אור ברסלב
פעמוני זהב סימן טו

פעמוני זהב· רבי רפאל אנקאווא

סימן טו

סימן יד

ש"ע ס"ב היו לפניו דיינים הרבה וכו' פשוט לע"ד דלא נאמר דין קדימה זאת אלא דוקא אם עדיין לא התחיל שום אחד מהם לדון אבל אם התחיל אדם דעלמא לדון לפני הדיין ואח"כ בא לדון איזה יתום או אלמנה אין לומר שיסתלק אותו האיש וידון ליתום תחילה או לאלמנה דזה לא יתכן דבשלמא ת"ת מקדימין ליה משום עשה דכבוד תורה עדיף אבל אם התחיל לדון לאדם דעלמא ובא אח"כ היתום או האלמנה הגם דאיכא עשה דשפטו יתום ריבו אלמנה עכ"פ אין מסלקין הדין שהיו דנים. דמאי חזית. האי עשה דכקטון כגדול תשמעון והאי עשה דשפטו יתום וא"כ ודאי שאין מסלקין הדין משום היתום ומשום האלמנה אלא משום ת"ח דוקא והחדוש הוא לע"ד דאפילו בשעה שהיו הדיינים דנים לאדם דעלמא ובאו בבת אחת ת"ח ויתום ואלמנה פשוט דמסלקין הדין של אותו אדם משום עשה דכבוד תורה ואח"כ דנים הדינים האחרים. והגם דפסק דכשיהיו לפנינו יתום ואלמנה ות"ח מאחרין הת"ח. דוקא במקום שהיו כולם יושבים והדיינים אינם דנים לשום אדם אבל בכגון זה שכבר היו דנים לאדם אחר ובאו אח"כ הת"ח והיתום פשוט דהת"ח שיש לו זכות לסלק אותו אדם יסלקנו והיתום שאין לו זכות לסלק לאדם שהתחלו בדינו אפילו יתאחר אחר הת"ח לא איכפת לן דהת"ח לא בא לקדום ליתום אלא זכה בקדימת אותו בע"ד שהיה כבר זכה ואינו בדין שידחה מפני היתום שבא אחריו. ועדיין צל"ע אחר שיגמור הת"ח דינו מי יקדום אח"כ אם אותו אדם שנסתלק הואיל וכבר סידר טענותיו או נימא הואיל ואידחי מפני הח"ח אידחי נמי מפני היתום וצריך להתחר. והקרוב לדעתי דצריך הוא להתאחר דהואיל ואידחי כמאן דלא הועמד בדין כלל והדר דינו לדינא דהרמב"ם דאם היו דינין הרבה לפני הדיינים וכו':

וכל זה באם כבר קדם אדם דעלמא להתדיין הוא דאמרינן ידחה מלפני הת"ח ולא מלפני היתום והאלמנה אבל אם לא שמעו הדיינים טענותיו אלא קרב ובא לפניהם ואח"כ בא היתום או האלמנה למושב הדין פשוט דמסלקין אותו אדם מלפני הדיין ומקדימין דינא דיתום ואלמנה וטעמא הוא דהא דינא דיתום ואלמנה יש בו עשה דשפטו יתום ריבו אלמנה לא כן היכא דבאו בע"ד לפנינו זה קודם לזה הגם דאית לן עשה דכקטון כגדול תשמעון אינו דוקא אלא אחר ששמעו הדיינים הטענות של בע"ד אבל קודם ששמעו אלא באו לפנינו הגם דאיכא עשה ג"כ אינו אלא מדרבנן ואסמכתא בעלמא אסמכוה אקרא כמ"ש הסמ"ע סק"ה. ולכך אתי עשה דשפטו יתום ודחי עשה. דאסמכתא בעלמא דאסמכו רבנן ודו"ק:

ומה שנלע"ד לדקדק בדין זה הוא במ"ש דדין היתום הוא קודם לדין הת"ח וראיתי להרמב"ם שכתב משום דכתיב שפטו יתום וכו'. וכתבו הטור והביאו הסמ"ע סק"ו והן אמת דבדברי הרמב"ם לא הוצרך לתת הטעם בתוך דבריו ולומר משום דכתיב שפטו יתום ריבו אלמנה אלא נתינת טעם למה מקדימין היתום לאלמנה משום דאקדימיה קרא אבל למה שמקדימין היתום והאלמנה לת"ח לא נתפרש טעמו בתוך דבריו למה. בודאי סתמו כפירושו דהואיל ומצינו דטעם קדימת היתום משום דאקדמיה קרא מכ"ש דין היתום והאלמנה דקודמין לת"ח ודאי דמהאי טעמא דהיתום והאלמנה צוה עליהם הכתוב בעשה יתירה דשפטו יתום. בודאי זהו הטעם למה קודמין לת"ח ועל זה קשה לי דמאי שנא גבי עשה דכקטון כגדול תשמעון למה אמרינן אפילו כבר קדם ושמע הדיין טענת בע"ד מסלקין ליה ומקדימין הת"ח שבא אחריו וכמ"ש בס"א ובסמ"ע מטעם דעשה דכבוד תורה עדיף. ולמה בעשה דשפטו יתום לא מדחייא מקמי עשה דת"ח ואדרבא אותה עשה דשפטו יתום היא ראויה לדחות יותר הואיל ואינה אלא מדברי קבלה:

ואמרתי אני לתרץ זה במה שראיתי להרב לח"מ בפר"א מהלכות סנהדרין שתירץ על מה שהקשה שם הכסף משנה על הרמב"ם היאך פסק דדין יתום יקדום לדת"ח הרי זה הפך הגמרא בפרק שני דייני גזרות דק"ה דשם נאמר דרב נחמן שדר ליה רב ענן גברא חבריה ואמר ליה רב ענן לרב נחמן עביד ליה דינא דאנא פסילנא ליה ורב נחמן נדמה בעיניו שאותו האיש היה קרוב דרב ענן והוה קמיה דינא דיתמי וסלקיה מלפניו והקדים דינו של אותו האיש משום כבודו דרב ענן א"כ תימא הואיל ורב נאמן הקדים אפילו דין קרובי דת"ח קודם היתום מכ"ש הת"ח עצמו. וא"כ היאך הרמב"ם פסק להפך והניח הכס"ף משנ"ה בצ"ע וגם הד"מ בס' זה הביא קושייא זאת והניחה בצ"ע. והרב הלח"ם תירץ על זה וזה לשונו דהואיל ומצינו שם בגמרא בההוא עובדא דרב נחמן דאיסתתמו טענתיה של בע"ד של אותו האיש ששלח רב ענן. על כן אין לסמוך להקדים דינו של ת"ח קודם דין היתומים דבע"ד אומר היכי דמי שיקדום דין הת"ח קודם דין היתומים אלא ודאי בעי לאחנופי ליה וא"ך הואיל ומצינו שאירע מעשה ונסתתמו טענותיו ליכא למיסמך על ההיא עובדא וא"ך בזה נחה שקטה. דקושייתיינו זאת היא קושיית הכס"ף משנ"ה אלא דאני עני הקשיתי מכח מאי שנא האי עשה מהאי עשה וקושיית הכס"ף משנ"ה היא הפך הגמרא כדאמרן אבל תירוץ הלח"מ הוא עולה לשניהם:

והנה בעיקר תירוצו של הרב לח"מ דמתרץ דהואיל ומצינו שם בעובדא דרב נחמן הואיל ונסתתמו טענת בע"ד לכך לא פסק הכי יש לדקדק דא"ך הוה ליה להרמב"ם שלא לפסוק אלא כההוא עובדא דוקא דהתם היתה באדם דעלמא דאפילו קרוב של רב ענן לא הוה אותו בע"ד אלא דרב נח' טעה מדברי רב ענן ונדמה לו שהוא קרובו. א"ך הוה די להרמב"ם דלא לסמוך על ההוא מעשה דוקא בקרובו של ח"ח אבל בת"ח עצמו שבא לדון מנא ליה להחמיר כולי האי לאקדומי דין יתום לת"ח וכחלוק זה הוא דמחלק ובו מתרץ הריטב"א קושייתו שמקשה מעובדא דרב נחמן על ההוא עובדא דשלח רב יוסף עולא חברינו וכו' יעו"ש בהרב"י בס' זה גם היה לו להרמב"ם ג"ך דלא לפסוק אלא כאותה עובדא דוקא כאותו ענין שהיה בגמרא דהיינו כבר קדם לפני רב חסדא דינא דיתמי כדאמר שם בגמרא הוה קאים קמיה דינא דיתמי וסלקיה ודן לאותו אדם הואיל ונדמה לו שהוא קרוב לרב ענן והגם דפירשה הריטב"א בדעדיין לא התחיל בדין דיתומים קא מיירי עכ"פ סוף סוף הוה קאים מקודם שיבוא אותו אדם ששלח רב ענן וכבר הזהירונו בזה רבנן דגם על זה קאי כקטון כגדול תשמעון וא"ך בזה דוקא הוא דנסתתמו טענתיה משום דהיה שם אדם דעלמא ונדמה לרב נחמן שהוא קרובו וגם כבר היה שם מוקדם דינא דיתמי בזה הוא דנסתתמו טענות בע"ד. אבל להחמיר כולי האי אפילו בבא ת"ח בעצמו ואפילו באו שניהם בבת אחת ולא קדם זל"ז עכ"ז מקדימין היתום זה גריעותא גדולה ומנ"ל להרמב"ם בזה דיש סתימת הטענה לבע"ד ולעשות הפך ממה שעשה רב נחמן זה תמיהא גדולה לענ"ד:

גם ראיתי להרב הטו"ז שתירץ על קושייא הנז' בדקדוק דברי הרמב"ם. דכתב היו לפניו דינין הרבה וכו' ומזה תירץ איהו דדוקא אם היו לפניו יתום ות"ח ועם הארץ הוא דמקדימין היתום הואיל ומתקיים העשה דשפטו יתום ואח"ך מקיימין עשה דת"ח הואיל ועדיין לפנינו העם הארץ ומקדימין לפניו הת"ח וא"ך הרי מתקיימים שניהם בזה הוא דמקדימין היתום. אבל אם יבואו לפנינו דינא דת"ח ויתום דוקא מקדימין דין הת"ח כדי שלא לבטל עשה דת"ח. זהו תוכן דבריו יעו"ש:

ואנא בריה קלה אמינא כמה רב גובריה וחיליה לאורייתא בפלפול זה. דאם כדבריו כן הוא דהרמב"ם מיירי באם היו סדורים לפניו כלהו קא מיירי לא ידענא הרמב"ם היכן מצא דין סדור זה כדי לעורכו על שולחנו. לא נמצא שום מימרא בגמ' מענין זה בבאו לפניו כל הני בע"ד היאך יסדרם ובפרט הרי הדבר מפורש בכס"ף משנ"ה דמה שכתב הרמב"ם שדין ת"ח קודם הוא בפרק שבועת העדות ומ"ש ודין האשה קודם לאיש הוא מימרא דרבה בפרק נושאין על האנוסה ומה שכתב דין יתום קודם לדין ת"ח נשאר לפניו בקושייא שזכרנו יעו"ש. הרי מוכח דדיניה דהרמב"ם בהלכה זו הוא מלוקט מן הגמרא ושם בגמרא בהיו זוג זוג קא מיירי אלא איהו ז"ל אסף כל המימרות ופסקם אבל לא מצינו שום מימרא שאומרת אם היו היתום והאלמנה והת"ח והאשה ועם הארץ בבת אחת זה לא מנינו והיאך הרמב"ם פסק מה שלא מצא בתלמוד ערוך. זאת ועוד אחרת דעדיפא מינה דלפי דברי הטו"ז דס"ל דגמרא דרב נחמן לאו דחויא קרי לה הרמב"ם אלא דהאמת כן הוא דאם בבוא ת"ח ויתום לדין דוקא מקדימין דין הת"ח כדכתבנו משמו א"ך יש תמיהא גדולה עליו למה הרמב"ם לא כתב דין זה דאם באו ת"ח ויתום מקדימין הת"ח והחידוש הוא לפי דבריו הוא לכותבו רבינו הרמב"ם אפילו בבוא קרובו של הת"ח הוא יקדום ליתום. ואפילו יהיה דינו של היתום כבר קדם ובא לפני הדיין וא"ך הו"ל להרמב"ם לפסוק האי דינא בבוא לדין קרובו של ת"ח אפילו היה שם כבר דין של היתום מקדימין דיניה דת"ח כההוא עובדא דרב נחמן. והיאך הרמב"ם סידר בהלכותיו מה שלא מצא בגמרא דהיינו היו לפניו הרבה כפירושו דהטו"ז והניח מה שנמצא בגמרא דין דת"ח והיתום דוקא. זה תמיהא רבא זאת ועוד אחרת דאם כדבריו כן הוא דהרמב"ם ס"ל דבת"ח ויתום ת"ח קודם וכשיהיו ת"ח ויתום ועם הארץ נקדים היתום ואח"ך הת"ח הואיל ומתקיימין שניהן שפטו יתום וכו' ועשה דכבוד ת"ח. על זה יש להקשות דמאי חזית להקדים היתום הרי יש בידינו להקדים הת"ח ולקיים עשה דכבוד ת"ח ואח"ך נקדים דיניה דיתום והרי מתקיים בו מקרא דשפטו יתום שהרי עדיין עם הארץ לפנינו וא"ך מאי חזית דמקדימין היתום לקיים שני המקראות הרי יש בידינו להפך ומתקיימים ג"ך שני המקראות:

סוף דבר לענד"ן במחילת ונשיקת עפר מורי ורבותי לא ירדתי לסוף דעתם העליונה. ולדעתי קושיית מר"ן הכ"מ והד"מ חזקה ואלימתא וכל הדרכים שדרכו בה הרבנים הם בחזקת סכנה וראיתי להסמ"ע סק"ח שכתב דבדריש'א תרץ לקושייא זאת ואני לא זכיתי לספר הדריש'א לעמוד על דברות קודשו ודו"ק:

ש"ע ס"א. צריך הדיין וכו' צריך להקדים דין ת"ח וכו' עיין להרב נתיבו"ת המשפ"ט סק"א שכתב ז"ל עוד כתב האו"ת דבנתבע ת"ח אין בו דין קדימה מהא דשבועות שם דשלח עולא חבירינו עמית בתורה וכו' למאי נפקא מינה לאקדומיה. וכתבו שם התוספ' דמיירי שכנגדו ג"ך היה ת"ח וא"ך קשה דהא בלאו הכי היה לו דין קדימה משום שכנגדו שהיה ת"ח. ועל כן צריך לומר דשכנגדו היה נתבע ולא היה לו דין קדימה בשביל זה. ואי משום הא לא אירייא די"ל דמיירי דהשכנגדו תבעו ע"י מורשה דאז אין לו קדימה כשפתחו ליה בדינו עכל"ה ולקוצ"ד נראה לי לדקדק במ"ש האו"ת דדוקא תובע. והוא ממה דאיתא ביבמות ד"ק אמר רבא מרישא כי הוו אתו גברא ואתתא לדינא קמאי הוה שרינא תיגרא דגברא ברישא. אמינא דמיחייב במצות. כיון דשמענא להא דאמרו במקום שחולקין מעשר עני נותנים לאשה תחלה משום זילותא שרינא תגרא דאתתא ברישא מ"ט משום זילותא ע"ך. ופירש"י כי הוו אתו גברא ואתתא לדינא זה תובע בעל דינו וזו תובעת בע"ד הייתי נזקק לאיש תחלה ואח"ך נזקק לדין בין אשה ובין בעל דינה ע"ך מדברי רש"י מוכח דדין זה דמעלת הקדימה אינה אלא בתובע ולא בנתבע דאם דינם שוה מי הזקיקו לרש"י לפרש כך באיש התובע ובאשה התובעת ולא הוה ליה למימר אלא כשבאים גברא ואתתא איש עם איש ואשה עם איש ואזי נשמע דלא שנא תובעת או נתבעת, אלא ודאי דרש"י נתכוון לומר דאין מעלת הקדימה אלא בתובע ולא בנתבע אך אפשר גם מזה אין ראיה דאפשר לומר דלא פירש רש"י כן אלא במאי דאמר רבא מרישא כי הוה אתא גברא ואתתא והוה סלקא דעתיה דהקדימה היא משום מעלה להקדים זה לזה בזה הוא דהוצרך רש"י לפרש דבתובע איירי אבל בנתבע כל כמה שמאחרין ליה דלא להיות נתבע הלא כי טוב הוא אבל לפי האמת שנתחדש לו שמקדימין האשה תחלה משום זילותא ופירש"י שם הזילותא דזילא בה מילתא למיקם א"כ הרי הדרן דינא דהקדימה לאו משום מעלה אלא משום זילותא ובזוי הוא להיות האשה עומדת ומזדלזלת. א"כ מה לי תובעת או נתבעת יש לה זלזול בעמידה ומזה נקח לת"ח:

שוב אחרי מופלג זכיתי לספר פת"ש ושם ראיתי שכתב דהרב שבו"י כתב דדוקא תובע. והביא ראיה מדברי רש"י דפרק נושאין על האנוסה והוא דברי רש"י שכתבתי אני עני וכתב דהרב ברכ"י יוסף דחה ראייתו אלה היו דבריו בקיצור ואני עני לא זכיתי לספרים הנז' לראות הראיה והדחייה עכ"פ ששתי כעל כל הון שנתכוונתי לדעת עליון ודו"ק:

ש"ע ס"ה. וכן אין מוציאין מהיתומים אלא בראיה ברורה לא בדעת ובאומד הדיין וכו' מ"ש כאן אין מוציאין מהיתומים לאו דוקא מהיתומים אלא מכל אדם ולא נקט היתומים אלא משום אותן מעשיות המובאות בגמרא דמינייהו ילפינן. והם איירי ביתומים ועיין להרב עדו"ת ביהוסי"ף ן' סאמו"ן זלה"ה סנ"ט שכתב בדיני האומדנא באורך וברוחב לכל רוח והעלה כמ"ש דיתומים לאו דוקא ע"ש באורך:

דע לך דמאי דפסק כאן אין מוציאין אלא בראיה וכו' דוקא להוציא אבל להחזיק ע"פ האומדנא ראיתי להרב גוא"ל זלה"ה בס"ז סקי"ד שכתב וז"ל אפילו מאן דלא אזיל בתר אומדנא ה"מ להוציא אבל לאוקומי אזיל וכן לפטור משבועה עכ"ל. וכן ראיתי להרב החבי"ב זלה"ה בספרו בעי חיי ס"י שכתב מה שכתב ולבסוף כתב וז"ל כללא דמילתא דכלהו רבוותא ס"ל דאזלינן בתר אומדנא דמוכח בדיני ממונות להחזיק ויש מהם סוברים דאזלינן בתר אומדנא אפילו להוציא ממון ודעת הרי"ף והרא"ש ובעל הטורים דמהני האומדנא להוציא אף מן היתומים וכמ"ש הרב ז"ל בב"י חו"מ סט"ו וכ"כ מהרש"ך ז"ל בח"א סימן ס"ג ומור"י הרב זצ"ל בח"א סקי"ב ודברי הרמב"ם ז"ל במקומות מתחלפים נראים כסותרים עמדו עליהם קצת אחרונים בתשובותיהם אף שהרב ז"ל בספרו הקצר סט"ו פסק דאין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה. מן המפורסם שהרב ז"ל דבר למקומו ושעתו דנוהגין לפסוק כהרמב"ם ז"ל דאתריה דמר הוא ועם כל זה הבאים אחרי הרב ז"ל תפסוהום בזה ומסורת היא בידינו גדול כח המוחזק כ"ש שפסק הרב ז"ל בספר הקצר אינו מנגיד לנדון שלפנינו דלא פסק הרב ז"ל דלא מהני האומדנא אלא להוציא מן היתומים אבל להחזיק המוחזק כנדון שלנו מהני האומדנא אפילו נגד היתומים עכ"ל הרי מוכח מדבריו דלא דיבר מר"ן אלא להוציא ולא לאחזוקי:

ואפילו להוציא ע"פ האומדנא ראיתי להרב עדו"ת ביהוס"ף סנ"ט שפלפל הרבה והעלה דאם היו אומדנות מרובות ומוכיחות יכול להוציא על פיהם וכתב דגם מר"ן פסיק ותני הכי דבאומדנות מרובות יכול אף להוציא והביא ראיה דמצינו למר"ן דפסק כן בס' ס"ה סי"ז וז"ל. מי שהוציא שט"ח על חבירו ותבעו בב"ד ואח"כ נאבד ממנו ויש כמה אומדנות דמוכחי טובה שנאבד מחוייבים הב"ד לכתוב לו מעשה ב"ד ולקיים השטר כבתחילה ולכופו לפרוע עכ"ל. ויע"ש באורך מזה ועיין בס' פח"ד יצח"ק אות אומדנא ועי' להרב מש"ה באות אומדנא ששם ציין כמה וכמה רבנים המדברים בדינא דאומדנא וק"ל:

תוכן העניינים

פעמוני זהב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה