר שהוא אסור מצד עצמו אלא הוא אסרו וכמ"ש הסמ"ע בסעיף שקודם לזה ודו"ק:
ש"ך סק"ח או אונס וכו' ונראה דכה"ג מיירי מהרש"ל וכו' עיין להרב הגהות אמר"י ברו"ך וכו' מה שחילק בזה יעו"ע ועיין להסמ"ע סי' צ"ב סק"ב דגם הוא ס"ל דדוקא בזמן קרוב הוא דאינו יכול לומר שכחתי וכדעת הש"ך יעו"ש וק"ל:
סמ"ע סק"מ מכל מקום כיון שאין חבירו מקנה לו בקנין גמור אלא על ידי שחוק והתול בא לידו הוה ליה אבק גזל מידו אף שיש בו צד גזל מ"מ לא הוה נפסל בזה כיון שהוא אבק גזל שהוא מדרבנן ולא נפסל ממנו אלא א"כ יש לו ממנו הנאת, הגוף עכל"ה הא דהוצרך להעמיד דמשחק בקוביא אף שיש בו אבק גזל צריך שיאכל ממנו דהוי הנאת הגוף משום דהמחבר פסק כסברת הרמב"ם והוא שלא תהיה לו אומנות אלא הוא ושם בהרמב"ם מפורש בהלכות עדות וז"ל משחק בקובייא פסול לעדות משום דחזקתו אוכל מן הגזל וכתב עליו הטור א"כ אם יש לו ממון אחר שאוכל ממנו אינו נפסל לפיכך הוצרך כאן הסמ"ע לומר דהואיל והוי אבק גזל צריך שתהיה לו ממנו הנאת הגוף ומא שיש להקשות כאן הוא דלפי דעה זו דבגזל דרבנן בעינן שתהיה לו ממנו הנאת הגוף א"כ למה הצריכו בכאן במשחק דוקא ואמרו והוא שלא יהיה לו אומנות אחרת דמשמע הא אי הוי לו אומנות אחרת כשר ומאי שנא משאר גזל דרבנן כגון מפריחי יונים האמורים בריש הסעיף דלא אצריכו בהם ואמרו והוא שלא תהיה לו אומנות דמשמע אפילו יש לו אומנות אחרת והפריח יונים הוי פסול והרי אין חזקתו אוכל מן הגזל ומאי טעמא הוי פסול גם בדין רבית האמור בס"י לא הצריכו דוקא באין לו אומנות כי אם הרבית ואפשר דיש לחלק דשאני משחק בקוביא הואיל ומשחק פעם אחר פעם אמרינן אפילו הרויח היום שמא יום מחר הפסיד מה שהרויח ומזונותיו שאכל לא מן הקוביא שהרויח אלא מן המלאכה שיש לו אבל אם אין לו שום מלאכה פשוט דמן הריוח אכל דמאין באו לו מזונותיו ובשביל זה פסול אבל מי שמלוה ברבית דרבנן או מפריח יונים אפילו יהיו לו כמה מלאכות עכ"ז פסול שהרי מה שהרויח נשאר בידו ובודאי אכלם דאין זה כמו משחק בקוביא שמרויח ומפסיד כדי שנאמר בו שמא הפסיד כנגד זה מה שהרויח אלא כל מה שלוקח ברבית נשאר בידו עד שיאכל אותם ועיין בס' כוס הישועות בחידושיו לסנהדרין דף כ"ד ע"ב:
גם יש לחלק ולומר דשאני אבק גזל מגזל דרבנן דאבק גזל בעינן שיאכל ממנו ובגזל דרבנן משעה שגזלו עבר על דברי חכמים ונפסל מדבריהם לא כן בקוביא דלא מיקרי אסמכתא דכבר הוכיח הסמ"ע בס' ש"ע דהרמב"ם לא פסק כרמי בר חמא וא"כ ס"ל דמשחק בקוביא קנה ואין כאן אפילו גזל דרבנן אלא אבק גזל מיקרי ובזה הצריכו לאכול ממנו דוקא אבל אם לא אכל לא נפסל וכעין זה חלק הרב טו"ז זלה"ה ובסוף דבריו כתב דגם הסמ"ע איפשר דלזה כוון:
אלא דלא ניחא לי למימר דהסמ"ע לזה נתכוון לחלק מגזל דרבנן לאבק גזל דמדבריו דס' ש"ע סק"ג משמע דכל גזל דרבנן בעינן שיאכל ממנו וז"ל שם וכל גזל דבריהן אינו פסול מחמתו אם לא שאוכל ממנו וכמ"ש בס' ל"ד ע"כ הרי עיניך הרואות דכל גזל דרבנן קאמר ולא אבק דוקא וא"כ צריכין אנו לדברי הסמ"ע לחלוקא קמא בין השחוק שמפסיד ומרויח ובין שאר גזל דרבנן דמרויח ואינו מפסיד ומה שיש להעיר בדברי הסמ"ע אלו דס' לד' וסי' ש"ע עם דברי הסמ"ע ר"ט דסתראי נינהו כבר נתעורר בזה הש"ך זלה"ה בס' ר"ט סק"ב ודו"ק:
שע ס"ך השונא לחבירו וכו' עיין להרב בי"ת יעק"ב סקי"ט שמשם יתבאר לך דמי שנתקוטט עם חבירו ומתוך קטטה אמר לו אלך ואמסור אותך זהו קרוי שונא יעו"ש:
שם אלך ואמסור אותך וכו' עיין שם להרב הנ"ז שנשאל בשנים שנתקוטטו עם אחד ואמרו לו נלך ונמסור אותך דמסיק שם הרב דהואיל ושניהם יחד אמרו כך שניהם נפסלים אבל אם אחד לבדו אמר נלך אני וחבירי ונמסור אותך אפילו זה שאמר נלך ונמסור אותך הואיל ושתף עצמו עם האחר הרי זה כשר יען כי האחר אפשר לא ירצה לילך עמו וא"כ אין דבריו יוצאים כלל לפועל יעו"ש:
ועיין שם עוד שאם אמר אלך ואמסור והתחיל ללכת וחזר בו מן הדרך יע"ש שנסתפק אי מפסיל על ידי האמירה ואפילו חזר או דילמא הואיל והעיז פניו ואמר ילך וימסור דילמא כוונתו היא שילך וימסור לאחר זמן וגם כאן הגם שראינוהו חזר דילמא הואיל וכבר העיז פניו ואמר לילך למסור הגם שעתה חזר בו דילמא אח"כ ילך וימסור יעו"ש דמסקנתו היא כהצד השני ופסול יעו"ע ודו"ק:
ש"ע סכ"ט כל מי שנתחייב וכו' עיין להרדב"ז ח"א סקע"ד שנשאל במי שנשבע לשקר אם נפסל לעדות ולשבועה מדאורייתא או מדרבנן גם כיצד תהיה תשובתו. על זה השיב לא ידעתי מקום לשאילה זו שהרי לא מפני שכפר בממון נפסל כדאמרינן לגבי גזלן אי מדבריהם אי מדאורייתא אלא מפני שנשבע לשקר נפסל ומה לי שיהיה חיוב השבועה מדאורייתא או מדרבנן וכו' ותשובתו משיבוא לב"ד שאין מכירים אותו ויאמר להם חשוד אני או יתחייב שבועה בב"ד שאין מכירים אותו בממון חשוב וישלם ולא ירצה לישבע וכו' עכל"ה יע"ש:
ש"ך סקל"ג נראה דכל הפסולים מחמת עבירה כשרים כשחזרו בתשובה אפילו בעדות שראו בשעה שהם פסולים ע"כ ולא דמייא האי להיה יודע לו עדות כשהיה חתנו ואח"כ מתה בתו דפסק בה מר"ן בס' ל"ג סי"ג דפסול דשאני התם דהפסלות שלו אינה תלויה בידו אלא מצד הקורבה ונמצא מעולם לא היה גופו כשר בשעה שראה את העדות אבל בכאן שהיה גופו מוכשר לקבל העדות אלא העיכוב אתי ליה מחמת העבירה בהסתלקות העבירה על ידי התשובה חזר גופו לכשרתו ודמייא האי לנוגע בעדותו מחמת ממון דפסק ביה בס' ל"ג סט"ו דלא בעינן תחילתו וסופו בכשרות וכתב שם הסמ"ע הואיל ואין פסלותו מצד קורבה גם אם היה רוצה היה יכול לסלק נפשו מיד משא"ך בפסול קורבה ע"ש וא"כ גם כאן הכי דאין הפסלות אתיא מכח הקורבה גם אם היה באותו שעה חוזר הוכשר מיד ואחרי כותבי ראיתי להבאה"ט סקל"א דדחה דברי הש"ך וכתב דאדרבא דמי האי דינא לדינא דס' ל"ג דהיה יודע לו עדות כשהיה חתנו וכו' ואני לדעתי הקצרה כבר כתבתי דלא דמו כלל:
גם מה שכתב הבאה"ט וז"ל גם י"ל דבשעה שהיה פסול דקדק בעדותו כהוגן והוויא כמלתא דלא רמייא אנפשיה ודומה למ"ש המחבר בס' ל"ה ס"ז עכ"ל לע"ד אדרבא כלפי לייא ולא דמי האי דפסול מחמת עבירה אלא לקטן דשנו התם שהוא כשר ולא אמרינן ביה דגם הוא יהיה פסול משום מילתא דלא רמייא אלא דהואיל ועתיד להגדיל אמרינן ביה דמידק דייק בעדותו וא"כ מכ"ש נדו"ד שהיה גופו כשר לעדות שהרי הוא גדול ולא נפסל אלא לפי שעה עד שיעשה תשובה ודאי דדייק הטיב בעדותו כדי שאם יעשה תשובה יעיד מה שראה לא כן בעכו"ם ונעשה גר דס' ל"ה ס"ז דהתם בשעת העדות לא אסיק אדעתייהו שיתגיירו בודאי וא"כ ודאי לא רמי אנפשיה ודו"ק ומה שיש ליישב בדברי הש"ך זו עם דבריו דס' ל"ה סק"ו הרי בא בארוכה בתשובותי סי' קס"א באורך כיד ה' הטובה ועיין בסמוך וק"ל:
ש"ך סקל"ג כיון שלקה נראה לכל הפסולים כו' עיין מ"ש באה"ט כאן סקל"ו ובסל"ה סקי"ג ועיין בש"ך עצמו סל"ה סק"ז דמיחזי דבריו סתראי נינהו שנרגש הבאה"ט אך עיין בס' חת"ס סל"ו שמיישב דברי הש"ך על נכון ולא פליגי וכבר הארכתי בתשובתי בזה וביררתי הדבר עיין בסה"ק סי' קס"א ודו"ק כל מה שכתבתי הייתי עדיין לא זכיתי לס' פת"ש ע"ש:
ש"ע סל"ד חזרת טבח שהיה בודק לעצמו וכו' ז"ל הרב דמש"א נ"ל דמסיק הב"י מחדושים ס"ה וז"ל ומיהו אפשר דטבח שיצא טריפה מתח"י אם אין לו בה הנאת ממון לא מיפסל כיון שאין לו הנאה לא חשדינן ליה במזיד אלא בשוגג וכן דעת מהרי"ו ועיין בי"ד סקי"ט ע"כ: