פניני הלכה - תפילת נשים· הרב אליעזר מלמד
פרק כ - מהלכות התפילה במניין · י - מקומות שאין להפסיק בהם
ההיתר לענות באמצע ברכות קריאת שמע, הוא בעת אמירת התוכן של הברכה, מתחילת הברכה ועד לקראת סיומה, אבל לאחר אמירת "ברוך אתה ה'" של סיום הברכה אסור להפסיק, מפני שההפסק שם קוטע את הברכה (באו"ה סו, ג).
וכן בשעה שאומרים פסוק "שמע ישראל" ו"ברוך שם כבוד" וכו', שבהם מקבלים עול מלכות שמים, אין להפסיק לשום דבר, שדינם כדין תפילת שמונה עשרה (שו"ע סו, א).
המסתפקת באמצע ברכות קריאת שמע ופסוקי דזמרה אם מותר לה לענות על דבר מסוים, מוטב שלא תענה, שכבר למדנו שגם במקרים שמותר לענות, אין בכך חובה, ולכן בכל מקום של ספק מוטב שלא לענות (פניני הלכה תפילה טז, 4).
באמצע תפילת עמידה אסור לענות לכל דבר שבקדושה ובכלל זה גם קדיש וקדושה. אבל מותר לשתוק ולכוון לשמוע קדיש וקדושה משליח הציבור, שהשמיעה בכוונה נחשבת כאמירה. וכן נוהגים. אבל אם ההפסקה לשמיעת שליח הציבור מפריעה למתפללת בכוונתה, עדיף שתמשיך להתפלל (פ"ה תפילה יז, טו).
בין גאולה לתפילה בימות החול אין להפסיק לשום דבר שבקדושה, שסמיכת הגאולה לתפילה מועילה להציל מצרות. אולם ביום השבת שאינו נקרא יום צרה, אין כל כך צורך לסמוך גאולה לתפילה, ולדעת רוב הפוסקים מותר להפסיק לצורך עניית דברים שבקדושה. ובימים טובים, כיוון שהם ימי דין (בסוכות נידונים על המים, בפסח על התבואה ובשבועות על פירות האילן, ר"ה טז, א), אסור להפסיק בין גאולה לתפילה (שו"ע סו, ט; רמ"א קיא, א; פ"ה תפילה טז, 7).
יא - ברכת כהנים
מצוות עשה מהתורה שהכהנים יברכו את ישראל, שנאמר (במדבר ו, כב-כו): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם: יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם".
בברכת כהנים אנו לומדים לשים לב לעובדה היסודית, שהקב"ה הוא המעניק לנו את הברכה, וההתייצבות שלנו לברכת כהנים, משרישה בקרבנו את האמונה הזו (מו"נ ח"ג פרק מ"ד; חינוך שעח; העקדה שער עד). הברכה שהקב"ה מברך אותנו קשורה להשתדלות מצידנו. או כפי שהדבר מבואר בלשון הקבלה: "באתערותא דלתתא תליא אתערותא דלעילא", ותרגומו: בהתעוררות מלמטה תלויה ההתעוררות מלמעלה. כלומר על-ידי התעוררות הרצון שלנו במצוות ברכת כהנים לקבל את ברכתו, מתעורר רצון עליון להשפיע ברכה לישראל.
בזמן שבית-המקדש היה קיים, היו הכהנים מברכים ברכת כהנים לאחר סיום עבודת הקרבנות. וכך נאמר בתורה על היום השמיני של חנוכת המשכן, היום בו התחילו הכהנים לעבוד במשכן: "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם, וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים" (ויקרא ט, כב). מכאן שנשיאת כפיים נעשתה בסיום עבודת הקרבנות. וטעם הדבר, שאחר הקרבת הקרבנות, שמבטאים את הנכונות שלנו להתבטל ולמסור את נפשנו לה' יתברך, אנו ראוים לקבל את ברכתו.
ושלא במקום המקדש, קבעו חכמים שברכת כהנים תיאמר בעת התפילה, משום שהתפילה והקרבנות נועדו למטרה אחת, להתקרב לפני האלוהים, ולכן תקנו את התפילות כנגד הקרבנות. וכמו שאחר הקרבת הקרבנות ברכו הכהנים, כך תקנו שלקראת סיום תפילת שמונה עשרה יברכו הכהנים.
יב - מדיני ברכת כהנים
ברכת כהנים צריכה להיאמר בלשון הקודש ובקול רם, והכהנים צריכים לעמוד, ולשאת את כפיהם כלפי העם. וכהן שאינו יכול לקיים אחת מארבע הלכות אלו - לא ישא את כפיו (שו"ע או"ח קכח, יד; פ"ה תפילה כ, ד).
לפני שהכהנים נושאים את כפיהם, עליהם ליטול את ידיהם. ורמז יש לדבר, שנאמר (תהלים קלד, ב): "שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ וּבָרְכוּ אֶת ה'". וכל כהן שלא נטל את ידיו לא ישא את כפיו (סוטה לט, א).
תיקן רבן יוחנן בן זכאי, שהכהנים לא יעלו לדוכן כשלרגליהם סנדלים או נעליים (הטעם מבואר בפ"ה תפילה כ, ח).
כך הוא סדר ברכת כהנים: החזן או הגבאי מכריז "כהנים", שנאמר (במדבר ו, כג): "אמור להם". ואם רק כהן אחד עולה לדוכן, אין מכריזים "כהנים", משום שנאמר בתורה: "אמור להם" לשון רבים, משמע שרק כאשר ישנם שני כהנים או יותר מכריזים "כהנים" (שו"ע קכח, י). גם את ברכת הכהנים עצמה אין הכהנים אומרים מעצמם, אלא החזן מקריא להם מילה במילה, והכהנים חוזרים אחריו. והקהל עונים אמן אחרי כל פסוק.
יג - דיני המתברכים
כתב בספר חרדים (יב, יח), שלא רק הכהנים מקיימים מצווה מהתורה בברכת כהנים, אלא אף הישראלים העומדים מולם בשתיקה ובכוונה, ועונים אמן אחר ברכתם, שותפים בקיום מצוות התורה.
בשעה שהכהנים מברכים, צריכים המתברכים לעמוד מול הכהנים, שנאמר (במדבר ו, כג): "כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם", ודרשו חז"ל, שברכת כהנים צריכה להיות כפי שאנשים מדברים עם חבריהם, שעומדים פנים כנגד פנים, ומדברים בקול רם, שכל המתברכים יוכלו לשומעם.
ואף שמעיקר הדין המתברכים רשאים לשבת, כבר נהגו הכל לעמוד בשעת ברכת כהנים. אבל אדם חולה או חלש שקשה לו לעמוד, יכול לשבת בעת הברכה (מ"ב קכח, נא; ציץ אליעזר יד, יח).
איש שמחמת אונס לא בא לבית-הכנסת, כגון שהיה צריך לצאת לעבודתו, נכלל בברכה. וכן נשים וילדים שאינם צריכים לבוא לבית הכנסת - נכללים בברכה. אבל גברים שיכולים לבוא ולעמוד לפני הכהנים ולא באו - אינם נכללים בברכה.
מי שבא לבית הכנסת ועמד בעת הברכה אחר הכהנים - אינו נכלל בברכה, ואם הוא עומד ממש בצידיהם, יפנה את פניו לכהנים והרי הוא נכלל בברכה. והיושבים בשורות הראשונות בבית-הכנסת, צריכים למדוד את מקומם ביחס לכהנים, אם הם מול פני הכהנים, או אפילו ממש בצידיהם, רשאים להישאר במקומם ויפנו את פניהם לכהנים. אבל אם מקומם נוטה לצד שאחרי הכהנים, עליהם לעבור למקום אחר בעת ברכת כהנים. וכן דינן של נשים בעזרת נשים שבצידי בית הכנסת (שו"ע קכח, כד).
וכל מי שעומד בבית-הכנסת בצד שמול הכהנים נכלל בברכה. ואפילו אם עומדים לפניו אנשים גבוהים שחוצצים בינו לבין הכהנים, או שלפני מקומו יש עמוד שחוצץ בינו לכהנים, הרי הוא בכלל הברכה, הואיל והוא נמצא בצד שמול פניהם. אבל אם הפנה את גבו לכהנים, אפילו שהוא נמצא לפניהם - אינו נכלל בברכה.
מי שנמצאת באמצע תפילת עמידה בעת שהתחילו הכהנים לברך, תשהה מעט ותשמע את ברכת כהנים שהיא מצווה מהתורה, ותמשיך אח"כ בתפילתה. אבל תקפיד שלא לענות אמן אחר ברכותיהם, כדי שלא להפסיק בתפילתה (פניני הלכה תפילה כ, 2).
יד - הכשרים והפסולים לברכת כהנים
הכהנים נצטוו לברך, אולם הברכה באה מה' ואין היא תלויה בצידקותם של הכהנים. לכן גם כהן שחוטא באכילת מאכלים אסורים או בגילוי עריות ובשאר עבירות, חייב לעלות לדוכן. ואם ימנע עצמו מלברך, רק יוסיף חטא על פשע. וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות תפילה טו, ו): "שאין אומרים לאדם רשע, הוסף עוד רֶשַע והימנע מן המצוות".
אבל אם חטא הכהן בחטאים הפוגעים בכהונתו, היינו שנשא גרושה, או שהוא נטמא למתים, קנסו אותו חכמים ואסרו עליו לעלות לדוכן. וכן כהן שעבד עבודה זרה, או מחלל שבת בפרהסיא כדי להכעיס, נפסל מלשאת את כפיו. וכל אלה, אחר שיחזרו בתשובה שלימה יוכלו לשאת את כפיהם (שו"ע או"ח קכח, סעיפים: לז, מ, מא, פ"ה תפילה כ, י).
כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר (ישעיה א, טו): "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם וכו' יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ" (ברכות לב, ב). תפקידו של הכהן להוסיף חסד וחיים, כמו אהרן הכהן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, וכהן שהרג, פגם ביסוד כהונתו. וכן כהן שדרס בשגגה אדם למוות - פסול מלעלות לדוכן לברכת כהנים. ונחלקו הפוסקים בשאלה, האם אחר שיעשה תשובה בתעניות וצדקות וקבלה לעתיד יוכל לשוב לעלות לדוכן. למעשה, כהן שאירע לו מעשה חמור כזה, ילך אל רבו לקבל הוראה אישית כיצד לנהוג (ע' פניני הלכה תפילה כ, יא).
טו - תקנת קריאת התורה
תקנה קדומה מימי משה רבינו, שיקראו ישראל ביום שבת, שני וחמישי מספר התורה המקודש הכתוב בדיו על הקלף, כדי שלא יעברו על ישראל יותר משלושה ימים בלא לימוד תורה. ואמרו חכמים (ב"ק פב, א), שתקנה זו נוסדה אחר מה שנאמר (שמות טו, כב): "וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם". והבינו משה רבנו ותלמידיו הזקנים והנביאים, שהצימאון למים נגרם מפני ששלושה ימים רצופים לא עסקו ישראל בתורה באופן ציבורי. והתורה נמשלה למים, שכשם שהמים מחיים את כל החי והצומח בעולם, כך התורה מחיה את הנשמה. ומאחר שהתנתקו מעט מהתורה, פסקו גם מעיינות המים מלנבוע. ומן הסתם תלמידי החכמים שבדור למדו תורה באותם שלושה ימים, אלא הכוונה ששלושה ימים לא עסקו ישראל בתורה באופן ציבורי. ולכן תקנו שיקראו בתורה בכל יום שני, חמישי ושבת, כך שלעולם לא יעברו על ישראל שלושה ימים ללא קריאה ציבורית בתורה.
עוד תיקן עזרא הסופר, שיקראו בתורה במנחה של שבת, מפני יושבי קרנות (ב"ק פב, א). יש אומרים שיושבי קרנות הם סוחרים ובעלי מלאכה שאינם יכולים לשמוע את הקריאה בימי שני וחמישי, ותקנו להם השלמה במנחה של בשבת. ויש אומרים שיושבי קרנות הם קלי דעת, וחששו שאחר שיסיימו את תפילת שחרית של שבת, יפנו לשכרות ולבטלה, ועל כן תקנו לקרוא בתורה במנחה (ע' פניני הלכה שבת ע' 67). עוד תקנו חכמים לקרוא בתורה מעניינו של יום בכל החגים ובראשי חודשים.
בימי שני וחמישי מעלים לתורה שלושה עולים, בראשי חודשים ובחולו של מועד מעלים ארבעה, בימים טובים חמישה, ביום הכיפורים ששה, ובשבת מעלים לתורה שבעה עולים (מגילה כא, א). מתחילה נהגו שכל עולה היה קורא בעצמו בתורה, ובמשך הזמן נהגו רוב ישראל למנות בעל קורא, שהוא יקרא עבור כל העולים, כדי שלא לפגוע במי שאינו יודע לקרוא היטב בתורה, וגם כדי שהקריאה תהיה מדוייקת ומהודרת יותר (פניני הלכה ח"ב ע' 227).
מעיקר הדין, מותר בשבת להוסיף ולהעלות לתורה יותר משבעה עולים, ובלבד שכל אחד מהעולים יקרא לפחות שלושה פסוקים. אבל מכמה טעמים עדיף שלא להוסיף על העולים, ורק כשיש צורך דחוף, כגון שיש שמחת חתן, ובאו קרובים שאם לא יקראו להם לתורה יעלבו, מותר להוסיף על שבעת העולים (שו"ע רפב, א-ב; מ"ב ד-ה; ע' פניני הלכה שבת ע' 64).
הקריאה צריכה להיות מתוך ספר תורה כשר, שנכתב לשם שמים בדיו על הקלף, כפי שנכתב ספר התורה הראשון על ידי משה רבנו מפי הגבורה. והקריאה צריכה להיות במניין, מפני שהיא נקראת דבר שבקדושה (ע"ע לעיל ב, י, שנשים פטורות מקריאת התורה. ולהלן כב, ד-ו על קריאת התורה בשבת, ופ"ה ליקוטים א' פרק ד, ופ"ה תפילה פרק כב).
טז - החזן
החזן מנהיג את התפילה. פעמים שכל הקהל אומר איתו את התפילה והוא קובע את הקצב, ופעמים שהוא לבדו אומר את התפילה והקהל עונים אחריו אמן, כמו בחזרת הש"ץ ואמירת הקדישים. לפיכך צריך שיהיה החזן הגון, בעל שם טוב, עניו, רצוי לחבריו, קולו נעים ורגיל לקרוא בתורה, בנביאים ובכתובים (תענית טז, ב; שו"ע נג, ד). במיוחד יש להקפיד על כך בימים הנוראים ובימי התעניות, שאז אנו מתפללים ומתחננים לפני הקב"ה שימחל לנו על חטאינו ויצילנו מן הצרות ויקרב את גאולתנו, ואם יהיה פגם בחזן, תפילת הציבור לא תעלה יפה (רמ"א או"ח תקפא, א).
בזמן חז"ל אסור היה לכתוב סידורים, משום שרק דברים שבכתב, היינו תנ"ך, הותר לכתוב, אבל דברים שבעל פה, ובכללם התפילות והברכות שתקנו חכמים - אסור היה לכתוב (תמורה יד, ב). ואז תפקידו של החזן היה חשוב מאוד, מפני שהיה צריך לדעת את כל התפילה על פה ולאומרה בקול רם, כדי להוציא את הרבים ידי חובתם. והיו בוחרים חזן קבוע לתפקיד נכבד זה, וכל מה שאמרו לגבי החזן בתעניות שייך גם לגבי החזן הקבוע. ולכתחילה היה צריך למנות את החזן על פי הסכמה של כל אחד מהמתפללים, מפני שהוא היה מוציאו ידי חובתו. אולם לאחר חורבן בית המקדש השני, ראו חכמים שמוכרחים להתיר לכתוב דברי תורה שבעל פה, כדי שלא ישתכחו מישראל, ובכלל זה הותר לכתוב גם את התפילות. במשך הזמן נפוצו הסידורים, עד שאין יותר צורך שהחזן יוציא את הרבים ידי חובתם, כי כולם מתפללים בעזרת סידוריהם. וממילא אין צורך לדקדק כל כך בבחירת החזן, ואין בוחרים חזן קבוע לכל השנה, אלא בכל יום אדם אחר עובר לפני התיבה (שו"ע נג, יט, מ"ב נג, נג).
ואף על פי כן צריכים הגבאים להשתדל שהחזנים העולים לפני התיבה יהיו הגונים, שומרי תורה ומצוות, ושהציבור יסכים שיהיו שלוחיו בתפילה, מפני שהם אומרים בשליחותו את חזרת הש"ץ והקדישים (ע' כה"ח נג, פו). ובתפילות שבת ויום טוב, שבהם נוהגים שהחזנים שרים ומזמרים חלקים מהתפילה, צריכים להשתדל שהחזנים יהיו בעלי כשרון מוזיקלי וקול ערב.
יז - חזנות לשם שמים
החזנים צריכים לכוון בשירתם לכבוד שמים, אבל אם הם מאריכים בחזנות וכל כוונתם להתגאות בקולם היפה, עליהם הכתוב אומר: "נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ" (ירמיה יב, ח). שהם עושים מהתפילה הקדושה קרדום להתגאות בו. ואף מי שכל כוונתו לשם שמים, לא יאריך יותר מדאי, כדי שלא להטריח את הציבור (רשב"א, שו"ע נג, יא).
אסור לחזנים לכפול את המילים בברכות ובקדיש, משום שיש בכך שינוי ממטבע שתקנו חכמים. ואם כפילת המילים יצרה שינוי במשמעות הברכה, הרי שאותן המילים נחשבות להפסק, וצריך החזן לחזור על הברכה מתחילתה. ואם אין בכך שינוי משמעות, בדיעבד אינו צריך לחזור על הברכה, מפני שלא הפסיק בעניין אחר (וע' באג"מ או"ח ב, כב, יבי"א ו, ז).
נחלקו הפוסקים אם מותר להשתמש בניגונים של שירים מגונים לתפילות ופיוטים. למעשה, כאשר מילות השיר המגונה אינן מוכרות לקהל - נוהגים להקל, ועושים במנגינה שינויים כדי להתאימה לתפילה. אבל אם השיר מוכר לקהל, אין להשתמש במנגינתו לתפילה, מפני שבשעה שיזמרוהו יזכרו בנושא המגונה של השיר וכוונת התפילה תיפגם (פ"ה תפילה ד, 1). זַמָר שרגיל לשיר שירים שתוכנם מגונה, אסור למנותו לחזן (רמ"א או"ח נג, כה).
אין ראוי לאדם להשתוקק להיות חזן, ולכן כשיבוא הגבאי לבקש ממנו להיות חזן, מן הנימוס שיסרב מעט, אבל לא יסרב יותר מדאי (ע' שו"ע נג, טז; פ"ה תפילה ד, ג). ומי שיודע להתפלל ואינו מסכים להיות חזן, הרי הוא פוגע בכבוד התפילה ובכבוד שמים. ובמיוחד מי שחננו ה' בכשרון שירה וקול ערב, לא יהיה סרבן בשבתות ובימים טובים, שבהם התפילות מעוטרות בשירה וזמרה. ואם הוא מסרב להתפלל מתוך עיקשות או עצלות, ואינו משבח לה' בקולו, ראוי לו שלא בא לעולם (ספר חסידים תשס"ח). ואמרו חכמים על נבות היזרעאלי, שהיה קולו ערב ונאה, והיה עולה ברגלים לבית המקדש שבירושלים, והיו כל ישראל מתכנסים לשומעו. פעם אחת רצה לשמור על כרמו ולא עלה, ובעוון זה נתפס, והעידו עליו בני בליעל שמרד במלך, ואבד מן העולם (פסיקתא רבתי כ"ה).
יח - תפילת האבלים ואמירת קדיש יתום
האבל על אחד מהוריו, אומר קדיש בשנה הראשונה, ויש מזה תועלת גדולה לנפטר, להצילו מדינה של גהינם, שכיוון שבנו שהשאיר אחריו בעולם הזה מקדש את שמו של ה' ברבים, מתברר שהיה ערך נצחי של קדושה לחייו. ואם הבן יודע לעבור לפני התיבה והציבור מסכים לכך, טוב שגם יהיה חזן בימות החול, שיש מזה יותר תועלת לנפטר. גם ביום היורצייט, בכל שנה ושנה, אומרים היתומים קדיש ומשתדלים לרדת לפני התיבה. כאשר ישנם מספר אבלים בבית הכנסת, נוהגים שכולם אומרים ביחד קדיש. ולעניין הירידה לפני התיבה, ישנם סדרי קדימה, כגון שהאבל בתוך שלושים קודם למי שאבל במשך שנתו (ונתבאר בפניני הלכה תפילה ד, ה-ז).
איש או אשה שנפטרו והשאירו אחריהם בן קטן, אף שלא הגיע למצוות, יאמר עליהם קדיש. ולשם כך נתקן קדיש יתום, שהרי לגדול - עדיף שירד לפני התיבה לעילוי נשמת הוריו, אבל לקטן שאינו יכול להיות חזן - תקנו קדיש (רמ"א יו"ד שעו, ד). ואפילו אם הקטן לא הגיע עדיין לחינוך, מקריאים לו את הקדיש, והיתום הקטן חוזר אחר המקריא מילה במילה, והקהל עונים אמן אחר היתום.
בן מאומץ, נכון שיאמר על הוריו המאמצים קדיש. וקל וחומר שאם אין להם בן אחר, שמצווה על הבן המאומץ לומר קדיש על הוריו המאמצים (ילקוט יוסף ח"ז כג, יג). גר צדק, טוב שיאמר קדיש על הוריו הגויים (שם יד, פס"ת קלב, כ).
יט - מי שלא הניח אחריו בן לומר קדיש
איש או אשה שנפטרו ולא זכו להניח אחריהם בן, או שיש להם בן אבל אינו ירא שמים ואינו בא לבית הכנסת לומר אחריהם קדיש. אם יש להם נכד ירא שמים - יאמר הנכד במשך כל השנה את הקדיש. נכד מהבן קודם לנכד מהבת. ואם אין להם עדיין נכד ויש להם חתן, יאמר החתן קדיש. ומי ששני הוריו בחיים, לא יאמר קדיש על סבו או חותנו בלא שיקבל רשות מהוריו. כשאין לנפטר חתן אבל יש לו אב, יאמר האב על בנו קדיש. וכשגם אביו נפטר, יאמר עליו קדיש אחיו או אחיינו.
כאשר כל הקרובים הללו אינם יכולים לומר אחריו קדיש, ישכרו מכספי ירושתו אדם ירא שמים שיאמר אחריו קדיש. וטוב לשכור מי שעוסק בתורה. ואם יש במשפחתם מי שעוסק בתורה, הוא קודם לאדם זר. ויש חשיבות לתשלום עבור הקדיש, כדי להבטיח את קיום אמירתו. ועוד, שאם ישלמו למי שעוסק בתורה או לעני מטופל בילדים, תתווסף לנפטר על ידי כך עוד זכות.
דרך אגב נציין, כי במקומות מסוימים באשכנז נהגו שאם אין לנפטר בן ויש לו בת, אוספים מניין בביתם, והיא אומרת קדיש. ויש מקומות שנהגו שילדות קטנות באו לבית הכנסת לומר קדיש. אולם רוב הפוסקים אינם מסכימים לכך מטעמים שונים, והעיקרי שבהם, שיש לחוש לשינוי המנהגים (חוות יאיר רכב). וכך ההוראה הרווחת כיום. אבל אין למחות במי שאומרת קדיש בביתה על הוריה, ובתנאי שתעשה זאת בהסכמת רב חשוב שבקיא בהלכה והלכות ציבור, ובהסכמת רב המקום.