פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא
סימן כח
ש"ע ס"א. כל מי שיודע וכו' תועלות בעדותו וכו' ואם העדות אין בה תועלת עתה ולאחר זמן יש בה תועלת עיין להגוא"ל סק"א שכתב דמהרשד"ם נסתפק בזה אם מקרייא עדות ע"ש:
ש"ע ס"ג. אם כותי וכו' משמתין אותו ע"ך ואם זה העד הוא אדם חשוב יכול הוא להעיד כ"ך הרא"ש והטו"ר וב"י וש"ה ובס' ב"ש חולק בדין חשוב שהעיד אם הוא חייב מחלוקת בין הפוסקים תשובת איסרלאן פ"א וש"י למור"א בפירוש הלכות עדות וא"ך המוציא מחבירו עליו הראיה עיין בס' גו"ר ארי"ה הלוי סקט"ו וק"ל:
במור"ם שם אבל אינו חייב וכו' עיין תוקפו של יוסף ח"ב סק"ז דיש לחלק בין דין זה למסירות יעו"ש:
סמ"ע סק"א. כל מי שיודע וכו' כתב מהרי"ו סימן מ"ב דאם שום עד יאמר שאין רשאי וכו' אז בע"ד יתיר לו וכו' יש לתמוה דהסמ"ע כאן הביא דברי מהרי"ו דמשמע ממנו דאם אמרו לו בסוד צריך שישירו לו שבועתו ואח"ך יעיד וא"ך היאך יוצדק דכאן הביא דעת מהרי"ו לפסוק כוותיה ובס' רס"ז סק"ד שם הביא דברי מהרי"ק דאפילו נשבע שלא לגלות לא יועיל יעו"ש וא"ך משמע דלא בעי התרה וא"ך קשה דברי הסמ"ע אהדדי דכאן רצה לפסוק כמהרי"ו ושם פסק כמהרי"ק וראיתי להש"ך סק"ב שכתב דברי מהרי"ו משם הסמ"ע ולבסוף סיים וכתב ועיין בס' רס"ו ס"ד שכתב כעין זה משמע דשוים הם ותמיה לי היאך הש"ך הסכים דברי מהרי"ו לדברי מהרי"ק דמיחזי סתראי נינהו ואולי יש לפרש דמה שכתב מהרי"ק ואפי' נשבע לא הכוונה היא לא יועיל לבטל העדות אלא יתירו לו העדות ויעיד וא"ך זה מסכים לדעת מהרי"ו בסק"א דכתב הסמ"ע יתירו לו:
אלא דכל זה אינו שוה לי דראיתי לפסק זה של מהרי"ק שהביא הסמ"ע בס' רס"ו ראיתי למור"ם ביור"ד סי' רכ"ח סל"ג שפסקו משם מהרי"ק וז"ל ואפי' נשבע על איזה דבר שלא לגלותו ואח"ך נתנו לו עליו חרם חייב להגיד עכל"ה ושם פירשו הש"ך והטו"ז דהכוונה היא דלא חיילא שבועה מעיקרא ואין צריך התרה יעו"ש וא"ך דברי הסמ"ע מיחזי סתראי דתפס החבל משני ראשין לפסוק כמהרי"ו וכמהרי"ק והן אמת דגם על מור"ם ביור"ד יש להקשות דבס' רכ"ח סל"ג פסק דהנשבע שלא לגלות חייב דמשמע אפילו התרה לא בעי כמו שכתבנו משם מהרש"ך וטו"ז ובס' רל"ט ס"ז פסק שם דיש להתירה תחילה וכו' יעו"ש הרי הטו"ז שם בס' רכ"ח יישב דבריו וכתב דשם בסרל"ט נראה טעמו ששם אינו מחויב כו"כ חיוב גמור דהא לאו אעדות קאי על כן החמיר שיש להתירו כן נראה לי עכל"ה יע"ש. וא"כ הרי מפרשים דברי מהרי"ק דבדבר של עדות איירי ולכך לא חיילא שבועה מעיקרא הואיל והוא כבר מוזהר מדאורייתא באם לא יגיד וכו' ואין שבועה חלה על דבר דאורייתא וא"כ היאך הביא כאן דברי מהרי"ו דמשמע דצריך להתירו ואח"כ יגלה הסוד ואולי יש לתרץ ולומר דהסמ"ע מפרש דברי מהרי"ו דהם איירי במי שלא תבעוהו להעיד דאז אין חיוב עליו להעיד אלא שמעצמו רוצה להעיד אלא שאומר אין אני יכול הואיל ואמרו בסוד אזי יתיר לו שבועתו ואח"כ יעיד וכעין זה כתב הטו"ז שם בס' רכ"ח סל"ג על מה דאמר שם מור"ם שאם החרימו וכו' יעו"ש:
שוב ראיתי להרב מ"ק סק"א שכתב וז"ל כתב הש"ך והסמ"ע בשם רי"ו דאם שום עד יאמר שאינו רשאי להעיד מחמת שקבל עליו בסוד שלא לגלות הדבר אזי אותו בע"ד שציוהו שלא לגלות יתיר לו לגלות והטו"ז דהקשה עליו וכתב שאין צריך התירה כמ"ש ביור"ד סרכ"ח עכל"ה וא"כ לפי הדברים האלה מיחזי דהטו"ז מפריש דדברי מהרי"ק הם בתובעו להעיד קא מיירי ובשביל זה קשה לו מההוא דסי' רכ"ח הלאו הכי היינו יכולים לקיים דברי מהרי"ו בדלא תבעוהו להעיד קא מיירי וא"כ הדרן לקושייתינו על הסמ"ע וכעת אין לי להאריך כאן ודו"ק. שוב אחרי מופלג בא לידי ספר פתח"י תשוב"ה וראיתי לו שם שהביא הקושייא זו והרבה תירוצים עליה מדברי האחרונים ע"ע ודו"ק:
ש"ך סק"ב וחייב בד"ש וכו' עוד כתב דאפילו בדברים בלי כפייה וכו' עיין בס' מאמ"ר קדישי"ן סק"ח וסקי"א שכתב דמותר לקרותו רשע כל זמן שלא יצא יד"ש ועיין בס' גוא"ל ז"ל שיכולין להכריז עליו שהוא חייב לצאת יד"ש יעו"ש:
סמ"ע סקי"א כגון שתבעו התובע בשטר והן ידעו שהוא פרוע וכ"ש אם יודע עדות שחייב הנתבע וכבשו עדותן מתחילה ע"כ הרבותא שיש בעדותם שהשטר פרוע יותר ממה שיודעים שחייב הנתבע הוא דהתם שיודעים שהשטר פרוע והלך המלוה ונפרע מן הלוה ע"י שכבשו עדותם א"כ הוי כאלו נעשה המעשה על פיהם ויהיו חייבים מדינא דגרמי לא כן ביודעים שהנתבע חייב דלא נעשה שום מעשה ע"י כבישת עדותם פשוט דפטורים דלא נעשה שום מעשה ודו"ק:
שם בסמ"ע בא"ד והוי אמינא שיהיו חייבים כמ"ש לקמן בס' כ"ט באומרם וכו' והחילוק בין ההיא דסי' כ"ט להאי משום דהתם הוא גרמי ממש דעל ידי שעשו מעשה וחתמו יצא הממון לא כן כאן דלא עשו שום מעשה אלא תפסו עדותם ועיין בטו"ר בס' ל"א סל"ד וק"ל:
סמ"ע סקכ"ג מותר להעיד אפילו אם הוא במקום שנותנים שבועה וכו' דהרי גם בדיני ישראל עד המסייעו פוטרו מהיסת עכ"ל הסמ"ע נקט כאן כסברת הרא"ש וכטעמו שהביא הרב"י דממנו משמע דדוקא אם היה כופר ולא היתה עליו שבועה הוא דיכול זה העד להעיד ולפוטרו אבל אם הוה עכו"ם מודה במקצת אין יכול להעיד זה העד דהואיל והעכו"ם הוא מחויב שבועה דאורייתא וא"כ הואיל והוא מחייבו אינו יכול לישבע דהעכו"ם אינו נאמן א"כ הוה אמינא שחייב העכו"ם לשלם על ידי שישבע ישראל התובע מדי דהוה אחשוד דקיימא לן שכנגדו נשבע ונוטל וא"כ פשוט דאין הישראל יכול להעיד דעל ידי עדות זאת הוי כאלו מאבד חבירו בממון דממון הוה ליה גביה ולא שבועה וכדאמרן וא"ך מכאן יש ראיה לדברי הש"ך סמ"ב סקס"א דמחויב שבועה ואינו יכול לישבע אין עד אחד פוטרו הרי מכאן דגם הסמ"ע דמפרש דברי מר"ן דבהכי איירי שמע מינה דמסכים הולך לסברא זאת דלא כסברת הטו"ר דמפרשה הרב"י דס"ל דאפילו בזה יכול העד לפוטרו יעו"ש ועיין בש"ך סע"ב סקס"א דכתב דגם מדברי הרב"י לא משמע כן אלא לכאורה יעו"ש ודו"ק:
ש"ע ס"ה. ת"ח שיודע עדות לישראל וכו' אלא הם שולחין אליו ומעיד וכו' לכאורא יש לתמוה דהאיך שולחין אליו ומעיד הרי צריך להעד בפני הבע"ד וכמ"ש בסט"ו אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין וכו' אלא נראה פשוט דגם כאן מוכרח לומר דצריך הבע"ד לילך כדי שיעיד בפניו ואם ירצה לקבל עדותו אפילו העיד שלא בפניו אזי הרשות בידו לחבול בעצמו וכעין זה ממש הוא דכתב מר"ן בס' קכ"ד בענין נשים יקרות דמשגרין להם הסופרים ויטענו בפניהם וכו' וכתב שם הסמ"ע והש"ך דאם רצה הבע"ד לילך עם הסופרים כדי שתתישב מלטעון שקר הרשות בידו וא"ך גם כאן בודאי אם אמור יאמר דצריך לילך כדי שיעידו בפניו הלאו הכי לא. הרשות בידו ודו"ק:
סמ"ע סקכ"ח. דחיישינן שמא ילך וישא אחרת מהנשים האסורות לו מחמת קדושי וכו' הוא יכול לומר דחיישינן שמא אחר זמן יבואו עדים ויעידו שמת בעלה הראשון ולא יכוונו דעתם שמת קודם קדושי האחרון ותהיה אסורה מכח קדושי שני אלא ידמו בדעתן שמת אחר קדושי שני והב"ד יסמכו על דעתם דבזמן קדושי שני היתה בחזקת אשת איש ולא אתו למידק וא"כ קדושי שני לא הווה תפסי וא"כ תלך אשה זאת ותנשא לשוק או תנשא לבנו או לאחיו של המקדש אותה שהוא השני ואפשר דגם זו נכללו בכלל מה שכתב ועיין דרישה שכתבתי רבים כאלה ודו"ק:
סמ"ע סקמ"ב וראיתי נוהגים שלא רצו לטרוח הת"ח ושלחו לו לכתוב עדותו בכתב ידו וכן נ"ל מאחר דר"ת וכו' לדעתי נראה דאין זה סותר למ"ש לעיל סקז"ך דכתב שם שולחין אליו שלשה ונותן העדות בפניהם דמשמע דדוקא בענין זה אבל לא מהני מה ששולח כת"י דאימא דהוא הדין בכתב ידו אלא שם השמיענו אותו דין ובכאן השמיענו דין אחר גם יש לומר דשם דתני אותו תקון אפילו לת"ח שאינו יודע לכתוב בכת"י לכך כתב אותו תיקון אבל אה"ן במקום שהוא יודע לכתוב יכול לכתוב בכת"י וכן ראיתי להרב מאמ"ר קדישי"ן סקמ"ז סק"ט שכתב לקיים מנהג מורה הוראה ודו"ק:
אלא דצל"ע במי ששלח עדותו לב"ד בכת"י ואח"כ תכף הלך לו למדינת הים מי אמרינן דהואיל ולר"ת הויא עדות אפילו לא הלך למדינת הים א"כ יש לסמוך עליו בזה דומייא דת"ח דמשגרין לו ומעיד על ידי כתב ידו או לא אלא דנראה לע"ד לברר זה ממה שיש לדקדק בסברת ר"ת שפסק מור"ם בסי"א דעדים ששלחו עדות בכתב ידם מהני. לכאורה יש לדקדק הרי צריכים הם להעיד בפני הבע"ד וא"כ כששולחים לנו עדותם הרי לא העידו בפני הבע"ד ואין לומר דלא דיבר ר"ת אלא בעדים שאינם בעיר וכמו שפסק מר"ן סי"ז דאינם צריכים להעיד בפני הבע"ד דזה לא יתכן דהא הסמ"ע כאן כתב דנהגו שלא להטריח הת"ח ושולח עדותו בכתב לב"ד וסמכו בזה על ר"ת ומלשון זה דכתב נהגו שלא להטריח הת"ח משמע דבעיר הוא עם הבע"ד אלא דלא הצריכוהו לבוא להעיד ואמרו שיכול לשלוח עדותו ע"י כתב א"כ דון מינה דלדעת ר"ת אפילו מי שאינו ת"ח יכול לשלוח עדותו אפילו הוא בעיר וא"ך יש תמיהא בין לדעת ר"ת בין לסברת המורים שלא הטריחו הת"ח יש להקשו' היאך יכולים לשלוח עדותם בכתב דהוי מעידים שלא בפני בע"ד ומצינו אליבא דכו"ע דלכתחילה צריך להעיד בפני הבע"ד ומקרא מלא דבר והועד בבעליו ומצינו למר"ן דפסק אפילו בדיעבד לא מהני כסברת הטו"ר והרא"ש וכמו שפסק בסט"ו יעו"ש ונראה לכאורה דלסברת ר"ת מיירי כשהולך הבע"ד לפני העד או לפני הת"ח לדעת המורים דלא אטרחוהו ואותו עד יאמר עדותו לפני הבע"ד ואח"ך ישלח עדותו בכתב ודנין עליו אלא דכל זה אינינו שוה לי דהואיל והעיד עדותו בפה לפני הבע"ד א"ך הוי עדותו בפני בעל דין קרינן ביה והועד בבעליו וגם הויא מפיהם ולא מפי כתבם דהגם דלפני הב"ד באה העדות בכתב הרי לפני הבע"ד שהוא עיקר העידו מפיהם וא"ך בזה נראה דליכא מאן דפליג ולא נראה לי כעת לקיים דברי אלה:
שוב ראיתי להרדב"ז ח"א סימן תע"א שנשאל בבע"ד אחד שהלך אצל הדיינים ואמר להם שיש לו תביעה על פלוני שאינו בעיר והעדים שיש לו על תביעה זאת רוצים לילך למדינת הים והביאם לפני הבדי"ץ והעידו ואח"ך נודע שלא הלך אלא אחד ואחד לא הלך אם עושים ע"פ עדות זו והיתה תשובתו דעדות זו בטלה מכמה טעמי וחדא מינייהו הוא הנז"ל עוד היה להם לחקור אם אמת הולכים למד"ה כי שמא תחבולה עושים. עוד טעם אחר שהרי הנתבע הוא בסכנדריא"ה ודרך שם הולכים העדים למד"ה ילכו העדים שם לפי דרכם ויעידו עדותם בפני ראובן וכו' וכו' מדברי הרדב"ז אלו יתברר לך דבמקום שהיה יכול להעיד בפני הנתבע ולא העיד אפילו לעת עתה אין העד לפנינו אין עדותו עדות שהרי הרדב"ז אפילו לא נמצא העד לפניו בשעת הדין שכבר הלך למד"ה אפילו הכי בטל העדות וחד מהטעמים הוא הואיל ובע"ד היה בסכנד'ריאה והיה יכול לילך העד ולהעיד לפניו הואיל ויש לו דרך שם מטעם זה בטל העדות אפילו לעת עתה לא נמצא אותו עד לפנינו מכ"ש בנדו"ד שהיה התובע והנתבע בעיר והלך והעיד שלא בפניו אפילו לא נמצא לעת עתה לפנינו העדות בטלה ובודאי דהרדב"ז מחד טעמא מהנהו טעמי דיי ליה לבטל העדות ולתוספת טובה הרבה הטעמים יעו"ש וק"ל:
ש"ע סי"ג. כל זמן שזוכה האדם יכול להעיד וכו' והוא אחר שראה הכתב נזכר עכ"ל ואם ראה הכתב ונזכר שהיה עד בדבר אבל לא נזכר כל העדות מראש ועד סוף ראיתי להרב גוא"ל זלה"ה בסקכ"ו שכתב וז"ל וכתב הרב בנ"י שמוא"ל בשם בע"ל העיטו"ר ור"ת שכל שנזכר שהוא עד בדבר אפילו מתוך הכתב כלומר שבעבור שרואה חתימתו נזכר שהיה עד בדבר יכול להעיד מתוך הכתב בכל שאר עדות עכ"ל מכאן יתברר לך דיכול להעיד וק"ל:
במור"ם סט"ו. וחוזרין ומגידין וכו' הגם דמר"ן לא גילה דעתו אם יכולים העדים לחזור ולהעיד או לא ומצינו דסברא זו במחלוקת היא שנויה דיש מן הפוסקים האחרונים דס"ל דאין דנים ע"פ אותו עדות ואין יכולים לחזור ולהגיד לפניו משום דעבידי לאמת דבורייהו עכ"פ רוב הפוסקים ס"ל דיכולים לחזור ולהגיד ובמקום שלא גילה מר"ן דעתו אזלינן בתר מור"ם ועיין להרב מש"ה אות אל"ף סס"ג שאסף איש טהור כל להקת הפוסקים שדברו בענין זה ועלתה הסכמתו דודאי מר"ן ומור"ם לא פליגי ע"ש וכן ראיתי להרב תוש"י ח"א שפסק כן בעדות אשה אחת יעו"ש:
סמ"ע סקנ"א. ואם היה הנתבע חולה וכו' דוקא בתובע שיאמר אני רוצה ולהזכיר העדים וכו'. האי להזכיר העדים ודאי לא שיזכירם זכירה גמורה שיאמר להם כו"כ היה המעשה ואתם הייתם עדים וכו' דהא לעיל פסק מר"ן סי"ד דהבעל דין אם הזכיר לעדים ונזכרו לא יעיד והגם דהתם לא נקט אלא לשון יחיד וכתב בזה"ל וכן אם נזכר לדבר על ידי אחר שהזכירו לו יכול להעיד אבל אם הבע"ד בעצמו מזכירו לא יעיד וכו' ליכא למטעי ולומר דלא אמרו דאם הזכירו הבע"ד בעצמו לא יעיד אלא דוקא אם מזכיר עד אחד בזה הוא דיש לחוש שמא יסמוך עליו ויעיד אבל אם השני עדים עצמם מכירם הבעל דין נימא דלא ניחוש דתרווייהו העידו על סמך דבריו וא"כ נאמר דבשני עדים אפילו הבע"ד עצמו יכול להזכירם דזה לא יתכן שהרי אפילו אחד נזכר מעצמו עכ"ז האחר חיישינן דילמא מיסמך סמך על דבריו ולא דקדק כו"כ. וא"כ גם בתרתי סוף סוף עדיין החששה שמא אחד מהם לא דקדק כו"כ ומיסמך סמך על דברי הבע"ד ובפרט הרי נמצא הדבר מפורש בדברי רבינו הטו"ר והביאו הסמ"ע סקמ"ה וז"ל והטו"ר לא כתב על ידי הבע"ד אלא ע"י אחר ר"ל אפילו אם העדים שניהם שכחו הדבר ואחד הזכירם ויש בזה ג"כ צד רבותא ע"ש הרי משם מפורש דבשנים עצמם דוקא ע"י אחר הוא דיכול להזכירם אבל בע"ד לא ובפרט דהוו רבותא דמשמע דמגרע גריעי תרתי מחד וא"כ באומרך אפילו לעד אחד אינו יכול הבע"ד להזכירו מכ"ש לשנים וא"כ הדרן לקושייתינו האיך יכול לומר אני רוצה להזכירם אלא נראה פשוט דהאי זכירה לאו זכירה גמורה היא אלא הכוונה יאמר להם להעיד ברמז הדבר והם יעידו לו העדות כמו שראו או אפילו נימא דבזכירה גמורה איירי וכגון שהיו העדים ת"ח דפשוט דהואיל והם ת"ח אפילו יזכיר בשניהם הבע"ד יכולים להעיד דזיל בתר טעמא דת"ח ידקדק בדבריו א"כ פשוט דאפילו לשנים שהם ת"ח יכול הבע"ד להזכירם ודו"ק:
ש"ע סי"ז. ראובן שתבע את שמעון ועדיו במקום אחר יאמר ב"ד לשמעון וכו' עיין להרב תוש"י בח"ב סט"ו בסופו שכתב וז"ל ועוד כיון שהעיד במקום קרוב לבע"ד מפא"ס למקנא"ס צריך להעיד בפניו דוקא וכמ"ש כנה"ג סכ"ח הגהות הב"י אות צ"ו בשם הרדב"ז דאפילו להרשב"א וסייעתיה דמקבלים העדות בעיר אחרת שלא בפני בע"ד וכו' אין זה אלא במקום רחוק אבל ממצרים לירושלים מקום קרוב הוא כשיירות מצויות עכ"ל ודו"ק:
ש"ע סכ"ד. אין מקבלין עדות בלילה אלא ביום. קבלוה בלילה אפילו היו עדיו רודפין לילך למד"ה אין דנין ע"פ אותה קבלה ע"כ נלע"ד דאפילו קבלו העדות בלילה לפני הנרות לא מהני מדסתם המחבר דבריו ולא חלק כלל ש"מ דבכל אופן פסולה אותה העדות וכן משמע מדברי הסמ"ע בס"ה סק"ז דכתב דנראה לו להלכה ולא למעשה לענין לדון בלילה לכתחילה דומייא דק"ס דיכול להקנות גבי הנרות דולקות ואח"כ סיים דאין נראה לו כן למעשה הואיל ולא מצא חלוק בפירוש וא"כ קו"ח לענין עדות פשוט דלא מקבלין כלל לגבי הנרות דהא קב"ע היא חמורה מן הדין. דקב"ע יש בה התחלת הדין דוקא ועדיין לא נגמר הדין לא כן בדין דיש בו התחלה וגמר ומשום הכי חלק הסמ"ע שם סק"ח ובכאן בסכ"ח ס"ק ס"ג ע"ש א"כ הרי לפניך דאפילו לדברי הסמ"ע שרוצה לדמות התחלת הדין לק"ס עכ"ז לקב"ע ודאי דלא תיסק אדעתיה שתהיה כשירה בנרות דהא קב"ע חמירה מן התחלת הדין ומכ"ש לדברי הש"ך סק"ד שתמה על דברי הסמ"ע דס"ל דיש לדמות דין לק"ס וס"ל הש"ך דאפילו מאן דס"ל דיכול לעשות ק"ס בלילה עכ"ז לגבי הדין לא א"כ מכ"ש קב"ע שהיא חמורה מן הדין כמ"ש משם הסמ"ע ואין לומר דלא נסתפק הסמ"ע בדין וגם הש"ך לא פשיטא ליה דאין דנים אלא לכתחילה אבל בדיעבד אם דן בפני הנרות איכא למימר דדיניה הוי דין דע"כ לא כתב הסמ"ע בס"ה סק"ח דהרמב"ם לא שאני ליה בין לכתחילה בין בדיעבד דאין דיניה דין אלא אם דן בלילה בלי נרות אבל אם יהיו הנרות הגם דלכתחילה אין דנים נימא בדיעבד מודה גם הרמב"ם דהוי דיניה דין וא"כ עדיין יש לספוקי גם בקב"ע שקבלה כבר לפני הנרות אי מהנייא אפילו הכי נראה כ"ש דקבלת עדות שקבלה כבר בפני הנרות לא מהני אפילו בדיעבד דהא מור"ם ס"ל בס"ה דאם דן בלילה מהני ובס' כ"ח סכ"ד פסק מר"ן דאם קבל קב"ע בלילה לא מהני והקשה הסמ"ע דמאי שנא מההיא דס"ה דחלק מהר"ם וכתב בין לכתחילה לבדיעבד והוצרך לחלק דהתם הוי דיעבד ממש משא"כ הכא דרוצים לדון על העדות לכתחילה לא מיקרי דיעבד ממש ע"כ א"כ גם אני אביא דאפילו נימא דהרמב"ם יודה היכא דדן בפני הנרות דמהני עכ"ז גבי קבלת עדות אפילו קבלה בפני הנרות לא מהני דשאני בדין הוי דיעבד ממש לא כן בקב"ע וכמ"ש הסמ"ע ודו"ק. ואחרי כותבי ראיתי להרב זכו"ל אות ע' שכתב וז"ל ועיין ח"ש הגב"י אות צ"ז דכתב דנראה דלדעת הסמ"ע דאם יש נרות בלילה דנים הוא הדין עדות ע"כ ותמיהא לי מילתא דלפי מ"ש הרי לא דמו כלל וכמו שחלק הסמ"ע עצמו וכעת אין בידי ספר ח"ש ז"ל לראות הדבר על מתכונתו ודו"ק: