אור ברסלב
פניני הלכה - תפילה פרק יז - תפילת עמידה › י - סדר הברכות בתפילת שמונה עשרה

פניני הלכה - תפילה· הרב אליעזר מלמד

פרק יז - תפילת עמידה · י - סדר הברכות בתפילת שמונה עשרה

ט - כוונה

תפילת שמונה עשרה נחלקת לשלושה חלקים: שבחים, בקשות והודאה. בשלוש הברכות הראשונות אנו דומים לעבד שמסדר שבח לפני רבו, באמצעיות לעבד שמבקש בקשות מרבו, ובשלוש האחרונות, לעבד שקיבל פרס מרבו ונפטר והולך לו (ברכות לד, א).

ודבר זה למדנו מתפילתו של משה, שפתח בשבחים ומתוך כך המשיך להתחנן ולבקש (ברכות לב, א; וע' הל' פסוד"ז יד, א). בלא הקדמת השבחים יש חשש שתפילתנו תדמה לפולחנם של עובדי עבודה זרה, שכל מגמתם לתמרן באופן מאגי את הכוחות העליונים לתועלתם. אבל אנחנו רוצים לעבוד את ה' ולהידבק בו בתפילתינו, וכל מה שאנו מבקשים שישפיע לנו טובה וברכה הוא כדי שנוכל לגלות את שמו בעולם. ולכן תחילה עלינו לדעת לפני מי אנחנו עומדים בתפילה, לפני הא-ל הגדול הגיבור והנורא, מכלכל חיים ומחייה מתים, הא-ל הקדוש, ומתוך כך נוכל לבוא ולבקש בלב טהור על כלל ישראל ועלינו.

ואכן בחלק הבקשות, שיש בו שלוש עשרה ברכות, באות לידי ביטוי כלל השאיפות של עם ישראל, שאינן מכוונות לקידום ענייניו האישיים של המתפלל, אלא עיקרן בקשות על גילוי כבוד ה' בעולם. ומתוך כך מובן שגם הבקשות האישיות על רפואה ופרנסה הן כדי שנוכל גם אנחנו להשתתף בתיקון העולם. ואלו הן שלושה עשר הנושאים שעליהם אנחנו מבקשים: חכמה, תשובה, סליחה, גאולה, רפואה, פרנסה, קיבוץ גלויות, החזרת המשפט, כילוי השונאים, ולעומתם ברכת הצדיקים, בניין ירושלים, מלכות בית דוד; ולבסוף על שמיעת התפילה.

לאחר הבקשות אנו חותמים את התפילה בשלוש ברכות כלליות, שבמרכזן ברכת ההודאה על חיינו ועל כל הטובות שה' מטיב לנו בכל עת. ועימה עוד שתי ברכות, לפניה אנו מתפללים על החזרת העבודה לבית המקדש, ולבסוף על השלום, שהשלום הוא הכלי שמחזיק את כל הברכות.

כאן המקום לציין, שלמעשה בתפילת שמונה עשרה ישנן תשע עשרה ברכות. אלא שבתחילה, כשתקנו אנשי כנסת הגדולה את התפילה, היו בה שמונה עשרה ברכות, ואחר התרבותם של המלשינים והמוסרים, עקב עלייתה של הנצרות שהטיפה לשנאת ישראל, תקנו חכמים ברכה נוספת, על הצלתה של האומה מידי המינים והמלשינים.[7][7]. והמשיכו לקרוא לתפילת עמידה שמונה עשרה, מפני שנשתרש השם הזה מתחילה. עוד ביאר מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, שעיקר התפילה הוא אכן שמונה עשרה, שלכל הברכות יש ערך עצמי של שבח וברכה, ורק ברכת המינים היא על עקירת הרשעות, וכיוון שהיא הוראת שעה, שאחר שתתכלה הרשעה לא יהיה בה יותר צורך, לכן נשאר שמה של התפילה שמונה עשרה (הובא בנתיב בינה ח"א ע' 261).

יא - בקשות אישיות בתפילה

בנוסח התפילה, כללו אנשי כנסת הגדולה בחכמתם וברוח קודשם את כל השאיפות האידיאליות של עם ישראל. ודקדקו בכל מילה ומילה עד שתיקנו נוסח מושלם שעל ידו יכולה הנשמה הישראלית להשתפך לפני בוראה באופן המרומם ביותר.

ואע"פ כן, אם ירצה אדם להוסיף בקשות משלו בברכות האמצעיות - רשאי, אבל בשלוש הברכות הראשונות שנועדו לשבחי ה', ובשלוש האחרונות שנועדו להודאה, אסור לערב בקשות פרטיות, כדי שלא לטשטש את עניינן הכללי (שו"ע קיב, א; קיט, א).

והבקשות האישיות שאפשר להוסיף בברכות האמצעיות צריכות להיות מעין עניינה של הברכה. למשל, אם היה לו חולה בביתו, יכול לבקש עליו בברכת רפאנו. ואם היה צריך לפרנסה, יבקש בברכת השנים. ואם רוצה שקרובו יעלה לארץ, יבקש עליו בברכת מקבץ נדחי ישראל. ומיוחדת היא ברכת שומע תפילה, שבה אפשר לבקש את כל סוגי הבקשות, שכיוון שהיא חותמת את ברכות הבקשה, היא כוללת את כולן. וכשיבוא להוסיף בקשה משלו, יפתח קודם בנוסח הקבוע, ולפני משפט החתימה, יוסיף את בקשתו.

ולא רק שמותר לאדם לבקש בקשות אישיות בתפילה, אלא שלדעת רבים אף רצוי שהמתפלל יוסיף בקשות משלו, מפני שהתפילות האישיות שאדם אומר בלשונו, יוצאות מעומק הלב ומעוררות את הכוונה. אלא שרצוי לא להאריך בבקשות פרטיות בתוך התפילה, ואפילו לא בשומע תפילה, מפני שעיקר נוסח התפילה מכוון לענייני הכלל, וכשמרבים בבקשות פרטיות בתוך התפילה, האופי הכללי שלה מתבטל. ומי שנדבו ליבו להרבות בתפילות אישיות, יותר טוב שיבקשם אחר שיסיים את הברכות ויאמר "יהיו לרצון" וכו', שכל מה שהוא אומר אח"כ כבר אינו מעיקר התפילה, אבל הוא תוספת השייכת לתפילה, שכל זמן שלא פסע שלושה צעדים אחורנית, עדיין הוא עומד לפניו יתברך בתפילה (שו"ע או"ח קיט, ב, מ"ב קיט, יב).

צריך אדם לפרש את בקשותיו בתפילה כראוי. ולכן המבקש על חולה, נכון להזכירו בשמו. לכתחילה טוב להזכיר את החולה בשמו ובשם אימו או אביו. אמנם אם החולה לידו, אינו צריך להזכיר את שמו, כי ברור שעליו הוא מתפלל (מ"ב קיט, ב).

יב - סיום התפילה

בפסוק "יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך ה' צורי וגואלי" שאומרים אחר הברכה על השלום אנו מסיימים את עיקר התפילה. ואם שמע קדיש או קדושה בין הברכה לפסוק, לא יענה, מפני שהפסוק מכלל התפילה (שו"ע ורמ"א קכב, א).

אבל מתחילת "א-לוהי נצור" ועד "יהיו לרצון" שבסופו, רשאי לענות לקדיש, קדושה, ברכו ומודים, כדין הנמצא באמצע ברכות קריאת שמע, וזאת מפני שאת עיקר התפילה הוא כבר סיים, אלא שעדיין לא סיים לגמרי, ולכן אינו רשאי לענות אמן על ברכות וכיוצא בזה (שו"ע שם; וע' בהלכות ברכות ק"ש טז, ה).

וכפי שלמדנו, זה המקום להאריך בתחנונים ובקשות כפי שירצה, וכן אמרו על רבי עקיבא, שכשהיה מתפלל ביחידות היה מאריך מאוד בתחנונים שאחר התפילה (ע' ברכות לא, א).[8][8]. לדעת הגר"א, אין אומרים "יהיו לרצון" לפני התחנונים, כדי שכל התחנונים יהיו כלולים בתפילה. ולדעתו גם אין עונים שם על קדיש וקדושה. אמנם לדעת הרמ"א, גם כאשר אין נוהגים לומר "יהיו לרצון" לפני התחנונים, עונים בתחנונים לקדיש וקדושה, וכאשר אומרים לפני התחנונים "יהיו לרצון", לפני הפסוק אין עונים לקדיש וקדושה, ואחריו עונים. ובמ"ב קכב, ג, כתב שטוב לומר "יהיו לרצון" לפני התחנונים ולאחריהם. וכן המנהג. ולכן אין לענות על קדיש וקדושה לפני "יהיו לרצון" הראשון, ושלא כמו שכתב ב'אשי ישראל' לב, יט.

ואחר שיסיים את התחנונים, יאמר שוב "יהיו לרצון", ויפסע לאחריו שלוש פסיעות. ואם אינו יכול לפסוע לאחריו, מפני שזה שאחריו עדיין עומד בתפילתו, אף שעדיין לא נפרד מהתפילה, מכל מקום כיוון שכבר סיים את התחנונים שאחר התפילה, יענה בקול על כל דבר שבקדושה, ואפילו "ברוך הוא וברוך שמו". וכן רשאי להמשיך להתפלל, ולומר "אשרי" ו"עלינו לשבח", או לומר תהלים או ללמוד (עיין בהמשך סוף הלכה כ).

יג - שלוש פסיעות לאחריו

לאחר סיום התפילה, יכרע עד שיתפוקקו חוליות שבשדרתו, ויפסע לאחריו בכריעה שלוש פסיעות, ואח"כ בעודו כורע יפנה לצד שמאל ויאמר: "עושה שלום במרומיו", ויפנה לצד ימין ויאמר: "הוא יעשה שלום עלינו", ואח"כ ישתחווה לפניו ויאמר: "ועל כל ישראל ואמרו אמן", ויזדקף. ורבים נוהגים לומר אח"כ "יהי רצון" על בניית בית המקדש, שהתפילה כנגד קרבן התמיד, ולכן אנו מבקשים שיבנה בית המקדש ונוכל להקריב בו את קרבן התמיד (שו"ע רמ"א קכג, א).

אמרו חכמים, שהמתפלל ולא נפרד מהתפילה כראוי בשלוש פסיעות לאחריו ובאמירת "עושה שלום", ראוי לו שלא התפלל (יומא נג, ב). מפני שאם לא נפרד כראוי, משמע שלא הבין שעמד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ונמצא מבזה את התפילה.

כשיפסע, יעקור תחילה רגל שמאל, שהיא הרגל החלשה, ובכך יראה שקשה עליו הפרידה מהתפילה. וכל פסיעה תהיה כשיעור כף הרגל, שיהיה אגודלו בצד עקבו. וכך הוא סדר הפסיעות: יפסע תחילה ברגל שמאל פסיעה קטנה, כדי שרגל שמאל תעמוד אחר רגל ימין. אח"כ יפסע בימין פסיעה גדולה יותר, כדי שרגל ימין תעמוד אחר רגל שמאל. ולבסוף יפסע ברגל שמאל פסיעה קטנה, כדי להשוות את רגליו. וכך יעמוד ברגליים צמודות בעת שיאמר "עושה שלום".

ויקפיד שלא לפסוע פסיעה קטנה מעקב לצד אגודל, כי יש סוברים שבפחות מזה אינו נחשב פסיעה (מ"א). וכשאין לו מקום לפסוע שלוש פסיעות לאחריו, יפסע לצדדיו, כדי שיהיה בכל פסיעה שיעור עקב בצד אגודל (ערוה"ש קכג, ה). ובשעת הדחק, כשאין לו מקום לפסוע לאחריו ולצדדיו, יסמוך על הסוברים שאפשר להסתפק בשלוש פסיעות קטנות יותר. אבל לא יפחות משלוש פסיעות שבהן יפרד מהעמידה לפני המלך (ב"ח, וע' מ"ב קכג, יד). וכן לא יפסע יותר משלוש פסיעות, מפני יוהרא (שו"ע קכג, ד).[9][9]. בב"י הביא דעות באיזה רגל יפסע תחילה, והכריע בשו"ע קכג, ג, עפ"י המדרש, שבשמאל. ואמנם לגבי איטר יש ספק, כמובא בבאו"ה. ובכה"ח כג כתב שגם איטר יפסע תחילה בשמאל. וסדר הפסיעות מבואר. ואמנם ברבנו מנוח מזכיר דעה שיפסע שש פסיעות, מפני שמחשיב כל צמד פסיעות כפסיעה אחת. ויש אחרונים שכתבו כמותו, כמובא בבאו"ה ד"ה 'ושיעור'. אבל העיקר כדברי השו"ע, כמובא במ"ב יג, וכה"ח כד וכן ראוי שלא לפסוע פסיעות גדולות, שלא יראה כרוצה להתרחק מהמלך (רמ"א קכג, ג, וע' מ"ב טז).

יד - עד מתי יעמוד בריחוק מקום

אחר שפסע שלוש פסיעות לאחריו, ישאר לעמוד, ולא יחזור מיד למקום תפילתו. ואם חזר, הרי הוא דומה לכלב השב על קיאו (יומא נג, א). מפני שאחר שנפרד מלפני המלך חוזר ובא לעמוד לפניו באפס מעשה, ומראה בעצמו שלא הבין שעמד בתפילה לפני המלך ובשלוש הפסיעות נפרד מלפניו, ולכן מעשהו מגונה. ויש שמוסיפים לטעות ואחר שהם חוזרים למקומם מגביהים עצמם מעט כמו בקדושה, ואין בזה שום טעם.

לכתחילה יעמוד במקום שכלו פסיעותיו עד שיגיע החזן לקדושה, ולכל הפחות עד שיתחיל החזן את חזרת הש"ץ (שו"ע קכג, ב). לדעת רוב הפוסקים, אין צריך להישאר ברגליים צמודות אחר שסיים לומר "עושה שלום" (מ"ב קכג, ו, באו"ה ושעה"צ שם). ויש אומרים שטוב להישאר ברגליים צמודות עד שיחזור למקומו (קצוש"ע יח, יג. בכה"ח קכג, יא, הזכיר את שתי הדעות).

גם מי שמתפלל ביחידות, ראוי שלא יחזור מיד למקומו הראשון, אלא ימתין במקום שכלו פסיעותיו כשיעור שיגיע החזן לקדושה, שהוא כחצי דקה. ובשעת הדחק, אם הוא מוכרח לחזור למקומו, ימתין כשיעור מהלך ארבע אמות ויחזור (מ"ב קכג, יא; כה"ח כ). והחזן שצריך להתחיל חזרת הש"ץ, יכול לכתחילה להמתין במקום שכלו פסיעותיו כשיעור מהלך ארבע אמות בלבד, ואח"כ יחזור למקומו, מפני שאכן הוא ניגש להתפלל שוב חזרת הש"ץ (רמ"א קכג, ב). וכן מי שצריך להתפלל פעמיים לתשלומין, ימתין כשיעור ארבע אמות, ויחזור להתפלל (מ"ב קכג, יא).

בסיום חזרת הש"ץ, החזן אינו צריך לחזור שלוש פסיעות לאחריו, מפני שהסיום השלם של תפילתו הוא בקדיש תתקבל, שבו הוא מבקש שיתקבלו תפילותינו ובקשותינו, ובסיומו פוסע שלוש פסיעות ואומר "עושה שלום" (שו"ע קכג, ה). ואף שבשחרית אומרים לפני כן תחנון, אשרי ובא לציון, ובימי שני וחמישי קוראים בתורה, מכל מקום הפרידה מחזרת הש"ץ נעשית בקדיש תתקבל שנאמר אחר "ובא לציון". ולכן צריך החזן להקפיד שלא לדבר בין סיום חזרת הש"ץ ועד סיום קדיש תתקבל (מ"ב קכג, יח).

טו - מתי מותר להפסיק בתפילת עמידה

אדם העומד בתפילה לפני בוראו, אסור לו לדבר באמצע התפילה בדברים אחרים (עיין בהמשך יח, 1). ואפילו להפסיק בהליכה או ברמיזה אסור. וקל וחומר הוא, שאם לפני מלך בשר ודם עומדים ברעדה ונזהרים שלא להפסיק בדברים אחרים, על אחת כמה וכמה שהעומד לפני מלך מלכי המלכים צריך להיזהר בזה.

אפילו מלך ישראל ישאל בשלומו באמצע תפילתו - לא ישיבנו. אמנם אם מלך גוי שעלול להורגו פונה אליו באמצע תפילתו - יפסיק, שפיקוח נפש דוחה תפילה (ברכות ל, ב). ואם נחש שאינו ארסי כרוך על עקבו - לא יפסיק בתפילתו, אבל אם עקרב או נחש ארסי מסכנים אותו - יכול לקרוא לעזרה, שפיקוח נפש דוחה תפילה (ברכות לג, א; שו"ע או"ח קד, א-ד).

והליכה אינה נחשבת להפסקה גדולה, ולכן במקרה שהתחיל להתפלל במקום שקשה לו לכוון, יכול ללכת למקום אחר. למשל, אם נחש שאינו ארסי מתקרב אליו, והדבר טורד את כוונתו, אף שאין בכך פיקוח נפש, רשאי ללכת למקום אחר כדי להמשיך להתפלל שם בכוונה (מ"ב קד, י). וכן אם עומדים סביבו אנשים או ילדים שמדברים עד שאינו יכול לכוון, אם יוכל לרמוז להם והם ישתקו, מוטב שירמוז להם, שהרמיזה נחשבת הפסקה קלה יותר. אבל אם לא ישמעו לו, ילך למקום אחר וימשיך להתפלל. וכן רב שממתינים לו עד שיסיים את תפילתו, והדבר טורד את כוונתו, רשאי לרמוז להם שיתחילו בחזרת הש"ץ (מ"ב קד, א).

וכן אם ילדו החל להפריע באמצע התפילה, עד שהוא או מתפללים אחרים אינם יכולים לכוון כראוי, ירמוז לו שיצא, ואם אינו מבין, יוציאו מבית הכנסת בלא לדבר, וימשיך בתפילתו.

ואם בתוך תפילתו ארעה תקלה, שאם לא יתקנוה מיד יגרם לו הפסד, לא יפסיק (מ"ב קד, ב; כה"ח ו). אבל אם הדבר מטרידו עד שאינו יכול לכוון, רשאי ללכת לתקן את התקלה.

אם נפל סידור לארץ, ואינו יכול לכוון כל זמן שאין מרימים אותו, יסיים את הברכה שנמצא בה, וילך להרימו. ואם התחיל להתפלל על פה והתבלבל ואינו יכול להמשיך, יכול לילך לקחת סידור וימשיך בתפילתו (מ"ב צו, ז). ואם באמצע התפילה נסתפק באיזה דין שאולי מעכב את התפילה, כגון ששכח לומר דבר מה ואינו יודע מה עליו לעשות, ילך לעיין בספר כדי לדעת כיצד לנהוג. ואם אינו יודע לעיין בספר, יש אומרים שרשאי אף להפסיק בדיבור כדי לברר את ההלכה (מ"ב קד, ב). ואם באמצע תפילתו הטלפון מצלצל, ימשיך בתפילתו. ואם אינו יכול להמשיך לכוון, רשאי ללכת לנתק את הטלפון ולחזור לתפילתו.[1][1]. כ"כ בס' תפילה כהלכתה יב, פו, בשם הרב אלישיב. ואף כתב שאם דופקים על הדלת ואינו יכול להמשיך לכוון, רשאי לפתוח את הדלת ולרמוז שאינו יכול כעת לענות. ולעניין עיון בספר, כתב בילקוט יוסף קד, ה, שיש אוסרים לילך לעיין בספר, והסכים שמותר, אבל לשאול אסור, ע"כ. מ"מ נראה שאם הוא דין שאולי בעטיו אינו יוצא ידי חובה, מוטב שישאל כדברי המ"ב. ואם אפשר מוטב שיכתוב את שאלתו בפתק. ואם בינתיים עבר זמן כדי שיסיים את כל התפילה, לשו"ע קד, ה, צריך לחזור לראש. ולרמ"א חוזר לראש רק כשהפסיק באונס (ועיין באשי ישראל לב, הערה כא, שאין זה הפסק באונס).הגיע בחנוכה ופורים ל"על הניסים" ואינו זוכר את הנוסח, רשאי ללכת לקחת סידור כדי לאומרו, למרות שאין אמירתו מעכבת. ואם אפשר, יותר טוב שירמוז שיביאו לו את הסידור (באר משה ג, יג). ונראה שכדי לברר דין שודאי אינו מעכב, אסור לילך, מפני שהעיון בהלכה מסיח את הדעת מהתפילה ויש בו יותר הפסק, ולכן כל זמן שברור שאינו דין מעכב - לא יעיין. וכ"כ בבית ברוך כה, כב.

נשמטה טליתו ממנו באמצע התפילה, אם עדיין חלקה מונח עליו, רשאי לסדרה. אבל אם נפלה כולה, אסור לו לחזור להתעטף בה, משום שפעולת ההתעטפות מהווה הפסק (שו"ע צז, ד). ואם חסרון הטלית מטריד אותו כל כך עד שאינו יכול לכוון, יתעטף בה כשיסיים את הברכה שנמצא בה (מ"ב צז, טז). ומותר לאדם אחר שראה שהטלית נפלה מחבירו להניחה עליו בחזרה (כה"ח כז).

העומד בתפילתו ושמע קדיש או קדושה, אסור לו לענות. אבל יכול לשתוק ולכוון למה שהשליח ציבור אומר, ויחשב לו כמי שאמר בעצמו. וכן המנהג. ואם ההפסקה בתפילתו מפריעה לכוונתו, רשאי להמשיך להתפלל.[2][2]. נחלקו הראשונים בזה: לר"ת ור"י, אסור לו לשתוק ולכוון לשמוע את הש"ץ, כי זה נחשב הפסקה. ולר"ח ורש"י, ישתוק ויכוון לשמוע את הש"ץ. וכתבו התוס' והר"ן, שהמנהג לשתוק ולכוון, וכן פסק בשו"ע קד, ז. אמנם אם הדבר מפריע לו בכוונתו יכול לנהוג כדעת האוסרים. וכן הדין אפילו בנמצא באמצע פסוקי דזמרה, כפי שכתבו בשו"ת ציץ אליעזר יא, ג, ובהליכות שלמה (אויערבאך) ו, יב. ועיין באש"י לב, טז.

טז - הנוסע והגיע זמן תפילה

הנוסע לדרכו ברכב והגיע זמן תפילה, אם הוא נוהג, אסור לו להתפלל תוך כדי נסיעה, מפני שלא יוכל לכוון כראוי, ואף יש בזה חשש פיקוח נפש. לכן יעצור את מכוניתו בצד, ויתפלל.

אבל אם חבירו נוהג, והוא או חבירו ממהרים להגיע למחוז חפצו, יתפלל בישיבה. מפני שאם יעצרו את נסיעתם כדי להתפלל בעמידה, יהיה טרוד לסיים את תפילתו במהירות, ולא יוכל לכוון כראוי. לכן מוטב שיתפלל שמונה עשרה בישיבה, שכבר למדנו (בהלכה ד) שבדיעבד המתפלל בישיבה יצא ידי חובתו.

ואף שהוא מתפלל בישיבה, יצמיד את רגליו (מ"ב צה, ב), וישתדל להפנות את פניו לכיוון ירושלים (מ"ב צד, טו), ובמקומות שאמרו חכמים לכרוע, יזדקף מעט ויכרע כפי יכולתו (שו"ע צד, ה; ערוה"ש יח).

ואם הוא נוסע באוטובוס או רכבת, שהמקום בהם מרווח יותר. אם יוכל לעמוד ולכוון כראוי, מוטב שיעמוד בתפילת שמונה עשרה; ואם העמידה תטריד את כוונתו - ישב ברגליים צמודות, ויקום כדי לכרוע, ושוב ישב; ובסיום תפילתו יעמוד ויפסע לאחריו שלוש פסיעות (ע' שו"ע צד, ה).[3][3]. אם עומדות בפניו שתי אפשרויות, לעמוד ברגליים פסוקות, או לשבת ברגליים צמודות, עדיף לעמוד, שדין העמידה חשוב יותר, (והראיה שיש סוברים שהמתפלל בישיבה, אם אח"כ התאפשר לו להתפלל בעמידה, צריך לחזור ולהתפלל (שו"ע צד, ט), ואילו לגבי רגליים צמודות לא אמרו כן, עיין מ"ב צה, א, ועיין שעה"צ א). וכן נראה שעדיף להתפלל בעמידה מאשר בישיבה כשפניו לירושלים, ושוב מפני שלא מצינו דעה שאם התפלל לצד אחר צריך לחזור ולהתפלל. ועוד שבב"ב דף כה למדנו שיש דעות שיכול להתפלל לדרום או צפון, ואף שאין הלכה כמותם, בדיעבד אפשר לצרפם (עיין ב"י ושו"ע צד, א-ב, ובדברי הרמ"א).חייל הנמצא במסע וטרוד לסיימו, יכול להתפלל בהליכה, שאם יעמוד לא יוכל לכוון כראוי, כמבואר בשו"ע צד, ד. אבל נראה שאם הם קבוצה דתית, יעמדו ויתפללו, שעל ידי שהם חבורה, אין הם טרודים כל כך. בנוסף לכך, כיוון שהם באימון, אין סיבה לפגוע מלכתחילה בתפילה, ועליהם לסדר שהאימונים בצבא לא יתנגשו עם סדרי התפילה.

ואם הוא נוסע באוטובוס בלילה, ויודע שאחר שיסיים את נסיעתו ישאר לו זמן להתפלל ערבית, יתפלל אחר סיום הנסיעה (מ"ב פט, מב). אולם אם הוא יודע שאחר הנסיעה לא יכוון כראוי, מפני שיהיה עייף וירצה לסיים במהירות את תפילתו, רשאי להתפלל בתוך נסיעתו (עפ"י שו"ע הרב צד, ה).[4][4]. אמנם באבני ישפה יד, טז-יז סובר שאם יסיים נסיעתו לפני חצות, צריך להתפלל אחר הנסיעה. מ"מ נראה שסברת הכוונה חשובה יותר, ולכן יסמוך במקרה זה על שו"ע הרב צד, ה, שסובר שכיוון שהגיע זמן תפילת שחרית או מנחה או ערבית, והוא בדרך, אף שיסיים את נסיעתו לפני סוף זמן אותה תפילה, רשאי להתפלל בישיבה ואינו מחויב לעכב את המצווה כדי להתפלל אח"כ בעמידה. ושם באבני ישפה כתב שאם יסיים את נסיעתו אחר חצות, מוטב שיתפלל במיושב, ויש חולקים, ע"כ. אולם האמת שלגבי תפילה לדעת רבים מלכתחילה אפשר להתפלל כל הלילה (ע' בהמשך כה, 8). וא"כ יכול היה לשיטתו לקרוא את שמע לפני חצות, ואח"כ להתפלל. וע' פס"ת רלה, י. ואם יוצא לנסיעה בצאת הכוכבים וחושש שאחר הנסיעה ישכח להתפלל ערבית, מוטב שיתפלל ערבית בעמידה בפלג המנחה ויקרא ק"ש אחר צאת הכוכבים (שם יד, יח). ועיין לעיל יא, ז-ח, בדין המשכים לצאת לדרכו.

וכל ההיתר להתפלל בישיבה וביחידות הוא רק בדרך ארעי, בעת נסיעה מיוחדת, או באונס גמור. אבל הנוסע בכל יום לעבודתו, אף שקשה לו למצוא זמן להתפלל בעמידה, כל זמן שאינו אנוס, אינו רשאי להקל להתפלל בקביעות בישיבה. ובאוטובוסים שסודרו במיוחד כדי שיוכלו להתפלל בהם בעמידה ובמניין - מותר להתפלל בקביעות. ואמנם מלכתחילה צריך להתפלל בבית כנסת מסודר, אבל אם אותם אנשים ממהרים לדרכם ולעבודתם, ויודעים שבבית הכנסת יתפללו בחיפזון ואילו באוטובוס יתפללו במתינות, מוטב שיתפללו באוטובוס זה. [5][5]. יש כמה צדדים של דיעבד בתפילה באוטובוס שסודר לתפילה, וביניהם - א) ראוי להתפלל בביהכ"נ, כמבואר בשו"ע צ, ט. ב) ראוי להתפלל במקום שאינו פתוח לרשות הרבים ואינו יכול להביט החוצה, ושהתפילה לא תראה עליו כמשא, שם צ, כ. ג) כשיעמוד יצטרך להשען כדי לשמור על שיווי משקל, והוא בדיעבד כמבואר בשו"ע צד, ח, ומ"ב כב. אמנם נראה שאם יתפללו שם במתינות ולעומת זאת בביכ"נ יזדרזו לסיים את תפילתם בחפזון כדי להגיע בזמן לעבודה, יותר טוב שיתפללו באוטובוס שכזה, מפני שעיקר דיני התפילה, במניין ובעמידה, מתקיימים בו. ואף שכשהאוטובוס נוסע גם העומדים בו נחשבים כמהלכים, מ"מ כתב הט"ז צד, ד, שלעניין תפילה העיקר שהם עצמם עומדים.

יז - אין לשבת בתוך ד' אמות של המתפלל

לרוב חשיבותה וקדושתה של תפילת עמידה, אסרו חכמים לשבת בתוך ארבע אמות של המתפלל, מפני שהעומד בתפילה עומד לפני השכינה, וכל המתיישב שם בבטלה נראה כמי שאינו מקבל עליו עול מלכות שמים, ומבזה את מקום התפילה.

אבל מי שעוסק באחד מחלקי התפילה, רשאי להתיישב ליד המתפלל עמידה, שהואיל והוא עוסק בתפילה, אינו נראה כמי שאינו מקבל עליו עול מלכות שמים. ויש אומרים, שגם מי שרוצה ללמוד תורה רשאי להתיישב ליד המתפלל. ובשעת הצורך, כגון שאינו יכול להתרכז בעמידה, רשאי להקל לשבת (שו"ע קב, א; מ"ב ו).

ואם ישב שם לפני שחברו התחיל להתפלל עמידה לידו, אע"פ שאינו מתפלל ואינו לומד, רשאי להמשיך לשבת. מפני שאין בזה ביזוי לתפילה, אלא המתפלל הוא שעשה שלא כדין, שהתחיל להתפלל בתוך ארבע אמותיו. ואע"פ כן מידת חסידות שיתן כבוד לתפילה ויקום, או לפחות ילמד או יאמר תהלים (שו"ע רמ"א קב, ג).

אדם חלש, אפילו כשאינו עוסק בתפילה, מותר לו להתיישב בתוך ארבע אמותיו של המתפלל, שהכל יודעים שמפני חולשתו נצרך להתיישב, ואין בכך פגיעה בכבוד שמים (שו"ע קב, ב). וביום הכיפורים, כמעט כולם נחשבים לחלשים מפני הצום, ומותר להתיישב בתוך ארבע אמות של המתפלל (בית ברוך כו, ט).

יש מי שמחמיר וסובר שממש מול פני המתפלל אסור לישב, ואפילו מחוץ לארבע אמותיו, מפני שהמתפלל נראה כמשתחווה לו. ולכן אפילו אם הוא קורא קריאת שמע, וישב שם לפני שחבירו התחיל להתפלל עמידה, עליו לעמוד. ולכתחילה טוב לחוש לדעה זו (שו"ע קב, א, מ"ב ט; כה"ח י).[6][6]. באהל מועד מחמיר, ויש שאינם חוששים לשיטתו, וכ"כ בפר"ח. והבא"ח יתרו ו כתב שהמנהג להקל. וכ"כ בילקוט יוסף קב, ב. אמנם הרבה אחרונים מחמירים, וכ"כ במ"ב קב, ט, וכה"ח י. ואפילו לעמוד מולו לפניו בתוך ד"א לכתחילה אין ראוי, כדי שלא יראה כמשתחווה לו, עיין מ"ב קב, ח-ט. ושיעור כמלא עיניו לעניין קימה מפני ת"ח, מבואר בש"ך יו"ד רמד, ח, שהוא רס"ו ושני שליש אמה (כ- 128 מטר). אמנם נלענ"ד, שכל שאינו נראה משתחווה לו בגלל המרחק או תנאי השטח, אין מקום להחמיר.כתב במ"ב קב, ב, שאם יש מחיצה בגובה י' טפחים (80 ס"מ) ורוחב ד' טפחים (32 ס"מ), בין המתפלל לבינו, יכול לשבת. ואמנם מחיצה אינה מועילה כדי שיעבור כנגד המתפלל, כי המעבר טורד את כוונת המתפלל, אבל לשבת מותר, שלזה המחיצה מועילה. ולח"א ואשל אברהם (בוטשאטש), על ידי מחיצה מותר גם לעבור כנגד המתפלל. אמנם לשבת ממש מול המתפלל לפניו, נראה שראוי להחמיר, כדי שלא יראה כמשתחווה לו.ולא חילקתי בין צדדיו לאחריו, אמנם עיין בב"י ודרכי משה שיש אומרים שאין איסור לשבת בתוך ד"א של המתפלל מאחריו, אך למעשה הסכימו האחרונים לאסור מאחריו, כמבואר במ"ב קב, ג, וכה"ח ד.

שיעור ארבע אמות הוא כשני מטרים. ליתר דיוק: אמה היא כשיעור זרועו של אדם ממוצע, ולדעת רוב הפוסקים היא כ- 48 סנטימטר, הרי שארבע אמות הן כ- 192 סנטימטר. אמנם ברור שאין צורך למדוד את המרחק מהמתפלל בסנטימטרים, אלא צריך כל אדם לנהוג כפי מה שישער בעיניו.

יח - אסור לעבור כנגד המתפללים

אסור לעבור לפני המתפלל בתוך ארבע אמותיו, מפני שהעובר לפניו עלול להפריע לו לכוון בתפילתו. ויש אומרים, שטעם האיסור, מפני שהמתפלל עומד לפני השכינה, והעובר לפניו פוגע בכבוד השכינה.16

נחלקו הפוסקים בשאלה היכן בדיוק אסור לעבור, לדעת ה'אליה-רבה', האיסור הוא רק ממש מול פניו של המתפלל, שרק מי שעובר שם מפריע לו בתפילתו. כלומר, רוחבו של אדם בערך חצי מטר, לפיכך אין לעבור באותו חצי מטר שמול פניו עד למרחק של ארבע אמות (כשני מטר). ואילו לדעת ה'מגן-אברהם', בכל מקום שהמתפלל יכול לראות בתוך ארבע אמותיו - אסור לעבור, מפני שהעובר שם עלול להסיח מעט את דעתו של המתפלל. מגן אברהם אליה רבה

עוד נחלקו, שלדעת ה'אליה-רבה', מותר לאדם לבוא ולעמוד לפני המתפלל בתוך ארבע אמותיו ולהישאר לעמוד שם. כי רק כשהוא חוצה את ארבע האמות שמול פניו, הוא מפריע לו בתפילתו, אבל אם הוא בא מהצד ונשאר לעמוד לפניו, אינו מפריע כל כך. ולדעת ה'מגן-אברהם', אסור לאדם להיכנס לתוך ארבע האמות שלפני המתפלל.

[7][7]. כתב במ"ב קב, טו, ובבאו"ה ד"ה 'אסור', שטעם האיסור מפני ההפרעה למתפלל, וכך דעת רוה"פ, וכ"כ במאמר מרדכי. אמנם הח"א סובר שטעם האיסור מפני שהעובר לפני המתפלל מפסיק בין המתפלל לשכינה. ואין לתלות מחלוקת זו במחלוקת מ"א וא"ר שמובאת בהמשך, מפני שגם המ"א קב, ו, מזכיר שהטעם מפני ההפרעה למתפלל. וגם הא"ר יכול לומר שהפגיעה בכבוד השכינה היא רק כשעובר ממש לפני המתפלל. והנפקא מינא בין הטעמים, שאם הטעם מפני ההפרעה, אם יכסה המתפלל את עיניו בטלית, מותר לעבור, ואם מפני כבוד השכינה אסור. ולעומת זאת, אם יש מחיצה בגובה עשרה טפחים לפני המתפלל, אם הטעם מפני השכינה, המחיצה חוצצת ומותר, ואם מפני שמפריע למתפלל - אסור, כמובא במ"ב קב, ב. ובבאו"ה כתב שראוי לחוש גם לטעם הח"א. אמנם לאשל אברהם בוטשאטש, שני הטעמים תואמים לגמרי, ורק כשיש הפרעה למתפלל יש גם פגיעה בכבוד השכינה. אסור למגן אברהם ולאליה רבה

אסור למגן אברהם ומותר לאליה רבה

יט - הלכה למעשה

לכתחילה, יש להחמיר כדברי ה'מגן-אברהם', שלא לילך בכל ארבע האמות שלפני המתפלל. ובשעת הצורך, אפשר להקל כדברי ה'אליה-רבה', ומותר לעבור לצידו של המתפלל, וכן מותר לעבור ולעמוד ממול פניו.

ולצורך גדול מאוד, כשאין ברירה אחרת, מותר אף לעבור ממש לפני המתפלל. למשל, כדי להשלים מניין מותר לעבור לפני המתפלל. וכן מותר למי שצריך להעביר שיעור תורה, ולכהן שצריך לעלות לדוכן, לעבור לפני המתפלל. וכן מותר למי שחושש להפסיד את ההסעה שלו לעבור לפני המתפלל.

אבל מי שאיחר מעט לתפילה ורוצה להתפלל במקומו הקבוע, אסור לו לעבור לשם כך לפני המתפלל. ובצידי המתפלל, אם הוא מתפלל אחד, יוכל אם ירצה לסמוך על ה'אליה-רבה' ולעבור. אבל אם לשם כך הוא צריך לעבור בצידי כמה מתפללים, לא יעבור, מפני שקרוב לוודאי שיסיח מעט את דעתו של אחד מהם.[8][8]. רוב הפוסקים, ראשונים ואחרונים, סוברים כדעת הא"ר, כמבואר בספר ד' אמות של תפילה עמוד שלח, שכך הוא פשטות לשון התלמוד "אסור לעבור כנגד המתפללים", ולכן למרות שלכתחילה טוב לנהוג כמ"א, בשעת הצורך אפשר לסמוך על דעת הא"ר. וככלל אפשר לומר, שדעת הא"ר שהאיסור לעבור הוא רק כאשר יש הפרעה גדולה למתפלל, והפרעה גדולה היא רק כאשר העובר חוצה את הד' אמות שמול פניו, או שהמסיים תפילתו פוסע לאחריו כנגד פניו. ולמ"א האיסור הוא גם כאשר יש הפרעה קלה, כמבואר במ"א קב, ו. עוד כתב במ"א קב, ה, בשם הזוהר, שצריך להחמיר יותר, שאפילו בצדדים (שאינם לפניו) אסור לעבור. והטעם שהוא מקום קדוש, ולא רק מטעם ההפרעה למתפלל. וכמה אחרונים כתבו שנכון לחוש לדעת הזוהר, וכ"כ בכה"ח קב, כז, וכן משמע ממ"ב יז. (אמנם בערוה"ש קב, יב, מבאר את הזוהר באופן שאינו חולק על התלמוד). לעומת זאת באשל אברהם בוטשאטש מיקל מאוד בדין זה, וסובר שכל האיסור תלוי במידת ההפרעה למתפלל, לכן אם עיניו עצומות מותר, וכן אם הוא נמצא בתחנונים שבסוף התפילה מותר (ולזה מסכים גם ערוה"ש קב, יג, והרבה פוסקים חלקו עליהם). עוד כתב בא"א שבשעת הצורך מותר לעבור לפני המתפלל, מפני שאולי הוא נמצא בתחנונים, וספק דרבנן לקולא. ועוד כתב שלצורך מצווה מותר לעבור לפני המתפלל.כדי להשלים מניין, כתב ביד אליהו ו שמותר לעבור כנגד המתפלל, אבל כדי להתפלל במניין לא התיר. וכתב במ"א סט, ד, והביאו מ"ב סט, ט, שאין לעבור לפני המתפלל כדי לענות לברכו. ובאשל אברהם התיר כדי לענות לקדיש, לברכו ולהתפלל במניין. עוד כתב הא"א שכדי לא לעבור על "בל תשקצו", רשאי לעבור לפני המתפלל (ונראה שבזה הכל מסכימים). ובמה שנחלקו, כיוון שהוא ספק דרבנן, אף שהמיקלים יחידים, בשעת הצורך אפשר לסמוך עליהם. וגם באבני ישפה ז, כב, סמך על דעת הא"א, שהתיר לעבור לפני המתפלל כדי להתפלל במניין ולשמוע קדיש, וצרף הסברה שכיום אין מכוונים כל כך, וממילא העובר אינו מפריע כל כך. אבל כדי להתפלל במקומו אסר. ומה שכתבתי שלעבור בצידו של מתפלל אחד כדי להגיע למקומו הקבוע מותר, אבל לעבור בצידי כמה אנשים אסור, מפני שודאי יפריע לאחר מהם, הוא לפי הסברה, וכן ראיתי שנוהגים.

אם עמד אדם בתפילה במקום המעבר, כיוון שנהג שלא כדין בזה שעמד במקום שמפריע למעבר הנכנסים והיוצאים, אין חובה להתחשב בו, ומותר בשעת הצורך לעבור כנגד פניו.[9][9]. באשל אברהם מיקל מטעם שאולי זה שעמד להתפלל שם יודע בעצמו שאין העוברים נגד פניו מפריעים לו, ואזי לשיטתו אין איסור לעבור נגד פניו. ועוד שעל המזיק להרחיק עצמו מהניזק. ובדעת תורה למהרש"ם קב, ד, נוטה לומר שמותר לעבור לפניו מפני שהוא דומה לקבר המזיק את הרבים, שמותר לפנותו ואינו תופס את מקומו. וכ"כ בציץ אליעזר ט, ח, בשמם ובשם עוד אחרונים.

תוכן העניינים

פניני הלכה - תפילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה