אור ברסלב
פניני הלכה - תפילה פרק ח - נטילת ידיים שחרית

פניני הלכה - תפילה· הרב אליעזר מלמד

פרק ח - נטילת ידיים שחרית

פרק ז - השכמת הבוקר

א - נטילת ידיים של שחרית

תקנו חכמים ליטול ידיים בכל בוקר, ולברך: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על נטילת ידיים".

על ידי הידיים האדם מסוגל לפעול בעולם, על ידן הוא לוקח ומקבל, נושא ונותן, משתמש בחפציו השונים ומטפל בגופו. אולם יחד עם ערכן הרב והשימושי, ואולי דווקא משום כך, הידיים הן גם אלו שיורדות ומתפלשות בכל עסקי העולם הזה, ויותר מכל אבר אחר הן נוטות להתלכלך ולהזדהם. וכשצריך להתעלות ולפרוש מעט מהצד הנמוך של העולם, כדי לעסוק בעניינים שבקדושה, נוטלים ידיים. זאת הכוונה הכללית של נטילת ידיים, ובכללה גם נטילת ידיים שחרית. אלא שנחלקו הראשונים בשאלה כלפי מה בדיוק מכוונת הנטילה בשחרית.

לדעת הרא"ש, הואיל והידיים עסקניות הן, קרוב לוודאי שבמשך השינה נגעו במקומות המכוסים שבגוף, וכדי לטהרן לקראת תפילת שחרית תקנו חכמים ליטול ידיים.

ולרשב"א, בכל בוקר נעשה האדם כמי שנברא מחדש, שנאמר (איכה ג, כג): "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ". אדם הולך לישון עייף, ומוסר את נשמתו לבוראו, ובבוקר קם עם כוחות מחודשים. את הבריאה המחודשת הזו יש לקדש ולייחד לעבודת ה' על ידי נטילת הידיים בשחרית.

במילים אחרות, לדעת הרא"ש נטילת ידיים של שחרית מהווה הכנה לתפילה, ואילו לרשב"א נטילה זו מהווה הכנה והתקדשות לתפילה ולעבודת ה' שבכל היום.[1][1]. שני מקורות לנטילת שחרית: בברכות ס, ב, כאחת מברכות השחר, ומשם נראה יותר כרשב"א, ובברכות יד, ב - טו, א, כהכנה לתפילה, ומשם נראה יותר כהרא"ש. יש מי שכתב שאשה שאינה מתכוונת להתפלל באותו יום שמונה עשרה, תיטול ידיים בלא ברכה, שכן לדעת הרא"ש נטילה זו נתקנה לקראת התפילה (שו"ת מחזה אליהו יא, ועיין בהליכות ביתה א, ד, ובהליכות בת ישראל א, הערה א). אבל למעשה נהגו הנשים כרשב"א, ובכל אופן מברכות על נטילת ידיים שחרית. ולדעת הב"ח, גם הרא"ש מסכים שבכל אופן תקנו חכמים נטילה בשחרית כחלק מברכות השחר, אלא שלדעת הרא"ש גם לפני תפילת מנחה וערבית, אם היו ידיו מטונפות, צריך ליטלם עם ברכה. עיקר המגמה של הנטילה בשחרית היא לניקיון, שנאמר (תהלים כו, ו): "ארחץ בנקיון כפי", וכפי שמבואר בברכות טו, א. והמגמה של נטילת ידיים לסעודה - לטהרה וקדושה, כדוגמת נטילת ידי הכהנים בכיור לפני עבודתם. ואף שיש שוני בין המגמות, תקנו חכמים ליטול ידיים שחרית כדוגמת הנטילה לסעודה, ואף הברכה באותו נוסח. ולכתחילה יש להקפיד בכל הדברים של נט"י לסעודה, שיהיה כלי וכח גברא ושמראה המים לא ישתנה. ובדיעבד, למרות שאין שם רביעית מים או כלי או כח גברא, כיוון שמועילים לנקיות לתפילה, דעת השו"ע והרמ"א שיברך עליהם "על נט"י". ואם המים השתנו ונפסלו לנטילה לסעודה, יכול ליטול בהם נטילת שחרית, אבל יברך "על נקיות ידיים" (שו"ע סימן ד' סעיפים: א, ו, ז, כב). וכתב המ"ב ד, ז, ובבאו"ה שם, שלדעת הרבה אחרונים, גם כשהמים נפסלו מנטילה לסעודה יכול לברך עליהם בנטילת שחרית "על נטילת ידיים", מפני שהם מנקים לתפילה. ובכה"ח ד, יא, כתב, שכל שפסול לנטילה לסעודה אין לברך עליו בנטילת שחרית. וכ"כ בהלכה ברורה ד, יב.

ב - נטילת ידיים למי שלא ישן בלילה

לפי מה שלמדנו בהלכה הקודמת יוצא (לפי המ"ב), שלדעת הרשב"א, גם אדם שלא ישן בלילה, צריך ליטול ידיים בברכה, כדי לקדש עצמו להודות לה' על היום החדש. ואילו לדעת הרא"ש, כיוון שלא ישן, ממילא אין חשש שנגע בלי משים במקומות המכוסים, ואין צורך שיטול ידיו לקראת התפילה.

לפיכך פסק ה'שולחן-ערוך' (ד, יג) שהנשאר ער כל הלילה, יטול ידיו בלא ברכה. מצד אחד, יטול את ידיו על פי דעת הרשב"א, אולם לא יברך, כדי שלא יברך ברכה לבטלה לפי דעת הרא"ש.

וכתב בעל ה'משנה-ברורה' (ד, ל) שהטוב הוא שאדם שלא ישן בלילה ילך להתפנות לפני התפילה, ומאחר שידיו יגעו במקומות המכוסים שבגופו, אזי גם לדעת הרא"ש יצטרך ליטול את ידיו בברכה, וכך יוכל ליטול ידיו בברכה לפי כל השיטות. וכך הוא מנהג אשכנז לנשארים ערים בליל שבועות.

ולמנהג הספרדים, גם מי שנגע במקומות המכוסים שבגופו יטול את ידיו לפני התפילה בלא ברכה, מפני שחוששים לדעה הסוברת שחכמים תקנו נטילה בברכה רק למי שישן בלילה, אבל מי שטינף את ידיו בלא שישן, דינו כמי שהיו ידיו מטונפות לפני תפילת מנחה או ערבית, שנוטל את ידיו בלא ברכה. והעצה היחידה למי שרוצה לצאת ידי חובת כל הדעות, לשמוע את הברכה מחבירו ולכוון לצאת בשמיעתו (כה"ח ד, מט). (עיין בהמשך ח, ה; ט, ה-ו, בדין הנשאר ער כל הלילה או הקם באמצע הלילה, לעניין ברכות השחר וענט"י).

ג - רוח-רעה

בנוסף לטעמים שלמדנו, אמרו חכמים בתלמוד (שבת קח, ב), שיש להיזהר לפני נטילת ידיים שחרית שלא יגעו ידיו בפה, בחוטם, בעין ובאוזן, מפני שרוח-רעה שורה על הידיים לאחר השינה, והיא עלולה להזיק לאותם האיברים. ורק לאחר שיטול האדם את ידיו שלוש פעמים לסירוגין, תסתלק אותה רוח-רעה מידיו, ושוב אין סכנה אם יגע בידיו באחד מפתחי גופו.

ואף שעיקר טעם הנטילה כדי להתכונן ולהתקדש לקראת תפילת שחרית ועבודת היום החדש, ועל כך תקנו חכמים לברך "על נטילת ידיים"; מכל מקום אנו חוששים גם לאותה רוח-רעה, וכדי להסירה צריך להקפיד ליטול את הידיים שלוש פעמים לסירוגין. דהיינו, קודם יטול את יד ימין, ואחר כך את שמאל, ושוב ימין ושמאל, ועוד פעם ימין ושמאל, נמצא שנטל שלוש פעמים כל יד לסירוגין.

וכן יש להקפיד שלא לנגוע לפני הנטילה באותם האיברים שיש בהם פתח כלפי פנים הגוף, כמו הפה, האף, האוזניים והעיניים (שו"ע או"ח ד, ג-ד; מ"ב יג). כמו כן צריך להיזהר שלא לנגוע באוכל או משקה לפני הנטילה (מ"ב ד, יד).

טעם העניין מבואר בקבלה (ע' זוהר ח"א קפד, ב), שבלילה, בעת שהאדם נרדם ונשאר דומם ללא מחשבה ומעשה, טועם כל אדם טעם של מיתה, ואז שורה עליו רוח של טומאה. וזהו שאמרו חז"ל (ברכות נז, ב), שהשינה היא אחד חלקי שישים ממיתה. עיקר מעלת האדם ביכולתו לחשוב, להרגיש ולפעול, למען תיקונו של עולם. ובעת השינה, כשהחידלון מתפשט בו, הוא מאבד במידה מסוימת את צלם האלוקים שבו, וממילא רוח הטומאה שורה עליו. ובעת שהוא מתעורר משנתו ותודעתו חוזרת אליו, רוח הטומאה מסתלקת מכל גופו, ורק בקצה, דהיינו בידיים, נשארת רוח-טומאה. ועל ידי נטילת הידיים שלוש פעמים לסירוגין, מסתלקת רוח הטומאה גם מהן. וכדי לבטלה באופן השלם, יש להקדים בכל סדר הנטילה את יד ימין הרומזת למידת החסד. ולכן לוקחים תחילה את הנטלה עם המים ביד ימין, וכדי ליטול תחילה את יד ימין, מעבירים את הנטלה ליד שמאל, וכך נוטלים תחילה את ימין ואח"כ את שמאל, וחוזר חלילה עד שלוש פעמים כל יד (ע' כה"ח ד, יב).

יש שפירשו שעיקר הנזק של רוח-רעה זו הוא לכוחות הרוחניים שבאדם; שאם יגע בעין ובאוזן לפני הנטילה, כח הראייה והשמיעה הפנימיים שלו יפגעו, ויהיה באותו יום כעיוור וחרש בענייני התורה והאמונה. וכן אם יגע בפה ובחוטם, יפגע בכח הרוחני של האכילה וההרחה (כף החיים ד, יט, עפ"י סולת בלולה).

ד - רוח-רעה בזמננו

על פי דברי הזוהר והמקובלים, יש ליטול ידיים סמוך למיטתו, כדי שלא להשהות על עצמו את רוח הטומאה. וכן הזהירו שלא ללכת יותר מארבע אמות לפני נטילת הידיים של שחרית. ולכן צריך להכין מים לפני השינה, ולהניחם ליד המיטה, כדי שמיד עם הקימה יוכל ליטול את ידיו (שע"ת א, ב). ויש שהקילו בזה משום שלדעתם כל הבית נחשב כארבע אמות, וכל זמן שהוא אינו צריך לצאת מהבית יותר ממרחק של ארבע אמות כדי ליטול את ידיו, אינו נחשב כמי שמשהה על עצמו רוח טומאה (שו"ת שבות יעקב ג, א).

ויש אומרים שרוח-רעה זו בטלה מהעולם. בתוספות (יומא עז, ב) מובאת דעה, שאין אותה רוח-רעה שורה באלו המלכויות (ארצות אשכנז). ובעל ה'לחם-משנה' כתב שמשמע מדברי הרמב"ם שאינו חושש לרוח הרעה שנזכרה בתלמוד (שביתת העשור ג, ב). גם המהרש"ל, שחי לפני כארבע מאות שנה, והיה אחד מגדולי הפוסקים באשכנז, כתב שאין רוח-רעה מצויה בינינו (חולין פרק שמיני ל"א). וכך כתבו עוד כמה פוסקים.

כנראה שההבדל בין הדורות נעוץ בכך, שבדורות הראשונים הכח הנפשי, המיסטי, היה בולט וחזק יותר. הדבר התבטא מצד אחד ביכולת להגיע להישגים גבוהים ועמוקים יותר מבחינה נפשית ורוחנית, כמו לנבואה; ומאידך, בכל מיני כישופים ורוחות טומאה. במשך הזמן, הכח השכלי תפס את המקום המרכזי על חשבון הכוחות הנפשיים, ויחד עם הפסקת הנבואה גם רוחות הטומאה נחלשו ונעלמו, ובמקומן יש רוחות רעות של דעות שקריות ומזויפות.

עוד ישנה מסורת מופלאה, הקשורה בגרף פוטוצקי, שהיה בן למשפחת אצילים בפולניה, ונשאו ליבו להצטרף לעם ישראל ולהתגייר. וכיוון שהדבר היה אסור באותם הימים, התגייר בסתר ועסק בתורה. לבסוף תפסוהו הנוצרים והציעו בפניו שתי אפשרויות: לחזור לנצרות או להשרף חי. גר הצדק בחר למות בשריפה ולקדש שם שמים ברבים. באותה שעה אמר הגאון מווילנא, שרוח הטומאה איבדה מכוחה, ובעיקר ניכר הדבר ברוח הטומאה של שחרית. ולכן תלמידי הגאון מווילנא אינם מקפידים שלא ללכת יותר מארבע אמות לפני הנטילה.

למעשה: לדעת החיד"א, ה'משנה-ברורה' (מ"ב א, ב) וה'בן-איש-חי', יש להקפיד שלא ללכת יותר מארבע אמות לפני הנטילה. לעומתם ישנם פוסקים שמקילים, או משום שכל הבית נחשב כארבע אמות, או משום שכיום רוח הטומאה שעל הידיים בטלה (ע' בירור הלכה ד, א, אוצרות יוסף ב). וכך הוא המנהג הרווח. אולם גם לדעת הסוברים שאין אותה רוח-רעה מצויה כל כך אצלנו, נוהגים להקפיד בכל מה שנזכר בתלמוד, היינו ליטול ידיים שלוש פעמים, ולא לנגוע בפתחי הגוף לפני הנטילה.

ה - זמן ברכת 'על נטילת ידיים'

הזמן הנכון לברך את ברכת "על נטילת ידיים" הוא מיד לאחר הנטילה ולפני הניגוב. ואמנם הכלל הוא, שבכל ברכות המצוות יש להקדים את הברכה לעשיית המצווה, ולכן מברכים על הנחת התפילין לפני קשירתם, וכן מברכים על המזוזה לפני קביעתה. אולם לגבי ברכת "על נטילת ידיים" הדין שונה, משום שאין ראוי לברך את הברכה בעוד שהידיים אינן נקיות, ולכן הברכה נדחית עד לאחר הנטילה. אבל בכל אופן, אין להרחיק את הברכה ממעשה המצווה, ולכן מיד לאחר הנטילה, עוד לפני ניגוב הידיים, יש לומר את הברכה.

בפועל, אין רגילים לברך מיד עם הנטילה הראשונה שלאחר השינה, וזאת מפני שבדרך כלל אנשים צריכים להתפנות לאחר השינה, ואין ראוי לברך ברכה בשעה שאדם צריך לנקביו. ועוד שלדעת הרא"ש עיקר הנטילה נועדה להכנה לתפילה, וממילא צריך לברך על הנטילה הסמוכה לתפילה. ולכן לאחר ההתפנות נוטלים שוב את הידיים, ומברכים את הברכה לפני הניגוב. ואדם שאינו צריך לנקביו בבוקר, יברך את הברכה בנטילה הסמוכה לקימה (שו"ע או"ח ו, ב; מ"ב ד, ד).[2][2]. המ"ב ד, ד, כתב עפ"י המ"א, שהקם משנתו וצריך להתפנות, לפני שיתפנה יטול ידיו שלוש פעמים בלא ברכה כדי להסיר את הרוח-הרעה, ואחר שיתפנה יטול ידיו בברכה, שכך הדין לפי הרא"ש, שהנטילה בברכה היא ההכנה לתפילה. אמנם הגרע"י (הלכה ברורה ד, ד, בירור הלכה ד, ד) אינו חושש כ"כ לשיהוי רוח הטומאה, ומורה למעשה להקדים ההתפנות בבית הכסא לנטילת ידים שלוש פעמים, כדי שהברכה תהיה על הנטילה הראשונה, שכך נכון יותר לפי הרשב"א. ואם הוא צריך מאוד להתפנות עד שעובר על "בל תשקצו", על פי דין צריך להקדים ההתפנות לנטילה. ע"כ. ואפשר להשיב, שבשיהוי קצר לצורך נטילה אין "בל תשקצו". והמנהג למעשה כדברי המ"ב והמקובלים, כדי להטהר במהרה מהרוח-הרעה. ולגבי הברכה לפני הניגוב, עיין בכה"ח ד, ח. ואמנם לפי מנהג אשכנז אפשר לדחות את הברכה ולצרפה לסדר ברכות השחר, מ"מ יותר מהודר לברכה סמוך לעשיית המצווה, כמו שכתב במ"ב ו, ט.

הקם משנתו זמן רב לפני שהולך להתפלל, ויודע בוודאות שעד לתפילה יצטרך שוב להתפנות לגדולים, יש ספק מתי ראוי שיברך על נטילת ידיים. לרשב"א הסובר שהנטילה לכבוד היום החדש, עדיף לברך סמוך לקימתו מהשינה; ולרא"ש הסובר שהנטילה נתקנה כהכנה לתפילה, עדיף לברך על הנטילה הסמוכה לתפילה. והעצה לזה, לומר מיד לאחר הנטילה הסמוכה לקימה את ברכות השחר, ואזי הברכות יחשבו במידה מסוימת להתחלת התפילה, והנטילה כהכנה להם, וכך גם לדעת הרא"ש אפשר יהיה לברך מיד עם הקימה את ברכת "על נטילת ידיים".

ולכן כל הקם משנתו אחר חצות הלילה, יטול ידיו ויברך על נטילת ידיים, ויברך את כל ברכות השחר. אבל אם אחר שיקום לכמה שעות הוא מתכוון לחזור ולישון עד התפילה, יטול בקימה הראשונה את ידיו בלא ברכה, ואחר הקימה השנייה יטול את ידיו בברכה, מפני שהיא הקימה הסמוכה לתפילה. (לגבי ברכות השחר עיין ט, ה, שעדיף לברך אחר הקימה העיקרית ובתנאי שתהיה אחר חצות).[3][3]. אמנם המ"ב (באו"ה ד, א, ד"ה 'ואפילו') פסק כח"א, שאם הוא קם זמן רב לפני התפילה, ויודע שיצטרך לנקביו שוב לפני התפילה, שיברך על הנטילה הסמוכה לתפילה, שכך יצא לפי הרא"ש לכתחילה, ואף לרשב"א אפשר לדחות את ברכת הנטילה ולאומרה סמוך לתפילה. וכך כתבו באור לציון ח"ב א, ו, והליכות שלמה ב, כג. (אמנם מבואר שם שהעומד להתחיל את התפילה יברך על הנטילה הראשונה למרות שהוא יודע בודאות שיצטרך להתפנות שוב אחר פסוד"ז, שכבר התחיל סדר התפילה). אולם רבים מהאחרונים כתבו שעדיף לברך סמוך יותר לקימה, שכך נכון לפי הרשב"א, ואף לרא"ש אם סמוך לנטילה הראשונה יאמר את ברכות השחר, אפשר לומר שהן יחשבו כתחילת התפילה, וכ"כ השל"ה והגר"ז (בסידורו ע' א), ושע"ת, ודה"ח, וערוה"ש ד, ה, ושם באר שגם לרא"ש תיקנו נט"י וברכתה סמוך לקימה מהשינה, כשאר ברכות השחר. ואף למ"ב ו, ט, אפשר לסמוך עליהם. וכ"כ בכה"ח ד, נב, שיברך ענט"י סמוך לקימה, ושם הביא מחלוקת אחרונים: י"א שיכול לברך ענט"י אפילו לפני חצות הלילה, וכך מנהג המקובלים כפי שכתב בבא"ח תולדות יג, אולם הגר"ז ועוד כתבו שיברך ענט"י רק אחר חצות. וכתבתי לברך אחר חצות בלבד, כדי לצאת מהספק. ואם מתכוון לישון שוב, אמנם לבא"ח שם, וכה"ח מו, מט, עפ"י הקבלה, והגר"ז, יברך ענט"י אחר הקימה הראשונה. מ"מ בזה נראה יותר לנהוג כמ"ב וח"א והגר"א, וכך כתבתי.

ו - נטילת ידיים לאחר שינה ביום

נתעורר ספק בשאלה, מהי הסיבה המדוייקת לשרייתה של הרוח-הרעה על הידיים: האם השינה, שבה תודעתו של האדם מסתלקת והאדם נשאר מוטל ללא יכולת פעולה, ולפי זה גם הישן ביום - צריך ליטול ידיו שלוש פעמים להסיר את הרוח-הרעה. או שהלילה החשוך, שבו העולם כולו עוצר מפעילותו, גורם לשריית הרוח-הרעה, ולכן גם מי שהיה ער כל הלילה צריך ליטול ידיו שלוש פעמים.

למעשה, כאשר נצטרפו שני הגורמים יחד, וישן בלילה שינת קבע (כחצי שעה), הרוח-הרעה שורה במלא תוקפה, וצריך מיד אחר הקימה להזדרז ליטול את הידיים שלוש פעמים, ולא לנגוע לפני כן בפתחי הגוף ובמאכלים. (אמנם את הברכה על הנטילה מברכים רק לפני תפילת שחרית, כמבואר בהלכה ה).

והישן שינת קבע ביום, ראוי שיחמיר ויטול ידיים שלוש פעמים לסירוגין, אבל אין צריך להזדרז בזה, ואין איסור לנגוע לפני כן בפתחי הגוף.[4][4]. בשו"ע או"ח ד, יד-טו, נזכר ספק זה, והכריע ליטול שלוש פעמים מספק בלא ברכה. וכתב באשל אברהם ד, א, בשם חותנו, שהזהירות שלא לילך ד"א, ולא לנגוע בפתחי הגוף, הוא רק כשקם משינת הלילה בשחרית ואינו מתכוון להמשיך לישון, אבל הקם באמצע הלילה לרגעים ספורים ומתכוון להמשיך לישון, אינו צריך להיזהר שלא לילך ד"א בלא נטילה ושלא לנגוע בפתחי גופו, כשם שהישן נוגע מתוך שנתו בפתחי הגוף, ורק לאחר הקימה הגמורה משינת הלילה צריך להקפיד בזה. וכתב שהוא לימוד זכות גדול על רבים המקילים בזה. ולגבי קימה משינה ביום פשיטא שאין צריך להיזהר שלא לנגוע בפתחי הגוף, ואף הוא עצמו נהג כך, ע"כ. ובכה"ח ד, נב, כתב בשם מקובלים עפ"י האריז"ל שרק מי שישן בחצות הלילה שורה עליו רוח-רעה, אבל אחר שינה שאינה בחצות הלילה, אף אם היתה שינת קבע, אין רוח-רעה שורה, ואין צריך ליטול ג"פ. אמנם הבן איש חי ש"ר תולדות ט"ו הצריך נט"י ג"פ אחר כל שינת קבע, ואפילו אם היתה ביום, אלא שאם אותה שינה לא נמשכה גם בחצות הלילה, אין צריך להקפיד שלא לנגוע בפתחי הגוף ובכל שאר הזהירויות. ובשע"ת ד, י, הביא דעה שגם הישן ביום צריך להיזהר שלא לנגוע בפתחי הגוף ובמאכלים, ויש שנזהרים בזה לכתחילה. ושיעור שינת קבע, עיין באו"ה ד, טז, וכה"ח ד, נה, יש אומרים כשלוש שעות, ויש אומרים כשלוש דקות, והשיעור הממוצע המקובל על רוה"פ כחצי שעה, וכך כתבתי.

וכן מי שנשאר ער כל הלילה, כשיעלה השחר, טוב שיטול ידיו שלוש פעמים. וכן אדם שקם באמצע הלילה וכבר נטל ידיו שלוש פעמים, טוב שיחזור ויטול את ידיו שלוש פעמים לסירוגין אחר שיעלה השחר, שאולי עצם הלילה וסיומו גורם לרוח רעה.[5][5]. כך פסק בשו"ע ד, יד, עפ"י מה שכתב בב"י בשם ה'אורחות-חיים'. ולפי זה לכאורה יש צורך להחמיר שלא לנגוע אחר עלות השחר בפתחי הגוף עד אשר יטול ידיו (וע' בהגהות רע"א ד, א, שמשמע שמאז שקם בלילה ונטל ידיו ג"פ לא יגע בפתחי גופו עד שיטול שוב ג"פ אחר עלות השחר). אולם דעת רוב הפוסקים והמקובלים, שאין שריית רוח-רעה בסוף הלילה, ולכן אף שמתחשבים בשו"ע ונוהגים שהער בלילה או הקם לפנות בוקר, יחזור ויטול ידיו ג"פ אחר עלות השחר, מ"מ אין מדקדקים בזה. וכ"כ באשל אברהם ד, א. וכ"כ בדעת תורה, ובפרט למי שעוסק בתורה שאינו צריך להפסיק מלימודו כדי ליטול ידיו. וכפי הנראה בדין זה מקילים עוד יותר מדין הישן ביום, וכך משמע משו"ע הרב ד, יג. וכ"כ בבירור הלכה ד, כד. למעשה, אחר עלות השחר נוהגים ליטול שוב ג"פ, אבל אין צריך להיזהר שלא לנגוע בפתחי הגוף, ואין צריך להזדרז ליטול ברגע של עלות השחר, מה עוד שיש ספק מתי בדיוק עלות השחר (עיין יא, א), לפיכך אחר שיעלה השחר עפ"י כל השיטות - יטול ידיים ג"פ, והעוסק בתורה יגמור העניין שעוסק בו וילך ליטול ידיים.

ז - קימה באמצע הלילה לתינוק או לצורך אחר

הורים הקמים משנתם באמצע הלילה, כדי לכסות את בנם או לתת מוצץ בפיו, על פי הדין אינם חייבים ליטול ידיים לפני כן. מפני שבכיסוי התינוק או בנתינת מוצץ לפיו אין צורך לגעת בידיים בפיו או באחד מפתחי גופו.

אבל אם קמים כדי להכין לו אוכל, או להחליף לו חיתול, רצוי ליטול ידיים לפני כן, כדי שלא לנגוע במאכלים או באחד מפתחי גופו בידיים לא נטולות. וכן אשה המתעוררת באמצע הלילה להניק את בנה, רצוי שתיטול ידיים לפני כן. ואם קשה לה מאוד ללכת ליטול ידיים, רשאית לסמוך על דעות המקילים שאינם מחייבים נטילה לקמים באמצע הלילה (אשל אברהם בוטשאטש ד, א, ועיין בהלכה ד' שיש אומרים שאין כיום רוח רעה). ובכל אופן, לכל הדעות, אין לברך על נטילה שבאמצע הלילה, מפני שחכמים תקנו לברך רק על הנטילה בבוקר, שהיא המכינה אותנו לקראת התפילה ולקראת היום החדש.

הקם באמצע הלילה משנתו כדי לשתות דבר מה, לכתחילה טוב שיטול את ידיו שלוש פעמים לפני שיברך "שהכל". וכן הקם באמצע הלילה משנתו כדי להתפנות, טוב שיטול תחילה את ידיו שלוש פעמים כדי שיוכל לנגוע בפתחי גופו בלא חשש. ואחר שיתפנה ירחץ ידיו כדי לברך "אשר יצר". ואם ירצה יוכל לסמוך על דעת הסוברים שרק אחר הקימה בבוקר צריך ליטול ידיים שלוש פעמים, ובאמצע הלילה יתפנה בלא ליטול ידיים תחילה. אבל אחר שיתפנה ירחץ ידיו כדי לברך "אשר יצר". ואם אין לו מים, ינקה ידיו על ידי שפשוף בבגדו ויברך (שו"ע ד, כב).[6][6]. דעת השו"ע ד, יד-טו, שכל שינת קבע בלילה גורמת לרוח-רעה וצריך ליטול ג"פ. ואע"פ כן כתבתי לשון "טוב", מפני שהאשל אברהם כתב בשם חותנו (כמובא בהערה 4) שחשש רוח-רעה הוא רק לאחר הקימה בשחרית, ועל זה סמכו רבים שאינם נוטלים ידיהם כשקמים באמצע הלילה. ויסוד דבריו בדברי הב"י (ד, יד-טז) שחשש שמא רוח-רעה שורה בעלות השחר גם על מי שהיה ער. ודעת רוב המקובלים עפ"י האר"י שרק אחר שינה בחצות הלילה רוח-רעה שורה, אבל אם הלך לישון אחר חצות, אין רוח-רעה שורה על ידיו. וגם מי שישן בחצות, אם כבר קם פעם אחת אחר חצות ונטל ידיו ג"פ, בפעם השנייה אין רוח-רעה שורה על ידיו. נמצא לפי"ז שרק בחלק מהפעמים שקמים בלילה צריכים ליטול שלוש פעמים. בנוסף לכך י"א שרוח-רעה בטלה בימינו. ולכן אחר הקימה בשחרית יש להקפיד על נט"י ג"פ שמקורה בתלמוד, אבל מעבר לכך, בקימות שבאמצע הלילה, טוב להקפיד אבל אין חובה. והנוהגים עפ"י הקבלה צריכים להקפיד על נטילה ג"פ בקימה הראשונה שאחר חצות. וגם מצד ברכת "שהכל" רצוי לרחוץ ידיים אבל אין חובה, כמבואר בשו"ע ד, כג, וגם אם נגע במקומות המכוסים יכול להסתפק בשפשוף ידיו, כמבואר במ"ב ד, סא. וכן לפני שמתפנה רצוי שיטול ידיו, מפני רוח רעה, אבל אין חובה כמבואר לעיל, ועיין בהערה 2 בדעת הגרע"י

ח - מאכלים שנגעו בהם לפני הנטילה

למדנו (בהלכה ג) שמפני הרוח-הרעה השורה על הידיים בשחרית, אין לגעת לפני הנטילה בדברי מאכל ומשקה. ואם יהודי שלא נטל את ידיו נגע בדברי מאכל, אם אלו מאכלים יבשים כדוגמת פירות שאפשר לשוטפם, ידיחם במים שלוש פעמים, וכשם שנטילת ידיים שלוש פעמים לכל יד מטהרת את הידיים, כך תטהר את הפירות. אך אם נגע בטעות במשקים או במאכלים שיתקלקלו בשטיפה, יש שהחמירו לזורקם מפני רוח-רעה ששורה עליהם (עוד יוסף חי תולדות ו); אבל לדעת רוב הפוסקים, גם מאכלים שלא ניתן לשוטפם מותרים באכילה.

ויש לכך שתי סיבות: ראשית, מפני שלדעת רוב הפוסקים אין בכוחה של הרוח-הרעה שעל הידיים לפגום את המאכלים (ח"א ב, ב; מ"ב ד, יד; ערוה"ש ד, טו). ואמנם לגבי משקה חריף כשכר, ישנם פוסקים שמחמירים, מפני חשש היזק. מכל מקום, לגבי שאר המאכלים, מוסכם על רוב הפוסקים שאין הם נפסלים בנגיעה בידיים לא נטולות (באו"ה, ד, ה, ד"ה 'לא'). ועוד, שיש סוברים (כמובא בהלכה ד), שאותה רוח-רעה בטלה מהעולם, ואין לחוש להיזקה. ולכן אין לזרוק ולהשחית את המאכלים שנגעו בהם בידיים לא נטולות.

וכן מותר לקנות לכתחילה לחם ושאר מאכלים שמונחים על מדף בחנות, אע"פ שיש חשש שמא נגעו בהם יהודים שלא נטלו את ידיהם שחרית. שכבר למדנו שדעת רוב הפוסקים שאין המאכלים נפסלים בנגיעה של ידיים לא נטולות. בנוסף לכך, ישנו ספק אם בפועל נגע במאכלים הללו אדם שלא נטל ידיו שחרית. ובנוסף לכך, כמעט כל האנשים רגילים לשטוף את ידיהם בבוקר, ואמרו בשם האר"י ז"ל (עוד יוסף חי תולדות ח), שגם שטיפה של פעם אחת מועילה להתיש את כוחה של הרוח-הרעה.

ט - קטנים

כתבו כמה מגדולי האחרונים, שיש להקפיד שגם הילדים הקטנים, שעוד לא הגיעו לגיל חינוך, יטלו את ידיהם בבוקר. וזאת משום שהם נוגעים במאכלים, ואם לא יטלו את ידיהם, יפגמו את המאכלים ברוח-הרעה שעליהם (חיד"א, פמ"ג משב"ז ד, ז, מ"ב ד, י). ויש נוהגים מנהג חסידות, ליטול ידי תינוקות בני יומם, וכפי שכתב בספר 'בן-איש-חי' (ש"ר תולדות י), שעל ידי כך מגדלים אותם בטהרה ובקדושה.

אולם למעשה, רבים נהגו שלא להקפיד על התינוקות שיטלו את ידיהם שלוש פעמים לאחר קימתם מהשינה, כי לדעת כמה מגדולי האחרונים, אותה רוח-רעה שורה על הידיים רק מגיל שלוש עשרה. והטעם, שככל שהאדם יכול להתקשר יותר לקדושה, ולפעול לתיקונו של העולם, כך לעומת זאת גם רוח הטומאה מתאמצת לטמאו. ולכן אין אותה רוח-רעה שורה על ידי הגויים, מפני שאינם מחויבים במצוות. וכן לגבי ילדים, כל זמן שלא נתקדשו להתחייב במצוות, גם רוח הטומאה אינה שורה עליהם במלא תוקפה. אלא שמצווה לחנך את הקטנים למצוות, וכיוון שהם מתחילים להתקשר למצוות הקדושות גם רוח הטומאה שורה עליהם במקצת, ולכן משעה שהגיעו לגיל חינוך והם מסוגלים להבין כיצד ליטול ידיים, מצווה לחנכם ולהרגילם בנטילה (עפ"י שו"ע הרב מהדו"ת ד, ב; א"א בוטשאטש ד, ג; ציץ אליעזר ח"ז ב, ד).

לסיכום, מצווה להרגיל את הילדים מגיל חינוך ליטול ידיהם שלוש פעמים אחר השינה, וחובה ליטול את ידיהם מגיל מצוות. היינו שלוש עשרה לזכר ושתים עשרה לנקבה. ויש מחמירים ליטול את ידי התינוקות משעה שהם נוגעים באוכל (מ"ב ד, י). ויש מהדרים ליטול את ידי התינוקות משעת ברית המילה או אף משעת לידתם, שכבר אז מתחילה להתגלות בהם הקדושה שבסגולת ישראל (כמובא בסוגריים בשו"ע הרב שם, וע' כה"ח ד, כב).

תוכן העניינים

פניני הלכה - תפילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה