אור ברסלב
פניני הלכה - תפילה פרק כג - סיום שחרית ודיני קדיש › י - אם אומרים עוד קדיש אחר -עלינו לשבח

פניני הלכה - תפילה· הרב אליעזר מלמד

פרק כג - סיום שחרית ודיני קדיש · י - אם אומרים עוד קדיש אחר -עלינו לשבח

ט - ברכו

אחר "עלינו לשבח" אין צורך לומר עוד קדיש "יהא שלמא", מפני שכבר אמרוהו פעם אחת אחר "שיר של יום", ואין מקום לומר פעמיים קדיש על פסוקים תוך זמן קצר כל כך. וגם לפי כוונות האר"י אין מקום לומר שם עוד קדיש. וכן מנהג ספרדים.

אמנם במניינים אשכנזיים נוהגים האבלים לומר בסוף התפילה פעמיים קדיש "יהא שלמא" על פסוקים. כלומר, אומרים קדיש "יהא שלמא" אחר "עלינו לשבח", ואחר "שיר של יום". ודין זה תלוי בשאלה האם מותר להרבות בקדישים.[10][10]. כתבו הרבה אחרונים (וביניהם כנה"ג, ח"א, שתילי זיתים נה, ט), שכשם שטוב למעט בברכות, כך טוב למעט בקדישים. וכ"כ במ"ב נה, א, שכמה אחרונים קראו תגר על הנאספים לקרוא פסוקים או דברי חז"ל, ואומרים ביניהם כמה פעמים קדיש. אלא אומרים קדיש אחד על פסוקים ואחד על דברי חז"ל ולא יותר. וכ"כ באז נדברו יג, לג, שעל כן אין לומר פעמיים קדיש "יהא שלמא" בסיום התפילה. לעומת זאת, כתב באשל אברהם בוטשאטש קלב, ב, שאפשר להוסיף ולומר הרבה קדישים, ודינם כמו י"ג מידות, שאומרים אותו בסליחות פעמים רבות בלא הפסק גדול. וכיוון שאין בקדיש שם שמים אין כאן קדיש לבטלה. וכתב שכן נהג כשהיה חזן ולא היה שם אבל, שהוא עצמו אמר פעמיים קדיש "יהא שלמא" בסוף התפילה. ודברי האר"י, שאין מקום לקדיש אחר "עלינו", הובאו בכה"ח נה, א; מח, א, בסוף ד"ה "ודע הקדמה". עוד כתב באשל אברהם קלב, ב, שראוי לסמוך "ברכו" לקדיש, כשם שנוהגים ב"ברכו" שלפני ברכות ק"ש בשחרית. ולכן נתפשט המנהג (בנוסח ספרד) לומר לפני ערבית כמה פסוקים, ואחריהם קדיש. וכן בסוף התפילה ראוי לומר קדיש לפני ה"ברכו". עוד נזכיר כי בעבר נהגו באשכנז, שרק אדם אחד היה אומר קדיש, וכשהיו מספר אבלים, היו עושים תור, ופעמים שכל אבל זכה לומר קדיש אחת לשבוע, ואולי לכן נהגו לומר פעמיים קדיש יתום, כדי שיותר יתומים יוכלו לאומרו. וכשנתרבו האבלים בעקבות הפוגרומים, החלו לנהוג שכל האבלים אומרים ביחד קדיש. ועיין בבית ברוך ל, סו, ובפס"ת קלב, כב. והספרדים נהגו תמיד שכל היתומים אומרים ביחד קדיש יתום.

וכתבו הפוסקים שצריך כל אדם לשמוע בכל יום שבעה קדישים, כנגד מה שנאמר (תהלים קיט, קסד): "שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ" (ב"י נה, א; מ"ב נה, ה). ועל פי האר"י צריך לשמוע בכל יום שנים עשר קדישים.[11][11]. אלו הם השבעה (כפי שכתב מ"ב נה, ה): א' חצי קדיש אחר פסוקי דזמרה, ב' חצי קדיש אחר שמונה עשרה, ג' קדיש תתקבל אחר 'קדושא-דסדרא', ד' יהא שלמא אחר "עלינו לשבח" (כנוסח אשכנז), ה' חצי קדיש אחר אשרי במנחה, ו' קדיש תתקבל אחר תפילת מנחה, ז' חצי קדיש בין ברכות ק"ש של ערבית לשמונה עשרה. וקדיש שאחר ערבית אף שגם הוא מצווה, אינו בכלל השבעה.והוסיף בכה"ח נה, א, עפ"י האר"י עוד חמישה, ואלו הם: א' קדיש דרבנן לפני הודו, ב' קדיש דרבנן אחר פיטום הקטורת בשחרית, ג' חצי קדיש לפני ברכו של ערבית, ד' קדיש תתקבל אחר תפילת ערבית, ה' קדיש יהא שלמא אחר פסוקים שאחר תפילת ערבית. ויש שנהגו להוסיף עוד קדיש אחר פסוקים שאחר תפילת מנחה, ויהיו ביחד י"ג קדישים. עוד כתב בכה"ח נה, כא, שאם היתומים קטנים, או שהאבל מגמגם בלשונו ואינו מוציא את האותיות כתיקונן, צריך שאדם נוסף יאמר עימו את הקדיש, כדי להשלים מניין הקדישים. אבל בקדיש רשות, שאינו מי"ב הקדישים, יכול הקטן לאומרו לבדו (שם יט).

יא - דיני קדיש

מפני חשיבותו של הקדיש השוו את דיניו לדיני תפילת עמידה. לפיכך אומר הקדיש צריך לעמוד, ונוהגים לעמוד ברגליים צמודות. וכשם שאסור לעבור בתוך ד' אמותיו של המתפלל (ע' יח, יח), כך אסור לעבור בתוך ד' אמותיו של אומר הקדיש, ואיסור זה הוא עד סוף חצי קדיש (ברכ"י, כה"ח נה, ט).

יש אומרים, שכיוון שהקדיש נחשב לדבר שבקדושה, גם הציבור צריך לעמוד בעת אמירת עיקר הקדיש, או לפחות עד אחר שיענו "יהא שמיה רבא" וכו' (רמ"א, מ"ב נו, ז-ח). וכן צריך לעמוד בעת עניית "ברכו" (מ"ב קמו, יח). ויש אומרים, שאין חובה לעמוד בדברים שבקדושה, אלא מי שעמד בתחילת הקדיש צריך להישאר לעמוד, ומי שישב לפני שהתחילו בקדיש, יכול להמשיך לשבת. וכן נהג האר"י (מהרי"ל, כה"ח נו, כ; קמו, כ-כא).

לפני שיגיע החזן לקטע האחרון של קדיש, ינהג כבסיום שמונה עשרה, יכרע ויפסע לאחריו שלוש פסיעות, ואז יכרע לצד שמאל ויאמר: "עושה שלום במרומיו", ויכרע לצד ימין ויאמר: "הוא יעשה שלום עלינו", ויכרע לפניו ויאמר: "ועל כל ישראל ואמרו אמן" (שו"ע נו, ה; קכג, א).[12][12]. אמנם בכה"ח נו, לו כתב, שרק בקדיש תתקבל, שהוא שייך לתפילת עמידה, יפסע החזן שלוש פסיעות לאחריו, אבל בשאר הקדישים שאינם שייכים לתפילת עמידה, אין עניין לפסוע. אבל ביבי"א ה, ט, חיזק את דעת השו"ע, שבכל הקדישים יפסע לאחריו שלוש פסיעות. ואפשר לומר שעצם הקדיש נחשב כתפילה, וממנו עצמו צריך להיפרד בשלוש פסיעות. וכן מנהג כל האשכנזים.

יש נוהגים שהחזן כורע מעט בכל מקום שעונים אחריו אמן, ויש שכורעים במקומות אחרים, ויש שאינם כורעים.[13][13]. כתב בשו"ע נו, ד, שהחזן יכרע בחמישה מקומות בקדיש, כשיאמר: א' "יתגדל", ב' "יהא שמיה רבא", ג' "יתברך", ד' "בריך הוא", ה' "אמן" (שבסוף חצי קדיש). ובכה"ח נו, לה, כתב בשם כמה אחרונים, שיכרע בכל פעם שעונים אחריו אמן. ונראה שגם למנהגו כורע רק בחמישה מקומות, אלא שיכרע בחמישה המקומות שעונים אחריו אמן בחצי קדיש. והגר"א פקפק בכריעות אלו, שאין להוסיף על הכריעות שתקנו חכמים בשמונה עשרה. ובערוה"ש נו, ז כתב, שאלו כריעות קלות, שלא כמו הכריעות בשמונה עשרה, ולכן אין בהם תוספת על מה שתקנו חכמים.

חילוקי מנהגים ישנם בעניית "יהא שמיה רבא" וכו'. למנהג אשכנז ותימן (בלדי) מסיימים "לעלם ולעלמי עלמיא", למנהג חסידים ותימן (שאמי) אומרים גם "יתברך", ולמנהג ספרדים ממשיכים לומר עד "דאמירן בעלמא". ועוד הבדל, שאחר "בריך הוא" האשכנזים עונים "בריך הוא". ולמנהג ספרדים, מי שהספיק לסיים עד "דאמירן בעלמא" עונה אמן, ומי שלא הספיק לסיים, לא יענה על "בריך הוא".[14][14]. בב"י סיכם הדעות, וכתב בשם הרמב"ם, רש"י, כלבו ור' דוד אבודרהם, שיאמר רק עד "עלמיא". ועולה לסך כ"ח אותיות. וכן מנהג אשכנז. אלא שבמדרש כתוב שצריך להיזהר מאוד שלא להפריד בין "עלמיא" ל"יתברך", ושהמפריד נענש. לפיכך נהגו רבים לומר עד "דאמירן בעלמא" ועולה לסך כ"ח מילים. וכך משמע שדעת השו"ע נו, ג. וכ"כ בכה"ח לג. ומנהג חסידים, שאומרים עד "יתברך", ובזה מחברים "עלמיא" ו"יתברך", והוא עפ"י ר' יוסף גיקאטלייא. וכתב מ"א שכן הוא מנהג קדמונים. אבל לדעת הגר"א עפ"י הראשונים, אין לומר "יתברך", כי הוא כבר שבח אחר. וכתב במ"ב טו, שנראה שאם יאמר "יתברך" אחר הפסקה של נשימה, גם להגר"א מותר.כתב במ"ב נו, טו, שאם הוא עומד במקום שאסור להפסיק, יענה עד "עלמיא". ובכה"ח לג, כתב לומר הכל עד "דאמירן בעלמא". ובילקוט יוסף סו, א, כתב, שבין הפרקים והברכות יענה הכל, ובאמצע הפרקים והברכות יענה עד "יתברך".כתב בשו"ע נה, ב, שאחר סיום "יהא שמיה רבא" וכו', כשיאמר החזן "יתברך" יענו אמן. וכיום רק התימנים נוהגים כן. ולמנהג ספרדים שממשיכים לומר עד "דאמירן בעלמא", אין אפשרות להספיק לענותו, ואפילו על "בריך הוא" לא תמיד מספיקים לענות. וכ"כ בכה"ח נו, כט, שלפי הכוונות אין עניית אמן אחר "יתברך".ראוי יותר לענות לפי מנהגו של אומר הקדיש, ("בריך הוא" או "אמן" וכיוצא בזה), כמבואר לעיל ו, ה, אלא שאין רגילים בכך, ולכן רבים נוהגים לענות כמנהגם, למרות שזה נראה קצת כ"לא תתגודדו"

וכשעונה "אמן, יהא שמיה רבא" וכו', יפסיק בין "אמן" ל"יהא שמיה רבא", מפני שהאמן עולה על מה שהחזן אמר לפני כן, ו"יהא שמיה רבא" הוא שבח בפני עצמו (מ"ב נו, ב).

יב - קדיש אחר לימוד

אחר כל לימוד מצווה לומר קדיש. אם למדו פסוקים - אומרים קדיש "יהא שלמא". ואם למדו בדברי חכמים - אומרים קדיש דרבנן. ונהגו שאחר הלימוד בדברי חכמים מוסיפים דברי אגדה, שהם משמחים את הלב, כדי שהקדיש יאמר עליהם מתוך שמחה (ברכ"י נה, א, וע' מ"ב נה, ט). ולכן אחר פיטום הקטורת מוסיפים עוד דברי אגדה על השונה הלכות בכל יום, ועל תלמידי חכמים שמרבים שלום בעולם.

ויש סוברים שאין לומר קדיש אלא אם כן עשרה למדו ביחד, בפסוקים או בדברי חז"ל (ערוה"ש נה, ה). ויש אומרים שגם כאשר שניים בלבד למדו ביחד, ומיד כשסיימו נתקבצו לשם עשרה, יכולים לומר קדיש על לימודם (מ"א, מ"ב נד, ט; נה, ב). והמנהג שהרוצה לומר קדיש אחר לימודו, אומר בקול רם "רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" וכו', וכיוון שעשרה שומעים את דברי חז"ל הללו, הרי שיש שם עשרה לומדים, ואזי יכולים לומר קדיש לכל הדעות. וכן כשאומרים קדיש אחר אמירת פסוקים, יאמר תחילה בקול רם שלושה פסוקים, ואחריהם יאמר קדיש לכל הדעות.

תוכן העניינים

פניני הלכה - תפילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה